Christian Scott in Tel Aviv - 23.1.2015

החצוצרן והמלחין Christian Scott גדל בניו אורלינס כשהוא מוקף במוסיקה מכל עבר.  בגיל 12 התחבר אל החצוצרה. בחסות דודו, הסקסופוניסט Donald Harrison, שניגן בין היתר עם ה Jazz Messangers, קיבל הכשרה מוסיקלית מרוכזת. את ההקלטה הראשונה שלו עשה בגיל 18 במסגרת האלבום Real Life Stories של דודו, Donald Hrrison,  ואת אלבום הבכורה שלו כמוביל, Rewind That,  הוציא בשנת 2006, כשהיה בן 23. 

"יש אנשים שמתחילים עם בי בופ, יש שמתחילים עם פוסט בופ, יש שמתחילים עם פיוז'ן", מספר Scott, "הדוד שלי לקח אותי חזרה אל ראשיתה של המוסיקה. הוא לימד אותי חומרים ש Buddy Bolden ניגן בתחילת המאה ה-20". בעשור וקצת שחלפו מאז הוציא Scott עשרה אלבומים כמוביל הרכב, זכה בפרס אדיסון לאמן ג'אז בינלאומי, והתפתח כיוצר נועז וחדשני, בעל מודעות ומחויבות פוליטית וחברתית משוכללת.

Scott מחויב בכל מאודו למורשת של הג'אז ולתפקיד שלו בתוך ההקשר הרחב של ההיסטוריה של המאה ה-20. המוסיקה שעשו בשנות ה-60 אמנים כמו Miles Davis, John Coltrane, Charlie Mingus, וגם Bob Dylan ו Jimmy Hendrix יקרה ללבו.

"האקלים הפוליטי והחברתי של התקופה היה הרבה יותר סמיך, והיו כמה מוסיקאים שלא פחדו לשקף את האקלים הזה בעבודה שלהם", הוא אומר. "הם אלה שבסופו של דבר החזיקו מעמד זמן רב יותר".

באלבומיו משובצים קטעים שבהם התייחסות מפורשת לנושאים פוליטיים ואקטואליים והוא אף שינה שמו, והוסיף לChristian Scott  את  aTunde Adjuah , שמות של שתי ערים באומה המערב אפריקאית Benin, שהיא כיום Gahna. "כך אני מודיע לעולם שאני מקבל את עברי ואני מוכן לחקור אותו", הוא אומר. "במובן מסוים כלל לא שיניתי את שמי. השלמתי אותו, כדי לשקף חלק נוסף של אילן היוחסין שלי, החלק שלפני סקוט".

באלבומו האחרון, אלבום כפול מ 2012 בשם Christian aTunde Adjuah, מצולם Scott בתחפושת האינדיאנית המסורתית של בני משפחתו. סבו היה צ'יף וכל המשפחה השתתפה בטקסים האינדיאניים המסורתיים ב New Orleans. סקוט עצמו היה בתפקיד שנקרא spyboy...

Larry Bannock, נשיא מועצת האינדיאנים של ה Mardi Gras של New Orleans מסביר קצת על התפקיד:

The Spy Boy is first in the front: he is the baddest of all the Indians...he is ahead looking for trouble. Only a chosen few can be Spy Boy. It's his job to send a signal to First Flag when he sees other Indians. First Flag signals back down the line to Big Chief. Big Chief has a stick that controls the Indians. When he hits the ground with the stick, they better get down and bow to the Chief.

הנה Christian Scott בפעולה ב Mardi Gras של 2012:

והנה הדוד Big Chief Donald Harrison Jr. מופיע עם התלבושת האינדיאנית במסגרת פסטיבל ב New Orleans:

המוסיקה ש Scott יוצר משלבת בין עולמות ותרבויות, מוסכת אל תוך הג'אז גם רוק, היפ הופ ו R’n’B. כשהוא משלב בין חומרים מקוריים, מחוות לקלאסיקה של הג'אז, שיר של Tom York, בלדות רפלקטיביות, נופי צליל חלומיים והשפעות של רוק בוער, מפגין Scott שליטה מושלמת בחצוצרה וניצב ברמה בין קומץ אמני ג'אז צעירים המרחיבים את החזון האמנותי אל מעבר לגבולות הז'אנר.

בנוסף לנועזות המוסיקלית, Christian Scott מנסה לדחוף את הגבולות גם בכל מה שקשור לצליל ולצורה. הוא אפילו מעצב בעצמו את החצוצרות שלו שמיוצרות על ידי ADAMS בהולנד.

ביום שישי ה- 23.1.2015 יופיע Scott ברביעייה במסגרת סדרת ג'אז במשכן בבית האופרה. איתו בהרכב ינגנו חברי ההרכב הקבוע שלו: Lawrence Fields בפסנתר וקלידים, Kris Funn בבאס, ו Joe Dyson בתופים.

לקראת ההופעה הצפויה אתם מוזמנים להתרשם (מה להתרשם? לעוף !!) מהופעות קודמות שלו. הנה הופעה מפסטיבל הג'אז ב Nancy בצרפת מ 2010:

והנה הופעה נוספת שלו, מאותו פסטיבל, שלוש שנים לאחר מכן:

עדכון - 25.1.2015 - אז איך היתה ההופעה?

אני מאמין שחצוצרן טוב חייב להיות קצת ערס. חצוצרה היא לא כלי שאפשר להתחבא מאחוריו, אי אפשר לייצר אתה איזה בליל של צלילים ולהסתתר בצלם. יש לה צליל חזק, ברור וחותך, היא תובעת נאמנות מוחלטת ומשטר אימונים קטלני והיא מאד פיזית ברמת הפקת הצליל. כדי להיות חצוצרן באמת טוב נדרשים, בעיני, מאפייני אישיות נוספים על מוסיקליות ויכולת טכנית על הכלי. נדרשת נוכחות בוטחת, אמירה ברורה ואיזושהי כריזמה אישית. פסנתרן, סקסופוניסט, גיטריסט ואפילו מתופף יכולים להיות נגנים מצוינים גם בלי התכונות האלה, אבל בשביל חצוצרן טוב – הן הכרחיות.

בסופו של דבר, הטענה שלי היא שחצוצרן טוב צריך להיות קצת ערס על הבמה: Miles היה כזה, Freddie Hubbard היה כזה, Lee Morgan היה כזה, Woody Shaw היה כזה, Enrico Rava כזה, Roy Hargrove כזה, Wynton Marsalis כזה ויש לי עוד הרבה דוגמאות *.

* לפני שאתם קופצים, אני מודע לכך שיש גם כאלה שמתקיימות בהם התכונות שמניתי לעיל, אבל אי אפשר להגדיר אותם כערסים: אנשים כמו Chet Baker, Kenny Dorham, Clifford Brown ו Tom Harrell.

על Christian Scott התזה שלי יושבת בול. הוא בסה"כ בן 31, נולד ב New Orleans ומגיע עם לוק ועם אטיטיוד של אחד שכבר ראה הכל. טווס מקושט עדיי זהב, שמנגן בחצוצרות ייחודיות שעיצב לעצמו, אחד שעף על עצמו ועל הנגנים שלו, אינטליגנטי, רהוט, עם ביטחון עצמי בשמיים... אם הוא לא היה נגן כל כך טוב כל זה בטח היה מעצבן אותי, אבל כשהוא לוקח את החצוצרה לפה הכל נשכח. הוא אמנם לא אוהב שמשווים אותו לחצוצרנים אחרים, אבל גם הוא יודע היטב שההשוואה ל Miles ול Freddie Hubbard בלתי נמנעת וזו בהחלט מחמאה אדירה בשבילו.

לפני כמה שנים שמעתיו בפסטיבל ג'אז בחו"ל ובעיקר זכור לי הווליום המטורף בו התנהלה ההופעה. זה היה כל כך חזק עד שבקושי אפשר היה לשמוע. הווליום בהופעה ביום שישי במשכן היה הרבה יותר רגוע, אבל עדיין סבלנו מבעיית באלאנס שגרמה לכך שהמתופף Dyson האפיל לגמרי על הפסנתר המצויין של Fields. אלמלא הבעיה הזו ההופעה היתה מקבלת אצלי ציון מושלם.

כל חברי ההרכב הם נגנים מצוינים, אבל דווקא Lawrence Fields, המופנם מבין הארבעה, בלט לטובה על הפסנתר. הסולואים שלו (הגם שהיה קשה לשמוע אותם עקב השתלטות עוינת של התופים) היו משובחים,  מלאכת מחשבת של בניית עניין ומתח.

כמו שניתן לשמוע באלבומים של Christian Scott, מבחינה מוסיקלית, מדובר בחומר מקורי שנשמע בהחלט שונה מכל דבר אחר. מין שילוב בין ג'אז לרוק ולהיפ הופ (אבל לא ג'אז-רוק)  ממש לא Mainstream ורחוק מ Traditional. החומר שנוגן (למעט קטע אחד שהם כתבו באותו יום ונקרא One Night in Tel-Aviv) מופיע באלבומים של Scott. 

North Sea Jazz Festival 2012 - Part II

 

כזכור, סיימנו את היום הראשון עייפים אך מרוצים. חזרנו כולנו לאכסניה (נ' עוד נשאר לראות את Lenny Kravitz), ונפלנו שדודים.

 

יום שבת:

השעה 17:00, אולם Hudson מפוצץ עד אפס מקום, כולל המעברים. לבמה עולה גבר שחור בן 80 בעל זקן לבן ובחליפה ירוקה. הוא ניגש לקדמת הבמה נופף בידיו, הפריח נשיקות לקהל (מוטיב חוזר בהופעה) והתיישב ליד הפסנתר. אני עצמתי עיניים ולקחתי נשימה עמוקה. תבינו, האיש הזה היה אחת הסיבות בגללן נסעתי לפסטיבל. Ahmad Jamal. דורשי טובתי המלומדים, גם ר' וגם נ', הזהירו אותי לפני ההופעה שלא לפתח ציפיות כי בשנה שעברה ההופעה היתה בינונית וההרכב לא ישב מספיק טוב (להגיד דבר כזה על הרכב של Jamal זו ממש כפירה בקודש), במיוחד התלוננו החברים על נגן כל ההקשה Manolo Badrena. עד כדי כך הם לא נהנו בשנה שעברה שהחליטו לוותר על ההופעה של Jamal השנה ואני מצאתי את עצמי יושב לבד בהופעה הזו. רק אני והר של ציפיות שנבנו בעקבות עברו המפואר של ג'מאל אבל גם בזכות אלבומו הנהדר מהשנה Blue Moon.

קשה לי מאד לסכם את החוויה שעברתי בהופעה הזו, אבל זו בפירוש היתה חוויה בלתי נשכחת. הם ישבו כל כך טוב ביחד ונשמעו פנטסטי בכל הקטעים. אני פשוט רקדתי בכסא ואי אפשר היה למחוק את החיוך מעל פני. הופעה נהדרת עם אנרגיה מטורפת. המשחקים של Jamal בדינמיקה נשמעים עוד יותר משכנעים כששומעים אותו בלייב. Reginald Veal  בבאס ו Herlin Riley בתופים היו לגמרי איתו ויצרו את הסאונד הג'מאלי המוכר מההרכבים הישנים שלו. אפילו  Manolo Badrena שכל כך חששתי מפניו, לא רק שלא הפריע, הוא הוסיף ניחוח לטיני והומור להרכב. היה מושלם. 

נשארתי במקומי גם להופעה הבאה: Joshua Redman (שהיה כאמור Artist in residence השנה) עם ההרכב JAMES FARM שכולל את Aaron Parks בפסנתר, Matt Penman בבאס ואת המתופף Eric Harland )מקור השם לא ברור אבל יש טענה ש "JAME" בא לייצג את השמות הפרטיים של Joshua, Aaron, Matt, Eric). ההרכב הזה נולד ב 2009 לצורך הופעה בפטיבל הג'אז במונטריאול. הם המשיכו להופיע ביחד ובשנת 2010 הקליטו אלבום אחד נהדר (שנקרא, כמובן, JAMES FARM). ההופעה בפסטיבל התבססה כולה על החומר מתוך האלבום הזה, ואיזה תענוג צרוף זה היה. הכימיה בין הארבעה האלה מצויינת והלחנים כולם ליריים להפליא. להבדיל מרוב המוסיקה שנוגנה בפסטיבל שכללה הרבה ג'אז מודרני ולחנים אמורפיים שלא מנסים אפילו לתקשר עם המאזינים, כאן המצב הוא הפוך לגמרי. הם אמנם לא מנגנים סטנדרטים, אבל אלו בהחלט שירים, והלחנים היפים נושאים על גבם בקלות את קטעי האלתור. מסתבר שבשנת 2012 זה לא דבר מובן מאליו.

התכנון היה להישאר באותו אולם להופעת הרביעייה של Dave Holland. אלא שנ' נתקף בולמוס פתאומי והביע כמיהה עזה לקרפ עם נוטלה. (נ' זאת עליכם לדעת הוא בעל שורשים צרפתיים וקרפ עם נוטלה הוא כנראה חלק בלתי נפרד מהקוד הגנטי שלו). משהחליק קרפ הנוטלה במורד גרונו נרגע נ' וניתן היה לחזור ולדבר עמו בהיגיון. ניצלתי את רגעי השפיות והובלתי אותו בחזרה לאולמו של Dave Holland. נדמה לי שהוא עוד מלמל משהו על קרפ עם גרידת לימון (?!) אבל אני, כבר שמעתי את דייב הולנד מרחוק.

הפעם הצטרף ל Holland בן אחר ממשפחת Eubanks, ובמקום הטרומבון של Robin קיבלנו את הגיטרה של Kevin, וחבל. וכאילו לא די בכלי הרמוני אחד יותר מדי, גם Craig Taborn הצטרף לחגיגה בפסנתר ו Fender Rohdes. לאורך השנים ההרכבים של Holland תמיד הציגו צליל מיוחד שנבע משילוב כלים בלתי שגרתי (ויבראפון וטרומבון) ביחד עם הבאס הדומיננטי של Holland, מיעוט בהתוויית ההרמוניה (שתמיד היתה שם ברקע מבלי שאף אחד ממש נדרש לנגן אותה) והמון space בין הכלים. מסתבר שעם גיטרה (או אולי עם Kevin Eubanks) זה לא ממש עובד. המוסיקה לא התרוממה והסאונד של ההרכב, שאמור היה לשטוף את האוזניים ברעננותו, היה בפשטות - סתמי.  אשר על כן, קמנו (אני ו נ') והחשנו פעמינו להופעת הטריו של Tigran Hamasyan. 

זו היתה אופרה אחרת לגמרי. כשנכנסנו לאולם ה Madeira החשוך, כישף הטריו של Hamasyan את הנוכחים בבלדה מקסימה ששכנעה אותנו, בקלות, להישאר . אחריה הגיע עוד קטע יפה ולאחר מכן קטע כסאחיסטי למדי (כנראה שטיגראן שמע שדיג'יי אייר בסביבה והחליט להוכיח שגם הוא יכול ....) שכלל נגינה אינסופית של לופים על הפסנתר, בעמידה. באופן מפתיע דווקא התחברתי לזה והצלחתי להיכנס לראש. Nate Wood, המתופף של Tigran נראה כמו בובה על חוטים אבל זה לא הפריע לו לנגן מצויין. הבאסיסט Sam Minaie לעומתו, שניגן על באס חשמלי, החליט בקטע הסולו שלו לנגן כל מיני אפקטים בלתי קשורים עם מפרט על הבאס. אבל בסך הכל אין ספק שטיגראן חמסיאן יודע לספק את הסחורה. שמחתי שהספקתי לטעום ממנו.

בהופעה הבאה שוב פגשנו את Joshua Redman, הפעם בהרכב של רביעיית סקסופונים עם Chris Cheek בבריטון, Mark Turner בטנור ובסופרן, Chris Potter באלט, טנור וסופרן. Redman עצמו ניגן גם על טנור, אלט וסופרן.

ההופעה הזו היתה מצויינת ומאד מיוחדת. אחרי הכל, לשמוע ארבעה סקסופוניסטים מהשורה הראשונה ביחד ברביעיית סקסופונים אינו אירוע שכיח. כל החומר נכתב על ידי חברי הרביעייה במיוחד להרכב הזה וזו היתה הופעתם השלישית ביחד. בעוד Chris Cheek נשמע כמי שנאבק קצת עם הבריטון, הרי ש Chris Potter ניגן מדהים באלט, ונשמע שונה לגמרי מאשר איך שהוא נשמע על טנור. Turner, מה חבל, סבל מצליל אוורירי במיוחד בטנור (בסופרן הוא דווקא נשמע יפה מאד) ואילו Redman ניגן מצויין כהרגלו אם כי הוא היה קצת סתמי על האלט.

למרבה השמחה יש וידאו מההופעה הזו, כך שתוכלו לראות ולשפוט בעצמכם.

ההופעה האחרונה לאותו ערב היתה הופעת החמישייה של Christian Atunde Adjuah Scott. כן כן, קראתם נכון. החצוצרן הצעיר והמבריק מתחבר לשורשיו האינדיאנים בניו אורלינס והוסיף לשמו את השם Atunde Adjuah. יחד עם Scott ניגנו Matt Stevens בגיטרה, John Escreet בפסנתר, Kristopher Funn בבאס ו Jamire Williams בתופים. בשלב מסויים הצטרף גם טרומבוניסט שאת שמו איני זוכר. לצערי, למרות שבאתי עם ציפיות גבוהות (Christian Scott הוא חצוצרן נדיר ביכולתו) התאכזבתי קשות. הסאונד היה חזק ודחוס באופן מוגזם ולמרות שמדובר בהרכב שעובד ומנגן הרבה ביחד הם נשמעו בעיקר כמו להקת רוק שמייצרת הרבה רעש. אולי זו היתה השעה ועייפות החומר, אבל ממש לא הצלחתי להנות מהמוסיקה. (אגב, מצפיה בטיובים מההופעה שעלו לרשת המצב נראה פחות נורא)

עד כאן בינתיים, stay tuned לחוויות מהיום השלישי ולסיכום.