חשיפה בינלאומית לג'אז / סדרת הג'אז החדשה בשטריקר

כמדי שנה, חודשים נובמבר-דצמבר גדושים אירועים ופסטיבלים. הקרובים שבהם, מתחילים כבר השבוע:

הראשון - פסטיבל החשיפה הבינלאומית המתקיים זו השנה העשירית בירושלים ובתל אביב. מטרת הפסטיבל לאפשר חשיפה של הרכבים ישראליים לאנשי תעשיית המוזיקה (מפיקים, מנהלי פסטיבלים, כתבי מוזיקה וכד') מכל העולם. 

מדי שנה הפסטיבל מארח עשרות אנשי מפתח מחו"ל לארבעה ימים אינטנסיביים של מיטב הג'אז ומוזיקת העולם שיש לישראל להציע, וכידוע – יש לנו הרבה מאד מה להציע. ה"חשיפה הבינלאומית" הוכיחה את עצמה כאפקטיבית במיוחד בדרך להופעות בחו"ל, ומדי שנה מתחרים מאות מוזיקאים על הזכות להשתתף בה ולהופיע בפני האורחים. 

מטבע הדברים, התכנית האומנותית סופר מגוונת: אבישי כהן והביג וישס, סאנדמן, אנדלושס, ספי ציזלינג, נטע אלקיים, יותם בן אור, אמיר גבירצמן, מארק אליהו, איתי קריס ועומרי מור, ישי אפטרמן, רון מיניס, LIRAZ, דניאל זמיר עם שלוש, Jewish Monkeys, Funk’n’Stein, Anna RF, האורקסטרה, אדם בן עזרא, הדר נויברג ואוליביה טרומר, מוזאיקו, חמישיית שי חזן, גילי יאלו.

פסטיבל החשיפה לג'אז ולמוזיקת עולם יתקיים בין התאריכים 20-23 בנובמבר, מחירי הכרטיסים נמוכים למדי כך שזו הזדמנות מצוינת להתעדכן במה שקורה בסצינה הישראלית.

כל הפרטים בקישור

השני – סדרה חדשה בקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ברחוב שטריקר בתל-אביב. "שטריקר" מהווה בית למרכז להוראת הג'אז,  מחלקה נפלאה המרביצה את תורת הג'אז בתלמידים רבים המגיעים מכל הארץ:  מנוער ועד בוגרים וכוללת גם תכנית אקדמית בשיתוף ה New School בניו יורק.  המרכז להוראת ג'אז, בהנהלת יובל כהן, נוהג להביא מדי שנה אמן אורח לשבוע של שיעורים וסדנאות לתלמידי המרכז ושיאו של הביקור הוא הופעה משותפת של האורח עם הביג בנד המצוין של תלמידי התכנית האקדמית.

השנה החליטו לעלות מדרגה והם מכינים סדרה של 4 הופעות בשם "Small Band, Big Band" שבמסגרתה יתארחו אמנים (גם מהארץ וגם מחו"ל) להופעה שתכלול סט אחד בהרכב קטן וסט שני עם הביג בנד. בנוסף יקיימו האורחים מפגש פתוח יום לפני ההופעה בו יתאפשר לקהל לפגוש את האמן, לשאול שאלות ולשוחח עמו.

האורחת הראשונה, תהיה נגנית הקלרינט והסקסופון הנפלאה - ענת כהן. המוזיקה של ענת מגוונת מאד ונעה בעיקר בין ג'אז למוזיקה ברזילאית. היא ללא ספק נגנית הקלרינט המובילה בעולם הג'אז ומופיעה ומקליטה תדיר עם טובי המוזיקאים בעולם. לפני כשנה וחצי יצא אלבום עם הופעה חיה שלה בדואט עם הפסנתרן פרד הרש, בהופעה בקליפורניה ב 2016 וממש לאחרונה יצא אלבום נוסף של העשירייה שלה, עם עיבודים נהדרים של עודד לב ארי, להרכב מאד בלתי שגרתי של עשרה נגנים.

מעבר להיותה באמת מוזיקאית ונגנית מעולה היא גם אדם מקסים ומצליחה להביא המון אופי לתוך הנגינה שלה. המפגש עמה יתקיים ביום רביעי 20.11.2019 וההופעה (חלק ראשון עם גלעד הקסלמן, גלעד אברו ואלון בנימיני וחלק שני עם הביג בנד) תתקיים למחרת, ביום חמישי 21.11.2019 בקונסרבטוריון "שטריקר".

בשלושת הקונצרטים הבאים בסדרה יתארחו אהרל'ה קמינסקי ודור המייסדים של הג'אז הישראלי (אלברט פיאמנטה, ממלו גאיטינופולוס, דני גוטפריד, אלי מגן ואהרל'ה קמינסקי) ב 22-23 בינואר 2020; הפסנתרן Benny Green והמתופף Joe Fransworth ב 18-19 במרץ 2020 והפסנתרן (המכשף !) ניתאי הרשקוביץ' ב 10-11 ביוני 2020.

כל הפרטים בקישור   

סיכום פסטיבל הג'אז בירושלים 2015

אבישי כהן
צילום: בעז שפיגל

פסטיבל הג'אז הראשון בירושלים, שהתקיים מיום רביעי עד שישי השבוע, חתם את עונת פסטיבלי הג'אז הנוכחית (מי היה מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה).

עלי להודות שאחרי פסטיבל הג'אז הבינלאומי ביפו, החשיפה הבינלאומית ופסטיבל הג'אז תל-אביב, קינן בלבי ספק כבד האם באמת יש מקום לעוד פסטיבל שיתקיים פחות משבוע לאחר שהפסטיבל הקודם הסתיים. אלא שהפסטיבל הירושלמי הפתיע וסיפק חוויה שונה לגמרי מהפסטיבלים האחרים.

נתחיל בנתון חשוב ביותר:  הלוקיישן. הפסטיבל התקיים במוזיאון ישראל, ממש בתוך הגלריות, בין יצירות האומנות, התמונות והפסלים. במהלך הערב יכולת להסתובב ברחבי המוזיאון ובין החדרים השונים לראות את "מופעי הגלריה" שהיוו את עיקר הפסטיבל והתקיימו בארבע גלריות: הגלריה לאמנות ישראלית, הגלריה לאמנות מודרנית, תצוגת מנורות החנוכה (ברביעי וחמישי בלילה) וביום שישי, במקום בתצוגת מנורות החנוכה, התקיימו ההופעות בגלריה לאמנות אירופה.

יצירות האמנות, שבימים רגילים מהוות את האטרקציה המרכזית, שימשו הפעם גם כתפאורה נהדרת להופעות. בהקשר זה אני חושב שכל מי שנכח בפסטיבל יסכים שתצוגת החנוכיות המוארת השאירה אפקט אדיר על כל מי שהגיע לשמוע את ההופעות שהתקיימו בה. כך, במקום להתרוצץ מאולם לאולם בין הופעות, יכולת להלך בנחת בין הגלריות וליהנות מן היצירות בין ההופעות ובזמן ההופעות.

מלבד ההופעות בגלריות התקיימו בכל יום גם שני מופעים (בתשלום נוסף) באודיטוריום האינטימי של המוזיאון. אם ביום הראשון הגיעו למופעים אלו כמה עשרות אנשים – הרי שביום שישי מופעי האודיטוריום כבר היו סולד-אאוט. גם המחיר הנמוך תרם את חלקו בהבאת הקהל.

בנוסף הכינו בפסטיבל כמה הפתעות נעימות: "קולות צפים" היא בעצם הופעת סולו או דואט קצרה של כרבע שעה של אחד או שניים מאמני הפסטיבל, שמתקיימת בכל פעם בגלריה אחרת, כאשר הודעה מראש ניתנת לגבי הזמן והמיקום אך לא לגבי זהות המופיע.

בהחלט הורגשה אווירת פסטיבל מאד משוחררת, למורת רוחם של שומרי הגלריות מטעם המוזיאון שניתן היה לראות על פניהם שעוצמת המוסיקה בחלק מההופעות ותנועת האנשים קרוב מדי ליצירות האמנות לא ממש באים להם בטוב.

מכיוון שהגלריות בהן התקיימו ההופעות הן באזורים פתוחים, לאורך כל ההופעות התקיימה זרימת אנשים בין ההופעות. טועמים קצת מזה וקצת מזה. אווירת פסטיבל, אמרנו ?

אבישי כהן, המשמש כמנהלו האומנותי של הפסטיבל, הצליח להרכיב פסטיבל שיש בו עניין כמעט לכל טעם. מהפרי ג'אז של אסיף צחר ועד להרכבים הווקאליים של שנות השלושים שהביאו ה Duchess. ממתקפת המוסיקה היהודית של שניר עזרא בלומנקרנץ ועד הניואנסים הערביים של הטריו של זהר פרסקו. אמנם לא כל ההופעות היו על טהרת הג'אז, אבל בכולן היה ממד של אלתור ושל גרוב (גם אם לא סווינג).

עוד בענייני ההפקה – לאורך כל ימי הפסטיבל הוצבה בעמדת הכניסה עמדת די ג'יי עם שני פטיפונים וערימת תקליטי ג'אז. ביומיים בהם ביקרתי בפסטיבל הופקדו על העמדה ירון אוזנה ובארי דייויס. מאד שמחתי להכיר את שניהם ולפטפט, ואפילו נחשפתי לאלבום של Miles שלא הייתי חושב בכלל לשמוע.

עד כאן ענייני לוקיישן, הפקה ואווירה.

ביום רביעי התחלתי את הפסטיבל עם "הקולות הצפים" של אבישי כהן ואלי דג'יברי. בתוך גלריה קטנה ובה שחזור של בית כנסת עתיק ניגנו אבישי ואלי דואט מקסים ולאחריו עלה אבישי על בימת בית הכנסת במרכז החדר וניגן עוד סולו. המוסיקה אמנם היתה חד פעמית אבל את התמונות לכד יוסי צבקר הנהדר במצלמתו.

אבישי כהן
צילום: יוסי צבקר

משם עברו הגברים האמיצים להופעה של שניר עזרא בלמונקרנץ שפירק את האודיטורים עם המוסיקה שהקליט ל"צדיק" של זורן ואילו אני, המכונה "רך הלבב" בפי חבריי חובבי ה Free, הלכתי לשמוע משהו שיעשה לי נעים באוזניים וטוב בלב - חמישיית וולצ'וק / יוריה.

וולצ'וק / יוריה ויונתן לוי
צילום: יוסי צבקר

האמת שכבר הרבה זמן רציתי לשמוע את ההרכב הזה ועכשיו סוף סוף נקרתה בידי הזדמנות. ארבעת היונתנים (וולצ'וק בטרומבון, ריקליס בפסנתר, לוי בבאס ורוזן בתופים) ואסף אחד (יוריה – בטנור וסופרן). הם התחילו בכמה קטעים מקוריים של יוריה ושל וולצ'וק ומשם עברו לנגן סטנדרטים אבל לגמרי בסגנון ה- Messengers של Art Blakey, תחום ההתמחות של וולצ'וק. מי שהפתיע אותי היה ללא ספק אסף יוריה שהפך עם השנים להיות נגן-מפלצת (במובן החיובי של המילה כמובן). הוא קיבל סאונד מטורף על הטנור, הוסיף סופרן, וניכר שבילה את השנים האחרונות בנגינה אינטנסיבית שהביאה אותו לרמה שהוא נמצא בה היום. למי שזוכר אותו כנער הביישן שהיה לפני למעלה מעשור – מדובר במהפך מדהים !

גם אותו שמעתי, ממש במקרה, בהמשך הערב בסולו בגלריית הפופ-ארט. בעיניים עצומות, בנוחות מרשימה וללא מורא, מילא יוריה את הגלריה עם הצליל שלו וההד המובנה ברבע שעה של אלתור סולו. מרשים ומהנה ביותר.

אדווארד סימון ויובל כהן
צילום: יוסי צבקר

משם הלכתי לשמוע את Edward Simon. לא הייתי צריך לחפש את הגלריה בה הוא ניגן. פשוט הלכתי אחרי הצלילים עד שהגעתי לפינה מקסימה ובה עשרות חנוכיות מוארות בתוך כוכי זכוכית עד לגובה התקרה. מחזה מרהיב שהשתלב בצורה מושלמת עם המוסיקה שניגן סימון. הוא פסנתרן ענק, אין לי מילים אחרות. הייתי שמח לראות אותו עם הטריו שלו עם John Patitucci ו Brian Blade. בקטעים האחרונים הוזמנו גם יובל כהן להצטרף בסופרן ואחר כך גם יונתן אבישי הצטרף כפסנתר שני והנגינה המשותפת (בהתחלה כזוג ואח"כ בשלישיה) אופיינה ברגישות ועדינות אין קץ ובתקשורת טלפתית ביניהם. ההופעה הזו הותירה את הגלריה מלאה עד תום. כמעט איש לא עזב את מקומו בזמן ההופעה הזו, כל מי שנכנס פשוט נשאר.

כבר חוויתי הופעה קסומה כזו בדואט בין יובל ויונתן לפני כשלוש שנים בפסטיבל הג'אז של תל-אביב.

הפסקה קלה (הלכתי לשמוע שני קטעים מההופעה של דג'יברי ואולארצי'ק) ומשם המשכתי לטריו זיריאב. מוסיקה ערבית אותנטית בתצוגת נרות החנוכה. מה יותר הגיוני מזה? תייסיר אליאס, נסים דכוואר וזהר פרסקו הפליאו לנגן את המוסיקה הזו שבדרך כלל אני לא ממש שומע בבית, אבל כאן בפסטיבל התלבשה לי בול על האוזן. היה מרתק ומענג. אוניסונים פתלתלים אינסופיים של העוד והכינור עם תיפוף מלא של פרסקו על סוג של טמבורין (בטוח יש לו שם ספציפי שאיני יודע) ואינסוף ניואנסים קטנים שעושים את ההבדל. ג'אז זה לא, אבל מה זה משנה? בסופו של דבר באתי בשביל המוסיקה וזה בדיוק מה שקיבלתי.

אחרי ההופעה, בדרך החוצה, עוד עצרתי לשני קטעים אצל ז'וקה והחברים הברזילאיים, קפה חזק והביתה.

ביום שישי נסעתי שוב לירושלים, הפעם הקפתי את עצמי בבני משפחתי, כדי לראות הופעה משפחתית: שלושת הכהנים. איזו הופעה פנטסטית. הכהנים, בשני הקטעים הראשונים בלא ליווי ולאחר מכן עם יונתן אבישי וברק מורי עשו לקהל קורס מזורז בתולדות הג'אז עם מוסיקה שנעה על הטווח שבין ניו-אורלינס, שיקאגו, ניו יורק ותל אביב והכל עם המון הקשבה, תעוזה ולא פחות חשוב – הומור.

שלושת הכהנים

החומר שנוגן היה בעיקר מתוך אלבומה האחרון של השלישייה Tight Rope שברובו הם מנגנים ללא ליווי, ומתוך אלבומם השני "Family". ענת פתחה בטנור בצליל עמוק וחם, ואז עברה לקלרינט והראתה שכמו שהיא שולטת בטנור, יש לה יכולות מופלאות גם בקלרינט, ובדיוק כשניסיתי להבין אם אני אוהב אותה יותר על הקלרינט או על הטנור היא חזרה לטנור וניגנה סולו שהיה משאיר אבק גם ל James Carter. אין הרבה מוסיקאים שעושים doubling על טנור וקלרינט. בדרך כלל זה על סקסופון וחליל או על טנור וסופרן. אבל אצל ענת כל כלי מקבל שטח מחייה משלו ובכל אחד מהם היא שולטת לא רק בניואנסים ובאפקטים של הכלי עצמו אלא גם במסורת העשירה של המוסיקה שנוגנה על ידי המאסטרים הגדולים של הכלי.

יובל כהן מרחף כדרכו על הסופרן, בצליל צלול ואוורירי מפריח לאוויר רעיונות מוסיקליים שרודפים אחד אחרי השני, משתלבים זה בזה ונעלמים משאירים אותך בניסיון חסר סיכוי להבין מה בדיוק הוא עשה שם, ואבישי עושה בחצוצרה ככל העולה על רוחו. עם צליל פנטסטי ודינמיקה שאין להרבה חצוצרנים בעולם הוא מסוגל ללוות את שני אחיו ואם צריך – ילווה גם סולו בס. אך כשמגיע תורו הוא יוצא לסולו שמעיף אותך חצי מטר מעל הכסא. גם הוא, על אף הנגינה העכשווית מאד, נטוע היטב במסורת של החצוצרה ומדי פעם זורק איזו פראזה של Kenny Dorham או Lee Morgan או נותן איזה גליסנדו סטייל Dizzy. 

יונתן אבישי

יונתן אבישי וברק מורי (Honorary Cohens כפי שכינה אותם אבישי) היו פרטנרים מושלמים להופעה הזו. ליונתן אבישי שיתופי פעולה רבים עם הכהנים בהרכבים שונים והגרוב שלו יחד עם המנוע המדויק של מורי היו אפקטיביים יותר מכל מתופף. יונתן מנגן כמו מי שיושב על דוד קיטור שעומד להתפוצץ ומשחרר בכל כמה שניות רק סילון קיטור קטן. ידיו מרחפות מעל הפסנתר אבל לא נוגעות בקלידים. על כל חמש פעמים שהוא מקרב את ידיו אל הקלידים, רק פעם אחת הוא ממש בוחר לנגן, וגם אז זו תהיה איזו נגיעה מינימאלית, ליטוף של אקורד, איזה סטייטמנט קטנטן, אולי טריל חרישי שבא רק לשים דברים בקונטקסט הנכון ומיד נסוג. שחרור קטן של קיטור. גם בסולואים רק לעיתים נדירות הוא מרשה לעצמו להתפוצץ, ואז – או אז, הוא מפרק לך את הצורה במפגן מרהיב של מקוריות.

אני חושב שכבר הבנתם שהיתה הופעה מעולה. ומעבר למוסיקה אתה רואה על הבמה את חמשת המוסיקאים הללו, צוחקים ונהנים מכל רגע ובסוף ההופעה משהו מזה דבק גם בך.

עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן

אחרי השיא הזה, היה קשה למצוא משהו שישאיר כזה רושם אבל זה לא אומר שלא ניסיתי. מיד בתום ההופעה מיהרתי לגלריה לאמנות אירופה שם כבר התחילה הופעתם של ה "גנור בראדרס": עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן. על שלושתם כתבתי כאן לאחרונה. (עם ריצ'י קול, ובאירוע ההשקה לספר הג'אז בישראל) הפעם ההופעה היתה אינטימית, וגם ישבתי פחות ממטר מהם. מדהים לראות איך שועל ותיק כג'ס קורן  מצליח להתעלות על עצמו ולנגן יותר טוב בכל פעם. כנראה שהחיבור היומיומי עם החבר'ה הצעירים בבית העמודים עושה לו טוב, כי הוא שפע מרץ ורעיונות וניגן נפלא בדינמיקה ובהומור שלא זכרתי ששמעתי ממנו אי פעם.

ועופר ואייל ? מה יש לומר הם צמד מדהים, עם קילומטרז' עצום של נגינה משותפת. עופר הוא גיטריסט נדיר, ווירטואוז אמיתי ששולט בכל הסגנונות ומוציא מהגיטרה שלו הרבה יותר ממה שהיא חשבה שאפשר לתת. ומהצד השני אייל, נגן קונטרה באס שרגלו האחת נטועה בעולם המוסיקה הקלאסית ורגלו השניה בג'אז, מחזיק הלכה למעשה את כל הטריו הזה ביחד, עם צליל הבס הגדול שלו. אחד הבאסיסטים הבודדים שכשהוא מנגן סולו הקהל לא מתחיל לדפדף ב whatsapp אלא מקשיב מרותק.

משם המשכנו להופעה של הטריו הווקאלי Duchess. שלוש זמרות ניו-יורקיות (Amy Cerviny, Hilary Gardner, Melissa Stylianou)  שיודעות את העבודה והעמידו שואו מתוקתק שכולו מחווה להרכבי הבנות משנות השלושים-ארבעים-חמישים. עם מלוויהם הישראליים: גדי להבי בפסנתר, אלכסנדר לוין בטנור, ברק מורי בבס ויונתן רוזן בתופים הן נשמעו מאד מקצועיות ועד כמה שאני מסוגל לשפוט גם נאמנות למקור.

השארתי את בני המשפחה בידיהן האמונות והלכתי לחפש משהו קצת יותר בועט לסיים איתו את הפסטיבל ומצאתי את Munir Hossn. זמר, באסיסט וגיטריסט ברזילאי ממוצא לבנוני שעושה מוסיקה שמערבבת את כל ההשפעות המוסיקליות שלו. המון גרוב ברזילאי ואפריקאי עם סולואים של power bass, גיטרה אקורדיון ופסנתר וכמובן כלי הקשה. זה לא ממש ג'אז, כמובן, אבל זו מוסיקה שמחה, מבוצעת היטב, שמזיזה את הגוף וקשה לעמוד בפני החיוך של חוסן כשהוא רוקד לצלילי הבס שלו עצמו. סיום כיפי לפסטיבל.

כל שנותר לי הוא לאחר לפסטיבל שימשיך עוד שנים רבות במתכונת דומה, למרות שעל סמך מה שראתי ביום שישי, לדעתי כבר בשנה הבאה הגלריות כבר יהיו קטנות מדי מלהכיל את הקהל שיגיע.  

כהנים במשכן

צילום: גלי בראון

בתחילת סרטו של ירון זילברמן, A Late Quartet, עורכים חברי הרביעייה הקאמרית חזרה לקראת עונת הקונצרטים הבאה שלהם. אלא שאחרי כמה תווים הם מיד מפסיקים מכיוון שהוויבראטו שלהם לא מתואם. "עד כדי כך?" שאלתי את עצמי כשצפיתי בסרט, "הוויבראטו לא מתואם? זו רמת התיאום הנדרשת ברביעייה קאמרית?" אתמול, בהופעת שלישיית הכהנים במשכן בת"א לא יכולתי שלא לחשוב שוב על המשפט הזה מתוך הסרט ועל רמת התיאום הנדרשת בין הנגנים כדי להישמע כגוף אחד. השלושה היו מתואמים עד רמת הוויבראטו המשותף, גם כשהמוסיקה היתה מאולתרת.

הופעה של שלושה אחים היתה, בנסיבות אחרות, ודאי מעוררת אצלי אזעקת גימיק, אלא שאצל הכהנים מדובר בשלושה מוסיקאים מעולים כל אחד בפני עצמו, והשילוב שלהם הוא הכל חוץ מגימיק.

התמונה מתוך האינסטגרם של אבישי 

יובל בסופרן, ענת בטנור וקלרינט ואבישי בחצוצרה העבירו ערב בלתי נשכח במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב, וזו למיטב ידעתי הפעם הראשונה שהם מופיעים ביחד בישראל באולם גדול עם כל כך הרבה קהל. קשה היה לפספס את ההתרגשות שלהם עצמם. אבישי סיפר שניסה לישון בצהריים אך לא הצליח להירדם מחמת ההתרגשות, הוא גם תיאר את חוויית הנגינה המשותפת שליוותה אותם מילדותם וענת ויובל הודו שוב ושוב להוריהם שתמכו בהם ללא לאות ("ההסעות, כמה הסעות... ", נזכרה ענת) ואיפשרו להם ללכת בעקבות האהבה הגדולה שלהם.

אבל בסופו של יום, אחרי כל הסיפורים וההתרגשות, ניצבה מעל הכל המוסיקה, וזו, כאמור, היתה מצויינת. מי שמכיר את החומר מתוך ארבעת האלבומים שההרכב הזה הוציא עד כה יודע שהלחנים המקוריים של שלושת הכהנים סוחפים, מלאי תשוקה, תחכום והומור ומכילים אינספור רפרנסים למוסיקה של Ellington, Coltrane, Mingus, Parker, Miles, Mulligan ואפילו לשורשי הג'אז מ New Orleans, מכורת הג'אז. כך, למרות שמדובר בשלושה תל אביביים, שהתחילו את דרכם בקונסרבטוריון ביפו, כשהם ניגנו Tiger Rag למשל, הם נשמעו לגמרי בבית.

את המוסיקה הכרתי די טוב מהאלבומים ולכן ידעתי למה לצפות, אבל מה שהפתיע אותי במיוחד היה הצליל הנפלא של כל אחד מהם על הכלי שלו ובעיקר הצליל הקולקטיבי של שלושתם. שמעתי אותו באלבומים, ובעיקר באחרון, אבל זה לא מתקרב אפילו לחוויה של לשמוע את זה לייב ולראות את הקסם הזה קורה מול עיניך. מאד רציתי להימנע מהקלישאה "כגוף אחד" אבל בחיי, כך הם נשמעו.

האוירה על הבמה היתה מחושמלת, ולכך תרמו גם יונתן אבישי המופלא שהסולואים שלו היו תענוג צרוף, מלאכת מחשבת, מלאי גרוב ותפניות פתאומיות, Ruben Rogers הבאסיסט וכמובן Johnathan Blake שכל מילה עליו מיותרת, מתופף אדיר ונדיר.

צילום: גלי בראון

רוב החומר שנוגן היה מתוך האלבומים השני (Braid) והשלישי (Family) שלהם ושניים או שלושה קטעים (למיטב זכרוני) מתוך האלבום החדש, הרביעי במספר – Tightrope ששם דגש בעיקר על נגינה משותפת של שלושת הכהנים ללא כלים נוספים. (אף כי באלבום עצמו מצטרפים גם אורחים כמו Johnatan Blake בתופים בקטע אחד, Christian McBride בבאס בקטע אחד ו Fred Hersch הפסנתרן הענק (באוגוסט באילת !!) בשלושה קטעים. 

בעצם, גם אתמול היה אורח, אלי דג'יברי עלה לנגן איתם בהדרן את Freedom מתוך האלבום Braid והיה קשה להתעלם מהפרגון ומהאהבה ההדדית של דג'יברי והכהנים.

תודה על ערב נהדר. אפילו זוגתי, שבדרך כלל אינה נמנית על חובבי הז'אנר (או במילותיה: "תנמיך כבר את המוסיקה המעצבנת הזו, זה בלתי נסבל. אוף !!!") נהנתה עד מעל לאוזניה.

The Three Cohens

בעוד שבועיים, ב 20.6.2014, תתקיים ההופעה השלישית בסדרת הג'אז של 2014 במשכן לאומנויות הבמה בת"א. מי שתחתום את הסדרה הקצרה מדי הזו היא שישיית האחים כהן שמורכבת משלושת האחים המוכשרים לבית כהן: יובל (סופרן), ענת (קלרינט וטנור) ואבישי (חצוצרה) ועמם ינגנו יונתן אבישי (פסנתר), Reuben Rogers (באס) ו Johnatan Blake (תופים).

לפני כעשר שנים עלה אצל האחים הרעיון להקים הרכב משפחתי לאחר שיובל הזמין את אחיו להופיע אתו בפולין. התגובות הנלהבות של הקהל הבהירו להם כי ההיסטוריה המוסיקלית המשותפת שלהם מייצרת ערך מוסף יוצא דופן ומיוחד למוסיקה שהם מבצעים.

ההיסטוריה המשותפת הולכת אחורה לילדות המוקדמת, כאשר השלושה למדו בקונסרבטוריון למוסיקה ביפו, ולאחר מכן, בעקבות האח הבכור יובל, למדו בתיכון תלמה ילין, תזמורת צה"ל, ואז נסעו ללמוד בבית הספר ברקלי בבוסטון (אבישי נסע לבוסטון אחרי התיכון).

לניו יורק הגיע כל אחד בתורו אחרי סיום הלימודים. יובל חזר בשנת 1997 לישראל בעקבות ניתוח ושיקום ממחלה שלאחריו חזר לפעילות בינלאומית ענפה והוא גם מקדיש זמן רב להוראה. ענת השתלבה תחילה בסצנה הברזילאית בניו יורק, ואחר כך התבלטה כקלרניתנית ג'אז נהדרת וזכתה בין השאר בתואר קלרניתנית השנה במשאל של המגזין Down Beat. אבישי, שכבר בצעירותו התבלט כאחד החצוצרנים הטובים בניו יורק, מוביל את Triveni הרכב הטריו שלו, ובנוסף מנגן בהרכב ה SFjazz היוקרתי ובהרכב Third World Love שזכה להצלחה פנומנלית בישראל.

במסגרת הטריו המשפחתי הם הוציאו ארבעה תקליטורים (3 Cohens, Braid, Family, Tightrope) שמשקפים את הייחוד בעבודתם המשותפת: הטריאלוג הפנימי, מרקם הקולות והקשר למסורת- לא רק מסורת הג'אז אלא גם למלודיה הישראלית.

תשמעו את הטיפול שהם העניקו ל Do you know what it is to miss New Orleans ותבינו מיד על מה מדובר:

למרות שהרכב משפחתי כזה של שלושה אחים הוא נדיר למדי, היו בהיסטוריה של הג'אז הרכבים משפחתיים כאלה:

The Heath Brothers – עם Jimmy Heath (טנור), Percy Heath (באס עם ה Modern Jazz Quartet) ו Al ‘Tootie’ Heath (תופים).

The Jones Brothers – עם Thad Jones (חצוצרה), Hank Jones (פסנתר) Elvin Jones (תופים)

The Montgomery Brothers – עם Wes Montgomery (גיטרה), Buddy Montgomery (פסנתר) ו Monk Montgomery (באס).

ועל כולם עולה, לפחות במניין בני המשפחה המנגנים, משפחת Marsalis שהיא כנראה המשפחת בנאי של הג'אז עם האב הפסנתרן Ellis Marsalis וארבעת הבנים Wynton (חצוצרה), Branford (סקסופון), Delfeayo Marsalis (טרומבון) ו Jason Marsalis (תופים).

Bollani / Cohen / Mor - 23.3.2012

בשישי האחרון הופיע (שוב) Stefano Bollani במשכן בת"א. התוכנית הפעם היתה זוג דואטים: בחצי הראשון ניגן בולאני עם הקלרניתנית ענת כהן (אחות של יובל ואבישי) ובחצי השני ניגן בולאני עם עם עומרי מור בדואט פסנתרים.

המחצית הראשונה היתה מופלאה. לא פחות. בולאני פתח בסולו לשיר אהבה איטלקי ישן שלאחריו הזמין לבמה את ענת כהן. ענת מצדה שטפה את הבמה באור ובצליל מושלם מהקלרינט, עם כריזמה ובטחון עצמי בכמויות אך ללא שמץ שחצנות (ואם זה מזכיר לכם את התיאור בו נקטתי לגבי אחיה אבישי - אתם ממש לא טועים. לשניהם יש את זה) . השליטה שלה בכלי מושלמת ומבחינת סגנון הנגינה היא מפגינה יכולת מרשימה ומגוונת שכמותה אין כיום, לדעתי, לאף קלרניתן ג'אז. הצליל שלה נע מצליל מלא ועצי ועד לצליל רך ואוורירי, מנקי ועד Growling והיא עושה שימוש רב ב glissando (גלישה מצליל לצליל) וב note bending. שנים שלא שמעתי נגינת קלרינט ג'אז כל כך מהנה בהופעה. 

השידוך שלה לבולאני היה רעיון מצויין. רוב הרפרטואר הגיע מהצד של ענת (הרבה מוסיקה ברזילאית) וסטפאנו עשה בקלילות את הדרך אליה וניגן את החומר כאילו הוא שלו. הליווי שלו היה מדוייק ותפור ממש לפי מידה וישב על ענת והמוסיקה שלה כמו כפפה. ועד עכשיו לא יוצא לי מהראש הביצוע שלהם ל "The Peacocks" של Jimmy Rowles.

היו גם את הבדיחות הרגילות והווירטואוזיות המרשימה של בולאני אבל המוסיקה בהחלט היתה כאן לב העניין ונסקה לגובה רב.

החלק השני, לצערי, היה קצת פחות טוב. זה לא שעומרי מור הוא לא פסנתרן נהדר. ממש לא. הוא פסנתרן מצויין אלא שכשמפגישים שני פסנתרנים מצויינים, בעלי יכולות טכניות מאד גבוהה יש חשש שהמפגש יגרר לסוג של תחרות. זה לא קרה כל הזמן, הם אפילו צחקו על זה בהתחלה (כשכל אחד התמתח כמו לפני קרב איגרוף) אבל זה היה ברקע. לפחות מצדו של עומרי שיצא מכליו להראות שהוא לא פראייר ליד סטפאנו (והוא באמת לא פראייר !!). סטפאנו בולאני פירגן לו ביד רחבה ובכל זאת היו רגעים לא מעטים שהמוסיקה נדחקה הצידה לטובת הפגנת שרירים, וחבל.

למי שהחמיץ את ההופעה הנהדרת הזו במשכן בשישי האחרון, הנה קצת מלח על הפצעים:

סטפאנו וענת בשמלה הסגולה של סשה ארגוב

עומרי וסטפאנו מנגנים Parker:

Connotation Blues של Ornette Coleman (קודם המקור ואחר כך הביצוע של עומרי, ענת וסטפאנו)