Horace Parlan and Us 3 | Part 4

נכון, זה מגיע באיחור ניכר, אבל תסכימו איתי שמוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

הנה החלק הרביעי בסקירה המעולה של ברק ויס על המוסיקה של Horace Parlan עם Us 3.

אגב, הנה קישור לשאר חלקי הסקירה.

פרק רביעי: התחלה חדשה: ה-Playhouse Four ולא מעט הקלטות מעולות

שבוע לאחר מכן, ב-22 ביולי 1960, שוב נכנסו ה-Us Three לאולפן של רודי ון גלדר, והפעם עם מעסיקם לו דונלדסון וכם נגן הקונגה המוכשר ריי בארטו Ray Barretto. היה זה הסשן הראשון – והאחרון ש Us Three הקליטו עם LD. הסשן נגנז למשך 20 שנה עד שראה אור בראשית שנות ה-80 כ-Midnight Sun.
למה נגנז? נראה כי העובדה שחברי ה-Us Three עזבו את LD כעבור מספר חודשים, בשילוב עם הצלחת אלבום האורגן Hear 'Tis עיכבה את הוצאת האלבום באופן מיידי. לאחר מכן ל-LD כבר היה הרכב חדש ומוצלח עם הפסנתרן הרמן פוסטר וריי בארטו ואיתם הקליט LD מחדש חלק מהשירים שהקליט עם Us Three והוציאם באלבום Gravy Train. הדרך לקבורת הסשן Midnight Sun היתה קצרה.

בנובמבר 1960 עזבו חברי Us Three את LD לאחר שהם קיבלו גיג קבוע כטריו הבית של המועדון האגדי Minton's Playhouse. מיד לאחר הפרישה, הקליטו ה-Us Three יחד עם ריי בארטו אלבום נוסף לבלו נוט – Headin' South.

זהו לטעמי האלבום הטוב ביותר מבין אלבומי הטריו (נו טוב, טריו + קונגה...) של הוראס פרלן בתקופת בלו נוט.













לגיג במינטונ'ס פלייהאוס פרלן צירף את חברו הותיק נגן הטנור בוקר ארווין ויחד יצרו קואופרטיב בשם The Playhouse Four. בוקר, עם הצליל הסול האר אנ בי המקונן והפתוח שלו וגישתו המורכבת הרמונית התגלה כפרטנר מושלם ל-Us Three באותה מידת מושלמות של סטנלי טרנטיין היותר סטרייטאהדי. 

ההקלטה היחידה שיש לנו מרביעייה זו היא אלבומו של בוקר ארווין That's It! שהוקלט בראשית ינואר 1961 בלייבל קנדיד.



הוראס פרלן השתמש בפסבדונים Felix Krull (ע"ש ספרו של תומאס מאן) בשל היותו אומן חתום בלייבל בלו נוט. 

שבועיים בדיוק אחרי ההקלטה עם בוקר ארווין, שוב היו חברי ה-Us Three באולפן ההקלטות, אך הפעם בסשן בהנהגתו של סטנלי טרנטיין ויחד עם אחיו טומי.

האלבום המצוין Comin' Your Way יועד להדפסה ואפילו קיבל מספר קטלוגי, אבל אוכסן במרתפי בלו נוט במשך שנים עד לסוף שנות ה-70.












הסיבה ש-Comin' Your Way לא ראה אור בזמן אמת נעוצה כנראה בשרשרת האלבומים המצוינים עוד יותר של סטן טרנטיין עם Us Three שיוקלטו אחרי הסשן הזה, האלבום הטוב ביותר של אותו קווינטט – בהנהגת פרלן והקלטת ההופעה החיה במינטונ'ס חודש אח"כ בהנהגת סטנלי טרנטיין.

ב-23 בפברואר אלפרד ליון הקליט את סטנלי טרנטיין בהופעה חיה במינטונ'ס עם הטריו הביתי של המועדון – Us Three. אליהם הוא צירף גיטריסט שהגיע זה מקרוב לניו יורק מסט. לואיס בשם גרנט גרין Grant Green. גרנט גרין היה גיטריסט די מוגבל בטכניקה שלו, אבל המון סול ובלוז בנגינה וגרוב ענק חיפו על כך בהצלחה. אלפרד ליון, בחושיו הבריאים הכיר עוד נגן בדיוק עם אותן התכונות - הוראס פרלן - וחיבר ביניהם לראשונה באלבום ההופעה החיה של טרנטיין.
התוצאה – שני אלבומי לייב עם טראקים ארוכים, המאפשרים לסולנים הנהדרים כאן לפרוש כנפיים. לטעמי מינטונ'ס הוא אחת מפסגות יצירתו של טרנטיין.


מאחד ומדובר באלבום כפול – מגיע לצ'פר בשני קטעים

פחות מחודש אח"כ ב-18 במרץ 1961 הגיעה החמישייה של שני הטרנטיינים ו-Us Three לאולפן ההקלטות – בפעם האחרונה. האלבום שנולד מהקלטה זו, On the Spur of the Moment הוא לטעמי הטוב שבשיתופי הפעולה המרובים של סטן טרנטיין והוראס פרלן.


אגב, השיר שבחרתי מהאלבום נכתב ע"י הטנור-השותף השני של פרלן – בוקר ארווין. איזו מוסיקה שמחה!



היתה זו ההקלטה האחרונה המשותפת של שני חברי הילדות סטן טרנטיין והוראס פרלן.

Horace Parlan and Us 3 | Part 3

ממשיכים עם סדרת הפוסטים של ברק וייס על פרלן...

פרק שלישי: 3+2=5 Us Three והאחים טרנטיין

באפריל 1960 הצטרף הבסיסט ג'ורג' טאקר George Tucker ללו דונלדסון. ג'ורג' טאקר היה בסיסט אדיר כח בסגנון המינגוסי. הוא ידע לאזן בצורה מושלמת בין חוזק ורגישות. בזמן שהצטרף כבר היה טאקר בסיסט מוכר בסצינת הג'אז, שהרבה להקליט עם מוסיקאים אחרים ובהם ארט בלייקי, קולטריין, סוני סטיט וקרטיס פולר.

בכך הושלם אחד מהרית'ם סקשנים המעולים ביותר בעולם הג'אז.
פרלן באותה העת כבר התפתח לפסנתרן בשל בעל צליל ייחודי, שתיעל בצורה נהדרת את מקורותיו בבלוז ובגוספל להארדבופ סווינגי עם פשטות כנה וכובשת. כדי לתאר את נגינתו – תארו לעצמכם חיבור בין הבלוק קורדס של רד גרלנד, הפ'אנקיות של הוראס סילבר והחסכנות בנגינה והרווח בין הצלילים של אחמד ג'מאל- והכל כאמור עם גוספל ובלוז פשוט וכובש.

חברי הטריו גילו עד מהרה כי הם משלימים זה את זה ליצירת טריו מעולה. יחידה אחת של אנרגיה, דחף ויצירתיות, המסוגלת להיות גם רית'ם סקשן תומך ונהדר גם להארדבופיסטים מיינסטרימיים וגם לנשפנים יותר מתקדמים הרמונית, כמו גם טריו פסנתר משובח בפני עצמו. השלושה קראו לעצמם Us Three וזה גם היה שם אלבום הראשון אותו הקליטו ב-20 באפריל 1960.

האלבום הוקלט כמובן בבלו נוט. אך למרות שהיה זה האלבום השני של הוראס פרלן, הוא ראה אור רק לאחר אלבומו השלישי לפי מנין ההקלטות של פרלן.
האלבום כולו, ושיר הנושא Us Three מדגימים היטב את החוזקים של של הטריו: טאקר פותח בצורה מינגוסית, הרווד מצטרף עם נגינה המזכירה מזמור גוספלי ומגדירה את האווירה של הקטע. והרווד פותח בסווינג סוחף עם המברשות. בקטע תוכלו לזהות גם את ההשפעות ההארדבופיות וגם את המודאליות של Us Three, ולהכיר גם הפסינתור המאוד ייחודי של פרלן, את הסווינג הסובטילי של הרווד ואת הווקינג בס הדומיננטי של טאקר. השילוב בין השלושה ממכר.

בשנת 1959 הגיעו האחים טרנטיין לניו יורק וניגנו למעלה משנה בהרכב של מקס רואץ'. סטנלי ופרלן נהנו מהאיחוד אחרי שנים רבות וסטנלי הכיר לפרלן את אחיו הבכור טומי, אשר בתורו שכר את פרלן לנגן באלבום הבכורה שלו ב-19 בינואר 1960, יחד עם סטנלי אחיו כמובן, בלייבל Time.

פרלן בתורו, החזיר לו טובה, כאשר המליץ עליו בפני לו דונלדסון לתפקיד החצוצרן שהתפנה ביוני 1960.


ביוני 1960 הקליט סטנלי טרנטיין את אלבום הבכורה שלו Look Out!. בלייבל בלו נוט (כמובן).





לטרנטיין לא היה ספק מי יהיה הרית'ם סקשן שלו – Us Three. סטנלי טרנטיין היה סקסופוניסט נפלא. היה לו צליל גדול, אסרטיבי, עגול ומתכתי משהו המזכיר את הטנורים של תקופת הסווינג יחד עם מורכבות הרמונית של בופר. טרנטיין היה מלודיסט בנשמתו ונגינתו היתה "מחייכת" וטובת לב. התוצאה מהמפגש הזה בין טרנטיין ל Us Three היתה סשן סטריידאהדי וסווינגי עם המון שמחת חיים ואהבת אדם, לא דברים מובנים מאליהם בימים בו הג'אז נתפס כמשהו רציני.










כחודש אח"כ, ב-14 ביולי 1960, נכנסו שוב Us Three לאולפן ההקלטות של רודי ון גלדר, אך הפעם הם הביאו עימם את האחים טרנטיין. התוצאה – האלבום Speakin' My Piece

זה היה אלבום אלבום הקווינטט הראשון בהנהגת פרלן, והאלבום הראשון של Us Three שראה אור. החיבור של סטנלי טרנטיין המלודיסט האסטרטיבי עם הצליל הגדול, של טומי טרנטיין בעל הצליל הלירי המאוד מיוחד לתקופתו והסווינג הבלוזי של Us Three. החיבור הזה של טריו שעבד נון-סטופ יחד תקופה ארוכה, ודואו הנשפנים שגם להם הסטוריה משותפת ארוכה וההכרות העמוקה של פרלן כמחבר בין שני חלקי הקווינטט יצרו אלבום קוהרנטי ואורגני, הנשמע כאילו ניגנו בו חברי הרכב המנגן יחד זמן רב.

הלחן Wadin' הוא הלחן המוכר ביותר שהלחין פרלן. Us Three הקליטו גרסת טריו לשיר באלבום הקודם שלהם, אבל גרסת הקווינטט המופיעה ב-Speakin' My Piece היא כנראה המוכרת יותר.

הצלחת האלבום דרבנה את אלפרד ליון להוציא את האלבום Us Three שהטריו הקליט שלושה חודשים קודם לכן והמתין לשעתו.

Horace Parlan and Us 3 | Part 1

אני שמח להציג בפניכם את סקירתו המצויינת של ברק ויס (שפורסמה לראשונה בפורום הג'אז של פליטי נענע) על הפסנתרן Horace Parlan ו Us 3. הסקירה מחולקת לארבעה חלקים ותפורסם כאן במלואה בימים הקרובים.
פרק ראשון: התחלה, מחלה, שיקום ו... מינגוס

הוראס פרלן נולד בפיצבורג, פנסילבניה בשנת 1931. אביו היה כומר בכנסייה פרסבטירית שחורה והילד ספג את הגוספל הכנסייתי עם חלב אימו. בגיל 5 לקה בפוליו שגרם לו נכות קשה בכל צידו הימני, כולל שיתוק מוחלט של הזרת והקמיצה בידו הימנית. בגיל 8 החל פרלן ללמוד פסנתר כפיזיותרפיה לידו הימנית המשותקת בחלקה. איש לא ציפה שהטיפול הפיזיותרפי הזה יהפוך לתחביבו ואח"כ למקצועו של פרלן הקטן. אחרי הכל, היד הימנית היא האיבר החשוב ביותר של כל פסנתרן.

פרלן פיתח טכניקות נגינה ייחודיות שאיפשרו לו להתגבר על הנכות. מרתק לראות אותו מנגן ביוטיוב: את האקורדים הוא יותר באמצעות האצבעות הפועלות ביד ימין + אצבעות יד שמאל ליצור את ה- Block Chords בהם הרבה להשתמש, ולפעמים, כשרצה לנגן Single Lines נגינת התווים שבאופן מסורתי מבוצעת ביד ימין – השתמש לשם כך ביד שמאל. אין ספק שמבחינה טכנית יכולותיו של פרלן היו מוגבלות הרבה יותר מפסנתרנים אחרים, אך כשרונו המוסיקלי, הלהט שבנגינתו והבלוז שהיווה חלק כ"כ מרכזי בה, הפך אותו לפסנתר מוערך.
בתקופת נערותו ובחרותו של פרלן, עירו פיצבורג היתה שוקקת ג'אז, במיוחד פסנתרני ג'אז נהדרים: ארל היינס, מרי לו וויליאמס, ארול גארנר ודודו מרמרוסה ייצגו את פסנתרני הג'אז המקצועיים. פסנתרני ג'אז בני דורו של פרלן בעיר היו אחמד ג'מאל וסוני קלארק. (מעניין יהיה לבדוק מה היה בעיר ה-22 בגודלה בארה"ב שייצאה כה הרבה פסנתרנים נפלאים לעולם הג'אז).

אבל היו גם ג'אזיסטים צעירים בני דורו של פרלן שאינם פסנתרנים. אחד המבריקים שבהם היה הסקסופוניסט סטנלי טרנטיין Stanley Turrentine. השניים – פרלן וטרנטיין – הרבו לג'מג'ם יחד בתקופת התיכון - למרות שטרנטיין היה צעיר מפרלן בשלוש שנים ולמד בתיכון אחר. לטרנטיין הצעיר היה אח גדול – החצוצרן טומי טרנטיין, אותו פרלן לא הכיר אישית, כי טומי כבר שוטט באותה העת ברחבי ארה"ב עם תזמורות ג'אז וסווינג שונות. פרלן עוד יפגוש מוסיקלית את שני האחים ויהפוך את החברות הנערית לשותפות מוסיקלית.
בשנת 1957 הגיע פרלן לניו יורק ומייד צורף על ידי מינגוס להרכב שלו. כמעט שנתיים פרלן ניגן עם מינגוס – אחד מבתי הספר הגבוהים ללימודי הג'אז.

הנגינה הסווינגית, הפשוטה, והכנה של פרלן, רוויית הגוספל והבלוז, התאימה למינגוס ככפפה ליד. הוא היה הפסנתרן המתאים ביותר למוסיקה של מינגוס עד אותו הזמן ואחד משלושת הפסנתרנים המרכזיים של מינגוס בכלל.

באוקטובר 1958 צירף מינגוס להרכבו טנוריסט טקסני בשם Booker Ervin. היה זה הוראס פרלן שהמליץ למינגוס לצרף את ארווין. פרלן ניגן עם ארווין לא מעט בפיצבורג. השניים הפכו לחברים בנפש, גם מוסיקלית. החיבור עם מינגוס הוכח כמוצלח במיוחד וארווין נותר עם מינגוס במשך כ-4 שנים.
שני האלבומים החשובים של מינגוס בהם השתתף פרלן הם Blues & Roots ו-Mingus Ah Um הגאוני.

שווה להאזין לאלבומים נהדרים אלה שנית ולהטות אוזן לתרומתו החשובה של פרלן בשני האלבומים ובפרט ביצירות בנות אלמוות רוויות גוספל כ- Wednesday Night Prayer Meeting ו-Better Git It In Your Soul. הסולואים שלו בקטעים אלה הם תמצית הגוספל-ג'אז בפסנתר והאינטרלודים שלו נחקקו לנצח בדפי הסטוריית הג'אז.

Dizzy Reece - The Blue Note Albums

במשך שנים חשבתי ש Dizzy Reece הוא אנגלי. פשוט, ב liner notes של כל הדיסקים שהיו לי תמיד התייחסו אליו כאל "החצוצרן הבריטי" המצויין ששמעו יצא בקרב המוסיקאים בניו-יורק. Reece היה (ובעצם הוא עדיין חי) חצוצרן מקורי ויוצא דופן, מה שנקרא "Musician's Musician", יענו – מוסיקאי של מוסיקאים.

Dizzy מי ?

הוא מגיע מג'מייקה. והשם המקורי שלו בכלל Alphonso Reece. את הכינוי Dizzy קיבל, לטענתו, מפני שנהג להסתובב ולשוטט ברחובות באמצע הלילה כסהרורי, וזו גם כנראה הסיבה שבשנת 1948, בגיל 17, לאחר שכבר הפך למוסיקאי מקצועי בג'מייקה, העלתה אותו אמו על מטוס, לבדו, לאנגליה – בתקווה שיצליח לפרוץ כמוסיקאי ולסדר לעצמו עתיד טוב יותר.

במהלך שנות החמישים ניגן Reece באירופה עם Don Byas, Bud Powell, Tubby Hayes ו Victor Feldman ובשנת 1959, לאחר שכבר הקליט אלבום אחד עבור Blue Note הגיע ל New York, עם אשה (לבנה) וילדה, וניסה לחדור לסצינת הג'אז הפורחת.

ההקלטות ל Blue Note:

Dizzy Reece הוציא מספר אלבומים תחת שמו, תוצרת דלה ביותר ביחס לכשרונו הענק ולקולו הייחודי. עיקר ההקלטות יצאו ב Blue Note (האלבומים ניתנים להשגה ב Blue Note יפניים או בקופסא שיצאה ב Mosaic Select) ואלבום אחד ויחיד בשם Asia Minor שהוקלט עבור Prestige. יצויין גם כי עוד בשנות החמישים, עת היה באנגליה, הקליט Reece מספר אלבומים עבור הלייבל Tempo.

את האלבום ב Prestige ואת האלבומים ב Tempo עדיין לא זכיתי לשמוע לצערי, אולם באשר לאלבומים ב Blue Note – אלו פנינים של ממש:

האלבום הראשון (שהוקלט בלונדון בשנת 1958, עוד לפני ש Reece עבר ל New York) הוא Blues In Trinity. כנראה שב Blue Note קצת חששו לקחת צ'אנס עם מוסיקאי בלתי מוכר ולכן מנגנים בו בשישייה גם Donald Byrd (יופי של הזדמנות לשמוע את Reece יחד עם עוד חצוצרן וללמוד עד כמה הוא ייחודי) וכן הסקסופוניסט האנגלי Tubby Hayes שהיה שותפו של Reece להקלטות קודמות, יחד עם Terry Shanon בפסנתר ו Lloyd Thompson בבאס, ושחקן חיזוק אמריקני נוסף : Art Taylor בתופים. אלבום מצויין, אנרגטי מאד ובלתי מוכר.

האלבום השני הוא Star Bright, שהוקלט בשנת 1959 בחמישייה עם Hank Mobley בטנור, Wynton Kelly בפסנתר, Paul Chambers בבאס ושוב – Art Taylor בתופים.

זהו אלבום Blue Note קלאסי ש Dizzy Reece מפגין בו יכולת חצוצרנית מרשימה. הנגינה שלו קולחת ומרעננת, ממש לא אותם Licks and Tricks שהתרגלנו לשמוע שוב ושוב מחצוצרנים. יש בו משהו ייחודי לגמרי גם בצליל הענק שלו (שמזכיר חצוצרנים מדור הסווינג) וגם בצלילים שהוא בוחר לנגן שנשענים על מרווחים בלתי שגרתיים. השילוב עם Mobley (שהיה אותה עת באחת התקופות היותר טובות שלו) – פנטסטי, והלחנים של Reece כל כך גרוביים, אלגנטיים ומתוחכמים. תענוג.

האלבום השלישי, שהוקלט בשנת 1960, היה Soundin' off, הפעם כנראה קיבלו ב Blue Note בטחון ברכש החדש ונתנו לו להקליט ברביעייה, עם Walter Bishop Jr. בפסנתר, Doug Watkins בבאס ושוב – Art Taylor.

גם כאן, הנגינה של Dizzy Reece היא פשוט תענוג לאוזניים. זהו לטעמי הטוב שבאלבומיו של Reece (לפחות ממה ששמעתי), אין מי שיגנוב לו את הפוקוס והוא מייצר סולואים יפהפיים, מעניינים, מקוריים, מלאי נשמה ועם צליל פשוט גדול מהחיים.

אחריו בא האלבום הרביעי Comin' On שכולל למעשה שני סשנים מ 1960 שיצאו לאור לראשונה רק ב 1999: הראשון עם Stanley Turrntine בטנור והפתעה נעימה: חטיבת הקצב של ה Jazz Messangers, הלא הם: Bobby Timmons בפסנתר, Jymie Merritt בבאס ו Art Blakey בתופים. לסשן השני מצטרף, בנוסף ל Turrntine גם Musa Kaleem בטנור ובחליל וחטיבת הקצב האגדית של Blakey מפנה את מקומה ל Duke Jordan בפסנתר, Sam Jones בבאס ו Al Harewood בתופים.

שני הסשנים יפים ומוצלחים. הראשון כמובן יותר אנרגטי (איך אפשר שלא, כש Art Blakey מביא את החבר'ה שלו לאולפן...) והשני יותר לירי. הנגינה של Reece משתלבת מצויין עם זו של Turrentine שגם לו קול ייחודי ומאד בלוזי. התוספת של Musa Kaleem, בסשן השני, משפרת עוד יותר את הצליל הכולל של ההרכב. בכלל, להקלטות של Reece יש צבע, צליל ותחושה שהם קצת אחרים, וזה רק טוב.

אגב – ההקלטה הזו היתה ההקלטה הראשונה שביצע Turrentine ל Blue Note, והשאר – היסטוריה...

Reece השתתף בהקלטות של אמנים אחרים של הלייבל, כמו Flight To Jordan הנהדר של Duke Jordan (גם שם הוא משתף פעולה עם Turrentine ועם המתופף האהוב עליו – Art Taylor, ולטעמי Reece פשוט עושה שם את האלבום), באלבום Flip של Hank Mobley משנת 1969 ואפילו כנגן Congas ב Africaine של ה Jazz Messangers (עם Lee Morgan בחצוצרה) ועוד.

אז איך לא שמעתי עליו ?

אבל למרות כל הכשרון, הייחודיות וההקלטות הנהדרות Dizzy Reece לא פרץ לתודעה ולא זכה להכרה נרחבת בציבור. רוב ההקלטות שעשה ל Blue Note יצאו שנים רבות לאחר שהוקלטו, ולא היו זמינות "בזמן אמת", בדיוק כפי שאינן זמינות היום. לכך יש להוסיף את אופיו הלוחמני והבלתי מתפשר של Reece שהופך אותו לפרטנר שקשה לעבוד איתו. במהלך השנים Reece הופיע מדי פעם והקליט לעיתים נדירות ביותר. בנוסף עסק Reece בהוראה, בכתיבה (לא רק של מוסיקה אלא גם של שירה, ספרים, תסריטים וגם ספרי לימוד מוסיקה) ובנגינה (מקונצרטים ועד בר-מצוות – כך הוא כותב באתר שלו, בחיי).

לאחרונה הוציא Reece דיסק ובו הקלטות שעשה בשנת 1968 שלא יצאו מעולם, תחת השם Nirvana, אלא שבאופן מפתיע איני מצליח לדלות פרטים כלשהם על זהות הנגנים האחרים שהשתתפו בהקלטה.

היום Reece בן 77, חי ב New York בחברת החתול שלו, ומאד רוצה לחזור ולהופיע. אז אולי בפסטיבל הג'אז של תל-אביב בשנה הבאה ?