Don Martin's Jazz Albums Covers

 

בשנת 1938 שכר הלייבל Columbia את שירותיו של Alex Steinweiss כמנהל אומנותי של הלייבל. אחת ההחלטות הראשונות שקיבל היתה להתחיל להפיץ את התקליטים של הלייבל בעטיפות קרטון מודפסות עם תמונות וגרפיקה בנוסף על המידע הטקסטואלי היבש שהיה נהוג עד אז. באותה תקופה נמכרו תקליטים בעטיפות נייר חומות חלקות, פשוטות וזולות עם חור באמצע כדי שניתן יהיה לראות את התוויות המודבקת על הוויניל שעל גביה הופיעו פרטי ההקלטה. כעשור לאחר מכן, כשהתחילו לצאת תקליטי אריכי נגן (בניגוד לסינגלים) היו עטיפות האלבומים כבר חלק בלתי נפרד מהמוזיקה ומתרבות המוזיקה. 

הלייבלים הגדולים עבדו עם מעצבים, צלמים ומאיירים קבועים כדי לשמר סגנון גרפי ועיצובי מובחן ללייבל, וכשהמוזיקה היתה רק על גבי תקליטים או דיסקים - היתה העטיפה יחד עם המידע שעליה והגרפיקה שעל פניה ההקשר הויזואלי של המאזין עם המוזיקה.

בשנת 1956, ממש בטרם החל לעבוד עבור מגזין הקומיקס MAD (הוא כונה MAD’s maddest artist ועבד במגזין עד 1988) אייר Don Martin חמישה אלבומים בסגנונו הייחודי עבור הלייבל Prestige.

היו עוד אמנים מפורסמים שעשו זאת (למשל Andy Warhol עבור Blue Note) אבל העבודות של Don Martin הן ללא ספק הכי מיוחדות ומשוגעות שהודפסו על עטיפת אלבום ג‘אז.

האלבומים (על פי סדר הקלטתם) הם:

The Brothers

”ארבעת האחים“ היה הכינוי של Stan Getz, Zoot Sims, Herbie Steward ו Serge Challoff שניגנו את הקטע Four Brothers בביג בנד של Woody Herman בסוף שנות ה-40.

האלבום הזה הוא ממש חגיגה של טנוריסטים (לבנים). שימו לב מי מנגן כאן טנור: Al Cohn, Zoot Sims, Stan Getz, Allen Eager, Brew Moore.

כל החבורה הזו ביחד עם Walter Bishop בפסנתר, Gene Ramey בבס ו Charlie Perry בתופים הקליטו 7 קטעים באפריל 1949.

 

בנוסף נכללו כאן עוד 4 קטעים של Al Cohn ו Zoot Sims בשישייה עם Kai Winding, George Wallington, Percy Heath, ו Art Blakey מספטמבר 1952.

J.J. Johnson / Kai Winding / Benny Green 

Trombone By Three

למרות שעל העטיפה מאויירים שלושת הטרומבוניסטים ביחד, למעשה מדובר (שוב) באסופה של סשנים בהנגנת כל אחד מהטרומבוניסטים הנפלאים האלו, אבל בנפרד. בכל סשן ארבעה קטעים (ובאלבום שיצא על גבי תקליטור וכיום בסטרימינג, נכללו גם alternates מהסשנים השני והשלישי.

הסשן הראשון, בהובלת   J.J. Johnson הוקלט במאי 1949, ומנגנים בו Kenny Dorham בחצוצרה,  sonny Rollins בטנור, John Lewis בפסנתר, Leonard Gaskin בבס ו Max Roach בתופים. סשן ביבופ קלאסי, יפהפה. אני אישית לא יכול לשבוע מהשילוב של הסאונד של Kenny Dorham עם Sonny Rollins הצעיר. בכלל מדהים לשמוע עד כמה החבר‘ה האלה יכלו לנגן ביבופ לוהט ובכל זאת להישמע כל כך קול….

הסשן השני, בהובלת Kai Winding עם Brew Moore בטנור, Gerry Mulligan בבריטון, George Wallington בפסנתר, Curley Russell בבס ו Roy Haynes בתופים. הוקלט באוגוסט 1949. את העיבודים עשה Gerry Mulligan וזה ניכר (פחות לטעמי…)

הסשן השלישי, בהובלת הטרומבוניסט הפחות מוכר מבין השלושה, Bennie Green, הוקלט קצת יותר משנה לאחר מכן (באוקטובר 1951) וזה סט של שביעייה עם Eddie ‘Lockjaw’ Davis ו  ‘Big Nick’ Nichols בטנורים, Rudy Williams בבריטון, Teddy Brannon בפסנתר, tommy Potter בבס ו Art Blakey בתופים. זה בעיני הסשן הכי כיפי מכל השלושה. המוזיקה היא הרבה יותר סווינג מאשר ביבופ והנגינה של Green פשוט גורמת לי לחייך.

Sonny Stitt / Bud Powell / J.J. Johnson

האלבום שיצא ב 1957 מאגד הקלטות של שני הרכבים שונים של Sonny Stitt  (בטנור) שהוקלטו בין אוקטובר 1949 עד ינואר 1950. ההרכב הראשון הוא רביעייה מדהימה עם Bud Powell בפסנתר, Curley Russell בבס ו Max Roach בתופים. 

ובהרכב השני מתווסף הטרומבוניסט J.J. Johnson ובמקום Powell ו Russell מנגנים John Lewis בפסנתר ו Nelson Boyd בבס.

כל האלבום הזה הוא בית ספר לביבופ, ולדעתי אחד האלבומים הטובים ביותר של Sttit, אם לא הטוב שבהם. וכן, אלו ציפורים על העטיפה.

Mile Davis And Horns

שוב שני סטים, הפעם עם Miles Davis הצעיר עוד לפני ההקלטות האגדיות שלו ל Prestige. הם יצאו במקור באלבומים נפרדים אבל האלבום הזה, עם העטיפה המרהיבה של Don Martin,  יצא רק לאחר מכן ב 1956 כש Miles כבר היה כוכב.

הסט הראשון הוקלט בהרכב של שביעייה בינואר 1951 בשישייה עם Sonny Rollins, Bennie Green, John Lewis, Percy Heath בבס ו Kenny Clarke.

הסט השני הוקלט בפברואר 1953 ומנגנים בו Zoot Sims, Al Cohn בטנורים, Sonny Truitt בטרומבון, John Lewis,  Leonard Gaskin ו Kenny Clarke בתופים. כל הקטעים בו הולחנו על ידי Al Cohn ובמקור יצאו באלבום של Miles שהוקדש ליצירות של Al Cohn. 

לא ההקלטות הכי טובות של Miles אבל כיף גדול לחובבי Miles המוקדם (ו Rollins הצעיר, שאז עוד היה לוקח סולו קצר וממוקד רק על קורוס אחד…)

Art Farmer Septet

אלבום שביעייה, בהובלת החצוצרן Art Farmer. האלבום מורכב משני סשנים שונים. 

בסשן הראשון משנת 1953, שאת העיבודים לו עשה Quincy Jones, משתתפים, Art Farmer בחצוצרה, Clifford Solomon בטנור, Oscar Estell בבריטון סקסופון, Jimmy Cleveland בטרומבון, Quincy Jones בפסנתר, Monk Montgomery (אח של Wes) בבס חשמלי (מסתבר, אגב, שזו הקלטת הג‘אז האולפנית הראשונה בהשתתפות בס חשמלי) ו  Sonny Johnson בתופים. כולם למעט המתופף היו חברי ההרכב של Lionel Hampton. 

בסשן ההקלטות השני, ב 1954, Gigi Gryce עשה את העיבודים ומנגנים שם לצדו של Farmer, שוב Jimmy Cleveland בטרומבון, Charlie Rouse בטנור, Dany Bank בבריטון סקסופון, Horace Silver בפסנתר, Percy Heath בבס ו Art Taylor בתופים.

Art Farmer הצעיר נשמע נהדר, ומעניין בעיני לשים לב להבדלים בין העיבודים של Jones לשל Gryce, לשימוש בבס החשמלי וגם לתהות האם A Love Supreme הושפע מהעיבוד שעשה Jones לקטע Mau Mau….

Sonny Rollins in Holland 1967

בשנת 1967, שהה Sonny Rollins באירופה. זה היה שנה לאחר שהקליט את East Broadway Rundown בלייבל impulse! , האלבום שבו רולינס הלך הכי רחוק לכיוון הג'אז החופשי, ונעלם (לא בפעם הראשונה וגם לא האחרונה) מסצינת הג'אז האמריקאית.

"מישהו הציע לי לעשות טור עם שניים מבכירי נגני הג'אז ההולנדיים. הבסיסט Ruud Jacobs והמתופף Han Bennink. מכיוון ששמעתי עליהם וידעתי שהם מסוגלים לעשות את העבודה – הסכמתי" מספר רולינס.

Ruud Jacobs היה בסיסט מוכר ומוערך מאד בקרב מוזיקאי הג'אז שפקדו את אירופה וניגן עם Kenny Clarke, Johnny Griffin, Bud Powell, Bill Evans ועוד רבים וטובים, הי – הוא אפילו ניגן עם Louis Armstrong.

המתופף Han Bennink היה אחד ממקימי ה ICP (Instant Composers Pool), ניגן באלבום האחרון של Eric Dolphy והיה (ועודנו) אחד מעמודי התווך של הג'אז האוונגארדי בהולנד לצד Misha Mengelberg.

בהעדר כלי הרמוני, הטריו סקסופון / בס / תופים הוא פורמט שמעצם טיבו הוא חשוף ותובעני מאד ודורש תקשורת מעולה בין הנגנים. בגלל שלכל אחד מהנגנים יש משקל יחסי רב יותר בתוצאה הסופית, הרי שנגנים שונים ייקחו את המוזיקה למקומות שונים.

Photographed by Toon Fey

לסוני רולינס כבר היה נסיון רב בעבודה בפורמט של טריו כזה. הוא הקליט מספר אלבומים נפלאים בטריו, אגב – כמעט כל אחד מהם עם הרכב שונה:

Way Out West בשנת 1957 עם Ray Brown בבס ו Shelly Manne בתופים.

A Night At The Village Vanguard בשנת 1957 עם Wilbur Ware בבס ו Elvin Jones בתופים, ובסט אחה"צ של אותו יום עם Donald Bailey בבס ו Pete LaRoca בתופים.

Freedom Suite בשנת 1958 עם Oscar Pettiford בבס ו Max Roach בתופים.

צד ב' של האלבום Sonny Rollins and The Big Brass משנת 1958 עם Henry Grimes בבס ו Specs Wright בתופים.

חלק מהאלבום What’s New משנת 1962 עם Bob Cranshaw בבס ו Candido בכלי הקשה.

East Broadway Rundown בשנת 1966 עם Jimmy Garrison בבס ו Elvin Jones בתופים (בקטע הראשון מנגן גם Freddie Hubbard)

ולמרות שהאלבומים האלו שונים אחד מהשני, רולינס מדגים בכולם את אותו איזון מיוחד בין המסורת לחופש, הוא מנגן מאד חופשי אבל השפה והרעיונות וכמובן כמות הציטוטים, ואופן זרימת הרעיונות הם מאד "רולינסיים" ומסורתיים במובן זה.

נחזור לשנת 1967 ולסוני רולינס באירופה. רולינס הסכים אפוא לטור קצר עם Jacobs ו Bennink, שהם אגב שני מוזיקאים שמביאים איתם שני צדדים שונים מאד: Jacobs הבאסיסט היה מאד "בפנים" מאד "נכון" ומדוייק, ואילו Bennink היה תמיד ציפור חופשיה שנתן לעצמו דרור לחקור צלילים, מבנים ודינמיקה הן בנגינה והן ביחסים שבין המוזיקאים על הבמה (בינם לבין עצמם, ובינם לבין הקהל).

לא היה זמן לחזרות (וכנראה שגם אם היה זה לא היה ממש נחוץ) וההרכב יצא לדרך.

האלבום שלפנינו (יצא ב-3 תקליטים או בשני דיסקים) מאחד את כל החומר שנמצא (וזה סיפור בפני עצמו, כי המוזיקה הזו שכבה בארגזים במעמקי הארכיון בהולנד משך למעלה מחימישים שנהראו בוידאו המצורף) מאותו סיבוב הופעות: הקלטת אולפן )שנערכה עבור הרדיו ההולנדי ב 5 במאי, ושתי הופעות חיות  (אחת מה 3 במאי באקדמיה לאומנויות ב Arnhem ואחת מה 5 במאי ב Go Go Club ב Loosdrecht).

Photo by Ton Van Wageningen

איכות ההקלטות אינה אחידה. ההקלטות לרדיו נשמעות מעולה ואילו הקלטות ההופעות החיות יותר מאתגרות (הן מבחינת סאונד והן מבחינת אורכי הקטעים), עם יתרון קל להקלטה מה Go Go Club על פני ההקלטה מהאקדמיה לאומנויות, אבל מבחינה מוזיקלית הייתי אומר שהעניין המוזיקלי עומד ביחס הפוך לטיב ההקלטה.

Taken from the Resonance Records promo video

ההקלטות מההופעות החיות מביאות את כל האנרגיה המטורפת של הטריו הזה ואת הזרימה הקולחת של רולינס לאורך ביצוע של 20 דקות. בכמה קטעים כשהקהל והנגנים כבר חושבים שנגמר סוני לוקח נשימה וממשיך עוד 10 דקות בשיא הרבאק. בננינק כמעט ולא מוריד את הרגל מהגז ודוחף את ההרכב קדימה ולמעלה בלי הפסקה. כששומעים את Jacobs (לא עניין ברור מאליו בהופעה מה 3 במאי) מבינים שהבחירה בבאסיסט "מסורתי" היתה לעניין כי הנגינה שלו והשמירה על בסיס מוצק מאפשרת לרולינס ולבנינק לעוף אל על. כנראה שלזה רולינס מתכוון שהוא אומר שהנגינה שלו באותו יום היתה Wham-Bam-Thank-You-Ma'am.

השקעתי בכם והבאתי את כל האלבום לכאן מספוטיפיי, ואם זה לא היה ברור עד עכשיו - אני ממליץ בחום להקשיב לפלא הזה:

והנה, כמובטח, וידאו קצר שמספר את הסיפור המיוחד של הקונצרטים הללו, כמו גם את סיפור מציאת ההקלטות והפקת האלבום בידי הלייבל Resonance שעושה בשנים האחרונות עבודה ארכיאולוגית מדהימה, מוצא ומוציא הקלטות נפלאות שאיש לא ידע על קיומן:

 

Miles Davis and Sonny Rollins

לאחרונה אני שומע המון Rollins. אני מתמקד בעיקר ב Rollins הצעיר מכיוון שהתקופה שלו שהכי מדברת אלי היא הדברים שעשה בשנות ה 50-60. הדברים המאוחרים שלו כבר פחות לטעמי, במיוחד הסאונד שלו משנות השבעים ואילך שממש לא עושה לי את זה.

אחרי הפוסט שהעליתי על ההקלטות של Miles Davis עם Sonny Stitt, הבנתי שהגיע הזמן להעלות פוסט שיאיר עוד תקופה מעניינת בקריירה של Miles, תקופה שכמעט ולא מדברים עליה, ואני מתכוון לתקופה שלו עם Sonny Rollins.

בסוף שנות ה- 40 היו Charlie Parker, Dizzy Gillespie, John Lewis, Bud Powell, Thelonious Monk, J.J. Johnson וחבריהם בשיאה של מהפיכת ה BeBop. כל מוזיקאי הג'אז הצעירים ניסו לחקות אותם, לנגן כמוהם ולהיות חלק מהמהפכה שהסעירה את עולם הג'אז. Miles Davis כבר עשה את זה והופיע עם כל הגדולים, כולל עם Parker. למרות שהנגינה והגישה שלו היו שונות מאד מאלו של Dizzy.

Rollins הצעיר היה בן כ-15 בלבד כש Lowel Lewis, שהיה חצוצרן וחלק מחבורת Sugar Hill בהארלם שעמה הסתובב Rollins, סיפר לו על Miles לאחר ששמע אותו באלבום עם Parker ומאד אהב אותו.

כשנתיים לאחר מכן (בסביבות שנת 1947-8) בזמן שהטריו של Rollins חימם הרכב של כמה מהשמות הגדולים בג'אז, כולל Miles Davis, מיילס שמע אותו לראשונה והציע לו להצטרף להרכב שלו. במהלך השנים Rollins ו Miles נעשו חברים טובים, ביקרו זה בביתו של זה וחלקו טעם מוזיקלי משותף.

כידוע, אין תיעוד רב של שיתוף הפעולה בין Miles ו Rollins, אבל בואו נתמקד במה שיש.

אגב, אני מתייחס לסשנים ולא לאלבומים, מכיוון שבאותה תקופה היה שכיח שאלבום יורכב מכמה סשנים שונים, חלקם מתקופות שונות ועם נגנים שונים, כך שהחלוקה לאלבומים היתה, פעמים רבות, מלאכותית.

התיעוד הראשון שיש לנו הוא מה 17 בינואר 1951.

Miles ניגן שלושה (!!) סשנים באולפני Apex בניו יורק באותו יום. אחד מהם היה עם Parker באלט, Walter Bishop Jr. בפסנתר, Teddy Kotick בבאס ו Max Roach בתופים (יצא ב 1958, ביחד עם עוד סשן באלבום שנקרא , (Swedish Schnapps והשניים הנוספים בהשתתפות Sonny Rollins:

סשן אחד בהנהגתו של Miles בשישייה עם Bennie Green בטרומבון, Rollins בטנור, John Lewis בפסנתר, Percy Heath בבס ו Roy Haynes בתופים. (יצא כחלק מהאלבום Miles Davis and Horns, אחד האלבומים עם העטיפות הכי מדליקות, שצייר Don Martin מי שהיה אח"כ אחד הקריקטוריסטים המרכזיים והיצירתיים של המגזין המופרע MAD).

והסשן השלישי באותו יום מפתיע במיוחד. מדובר בקטע אחד בלבד, בן שתיים וחצי דקות שמהווה את הקלטת הבכורה של Rollins כמוביל הרכב, ו Miles Davis מנגן בו... פסנתר ?! יחד עם Percy Heath בבס ו Roy Haynes בתופים.

הקטע הזה שולב באלבום שנקרא Sonny Rollins With The Modern Jazz Quartet, Art Blakey and Kenny Drew (אמרתי לכם שהחלוקה לאלבומים היא די שרירותית)

התיעוד הבא מגיע בדיוק חודש לאחר מכן, מהופעה חיה במועדון ה Birdland. למעשה יש לנו כאן שתי הופעות: האחת מה 17 בפברואר 1951, והשניה מה 2 ביוני 1951. בשתיהן Miles מנגן עם J.J. Johnson בטרומבון, Rollins בטנור, Kenny Drew בפסנתר, Tommy Potter  בבס ו Art Blakey בתופים. ההופעות שודרו ברדיו, ומשם גם ההקלטה, שיצאה מאוחר יותר (ב 2004) בדיסק בלייבל Blue Note תחת השם Miles Davis Birdland 1951. הדיסק כולל גם סשן שלישי מספטמבר 1951, בהרכב אחר לגמרי ובלי Rollins.

התיעוד הבא הוקלט ב 5 באוקטובר 1951 ויצא בלייבל Prestige תחת השם DIG וגם הוא מכיל הפתעה מעניינת – ההקלטה הראשונה של Jackie McLean (גם הוא היה מחבורת ה Sugar Hill של Rollins בהארלם) וככל הידוע לי גם היחידה של McLean עם Rollins.

מנגנים כאן, חוץ מ Miles, Rollins ו McLean גם Walter Bishop Jr. בפסנתר, Tommy Potter  בבס ו Art Blakey.

התיעוד הבא, והוא גם האהוב עלי ביותר, נערך ב 30 בינואר 1953 ויצא באלבום Collectors’ Items (ארבעת הקטעים הראשונים). מלבד Miles ו Rollins מנגנים כאן Walter Bishop Jr. בפסנתר, Percy Heath בבס, Philly Joe Jones בתופים וטנוריסט מפתיע בשם Charlie Chan, שהוא בעצם שם כיסוי ל Charlie Parker. כן, כן. מה ששמעתם. Bird מנגן כאן ועוד בטנור. באותה תקופה הוא היה תחת חוזה בלייבל אחר ולכן האפשרות היחידה שלו להשתתף בהקלטות מחוץ לאותו לייבל היתה תחת שם בדוי ובכלי אחר כדי שלא יהיה חשוף לתביעה.

באותה תקופה Bird הפסיק עם ההרואין (Miles ו Rollins עדיין היו חזק בעניין), לאחר שהחצוצרן שלו, Red Rodney, נשלח למאסר ממושך בכלא פדרלי. את מקומו של הסם תפס האלכוהול ובזמן ההקלטות של האלבום עם מיילס, תוך שהוא מתרגל לנגן על הטנור, הוא הוריד בערך חמישית בקבוק ג'ין (או רבע בקבוק וודקה – הדעות חלוקות) ובקושי שרד את ההקלטות לפני שנרדם.

אבל חוץ מהרכילות המעניינת הזו, אני מאד אוהב את האלבום הזה ככל הנראה מכיוון שהוא היה האלבום הראשון שהיה לי של Miles ב Prestige וכאן שמעתי לראשונה את Rollins והתאהבתי בנגינה שלו, בצליל שלו ובשטף הרעיונות שלו. וגם בגלל חלקו השני (הקלטות עם Rollins מ 1956, מיד נגיע לדבר עליהן). אפשר בהחלט לשים לב ש Miles מתחיל כאן כבר להשתנות וזונח את הסגנון המאד ביבופי שאפיין אותו בשנים שלפני כן. הטענה הרווחת היא ש Miles מנגן כאן פחות טוב מאשר בדרך כלל בעקבות ריב עם Parker שבשכרותו התייחס ל Miles לא יפה, אבל אני חושב ש Miles פשוט התחיל לחפש את הדבר הבא, ולטעמי הוא נשמע נהדר. בהקלטות מ 1956 שמהוות את חלקו השני של האלבום כבר ניתן לשמוע את Miles החדש.

שנה וחצי לאחר מכן, ב 29 ביוני 1954, שוב נפגשו Davis ו  Rollins באולפן. הפעם עם Horace Silver בפסנתר, Percy Heath בבס ו Kenny Clarke בתופים. המפגש הזה יצא באלבום נפלא Miles Davis With Sonny Rollins ואחר כך יצא שוב כחלק מאלבום שנקרא Bags' Groove. האלבום Bags' Groove מאחד שני סשנים שהוקלטו ב 1954. הקטע Bags' Groove נקרא על שמו של Milt Jackson – הוויבראפוניסט – שכינויו היה Bags, בשל השקיות שתחת עיניו). אבל Rollins לא משתתף בסשן הזה, אלא רק בארבעת (חמשת, אם כוללים את האלטרנייט) הקטעים האחרים.

שלושה מהם הם לחנים מקוריים של Rollins (Airegin, Doxy ו Oleo) וסטנדרט אחד – But Not For Me.

בקטע Oleo מיילס עושה שימוש ב Harmon Mute (למיטב ידיעתי זו ההקלטה הראשונה שלו עם העמעם הזה) שיהפוך בהמשך לאחד מהמאפיינים הכי מזוהים בנגינה שלו.

המפגש המוקלט הבא של Miles ו Sonny Rollins היה כמעט שנתיים מאוחר יותר, ב 15 במרץ 1956, והוא יצא כחלק מהאלבום Collectors’ Items שכבר דיברנו עליו. ההרכב שונה לחלוטין מההרכב שמנגן בסשן מ 1953, ומונה את Tommy Flanagan בפסנתר, Paul Chambers בבס ו Art Taylor בתופים.

כאן Miles כבר בתקופה אחרת לגמרי. למעשה באותה תקופה כבר היתה לו את החמישייה עם Coltrane, Red Gerland, Paul Chambers ו Philly Joe Jones  (זו החמישייה שלימים זכתה לכינוי The First Great Quintet) והסגנון שלו כבר היה ממש מינימליסטי, קריר ורחוק מאד מהאופן שבו ניגן רק חמש שנים קודם לכן.

כאן מסתיימים המפגשים, שתועדו ויצאו באלבומים, בין Miles Davis ו Sonny Rollins, וחבל כי גם Miles וגם Sonny מראים לאורך כל הדרך התפתחות מוזיקלית ואחד הדברים המעניינים ביותר בעיני זה לשמוע את הדרך שעושה האמן.

אבל בסוף אפריל 1957, במהלך שהות של כמה שבועות במועדון Café Bohemia בניו יורק, Miles פירק את ההרכב ופיטר את Coltrane ואת Philly Joe Jones לאחר שלא יכל יותר לסבול את התנהגותם והעובדה שהיו כל הזמן תחת השפעת חומרים שונים.

Miles הרים טלפון ל Rollins וביקש שיבוא לנגן איתו בהופעות שכבר נסגרו. Rollins נענה לקריאה ובא להחליף את Coltrane. את Philly Joe Jones החליף Art Taylor ולשמחתנו שלוש הופעות כאלו אף שודרו בשידור חי ברדיו. אז הנה שלושת ההופעות, משלושה שבועות רצופים: 13, 20 ו 27 ביולי 1957:

והפתעה אחרונה לפני שנסיים, הנה שני ראיונות בהם Rollins מספר בקולו על ההיכרות שלו עם Miles.