יומיים בפסטיבל הג'אז בים האדום 2013

אתמול הסתיים פסטיבל הג'אז ה- 27 באילת. הפסטיבל השנה התאפיין בשני מרכיבי מפתח שתרמו לאוויר ולאווירה המיוחדת. המרכיב הראשון קשור, כאמור, לאוויר. ואני מתכוון לבריזה המבורכת שנשבה כבר משעות הערב המוקדמות והקלה באופן משמעותי על עומס החום הרגיל של אילת. למיטב זכרוני בשנים האחרונות הורגש חסרונו של המרכיב הזה ואילו השנה היה כל כך כיף לחוש שוב את הבריזה הקרירה (יחסית) והמלטפת במשך כל הערב והלילה.

המרכיב השני קשור לאווירה ואחראי לו אלי דג'יברי שמלבד היותו מנהל אומנותי בפסטיבל (לצדו של דובי לנץ) היווה גורם מקשר ומאחד בין האמנים השונים שהגיעו לפסטיבל ונראה שנוכחותו המפרגנת  והפמיליאריות שלו גרמה להם להנות מהפסטיבל וממפגש בין מוסיקאים. השנה, יותר מתמיד, ניתן היה לראות את המוסיקאים הזרים מסתובבים בין באי הפסטיבל, נהנים מהמגע הבלתי אמצעי עם הקהל ומחברתם של מוסיקאים אחרים, וכמובן ההשתתפות הערה בג'אם סשן המסורתי.

אבישי ועומר. צילום: אלוני

פתחתי את הפסטיבל בטריו Triveni של אבישי כהן עם עומר אביטל ו Jeff Ballard שניגנו את החומר מהאלבום Triveni II. שמחתי מאד לגלות שאבישי, שנמצא בשנים האחרונות ב top form, רק הולך ומשתבח. חצוצרן נפלא שכבר נפטר מהצורך להוכיח את זה כל פעם מחדש. יש לו גרוב נדיר שמאפשר לו לנגן כמו שאף חצוצרן אחר לא מנגן עם בניה נכונה של המתח לאורך הקטע ושימוש מושכל בפאוזות טעונות. עומר אביטל הוא כמובן פרטנר ותיק ומושלם למוסיקה של אבישי. התקשורת ביניהם, השמחה המדבקת שלו על הבמה והמלודיות שלו, הפעם עם המון "ציטוטים", נתנו לאבישי בסיס להמריא ממנו לכל כיוון שיחפץ.  אי אפשר לדבר על גרוב מבלי להזכיר את השותף השלישי Jeff Ballard שהפעם היה מעט פחות מפוקס מאשר בדרך כלל ולמרות שהביא איתו את ההקשבה והסגנון הייחודי שלו, בהופעה הזו הוא לא התעלה לרמה אליה הוא יכול להגיע ועדיין היתה הופעה נהדרת.

דייויד ביני. צילום: אלוני

משם המשכתי להופעה של Antonio Sanchez ו Migration (David Binney באלט, John Escreet בפסנתר, Matt Brewer בבאס). ההרכב הזה פלוס Donny McCaslin שלא הגיע לארץ, הוציאו לפני כמה חודשים אלבום מקסים בשם New Life וההופעה היתה למעשה ביצוע לייב של האלבום הזה. Sanchez הוא מתופף מבוקש ומספיקות כמה דקות לתוך ההופעה כדי להבין מדוע. Sanchez שולט בתופים באופן חריג ויש לו טכניקה של מתופף על. הבעיה היחידה שלי איתו נבעה בדיוק מזה - הוא התאמץ מדי לטעמי והתחושה שקיבלתי ממנו היתה שהוא עובד נורא קשה (בניגוד למשל ל Obed Calvire שנותן לך תחושה שלנגן תופים זה הדבר הכי קל ופשוט שיש). David Binney היה נהדר וממש התפוצץ על הבמה, הסולואים שלו היו טעונים בהמון אנרגיה, מגוונים ומלאי צבע. לקטע הנושא מתוך האלבום, קטע בסגנון Pat Metheny מובהק, הזמין Sanchez את הזמרת Thana Alexa שהיא "במקרה" גם ארוסתו וכאן תמונה אחת שווה אלף מילים.....

הארוסה. צילום: אלוני

משם עברנו למה שהיה אמור להיות הדובדבן של הפסטיבל: חמישיית כוכבים בהנהגת Al Foster. אלא שבמקום לקבל טעימה אמיתית ממה שהחבר'ה האלה יכולים לעשות קיבלנו מופע פושר של שאריות מחוממות. סטנדרטים שנוגנו ללא כיוון ברור וללא הכנה מוקדמת. אין ספק שמוסיקאים ברמתם מנגנים מצויין סטנדרטים גם ללא שום הכנה מוקדמת, אלא שעם הרכב כזה הם היו צריכים להרים את הרף לשמיים ולא לג'מג'ם. Wallace Roney שכולנו זוכרים בתור מי שלמד היטב את תורתו של Miles ניגן סולואים טכניים, חסרי מתח, ללא התחלה אמצע וסוף. Eric Alexander, היה מתוח וחוסר שביעות הרצון שלו ניכר לעיני ולאוזני ואפילו Al Foster פתאום נשמע כמו מתופף סתמי שלא הצליח לאחות את החלקים ולייצר מהם שלם בעל משמעות. תוסיפו לזה את Doug Weiss שנדם להפתעת כולם כשהיה צריך לנגן את תפקיד הבאס ב So What ותבינו למה עזבתי באמצע.

את היום השני פתחתי עם הטריו של Jeff Ballard, Kevin Hayes ו Miguel Zenon. רוב החומר שלהם היה מקורי (של Zenon ושל Hayes) ובניגוד להופעה שסגרה לי את הלילה הקודם ניכר היה שהם הכינו שיעורי בית. Kevin Hayes זיגזג בחן בין הפסנתר וה Rhodes וניגן מצויין בשניהם. Zenon, שיש לו סגנון מאד מודרני וייחודי בהחלט סיפק את הסחורה. ההופעה שלו רק גרמה לי להצטער יותר על ביטול ההופעה של הרביעייה המקורית שלו במשכן מוקדם יותר השנה. אני בהחלט אשמח לשמוע אותו בהרכב שלו מנגן את המוסיקה הפורטוריקנית שלו.

ברנפורד. צילום: אלוני

משם עברתי לרביעיית Branford Marsalis שהכותרת שניתנה להופעתו:An Evening with Branford Marsalis היתה מתונה בהרבה מהכותרת בה הכתיר Branford את האלבום שהקליטו: Four MFs Playin' Tunes.

ברנפורד עלה עם הרביעייה שלו על הבמה, כולם בחליפות מגוהצות ומעומלנות, ותוך דקה החבר'ה האלה פתחו מנועים והמריאו אל על. כל כך מהודק וכל כך אנרגטי. אלה מקצוענים שנמצאים בספירה העליונה של מוסיקאי הג'אז. Joey Calderazzo, פסנתרן ורסטילי להפחיד, Eric Revis על הבאס ו Justin Faulkner שעשה Tain Watts כמעט כמו המקור היו חטיבת קצב שכל נשפן יכול רק לחלום עליה. מרגע שהם התחילו לנגן הרגליים שלי לא הפסיקו לקפוץ במקום. עכשיו תוסיפו לזה את Branford שאת מה שהוא שכח רוב הסקסופוניסטים לעולם לא ידעו ותבינו מה הלך שם. לא פלא שאלי דג'יברי רץ לבמה בסוף ההופעה עם הסקסופון וביקש לנצל את הרגע וההרכב ולנגן לצד Branford.

ג'ואי קלדראזו. צילום: אלוני

עשה טיין ווטס. צילום: אלוני

ההופעה השלישית באותו ערב זימנה לי התלבטות מסויימת. שתי שלישיות כל כך שונות: השלישיה של Nicholas Payton מול השלישיה של יותם זילברשטיין. אני שמח שהלכתי אחרי הלב (והמלצות מחברים שאפשר לסמוך עליהם...) ובחרתי ביותם. זו היתה הופעה רגועה יחסית, בדיוק מה שהייתי זקוק לו אחרי האינטנסיביות של Marsalis. יחד עם יותם ניגנו Sam Yahel באורגן האמונד ו Obed Calvire בתופים. יותם, ששפע סופרלטיבים שמימיים לשותפיו לבמה והגיגים בסגנון: "לא כל יום פורים ולא כל פסטיבל הוא זמר", הוא גיטריסט מצויין עם סאונד עגול ומתוק, בעל סגנון ישיר ופשוט (זו מחמאה כמובן) אבל כל הזמן דוחף קדימה. ההופעה כללה מספר קטעים מאלבומו האחרון Brasil (שהוא אלבום נפלא, אך בהרכב אחר לגמרי) והיתה תענוג צרוף לאזני מתחילתה ועד סופה. למרות גילו הצעיר יש משהו מאד בוגר בנגינה הקולחת שלו ובבחירת הקטעים הלא טרוויאליים.

זהו כמעט. את הערב אמור היה לסיים Matt Scofield בגיטרה בלוז שדווקא ממש ציפיתי לה אלא שהוא ביטל ובמקומו גוייסו שלמה יידוב ואלון אולארצי'ק. שני יוצרים רבי זכויות ומאד שונים זה מזה. הם נתנו הופעה שכללה את השירים המוכרים של כל אחד מהם, לסירוגין. יידוב באופן כללי נשאר קרוב יותר למקור ואילו אולארצ'יק נתן להרכב הרבה יותר חופש לשחק עם המוסיקה שלו ובסך הכל זו היתה הופעה כיפית מאד.

אני בוש להודות שכחותיי לא עמדו לי ללכת לג'אמים אבל מי שהיו סיפרו על נוכחות מרשימה והשתתפות נדיבה של האורחים מחו"ל, ואין לי אלא להצטער שהפעם לא הגעתי לזה.

וגם.... Gerald Clayton – עוד נשאר אצלי בגדר חובה.

ניקולס פייטון והמתקן.

פסטיבל ג'אז בים האדום, אילת 2013

חום הגהינום בחוץ, הילדים כבר מטפסים על הקירות בפנים, זה בדיוק הזמן הזה בשנה שבו מתחילים לפנטז על אילת. או במקרה שלי על פסטיבל הג'אז באילת. המפעל הוותיק הזה, שידע תקופות מפוארות (וגם ימים קשים), ממשיך במסורת זו השנה ה- 27. עוד ממשיכים גם שני המנהלים האומנותיים שעשו עבודה כל כך טובה בשנה שעברה: דובי לנץ ואלי דג'יברי.

בשנה שעברה עבר הפסטיבל לאמצע יולי, מה שאיפשר להשיג מלונות בזול יחסית. השנה הוא חזר להתקיים בשבוע האחרון של החופש הגדול  (18 עד 21 באוגוסט 2013) -  מה שאומר שתשכחו ממלונות במחירים שפויים.

אבל עזבו אתכם משטויות, באנו לדבר על מוסיקה. אז למה ניתן לצפות? האמת היא שרף הציפיות השנה גבוה מאד. קחו נשימה ועיינו ברשימת האמנים המקומיים והזרים שיבואו לשרוף את הבמות הלוהטות ממילא בחום האילתי של סוף אוגוסט.

רביעיית בראנפורד מארסליס

Branford Marsalis, ללא ספק ה"שם הגדול" של הפסטיבל השנה חוזר שוב להופיע בישראל. Branford מגיע עם הרביעייה שלו: Joey Calderazzo בפסנתר, Eric Reeves בבאס ו Justin Faulkner בתופים.

שתי שלישיות חצוצרה / באס / תופים:

שלישיית החצוצרן Nicholas Payton עם Braylon Lacy בבאס ו Corey Fonville בתופים. Payton שסיגל בשנים האחרונות עמדה לוחמנית מאד כלפי הממסד הלבן לא מסכים עוד להיות מתוייג תחת הז'אנר "ג'אז" שלטענתו הוא תיוג משפיל שהמציאו הלבנים בארה"ב, והוא מכנה את המוסיקה שלו ואת הג'אז בכלל BAM (ראשי תיבות של Black American Music). הוא גם כותב בלוג מאד דעתני בנושא.

ו אבישי כהן (החצוצרן) עם Triveni (עומר אביטל בבאס ו Jeff Ballard  בתופים) – ולמי שצריך הנה תזכורת ממה שכתבתי על הופעתם המשובחת (עם יונתן אבישי בפסנתר במקום עומר אביטל בבאס) בפסטיבל תל אביב בשנה שעברה.

וכאן עם עומר אביטל ועם Nasheet Waits בתופים:

שלישיית Gerald Clayton, פסנתרן יליד הולנד שגדל בקליפורניה ומייצג בפסטיבל את הדור הצעיר הנוכחי של נגני הטריו פסנתר היצירתי. בהרכב איתו מנגנים Joe Sanders בבאס ו Pete Van Nostrand בתופים.

והנה לינק להופעה מלאה (אודיו בלבד) של הטריו מפברואר 2010 ב Village Vanguard בניו יורק (עם , Justin Brown בתופים).

Jane Monheit שתופיע עם תלמידי ה Thelonious Monk Institute היוקרתי, שגם אבישי כהן (החצוצרן) זכה להימנות עם תלמידיו.

אוהבי התופים יגלו שיש השנה שלושה הרכבים שמונהגים בידי מתופפים נהדרים.

חמישיית כוכבים בהנהגת המתופף Al Foster עם Wallace Roney בחצוצרה, Eric Alexander בטנור, Adam Birnbaum בפסנתר  ו Doug Weiss בבאס.

המתופף עתיר הזכויות Antonio Sanchez  (ניגן עם Michael Brecker , Pat Metheny,  Chick Corea, Joshua Redman ועוד...) וההרכב Migration  - חמישייה עם David Binney בסקסופון, John Escreet  בפסנתר, Matt Brewer בבאס ו Thana Alexa בווקאל.

המתופף Jeff Ballard (שמנגן גם עם אבישי כהן ב Triveni) ינגן בטריו עם האלטיסט הפורטו ריקני (שהבריז מההופעה במשכן....) Miguel Zenon והפסנתרן Kevin Hayes (שניגן עם דג'יברי ברביעיה של Al Foster וגם הקליט איתו דואט).

שתי שלישיות גיטרה / אורגן / תופים מבטיחות במיוחד:

שלישיית הגיטריסט Matt Scofield (אין קשר ל John Scofield) עם Jonny Henderson באורגן ו Jamie Little בתופים שינגנו בלוז לפנים:

ושלישיית יותם זילברשטיין עם Sam Yahel  ו Obed Calvaire. החבר'ה האלה (עם Gregory Hutchinson בתופים) העיפו את הגג בשנה שעברה ב North Sea Jazz Festival. הנה תזכורת:

שישיית תמי שפר (שירה), עם חגי עמיר באלט, עמית פרידמן בטנור, רונן שמואלי בפסנתר, אסף חכימי בבאס ורונן איציק בתופים.

אסתר ראדה המהפנטת, שנתנה הופעה מדוברת מאד בפסטיבל תל אביב השנה, נותנת צ'אנס נוסף למי שפספס את ההופעה ההיא בתל אביב, עם: בן חוזה בגיטרה, מיכאל גיא בבאס, דן מאיו בתופים, ליאור רומנו בקלידים, גל דהן בסקסופון, מעיין מילו בטרמובון וינון פרץ בחצוצרה.

שלישיית אלברט בגר, הנציג הבולט של הג'אז החופשי בארצנו הקטנטונת, עם אסף חכימי בבאס ויואב זוהר בתופים.

שלישיית Tatran עם תמוז דקל בגיטרה, אופיר בנימינוב בבאס ודן מאיו בתופים. לא הכרתי אותם עד כה, אבל מהסמפלים שבאתר שלהם הם נשמעים מצויין:

שלישיית האקורדיאונים הפולנית Motion Trio.

ו... Joao Bosco אחד (כי גם לדובי לנץ מגיע לרקוד) עם Ricardo Silveria בגיטרה, Joao Baptista בבאס, 

Kiko Freitas בתופים ו Armando Marcel בכלי הקשה. הם גם יארחו את אחינועם ניני וגילי דור.

ובגרסה המלאה, למיטיבי לכת:

V.S.O.P. Quintet

הפוסט הקודם, על הרית'ם סקשן של Miles, הזכיר לי שעוד לא כתבתי כאן כלום על ההרכב הנהדר והמוכר ביותר של יוצאי ה Second Quintet של Miles. אני מתכוון, כמובן להרכב V.S.O.P. שחבריו הקבועים היו: Wayne Shorter בסקסופון, Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Tony Williams בתופים.

את עמדת החצוצרן איישו במהלך השנים מבחר חצוצרנים: Freddie Hubbard (שהיה החצוצרן "המקורי" של ההרכב), Wynton Marsalis, Wallace Roney. אבל מבחינתי, התקופה עם Freddie Hubbard היתה הגדולה מכולה.

נתחיל בהבהרה: המוסיקה של V.S.O.P. היא לא המוסיקה של Miles. נכון, הם ניגנו גם חומרים מהרפרטואר של Miles אבל שום דבר לא נשמע כמו Miles אם Miles לא נמצא שם כדי לנגן אותו. ובכלל הרעיון לא היה לעשות הרכב מחווה ל Miles אלא לקחת את הצוות המוכשר (והמוכר לקהל... השיקול המסחרי כאן הוא ברור) ולתת לו לעשות מוסיקה אקוסטית טובה ואנרגטית. זה לא דבר של מה בכך בסוף שנות השבעים.

דווקאה העמדת חצוצרנים שכל כך שונים מ Miles בחזית, נתנה להרכב הזה את האפשרות לנצל את היכולת המוסיקלית המופלאה שלהם ביחד וליצור משהו אחר לגמרי, שלמרות שהוא ללא ספק יונק מ Miles – הוא מספק חוויה אחרת.

כל מה ששמעתי מבית היוצר של החמישיה המופלאה הזו הוא ג'אז מצויין.

אז נכון, Miles היה שם לפני זה. הוא מצא ואיחד את כל המוסיקאים האלה וגרם להם לדבר בשפה חדשה. אבל, עם כל הכבוד ל Miles (ויש כבוד) – הוא לא הצליח להרים את ההרכב שלו לכאלה רמות של אנרגיה, מן הסתם בגלל שלמרות כל הגאוניות, הכריזמטיות והסקס-אפיל שלו, הוא לא היה חצוצרן מלהיב ועוצמתי כמו Hubbard, שנותן לקהל בדיוק מה שהוא רוצה - ``שיתנו לו בראש``.

האלבום הראשון שלהם, The Quintet, הוקלט בשנת 1977 בהופעה חיה והוא פשוט תענוג צרוף לאוזניים ולרגליים. מה ש Ron Carter ו Tony Williams עושים שם זה לא פחות מבית ספר לרית'ם סקשן. Carter עם הצליל הבשרני ומשיכות הצליל המפורסמות שלו משרה על המאזין מין קסם אפל ועבודת הצוות המושלמת (כבר נמאס לי לחזור שוב ושוב על המילה הזו, אבל אין ברירה במקרה הזה) עם Williams שהמילה מתופף ג'אז נראית קצת קטנה עליו, היא דבר שאפשר רק לחלום עליו.

הקטעים עצמם הם קטעים מקוריים שנכתבו על ידי חברי ההרכב, ובין היתר ניתן למצוא שם גרסת חמישייה ל Third Plane של Ron Carter (הקטע המופלא הזה מופיע, בגרסת הטריו, באלבום מעולה שנקרא על שמו – עליו כבר כתבתי כאן)

האלבום השני, Live Under The Sky, הוקלט במהלך שתי הופעות חיות ביפן (אלבום כפול) והוא מכיל אנרגיות של קונצרט רוק, דינמיקה, לחנים מדהימים ונגינה פשוט ``מעיפה`` של כל המעורבים. בכל פעם מחדש אני נפעם מהסינרגיה המושלמת בין Williams ובין Carter, מהגרוב של Hancock, מהזיקוקים מהחצוצרה של Hubbard ומהסולואים המכשפים והמהורהרים של Shorter.

אגב בשנת 1978 ביקרה כאן חבורת המופלאים (עם Hubbard) ונתנה הופעה בלתי נשכחת בהיכל התרבות בתל-אביב. אני לצערי הייתי אז בן 5, אבל תנסו לשאול אנשים שהיו בהופעה ותראו איך פתאום העיניים בורקות בהתלהבות והפה מתייבש מהתרגשות...

אז לטובת מי שלא זכה לראות המופלאים הללו ב live אני מצרף שלושה קטעי וידאו. לצערי אף אחד מהם לא מראה את החמישייה המקורית (עם Shorter ו Hubbard), אבל בכל זאת כולם כאן.

בראשון יש מן "איחוד" של Under The Sky משנת 1992 עם Wallace Roney במקום Hubbard.

בשני יש אמנם את Hubbard אבל עם Joe Henderson במקום Shorter.

ובשלישי ההרכב המכונה V.S.O.P. II עם האחים Wynton and Branford Marsalis בפרונט.

התמונה המדהימה הזו לקוחה מתוך אלבום פס הקול שהקליט Miles Davis לסרט Ascenseur Pour Le'chafaud

עדכון אחרון : 1 במאי 2013

לאורך השנים השתמשו במאים שונים במוסיקת ג'אז כפסקול לסרטיהם. כשהדבר נעשה בחוכמה, הרי שהמוסיקה המלווה את הסרט מעלה את חווית הצפייה לכדי חוויה רב חושית שעוטפת אותך ומהדהדת בראשך הרבה אחרי שהסרט נגמר.

אני פותח כעת פוסט ובו אנסה לקבץ רשימת המלצות לפסי הקול המעניינים, כאלו שעשו רק טוב לסרט ושיש להם קיום גם ללא הסרט, אתם יותר ממוזמנים להצטרף ולהוסיף (תודה רבה לחברי פורום הג'אז של נענע וחברי פורום HiFimusic על עזרתם) :

Ascenseur Pour Le'chafaud (מעלית לגרדום)

פס הקול המהפנט שהקליט Miles Davis בשנת 1957 לסרטו של Louis Malle הוא דוגמא מדהימה לפס קול שמשדרג את הסרט ולכזה שנשאר איתך הרבה אחרי שהסרט נגמר. מנגנים שם, מלבד Miles גם Barney Willen בטנור, Rene Utreger בפסנתר, Pierre Michelot בבאס ו Kenny Clarke בתופים. באלבום ניתן לשמוע את הטייקים החתוכים ולקבל מושג איך מתנהלת העבודה על פסקול מאולתר.

Mo' Better Blues

טוב זה לא כל כך חוכמה כי הסרט הוא על ג'אז, אבל בכל זאת מדובר בפס קול מדהים לסרטו המצויין של Spike Lee מ 1990. Terence Blachard בחצוצרה ו Branford Marsalis בסקסופון עושים כאן עבודה מצויינת ומנגנים את תפקידיהם של Denzel Washington ו Wesely Snipes. יחד איתם מנגנים בפס הקול גם Kenny Kirkland בפסנתר, Robert Hurst בבאס ו Jeff 'Tain' Watts בתופים (הוא גם היחיד מבין הנגנים שמשחק בסרט).

Round Midnight

עוד סרט ג'אז, אבל הפעם מדובר לדעתי בסרט המשובח שיצא בז'אנר הזה. הבמאי הוא Bertrand Tavernier והסרט הוא משנת 1986. בתפקיד הראשי משחק כאן לא אחר מאשר Dexter Gordon ופס הקול משלב גם קטעים שהוא מנגן וגם קטעים שמנגנים מוסיקאים מהשורה הראשונה כמו Herbie Hancock ו Wayne Sohrter, Freddie Hubbard, Chet Baker, Tonny Williams, Bobby Hutcherson, Ron Carter ועוד. את חלקם הגדול, אגב, ניתן לראות מנגנים בסרט עצמו. פס הקול מצויין ובמיוחד Chan's Song היפהפה.

After Glow

סרט משנת 1997 בבימויו של Alan Rudolph. את המוסיקה לסרט הזה הלחין החצוצרן Mark Isham ומנגנים כאן יחד איתו גם Charles Lloyd בטנור (וואו! איך שהוא מנגן), Gary Burton בויבראפון, Sid Page בכינור, Geri Allen בפסנתר, Jeff Hamilton בבאס ו Billy Higgins בתופים. פס הקול נהדר, הסרט קצת פחות לטעמי.

Leaving Las Vegas

לא לגמרי ג'אז, אבל יש כאן ביצוע מרטיט של Sting לשני סטנדרטים (Angel Eyes, My one and only love) שפשוט פירקו אותי לחתיכות כשצפיתי בסרט, והם בפירוש לא יצאו לי מהראש שנים אחרי. גם הביצוע של Don Heley ל Come Rain Or Come Shine עושה רק טוב ל standart הותיק הזה. הסרט משנת 1995 ובויים על ידי Mike Figgis. אגב הסרט מעולה ולא לחינם Nicholas Cage גם קיבל אוסקר על משחקו בסרט.

Anatomy Of A Murder

את המוסיקה לסרטו זוכה האוסקרים (!!) של Otto Preminger משנת 1959 כתב Billy Strayhorn ומבצעת לא אחרת מאשר התזמורת של Duke Ellington (שבעצמו גם מגיח בתפקיד קטנטן) ובהשתתפות כל כוכבי Elington מהתקופה, כמו: Paul Gonsalves, Johnny Hodges, Harry Carney ועוד. הסרט נחשב לאחד הסרטים הראשונים שפס הקול שלהם מתבסס על ג'אז. למותר לציין ש Ellington גם קיבל Grammy על פס הקול.

Alfie

את המוסיקה לסרטו המצליח של Lewis Gilbert משנת 1966 (יש גם גרסה חדשה יותר משנת 2004 עם פסקול אחר לגמרי) כתב Sonny Rollins, והוא מבצע אותה ביחד עם Jimmy Cleaveland ו J.J. Johnson בטרומבונים, Phil Woods בסקסופון אלט, Danny Bank בסקסופון בריטון, Kenny Burrell בגיטרה, Roger Kallaway בפסנתר, Walter Booker בבאס ו Frankie Dunlop בתופים. את העיבודים להרכב עשה בכשרון רב (כרגיל) Oliver Nelson.

The Connection

סרטה של Shirley Clarke שיצא לאקרנים בארה"ב בשנת 1962, נאסר להקרנה עקב שימוש בשפה לא ראויה (המילה Shit ככינוי להרואין). הסרט, המבוסס על מחזה משנת 1958 של Jack Gelber, מתאר את סיפורם של 8 נרקומנים הממתינים לדילר שלהם. את המוסיקה כתב Freddie Redd והוא מבצע אותה כחלק מהסרט יחד עם Jacky McLean.המוסיקה של The Connection זכתה למספר רב של גרסאות בין היתר של Tina Brooks עם Howard McGee, של Cecil Payne ושל Dexter Gordon ששיחק בגרסת החוף המערבי של המחזה. (להמשך קריאה)

Blow Up

Herbie Hancock כתב את המוסיקה לסרטו הראשון באנגלית של Michelangelo Antonioni משנת 1966. הוא נסע ללונדון להקליט אותה אולם לא היה מרוצה מהתוצאה ולכן חזר לארה"ב וגייס צוות מוסיקאים מכובד ביותר לפרוייקט, כך מלבד Hancock מנגנים באלבום גם Freddie Hubbard ו Joe Newman בחצוצרות, Phil Woods באלט, Joe Henderson בטנור, Jim Hall בגיטרה, Ron Carter בבאס ו Jack DeJohnette בתופים.

Last Tango In Paris

נגן הטנור Gato Barbieri כתב ומבצע את המוסיקה (החושנית) לסרטו של Bertolucci משנת 1972. המוסיקה שמתאימה כמו כפפה לסרט (המון טנגו ואקורדיון), נשמעת קצת קיטשית כששומעים אותה במנותק מהסרט, אבל ללא ספק מוסיקה יפה.

Subterraneans

פס הקול שכתב Andre Previn לסרטו של הבמאי Ranald MacDougall משנת 1960. הסרט המבוסס על רומן של הסופר Jack Kerouac, מי שהיה מנציגיו הבולטים של ה Beat Generation בשנות החמישים ("הביטניקים"), ואשר הג'אז היה אחד ממאפייניו. Andre Previn מנגן בפסנתר (גם בסרט עצמו) ומלבדו משתתפים בין היתר גם Jack Sheldon בחצוצרה, Gerry Mulligan בסקסופון בריטון (אף הוא מופיע בסרט), Art Pepper באלט, Bill Perkins בטנור, Russ Freeman בפסנתר, הזמרת Camen McRea, Red Mitchell בבאס, Shelly Mane ו Dave Baily בתופים. לא ראיתי את הסרט אבל יש האומרים שבמקרה הזה הפסקול מציל את הסרט, כי דווקא הסרט הוא זה שאינו עומד בפני עצמו...

I Want To Live

פסקול שכולו ג'אז שהלחין Johnny Mandel לסרט משנת 1958 שביים Robert Wise. הסרט נחשב מהפכני וחתרני בהתייחסות שלו לנושאים שהיו "טאבו" בתעשיית הסרטים של אותה תקופה. מנגנים בו (וגם מופיעים בסרט) Gerry Mulligan בסקסופון בריטון, Frank Rosolino בטרומבון, Art Farmer בחצוצרה, Bud Shank באלט, Pete Jolly בפסנתר, Red Mitchell בבאס ו Shelly Mane בתופים.

The French Connection 1& 2

את הסרט הראשון ביים William Friedkin בשנת 1971 ואת המשכו ביים John Frankenheimer בשנת 1975 . הסרט הראשון מוכר בעיקר בזכות מרדף המכוניות שבו שהפך לרפרנס למרדפי מכוניות. את הפסקול המאתגר והמודרני לשני הסרטים כתב החצוצרן Don Ellis. הסרטים מצויינים (בייחוד הראשון) ופס הקול מוסיף המון לסרט. בפני עצמו, עם זאת, הוא לא ממש הטעם שלי – אבל בטוח ידבר לחובבי Don Ellis.

A Man Called Adam

סרט משנת 1966 המגולל סיפור חייו הקשה של חצוצרן (Sammy Davis Jr. משחק את החצוצרן, Nat Adderley מנגן את קטעי החצוצרה) הפסקול המגוון נכתב על ידי Benny Carter ומשתתפים בו (וגם בסרט) Louis Armstrong ו Mel Torme. כמו כן משתתפים בפס הקול, בין היתר, גם Kai Winding ו Junior Mance.

The Man With The Golden Arm

סרטו של Otto Preminger משנת 1956 בכיכובו של Frank Sinatra, מספר את סיפורו של מתופף המנסה, לשווא, לצאת ממעגל ההימורים והסמים. את פס הקול המצויין כתב Elmer Bernstein ועיבד Shorty Rogers. משתתפים גם Shelly Mane (שלימד את סינטרה לנגן תופים לצורך תפקידו בסרט).

Sweet Smell Of Success

חברי חמישיית Chico Hamilton מופיעים בסרט בתפקיד עצמם והם גם מנגנים את הפסקול שכתב Elmer Bernstein לסרט ה"נחשב" הזה שביים Alexander Mackendrick בשנת 1957.

Midnight at the Garden Of Good and Evil

פס קול אדיר לסרט אדיר שביים Clint Eastwood בשנת 1997. דרמת פשע מסוגננת ומאד מהנה. בתפקידים הראשיים משחקים כאן Kevin Spacey הענק ו John Cusack והם נותנים משחק נפלא (Spacey אפילו מבצע שיר אחד). המוסיקה, כולה של Johnny Mercer משרה אוירה קסומה ומסתורית לאורך כל הסרט ופס הקול המהווה בעצם את ה Johnny Mercer SongBook, עומד לגמרי בפני עצמו. המוסיקאים המשתתפים בו הם מהשורה הראשונה וכוללים את Joshua Redman, Michael Brecker, Charlie Haden, Christian McBride ועוד.

Bird
בשנת 1988 ביים Clint Eastwood את הסרט הנפלא הזה על Charlie Parker. פס הקול שנכתב על ידי Lennie Niehaus לוקח את קטעי הסולו של Parker ושותל אותם בתוך עיבודים חדשים. תוצאה מעניינת למדי אם כי קצת מוזרה למי שמכיר טוב את המקור. בכל מקרה, הסרט עצמו מצויין, עם Forest Whitaker שעושה תפקיד נהדר בתור Bird

Kansas City
סרט של Robert Altman משנת 1996 מתרחש בקנזס סיטי של שנות השלושים. גנגסטרים, יפהפיות סתוריות וג'ם סשנים מטורפים לתוך הלילה. המוסיקה היא לב הסרט והפסקול מעולה. בסרט מופיעים מוסיקאים רבים כמו James Carter, Joshua Redman, David Murray, Craig Handy, Jesse Davis, David 'Fat Head' Newman, Joey Baron, Geri Allen, Nicholas Payton, Ron Carter ועוד. "הדו קרב", אלמנט מרכזי בג'אז של שנות השלושים מומחש כאן בצורה יוצאת דופן ב duel בלתי נשכח בין Jushua Redman ו James Carter.

בשנת 1998 יצא הסרט Kansas 34 על בסיס צילומי המוסיקאים שנערכו על ידי אלטמן לסרט Kanzas City וכולל צילומים רבים שנחתכו מהסרט המקורי. מכיוון שהפעם הסרט מתמקד אך ורק בג'אז, והוא למעשה שחזור היסטורי של התקופה עם נגנים בני זמננו, אין מה לקנות את פס הקול כי הסרט הוא פס הקול במלואו. פשוט חובה !

Straight No Chaser

סרט תיעודי על חייו של הפסנתרן Thelonious Monk. הבמאי Clint Eastwood נכנס לפרוייקט הזה כשההפקה המקורית נתקלה בקשיים כספיים וסיים את הסרט. מדובר בתרומה חשובה להנצחת המוסיקה של Monk, אני אוצר תרומה כי אין ספק ש Eastwood ידע שלא יראה כסף מהסרט. למי שלא מכיר את Monk ואת המוסיקה שלו הרי שהסרט מצויין ומאיר עיניים. ולמי שמכיר - אין שאלה בכלל. ומה באשר לפס הקול? לא מדובר בפריט חובה למי שיש לו מספיק הקלטות אחרות, אבל זו נקודת פתיחה מצויימת למי שרק עכשיו מתוודע לגאון המוסיקלי הזה.

-->

Mindif

Mindif הוא הר בצפון קמרון והוא גם שמו של האלבום המכיל את המוסיקה המצויינת שהקליט הפסנתרן Abdullah Ibrahim (מי שכונה בעברו Dollar Brand) בשנת 1988לסרט Chocolat של Claire Denis.

עם Craig Handy בטנור ובחליל, Benny Powell בטרומבון, Ricky Ford בטנור, David Williams בבאס ו Billy Higgins. לא ראיתי את הסרט, אבל המוסיקה משובחת.

-->

-->

Chappaqua

פס-הקול הזה הוקלט על ידי Ornette Coleman בשנת 1965 לסרטו הראשון של Conrad Rooks. Rooks פנה לקולמן מספר פעמים עד שהלה הסכים לקחת על עצמו את הפרוייקט. כש Rooks שמע את התוצאה הסופית, הוא חשב שהתוצאה טובה מאד. בעצם טובה מדי. מחשש שפס-הקול יסיט את עיקר תשומת הלב מהסרט לפס הקול הוא החליט לפנות ל Ravi Shankar שיכתוב את פס הקול לסרט, ואילו פס הקול הזה יצא כאלבום. חובה לחובבי Coleman. משתתפים: Ornette Coleman באלט ובחצוצרה, Pharaoh Sanders בטנור, David Izenzon בבאס, Charles Moffett בתופים ומחזקים אותם מספר נגני אולפן בלתי מזוהים.