דפים

יום ראשון, 1 במרץ 2020

Miles Davis and Sonny Rollins

לאחרונה אני שומע המון Rollins. אני מתמקד בעיקר ב Rollins הצעיר מכיוון שהתקופה שלו שהכי מדברת אלי היא הדברים שעשה בשנות ה 50-60. הדברים המאוחרים שלו כבר פחות לטעמי, במיוחד הסאונד שלו משנות השבעים ואילך שממש לא עושה לי את זה.

אחרי הפוסט שהעליתי על ההקלטות של Miles Davis עם Sonny Stitt, הבנתי שהגיע הזמן להעלות פוסט שיאיר עוד תקופה מעניינת בקריירה של Miles, תקופה שכמעט ולא מדברים עליה, ואני מתכוון לתקופה שלו עם Sonny Rollins.

בסוף שנות ה- 40 היו Charlie Parker, Dizzy Gillespie, John Lewis, Bud Powell, Thelonious Monk, J.J. Johnson וחבריהם בשיאה של מהפיכת ה BeBop. כל מוזיקאי הג'אז הצעירים ניסו לחקות אותם, לנגן כמוהם ולהיות חלק מהמהפכה שהסעירה את עולם הג'אז. Miles Davis כבר עשה את זה והופיע עם כל הגדולים, כולל עם Parker. למרות שהנגינה והגישה שלו היו שונות מאד מאלו של Dizzy.

Rollins הצעיר היה בן כ-15 בלבד כש Lowel Lewis, שהיה חצוצרן וחלק מחבורת Sugar Hill בהארלם שעמה הסתובב Rollins, סיפר לו על Miles לאחר ששמע אותו באלבום עם Parker ומאד אהב אותו.

כשנתיים לאחר מכן (בסביבות שנת 1947-8) בזמן שהטריו של Rollins חימם הרכב של כמה מהשמות הגדולים בג'אז, כולל Miles Davis, מיילס שמע אותו לראשונה והציע לו להצטרף להרכב שלו. במהלך השנים Rollins ו Miles נעשו חברים טובים, ביקרו זה בביתו של זה וחלקו טעם מוזיקלי משותף.

כידוע, אין תיעוד רב של שיתוף הפעולה בין Miles ו Rollins, אבל בואו נתמקד במה שיש.

אגב, אני מתייחס לסשנים ולא לאלבומים, מכיוון שבאותה תקופה היה שכיח שאלבום יורכב מכמה סשנים שונים, חלקם מתקופות שונות ועם נגנים שונים, כך שהחלוקה לאלבומים היתה, פעמים רבות, מלאכותית.

התיעוד הראשון שיש לנו הוא מה 17 בינואר 1951.

Miles ניגן שלושה (!!) סשנים באולפני Apex בניו יורק באותו יום. אחד מהם היה עם Parker באלט, Walter Bishop Jr. בפסנתר, Teddy Kotick בבאס ו Max Roach בתופים (יצא ב 1958, ביחד עם עוד סשן באלבום שנקרא , (Swedish Schnapps והשניים הנוספים בהשתתפות Sonny Rollins:

סשן אחד בהנהגתו של Miles בשישייה עם Bennie Green בטרומבון, Rollins בטנור, John Lewis בפסנתר, Percy Heath בבס ו Roy Haynes בתופים. (יצא כחלק מהאלבום Miles Davis and Horns, אחד האלבומים עם העטיפות הכי מדליקות, שצייר Don Martin מי שהיה אח"כ אחד הקריקטוריסטים המרכזיים והיצירתיים של המגזין המופרע MAD).





והסשן השלישי באותו יום מפתיע במיוחד. מדובר בקטע אחד בלבד, בן שתיים וחצי דקות שמהווה את הקלטת הבכורה של Rollins כמוביל הרכב, ו Miles Davis מנגן בו... פסנתר ?! יחד עם Percy Heath בבס ו Roy Haynes בתופים.
הקטע הזה שולב באלבום שנקרא Sonny Rollins With The Modern Jazz Quartet, Art Blakey and Kenny Drew (אמרתי לכם שהחלוקה לאלבומים היא די שרירותית)


התיעוד הבא מגיע בדיוק חודש לאחר מכן, מהופעה חיה במועדון ה Birdland. למעשה יש לנו כאן שתי הופעות: האחת מה 17 בפברואר 1951, והשניה מה 2 ביוני 1951. בשתיהן Miles מנגן עם J.J. Johnson בטרומבון, Rollins בטנור, Kenny Drew בפסנתר, Tommy Potter  בבס ו Art Blakey בתופים. ההופעות שודרו ברדיו, ומשם גם ההקלטה, שיצאה מאוחר יותר (ב 2004) בדיסק בלייבל Blue Note תחת השם Miles Davis Birdland 1951. הדיסק כולל גם סשן שלישי מספטמבר 1951, בהרכב אחר לגמרי ובלי Rollins.




התיעוד הבא הוקלט ב 5 באוקטובר 1951 ויצא בלייבל Prestige תחת השם DIG וגם הוא מכיל הפתעה מעניינת – ההקלטה הראשונה של Jackie McLean (גם הוא היה מחבורת ה Sugar Hill של Rollins בהארלם) וככל הידוע לי גם היחידה של McLean עם Rollins.

מנגנים כאן, חוץ מ Miles, Rollins ו McLean גם Walter Bishop Jr. בפסנתר, Tommy Potter  בבס ו Art Blakey.









התיעוד הבא, והוא גם האהוב עלי ביותר, נערך ב 30 בינואר 1953 ויצא באלבום Collectors’ Items (ארבעת הקטעים הראשונים). מלבד Miles ו Rollins מנגנים כאן Walter Bishop Jr. בפסנתר, Percy Heath בבס, Philly Joe Jones בתופים וטנוריסט מפתיע בשם Charlie Chan, שהוא בעצם שם כיסוי ל Charlie Parker. כן, כן. מה ששמעתם. Bird מנגן כאן ועוד בטנור. באותה תקופה הוא היה תחת חוזה בלייבל אחר ולכן האפשרות היחידה שלו להשתתף בהקלטות מחוץ לאותו לייבל היתה תחת שם בדוי ובכלי אחר כדי שלא יהיה חשוף לתביעה.

באותה תקופה Bird הפסיק עם ההרואין (Miles ו Rollins עדיין היו חזק בעניין), לאחר שהחצוצרן שלו, Red Rodney, נשלח למאסר ממושך בכלא פדרלי. את מקומו של הסם תפס האלכוהול ובזמן ההקלטות של האלבום עם מיילס, תוך שהוא מתרגל לנגן על הטנור, הוא הוריד בערך חמישית בקבוק ג'ין (או רבע בקבוק וודקה – הדעות חלוקות) ובקושי שרד את ההקלטות לפני שנרדם.


אבל חוץ מהרכילות המעניינת הזו, אני מאד אוהב את האלבום הזה ככל הנראה מכיוון שהוא היה האלבום הראשון שהיה לי של Miles ב Prestige וכאן שמעתי לראשונה את Rollins והתאהבתי בנגינה שלו, בצליל שלו ובשטף הרעיונות שלו. וגם בגלל חלקו השני (הקלטות עם Rollins מ 1956, מיד נגיע לדבר עליהן). אפשר בהחלט לשים לב ש Miles מתחיל כאן כבר להשתנות וזונח את הסגנון המאד ביבופי שאפיין אותו בשנים שלפני כן. הטענה הרווחת היא ש Miles מנגן כאן פחות טוב מאשר בדרך כלל בעקבות ריב עם Parker שבשכרותו התייחס ל Miles לא יפה, אבל אני חושב ש Miles פשוט התחיל לחפש את הדבר הבא, ולטעמי הוא נשמע נהדר. בהקלטות מ 1956 שמהוות את חלקו השני של האלבום כבר ניתן לשמוע את Miles החדש.

שנה וחצי לאחר מכן, ב 29 ביוני 1954, שוב נפגשו Davis ו  Rollins באולפן. הפעם עם Horace Silver בפסנתר, Percy Heath בבס ו Kenny Clarke בתופים. המפגש הזה יצא באלבום נפלא Miles Davis With Sonny Rollins ואחר כך יצא שוב כחלק מאלבום שנקרא Bags' Groove. האלבום Bags' Groove מאחד שני סשנים שהוקלטו ב 1954. הקטע Bags' Groove נקרא על שמו של Milt Jackson – הוויבראפוניסט – שכינויו היה Bags, בשל השקיות שתחת עיניו). אבל Rollins לא משתתף בסשן הזה, אלא רק בארבעת (חמשת, אם כוללים את האלטרנייט) הקטעים האחרים.

שלושה מהם הם לחנים מקוריים של Rollins (Airegin, Doxy ו Oleo) וסטנדרט אחד – But Not For Me.




בקטע Oleo מיילס עושה שימוש ב Harmon Mute (למיטב ידיעתי זו ההקלטה הראשונה שלו עם העמעם הזה) שיהפוך בהמשך לאחד מהמאפיינים הכי מזוהים בנגינה שלו.


המפגש המוקלט הבא של Miles ו Sonny Rollins היה כמעט שנתיים מאוחר יותר, ב 15 במרץ 1956, והוא יצא כחלק מהאלבום Collectors’ Items שכבר דיברנו עליו. ההרכב שונה לחלוטין מההרכב שמנגן בסשן מ 1953, ומונה את Tommy Flanagan בפסנתר, Paul Chambers בבס ו Art Taylor בתופים.

כאן Miles כבר בתקופה אחרת לגמרי. למעשה באותה תקופה כבר היתה לו את החמישייה עם Coltrane, Red Gerland, Paul Chambers ו Philly Joe Jones  (זו החמישייה שלימים זכתה לכינוי The First Great Quintet) והסגנון שלו כבר היה ממש מינימליסטי, קריר ורחוק מאד מהאופן שבו ניגן רק חמש שנים קודם לכן.




כאן מסתיימים המפגשים, שתועדו ויצאו באלבומים, בין Miles Davis ו Sonny Rollins, וחבל כי גם Miles וגם Sonny מראים לאורך כל הדרך התפתחות מוזיקלית ואחד הדברים המעניינים ביותר בעיני זה לשמוע את הדרך שעושה האמן.

אבל בסוף אפריל 1957, במהלך שהות של כמה שבועות במועדון Café Bohemia בניו יורק, Miles פירק את ההרכב ופיטר את Coltrane ואת Philly Joe Jones לאחר שלא יכל יותר לסבול את התנהגותם והעובדה שהיו כל הזמן תחת השפעת חומרים שונים.

Miles הרים טלפון ל Rollins וביקש שיבוא לנגן איתו בהופעות שכבר נסגרו. Rollins נענה לקריאה ובא להחליף את Coltrane. את Philly Joe Jones החליף Art Taylor ולשמחתנו שלוש הופעות כאלו אף שודרו בשידור חי ברדיו. אז הנה שלושת ההופעות, משלושה שבועות רצופים: 13, 20 ו 27 ביולי 1957:





והפתעה אחרונה לפני שנסיים, הנה שני ראיונות בהם Rollins מספר בקולו על ההיכרות שלו עם Miles.



יום שני, 20 בינואר 2020

R.I.P Jimmy Heath: 1926-2020



אתמול הלך לעולמו הסקסופוניסט ואגדת הג'אז Jimmy Heath.

הית' ניגן, בין היתר, עם Charlie Parker, John Coltrane, Miles Davis, Cannonball Adderley. בצעירותו ניגן אלט וכונה Little Bird מכיוון שסגנונו הזכיר את זה של פארקר. כמו Sonny Stitt גם Jimmy Heath עבר לטנור כדי להימנע מההשוואה עם Parker.

אגב, בהמשך לפוסט הקודם, גם הוא בדומה ל Stitt ניגן עם Miles תקופה קצרה לאחר ש Coltrane עזב את החמישיה.

אני לא עורך כעת סקירה מלאה של ההקלטות שלו, אבל לכבודו אני שם כאן את האלבום הראשון והנפלא שלו כלידר. האלבום הוקלט ב 1959 ללייבל Prestige, לאחר שהית' השתחרר מהכלא בו ישב בעוון מכירת הירואין.



מנגנים כאן: Jimmy Heath בטנור,  Nat Adderley בקורנט, Curtis Fuller בטרומבון, Wynton Kelly בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Albert Heath (אח של ג'ימי) בתופים. הית', שאחראי לרוב הלחנים ולכל העיבודים באלבום הזה גם מנגן מעולה וקשה להתעלם מהדמיון בנגינתו לזה של Coltrane המוקדם.

בקיצור, Check him out....












יום חמישי, 9 בינואר 2020

Miles Davis and Sonny Stitt


בתחילת 1960 עמדה חמישיית Miles Davis, שכונתה The First Great Quintet, בפני זעזוע. את סיבוב ההופעות האחרון שלה באירופה ערכה החמישייה לאחר ש John Coltrane, הסקסופוניסט שהיה כל כך מזוהה עמה, כבר החליט והודיע למיילס שהוא עוזב כדי להקים הרכב משלו.

מיילס שכבר התחיל לחפש מחליפים (בהמלצת קולטריין הוא פנה ל Wayne Shorter, אך שורטר שהיה באותו זמן חבר ב Jazz Messengers של Art Blakey סירב), ביקש מקולטריין שיצטרף לסיבוב אחרון. הטור הזה, שבו מיילס היה כמעט סיידמן בהרכב שלו עצמו, זכור כאחד הטורים הטובים והמעניינים. קולטריין כבר היה עסוק לגמרי בפיתוח האישיות המוזיקלית שלו וניגן סולואים ארוכים (הרבה יותר מאשר מיילס) ומאד מתקדמים מבחינה מוזיקלית.

אך מכל מקום, עם סיומו של הטור, נסתיימה תקופת שיתוף הפעולה בין מיילס לקולטריין והחמישייה היתה זקוקה לסקסופוניסט שימלא את נעליו הענקיות של קולטריין. במהלך השנים הקרובות, ועד להצטרפותו של וויין שורטר להרכב בשנת 1964, עברו בהרכב לא מעט סקסופוניסטים מצויינים, בעלי סגנון ואישיות מגובשים, אך אף אחד מהם לא הצליח להתחבר למיילס ולהישאר לאורך זמן בהרכב.

הראשון שבהם היה Sonny Stitt. למיילס ולסוני היתה היכרות מוקדמת עוד משנת 1946 כשניגנו ביחד בתזמורת של Billy Eckstine. באוטוביוגרפיה שלו, מיילס טוען שהחצוצרן Freddie Webster שמיילס מחשיב אותו כאחת ההשפעות המוקדמות שלו, מת כתוצאה ממנת סם מקולקלת שהיתה מיועדת בכלל ל Sonny Stitt...

כשמיילס הקים את התשיעייה שלו והקליט את האלבום Birth Of The Cool, הוא רצה את Stitt בתפקיד האלט (כמובן ש bird היה המועמד הטבעי לתפקיד, אבל הוא היה עסוק מדי בקריירת הסולו שלו), בסופו של דבר Gerry Mulligan שכנע אותו שעם כל כך הרבה בופרים מהחוף המזרחי (Miles, Al Haig, Al McKibbon, Max Roach) הוא לא יצליח לייצר סאונד אחר והאלבום יישמע כמו "סתם" עוד אלבום ביבופ. בהמלצת Mulligan הוזמן Lee Konitz, שהיה בעל צליל וסגנון שונים לגמרי מזה של bitrd ו stitt לנגן את תפקיד האלט באלבום והשאר היסטוריה.... 

מיילס, התייחס לסוני כאל אחד היורשים המובהקים של Bird, ומכיוון שבינתיים Stitt עבר לנגן בעיקר טנור (כדי להימנע מההשוואה ל Charlie Parker) ולאחר התקופה הארוכה עם קולטריין בהרכב מיילס היה מוכן לנסות משהו אחר.

הניסיון הזה, כאמור, לא האריך ימים. פחות מחצי שנה היה סטיט חבר בהרכב. ההרכב של מיילס היה כבר במקום אחר לגמרי מבחינה מוזיקלית. מיילס וקולטריין הרגילו את הקהל שלהם לרעיונות מתקדמים יותר (גם מודאליים וגם משוחררים וחופשיים יותר מכבלי שפת הביבופ) וצירופו של סוני סטיט להרכב היה בבחינת צעידה אחורה. מיילס נהג להתלונן באזני חבריו, בעיקר באזני Jimmy Heath, על הנגינה המסורתית של סטיט בקטעים כמו So What.

אבל דווקא זה מה שמעניין בכל הסיפור הזה. לשמוע את סטיט, בית ספר לביבופ, כחלק מההרכב המתקדם של מיילס נותן לנו מתח אדיר, ומהי מוזיקה טובה אם לא מתח ופתרון ? מיילס מנגן, כפי שניגן עם קולטריין – מאד מינימליסטי, משרטט את המוזיקה בקווים כלליים ומייצר את הסאונד והאווירה שכל כך מזוהים איתו. סטיט לעומתו מביא את המסורת לתוך הקטעים המודרניים. הוא שופע ליקים של ביבופ ומנגן בתוך ואת את ה Changes באדיקות.

הרית'ם סקשן של מיילס, ללא ספק הטוב ביותר שאפשר לבקש: Wynton Kelly בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Jimmy Cobb בתופים.

למזלנו החמישייה של מיילס עם סטיט תועדה בחמש הופעות שיצאו לאורך השנים כבוטלגים, אבל ניתנים להשגה כיום די בקלות. כמיטב המסורת, אני עושה לכם סדר בברדק ומצרף את כל הופעות כסדרן.

הופעה ראשונה – 27 בספטמבר 1960 ב Free Trade Hall במנצ'סטר, אנגליה


הופעה שניה – ב 11 באוקטובר 1960 במועדון Olympia בפריז, צרפת


הופעה שלישית  ורביעית – ב 13 באוקטובר 1960 - שני סטים ב Konserthuset בשטוקהולם, שוודיה


הופעה חמישית – ב 15 באוקטובר 1960 ב Concertgebouw באמסטרדם, הולנד


יום ראשון, 15 בדצמבר 2019

פרק נוסף בסדרת החצוצרן הנעלם - Stu Williamson


Stu Williamson, Bill Holman, Jimmy Giuffre
את החצוצרן  Stu Williamson שמעתי בפעם הראשונה באלבום של Elmo Hope שנקרא Trio and Quintet בחמישייה עם Harold Land הענק. שלושת הקטעים האחרונים באלבום הזה, שהוא בעצם קומבינה של כמה אלבומים שחוברו יחד, מכילים את ההקלטות מ 1957 עם Harold Land שיצאו בזמנו בלייבל Pacific תחת השם The Elmo Hope Quintet Featuring Harold Land (בתקליט שהוא עצמו גם קומבינה שעשו בלייבל Pacific עם האלבום Ritual של Art Blakey and The Jazz Messengers עם Jackie McLean ו Bill Hardman – עוד חצוצרן שראוי לפוסט בסדרה הזו).

מרוב קומבינות על גבי קומבינות, לא זכרתי כבר מי מנגן באילו קטעים, אבל כן זכרתי לטובה את שלושת הקטעים הללו: Vaun Ex , St. Elmo’s Fire ו So Nice  שסוגרים את האלבום ומשאירים טעם של עוד, לא רק בגלל Harold Land אלא גם בזכות הנגינה של Stu Williamson הכל כך נקייה ומסוגננת שנראה שהיא חפה מכל מאמץ. למרבה הצער, Stu Williamson לא מופיע בהקלטות נוספות עם Elmo Hope או עם Harold Land.

רק כדי שתבינו על מה מדובר :



אז מי היה Stu Williamson ואיפה בכל זאת עוד אפשר לשמוע אותו ?

Stu Williamson עם Zoot Sims
שמח ששאלתם. כי דרך Stu Williamson נעשה טיול חשוב להיכרות עם כמה מהאמנים החשובים והבולטים בג'אז של החוף המערבי. ואנחנו לא מדברים רק על מיקום גיאוגרפי, כי הג'אז של החוף המערבי הוא ממש סגנון בפני עצמו שנקרא בפשטות: West Coast Jazz. בזרם הזה ויתרו הרבה פעמים על כלי הרמוני (פסנתר או גיטרה) לטובת ריבוי נשפנים שנתנו את ההרמוניה באמצעות נגינת קווים מלודיים המשתלבים זה בזה בצורה הרמונית. הבדל נוסף הוא בנוכחות הבלוזית שפחות מורגשת בג'אז של החוף המערבי ובנוסף גם נגינת התופים היתה בדרך כלל יותר מעודנת, פחות אגרסיבית ופחות סווינגית מאשר בג'אז של החוף המזרחי וכתוצאה מכך, באופן כללי ניתן לומר שהג'אז של החוף המערבי הוא יותר "קליל", "נקי", אופטימי, שמח ופתוח מבחינת הסאונד מאשר הג'אז של החוף המזרחי. יש שמייחסים זאת להבדלים בין החוף המערבי שטוף השמש, על חופיו, מרחביו ודקליו לבין מזג האויר הקודר והצפיפות שמאפיינים את ערי החוף המזרחי ויש שמייחסים זאת לכך שרוב מוזיקאי הג'אז בחוף המערבי היו לבנים בניגוד לרוב השחור של נגני הג'אז בחוף המזרחי. מכל מקום אלו הכללות גסות ומובן שהיו בחוף המזרחי מוזיקאים שחורים שניגנו jazz west coast (אפילו Miles Davis בתקופת Birth Of The Cool) ולהיפך - כפי שתשמעו מיד Stu Williamson דווקא ביכר להקליט עם פסנתרנים ועם מתופפים דומיננטיים שיש להם סווינג. (Mel Lewis ו Shelly Manne)

בין נציגיו הבולטים של הזרם הזה נמנים Stan Kenton, Art Pepper, Chet Baker, Shelly Manne, Dave Brubeck, Serge Challoff, Gerry Mulligan, Zoot Sims, Stan Getz, Bud Shank, Jack Sheldon (עוד חצוצרן לסדרה...), Lee Konits, Charlie Mariano, Lennie Niehaus ועוד מוזיקאים מעולים רבים, אבל בואו נתמקד בחצוצרן הנעלם שלנו – Stu Williamson.

Stuart Lee Williamson נולד בוורמונט בשנת 1933 למשפחה מוזיקלית: אביו היה מתופף, אחותו זמרת ואחיו היה הפסנתרן Claude Williamson. בשנת 1948, כש Stu היה בן 15, עברה המשפחה ל Los Angeles ככל הנראה בעקבות הקריירה של Claude. Stu למד שם חצוצרה אצל Del Staigers שהיה חצוצרן וירטואוז בתזמורות בשנות ה 20-30. בהמשך ניגן Stu ב Big Bands של Stan Kenton ושל Woody Herman (שם גדלו והתפתחו רבים מנגני החוף המערבי).

מלבד חצוצרה הוא ניגן גם Valve Trombone (טרומבון עם שסתומים כמו של חצוצרה במקום סלייד) והיה פעיל מאד בעשור שבין שנת 1950 ל 1960. כפי שתוכלו להיווכח בעצמכם מיד מהרשימה (החלקית) של ההקלטות שהוביל ושהשתתף בהן עם מיטב המוזיקאים בעיקר מהחוף המערבי. בהמשך עבר לנגן באולפני תעשיית המוזיקה והסרטים באיזור Los Angeles במשך עוד כעשור ולאחר מכן פרש מעסקי המוזיקה ודי נעלם מתחת לרדאר. כמו מוזיקאים רבים אחרים, גם Williamson התמכר לסמים ונלחם בהתמכרות הזו עד סוף ימיו, בגיל 58 בלבד.  

בואו נתחיל באלבומים שהוא הוביל (יצאו לאחרונה ביחד ב fresh sound תחת השם The Trumpet Artistry of Stu Willamson). יש בסך הכל שלושה.

שני אלבומיו הראשונים נקראים Sapphire ו Stu Williams Plays והם הוקלטו בשני סשנים בינואר שנת 1955 עבור הלייבל Bethlehem (כן, כן, קראתם נכון. זה בית לחם). מנגנים בהם Stu Williamson בחצוצרה, Charlie Mariano באלט, האח Claude Williamson בפסנתר, Max Bennett בבאס ו Stan Levy בתופים.

האלבום השלישי והאחרון שהוביל יצא שנה לאחר מכן ונקרא פשוט Stu Williamson. הוא מציג הרכב של שביעייה ומנגנים בו, מלבד Stu Williamson גם Charlie Mariano באלט, Bill Holman בטנור, Jimmy Giuffre בבאריטון, Claude Williamson בפסנתר, Leroy Vinnegar בבאס ו Mel Lewis בתופים.

הוידאו הבא כולל את כל הקטעים משלושת האלבומים הללו. (האלבום השלישי מתחיל בקטע ה- 12):


אבל הבטחתי לכם טיול עם המוזיקאים הגדולים של החוף המערבי, אז בואו נעבור לאלבומים שבהם 
Williamson ניגן כסיידמן:

ב 1953 Williamson הקליט עם Charlie Mariano סשן יפהפה שיצא כחלק מהאלבום Charlie Mariano Plays (חלקו השני של האלבום הוא סשן מ 1955. Stu Williamson אמנם לא משתתף בו אבל כדאי מאד לשמוע כי Mariano מנגן טנור!!). 

בסשן מ 1953 משתתפים, מלבד Mariano ו Wiiliamson גם Frank Rosolino בטרומבון, Claude Williamson (אחיו הבוגר של Stu) בפסנתר, Max Bennett בבאס ו Stan Levy בתופים.


שני סשנים שהקליט בקיץ 1954 כנגן Valve Trombone לצדם של Clifford Brown (חצוצרה) ו Zoot Sims (טנור), Bob Gordon (בריטון), Russ Freeman (פסנתר), Joe Mondragon  ו Carson Smith (באס) ו Shelly mane (תופים) יצאו אחרי מותו של Clifford Brown באלבום מקסים שנקרא Clifford Immortal:


בין השנים 1954-1958 הוא ניגן בהרכב של המתופף Shelly Manne עם Charlie Mariano באלט, Russ Freeman בפסנתר, Leroy Vinnegar בבאס . וניתן לשמוע אותו בשלושה אלבומים של Manne:

Swinging Sounds – Shelly manne and his men, vol. 4


More Swinging Sounds – Shelly manne and his men, vol. 5


The Gambit – Shelly manne and his men, vol. 7 , שחציו אלבום קונספט שמוקדש לנושא אהוב עלי במיוחד - שחמט. כאן Monty Budwig מחליף את Vinnegar על הבאס.


בנוסף השתתף Williamson בהקלטות של ההרכבים של Lennie Niehaus (נגן אלט, מלחין ומעבד מוכשר בטירוף) וניתן לשמוע אותו גם בחמישיות, בשישיות וגם בשמיניות של Niehaus:

כאן בשמינייה של Lennie Niehaus באלבום מ 1955 עם Bill Holeman בטנור, Jimmy Giuffre בבאריטון, Bob Enevoldsen בטרומבון שסתומים, Pete Jolly בפסנתר, Monty Budwig בבאס  ו Shelly Manne בתופים.


וכאן בחמישייה של Lennie Niehaus מ 1954 עם Jack Montrose בטנור, Bob Gordon בבריטון, Monty Budwig בבאס ו Shelly Manne. ובחמישייה נוספת של Niehaus מ 1956 כשהוא מנגן גם חצוצרה וגם טרומבון שסתומים עם Hampton Hawes בפסנתר, Red Mitchell בבאס ו Shelly Manne.


וכאן בהקלטה מ 1956 של השמיניה של Niehaus, הוא מנגן גם חצוצרה וגם טרומבון שסתומים, עם Bill Perkins בטנור וחליל, Jimmy Giuffre בבאריטון, Buddy Clark בבאס ו Shelly Manne בתופים.


כאן הוא בשמינייה של הטנוריסט Bill Perkins עם Bud Shank באלט, Jack Nimitz בבאריטון, Carl Fontana בטרומבון, Russ Freeman בפסנתר, Red Mitchell בבאס ו Mel Lewis בתופים:


ואת הפנינה הזו שמרתי לסוף – חמישייה עם הבריטוניסט הגדול מכולם, Pepper Adams. מנגנים כאן לצדם של Pepper ו Williamson גם Carl Perkins בפסנתר, Leroy Vinnegar בבאס ו Mel Lewis בתופים:


LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin