Don't Stop The Festival - ממשיכים

ב 30 באפריל יצויין, זו הפעם הראשונה, יום הג'אז הבינלאומי. יום זה נקבע על ידי אונסק"ו על מנת להעלות את המודעות בקרב הקהילה הבינלאומית לתכונותיו של הג'אז ככלי חינוכי, כח מניע לשלום, אחדות, דיאלוג ושיתוף פעולה בין אנשים. 

לצערנו דווקא בתקופה זו, בה העולם מכיר בחשיבותו התרבותית ובתרומתו החברתית של הג'אז החליטה עיריית תל-אביב לגדוע את המסורת המפוארת של פסטיבל הג'אז של תל-אביב שהתקיים במשך 23 השנים האחרונות.

המאמצים לבטל את רוע הגזירה נמשכים בכמה מישורים ונראה כי עד כה נחלנו הצלחה חלקית שכן עמדת העירייה, כפי שבאה לידי ביטוי לאחרונה במכתבי התשובה שקיבלנו, הינה כי הפסטיבל לא בוטל כליל אלא הפך לדו-שנתי.

איש אינו יודע בוודאות האם באמת שינתה העירייה את עמדתה וחזרה בה מרצונה לבטל כליל את הפסטיבל או שמדובר בנסיון הטעיה שכל מטרתו "להרדים" אותנו ובפועל בכוונת העירייה לבטל את הפסטיבל ולא לקיימו גם בשנת 2014, אך מכל מקום תחושתנו היא שלאחרונה חלה התגמשות מסויימת מצד העירייה בנוגע לפסטיבל הג'אז. קיימת באוויר תחושה של תזוזה לכיוון ירידה מהעץ שעליו טיפסה העירייה.

Now's the Time
ממש עכשיו אנחנו חייבים לעשות עוד "פוש" חזק וממוקד כדי שזה יקרה.

בואו ננצל את יום הג'אז הבינלאומי כדי להזכיר לעיריית תל-אביב כמה הג'אז חשוב לנו וגם לה.

חשוב ביותר שתשלחו כעת מיילים, פקסים ומכתבים במלוא הקיטור על מנת לנסות ולהשיג התגמשות נוספת. שלחו ללשכת פניות הציבור של עיריית ת"א, למנכ"ל העירייה מנחם לייבה ולראש העיר חולדאי. בקשו מהם לשקול מחדש את החלטתם, ואנא דרשו תשובה במכתבכם. 

מי מכם שזקוק למכתב מנוסח יכול להשתמש בזה, אך חשוב שכולכם תשלחו כבר בשבוע הקרוב. הנה המכתב שלי.

לשכת מנכ"ל העירייה - אבן גבירול 69 ת"א  

לפניה ישירה למנכ"ל העירייה         לפניה ישירה ללשכה לפניות הציבור
מייל חולדאי: huldai@mail.tel-aviv.gov.il
פקס לשכה: 03-5216597

בהצלחה לכולנו.

The Music Of Amit Golan

עמית גולן, ז"ל

ג'אז ישראלי. בעבר די היה במושג הזה כדי לעורר חיוכי מבוכה (במקרה הטוב) או עוויתות סלידה (במקרה הפחות מנומס). אולם בשנים האחרונות קיבל הג'אז הישראלי לגיטימציה מקהל חובבי הג'אז בישראל והפך למקור גאווה של ממש. בשנים האחרונות יצאו מכאן לא מעט מוסיקאי ג'אז שהצליחו יפה גם מעבר לים אבל חשוב מכך – יצאו מישראל לא מעט מוסיקאים צעירים שדוברים את שפת הג'אז באופן רהוט, שיש להם מה להגיד, מה לחדש וששווה להקשיב להם.

הסיבה העיקרית למהפך שחל בכמותו, טיבו ואיכותו של הג'אז בישראל נעוצה לטעמי בראש ובראשונה בהכשרה המוסיקלית המצוינת שניתן כיום לקבל בתחום הג'אז בישראל בשלב מוקדם מאד של ההתפתחות ולימודי המוסיקה, קרי עוד בשלב בית הספר התיכון.

מי שהיה אחראי לכך במידה רבה מאד היה עמית גולן. מוסיקאי ופסנתרן יליד 1964 שלמד באקדמיה למוסיקה בירושלים ולאחר מכן ב New School בניו-יורק וחזר לארץ כשלנגד עיניו מטרה אחת ברורה: חינוך הדור הבא. הוא לימד ב"תלמה ילין", בעירוני א' (ת"א), בתיכון "אלון" והיה מי שהקים את מגמת הג'אז בקונסרבטוריון "שטריקר" בתל-אביב. תחת ידיו עברו מאות תלמידים. מלבד ההשכלה המוסיקלית, הידע בתולדות הג'אז והוראת הנגינה בפסנתר (עמית היה תלמידו של Barry Harris והביא עמו את שיטת הלימוד שלו) הוא עשה עבור תלמידיו משהו גדול בהרבה. בעצם את הדבר החשוב מכל: הוא הצליח להצית ברבים מהם את האהבה היוקדת לג'אז, את האש שממשיכה לבעור ולהניע אותם גם שנים רבות אחרי סיום לימודיהם. 

את הקריירה האישית שלו כפסנתרן די הזניח לטובת תלמידיו ולמרות שהופיע מדי פעם במסגרות כאלו ואחרות, הוא לא הקליט עד שנת 2007. מבחינה מוסיקלית עמית היה חסיד גדול של Hard Bop.  זה היה הסגנון המועדף עליו ואהבתו הגדולה. אלא שבשנות ה-2000 ההארד בופ נחשב בעולם כמשהו מיושן שאבד עליו הכלח ובישראל היתה תדמיתו של הסגנון הזה נחותה עוד יותר וגרוע מכך – הוא כמעט ולא זכה להתייחסות.

בשנת 2007, בלחץ חברים ועמיתים, לאחר שנים רבות שנמנע מכך, הקליט עמית את אלבומו הראשון שנקרא I Decided בו מנגנים לצדו של עמית גולן בפסנתר גם Joe Magnarelli בחצוצרה ותלמידיו: אסף יוריה בטנור, גלעד אברו בבאס, דורון תירוש ויונתן רוזן חולקים בתופים ועדן ברקת בקטע אחד קסום בבריטון. האלבום מורכב מ- 7 לחנים מקוריים של עמית ומסטנדרט אחד (Love Walked In שהלחין George Gershwinועובד על ידי עמית) והוא כולו על טהרת ה Hard Bop. הוא לא רק נשמע כאילו הוקלט בסוף שנות 50 או תחילת שנות ה- 60. הוא גם נראה ככה: העטיפה הקדמית מבוססת על העטיפה שעיצב Reid Miles, מעצב הבית של Blue Note, לאלבום של Stanley Turrentine בשם Up At Minton’s וגם העטיפה האחורית מעוצבת בפורמט דומה מאד לזה שהיה בשימוש באלבומי Blue Note). גם מבחינה מוסיקלית האלבום הזה הוא חגיגה. הלחנים יפהפיים (כמו בימים הטובים של ההארד בופ) העיבודים עשירים ומוקפדים והנגינה זורמת ושופעת רעיונות ואנרגיה. כמעט אין מי שמקליט כיום מוסיקה כזו. לא בעולם ובטח לא בישראל. לא פלא שעמית נאלץ להקליט את המוסיקה באופן עצמאי (ההקלטות נערכו באולם ההופעות בשטריקר, חלקן בפני קהל) והפיץ אותה תחת הלייבל שהוקם לצורך כך - Minton’s Records. 

כל ההרכב נשמע טוב, ואני מאד אוהב את הנגינה של יוריה שלמרות חוסר הבטחון שבה יש בה משהו שמזכיר לי קצת את George Coleman, אבל מי שגונב את ההצגה הם עדן ברקת עם הבריטון שלו ובמיוחד Joe Magnarelli (הוא בעצם יותר מנהל את ההצגה מאשר גונב אותה) שנשמע כאילו יצא הרגע עם החצוצרה שלו מהאולפן של Van Gelder בניו-ג'רזי. האיש פשוט חי את הסגנון הזה והוא היה הבחירה המושלמת בעיני לאלבום הזה ולמוסיקה של עמית. יחד איתו הצליח עמית להגיע לשחזור מושלם של הסגנון אותו אהב והעריץ. 

אחרי האלבום הראשון הדרך לאלבום השני היתה קצרה יותר. עמית גולן היה אמור להקליט את האלבום השני שלו בשנת 2011. הוא כתב חומר חדש ועיבודים ואף הזמין להקלטה את החצוצרן האהוב עליו Eddie Henderson, אלא ש ב-3 בדצמבר 2010 במהלך משחק כדורסל ששיחק עם תלמידיו ב"תלמה ילין", קרס עמית ונפטר מדום לב. מותו הכה בתדהמה את תלמידיו ואת קהילת הג'אז כולה.

מכיוון שרוב החומר לאלבום השני נכתב כבר, ומתוך רצון להנציח את זכרו של עמית ולקיים את משאלתו להקליט ולהפיץ את המוסיקה, נטל על עצמו נעם עוזיאל, ידידו הטוב של עמית, את המלאכה. עוזיאל הכיר את עמית בניו-יורק בסוף שנות ה-80 כשעמית למד ב New School וביחד הם טיפחו את אהבתם המשותפת להארד בופ. ביחד הלכו לאינספור הופעות ועוזיאל נזכר בערגה איך היה עמית משמיע לו הקלטות של בן כיתתו, פסנתרן אחד, אז עדיין אלמוני, בשם Brad Mehldau שאת כישרונו העריץ עמית.

נעם עוזיאל, טיפח ידע עצום בכל הקשור בסגנון ההארד בופ וכיוון שמדובר בפרפקציוניסט שהולך עם כל מה שהוא עושה עד הסוף, הוא הלך גם עם אהבתו המוסיקלית רחוק יותר מרוב האנשים. הוא אמנם לא מוסיקאי אך היה מעורב גם בהפקת האלבום הראשון והיה כוח מניע מאחורי ההחלטה להקליט אותו. כעת עמדה בפניו משימה מסובכת בהרבה - הפקת האלבום השני של עמית גולן ללא השחקן הראשי.

הוא עשה זאת באופן שהיה ודאי גורם לעמית להיות מאד גאה בו ובתוצאה הסופית. בתחילת חודש יוני 2011 Eddie Henderson הגיע לישראל וביחד עם יונתן וולצ'וק בטרומבון, אסף יוריה בטנור, ג'ק גלוטמן ויונתן ריקליס בפסנתר, גלעד אברו בבאס, שי זלמן ויונתן רוזן בתופים ועופר גנור (המופלא, מופלא....) שמשתתף בגיטרה בשני קטעים הם מפיחים חיים במוסיקה שעמית הלחין וכל כך אהב. האלבום נקרא: Eddie Henderson and Friends Play The Music Of Amit Golan.

בדומה לאלבום הראשון גם הפעם ההפקה מצויינת (איכות ההקלטה טובה יותר, מכיוון שהפעם ההקלטות נערכו באולפן) והעטיפה עשויה בטוב טעם (אך הפעם אינה רפליקה של Blue Note) ומחזירה אותך לשנים הגדולות של ההארד בופ. יש כאן 8 קטעים מקוריים של עמית, אחד מהם (Sari) הופיע גם באלבום הראשון ושני קטעים שנכתבו בידי אחרים: האחד הוא בלדה משגעת בשם Carolyn שהלחין Lee Morgan (תקשיבו בהקלטה לשי זלמן מתמוגג מהנאה) והשני Out Of The Past של Bennie Golson. 

למרות נקודות הדמיון האלבום הזה שונה למדי מהאלבום הראשון. יש כאן נשפן נוסף (וולצ'וק בטרומבון) מה שמוסיף הרבה צבע ועומק ללחנים; יש כאן את עופר גנור שהנגינה שלו מוסיפה המון, על אף שהוא משתתף רק בשני קטעים; הפסנתרנים (ג'ק גלוטמן ויונתן ריקליס שחולקים ביניהם את הקטעים) מנגנים אחרת לגמרי מעמית; אבל עיקר השוני נובע בגלל Eddie Henderson שמביא איתו צליל אחר וגישה אחרת, מודרנית יותר מבחינה מוסיקלית, מזו של Magnarelli. המוסיקה שכתב עמית נטועה אמנם עמוק בשנות החמישים והשישים אבל הנגינה של Henderson לוקחת אותם שנים רבות קדימה. בדקתי את זה עם נעם עוזיאל ומסתבר שזו היתה החלטה מודעת שלקח. גם באלבום הראשון הוא לא סבר שצריך למקם את המוסיקה בשנות החמישים וללכת לכיוון של "שחזור מלא", אלא לקחת את המוסיקה להווה. באלבום השני, מאחר שעמית היה זה שבחר את Eddie Henderson לנגן באלבום הזה, נעם הרגיש שיהיה זה נכון שלא להגביל את Henderson לנגן בגבולות המסורתיים של הסגנון ולאפשר לו חופש סגנוני. זה נשמע היטב בתוצאה.

את המוסיקה של עמית גולן ניתן לרכוש ישירות באתר של Minton's Records שהוקם במיוחד לשם כך.
וניתן גם להקשיב לדיסק החדש במלואו בדף הפייסבוק שלו.

פוסט זה הוא חלק מפרוייקט ה Blogathon של ה JJA (Jazz Journalists Assocciation) המתקיים השנה לראשונה לציון חודש הג'אז ויום הג'אז הבינלאומי שנקבע על ידי ארגון אונסק"ו ל 30 באפריל. אתם מוזמנים, כמובן, לקרוא פוסטים נוספים שנכתבו במסגרת ה Blogathon באתר הפרוייקט.

Horace Parlan and Us 3 | Part 5

חלק חמישי ואחרון בסדרת הסקירות של ברק ויס על Horace Parlan ו Us 3.

הנה גם קישור לכל חמשת חלקי הסקירה .

פרק חמישי: למעלה ולמטה, אבל הכל בסדר...

במאי 1965 גייס אלפרד ליון את חברי Us Three למשימה נוספת – לשמש רית'ם סקשן לדקסטר גורדון. ליון גם גייס להקלטה את פרדי הבארד. התוצאה – אחד מאלבומיו הנהדרים של דקסטר – Doin' Allright

ששה שבועות אחרי ההקלטה עם דקסטר, Us Three נכנסו בפעם האחרונה לאולפן ההקלטות ב-18 ביוני 1961. יחד איתם הגיע שותפם ל-Playhouse Four בוקר ארווין והתגלית מההקלטה החיה במינטונ'ס ארבעה חודשים קודם לכן – גרנט גרין.
החומרים שיצאו באלבום המצוין Up and Down, היו כמו תמיד באלבומיו של פרלן, פרי תרומה של חברי ההרכב (פרלן, גרנט גרין, בוקר ארווין וג'ורג' טאקר) ושל חברים ותיקים (טומי טרנטיין ובאבס גוזלס).

הבלוז פוּג'י אותו חיבר ג'ורג' טאקר מזכיר לא מעט את Wednesday Night Prayer Meeting של מינגוס שבהקלטתו השתתפו פרלן ובוקר ארווין, ואז מגיע הסולו של גרנט גרין ומשנה את הווייב..

סוף דבר

לקראת סוף 1961 התפרקה החבילה. חברי ה-Playhouse Four – הוראס פרלן, ג'ורג' טאקר, אל הרווד ובוקר ארווין – איבדו את הגיג הקבוע שלהם במינטונ'ז, וכל אחד נאלץ למצוא עבודות אחרות. פרלן פסינתר בהרכב ה- Tough Tenors של ג'וני גריפין ולוקג'ו דייויס, ואח"כ במשך כשלוש שנים ניגן עם רולנד קירק.
התמעטות העבודה בג'אז בארה"ב דחפו את פרלן, כמו רבים מבני דורו, לאירופה. הוא השתקע בדנמרק, הקים משפחה והפך לדמות קבועה במועדונים בקופנהגן.

משנות ה-70 ואילך, פרלן הקליט כלידר וכסיידמן בלייבל הדני סטיפלצ'ייס – בטריו, סולו וכמובן בשת"פ ארוך השנים והמופלא שלו עם ארצ'י שפ. אבל על שת"פ זה יסופר במקום אחר.

Us Three, אחד הרית'ם סקשנים הטובים של ראשית שנות ה-60, כבר לא חזרו לנגן יותר יחד. בשנת 1965 מת ג'ורג' טאקר באופן פתאומי משטף דם במוח. גם פרלן והאחים טרנטיין לא ניגנו יחד (או יותר נכון – לא הוקלטו יחד) אחרי הקלטתם המשותפת האחרונה ב-1961.

אבל להוראס פרלן ולבוקר ארווין ניתנה הזדמנות אחרונה בהחלט לנגן יחד. בפברואר 1963 הוזמן הוראס פרלן להקליט אלבום בבלו נוט. הוא הביא איתו חזרה לאולפן ההקלטות את בוקר ארווין ואת גרנט גרין, צירף את החצוצרן ג'וני קולס Johnny Coles בהופעת הבכורה שלו בבלו נוט ואת הצמד המדהים ורב ההקלטות המשותפות Butch Warren ו-Billy Higgins.

האלבום Happy Frame of Mind הוא לטעמי הטוב שבאלבומי הוראס פרלן, אבל כמו נקבר במרתפי הלייבל עד לשנת 1976, אז ראה אור לראשונה.



בשנת 1970 מת בוקר ממחלת כליות. לאחר מותו יצא אלבומו האחרון Lament for Booker Ervin בלייבל Enja בו בוקר מנגן בלוז ארוך בן למעלה מ-27 דקות עם הרכב של גולי ג'אז שחיו באירופה ומנילס פדרסון.

בסוף האלבום, צירף הלייבל טראק נוסף – יוצא דופן. זו מחוות הסולו של הוראס פרלן לזכרו של חברו המת. יפה עשו עורכי האלבום שהותירו גם את הקלטת קולו של פרלן המספר לנו על חברותו עם בוקר ארווין.
נראה לי כי אין ראוי יותר מקטע הסולו של פרלן Lament for Booker לסכם את המאמר הארוך הזה על חבורת מוסיקאים נפלאה ומעט נשכחת שנקשרו זה לזה בחברות טובה ורבת שנים ואשר במרכזה עמד הוראס פרלן.

Ambrose Akinmusire Live at The Jazz Standard

זוכרים את הפוסט הנלהב שכתבתי על הדיסק החדש של החצוצרן Ambrose Akinmusire ? ובכן לפני כמה לילות ראיתי הופעה של בערוץ Mezzo שהוקלטה במועדון ה  Jazz Standard בניו-יורק. מנגנים שם לצדו של Akinmusire כמעט כל החברים מהדיסק: Walter Smith III בסקסופון טנור, Harish Ragavan בבאס ו Justin Brown בתופים. את מקומו של Gerald Clayton ליד הפסנתר תופס Fabian Almazan שהצליח להפיל אותי לרצפה עם דיסק הבכורה המהמם שלו, ,Personalities שיצא בשלהי 2011 (ומן הסתם עוד אקדיש לו פוסט נפרד כאן).

בינתיים, קבלו את חמישיית Ambrose Akinmusire:

Horace Parlan and Us 3 | Part 4

נכון, זה מגיע באיחור ניכר, אבל תסכימו איתי שמוטב מאוחר מאשר לעולם לא.

הנה החלק הרביעי בסקירה המעולה של ברק ויס על המוסיקה של Horace Parlan עם Us 3.

אגב, הנה קישור לשאר חלקי הסקירה.

פרק רביעי: התחלה חדשה: ה-Playhouse Four ולא מעט הקלטות מעולות

שבוע לאחר מכן, ב-22 ביולי 1960, שוב נכנסו ה-Us Three לאולפן של רודי ון גלדר, והפעם עם מעסיקם לו דונלדסון וכם נגן הקונגה המוכשר ריי בארטו Ray Barretto. היה זה הסשן הראשון – והאחרון ש Us Three הקליטו עם LD. הסשן נגנז למשך 20 שנה עד שראה אור בראשית שנות ה-80 כ-Midnight Sun.
למה נגנז? נראה כי העובדה שחברי ה-Us Three עזבו את LD כעבור מספר חודשים, בשילוב עם הצלחת אלבום האורגן Hear 'Tis עיכבה את הוצאת האלבום באופן מיידי. לאחר מכן ל-LD כבר היה הרכב חדש ומוצלח עם הפסנתרן הרמן פוסטר וריי בארטו ואיתם הקליט LD מחדש חלק מהשירים שהקליט עם Us Three והוציאם באלבום Gravy Train. הדרך לקבורת הסשן Midnight Sun היתה קצרה.

בנובמבר 1960 עזבו חברי Us Three את LD לאחר שהם קיבלו גיג קבוע כטריו הבית של המועדון האגדי Minton's Playhouse. מיד לאחר הפרישה, הקליטו ה-Us Three יחד עם ריי בארטו אלבום נוסף לבלו נוט – Headin' South.

זהו לטעמי האלבום הטוב ביותר מבין אלבומי הטריו (נו טוב, טריו + קונגה...) של הוראס פרלן בתקופת בלו נוט.













לגיג במינטונ'ס פלייהאוס פרלן צירף את חברו הותיק נגן הטנור בוקר ארווין ויחד יצרו קואופרטיב בשם The Playhouse Four. בוקר, עם הצליל הסול האר אנ בי המקונן והפתוח שלו וגישתו המורכבת הרמונית התגלה כפרטנר מושלם ל-Us Three באותה מידת מושלמות של סטנלי טרנטיין היותר סטרייטאהדי. 

ההקלטה היחידה שיש לנו מרביעייה זו היא אלבומו של בוקר ארווין That's It! שהוקלט בראשית ינואר 1961 בלייבל קנדיד.



הוראס פרלן השתמש בפסבדונים Felix Krull (ע"ש ספרו של תומאס מאן) בשל היותו אומן חתום בלייבל בלו נוט. 

שבועיים בדיוק אחרי ההקלטה עם בוקר ארווין, שוב היו חברי ה-Us Three באולפן ההקלטות, אך הפעם בסשן בהנהגתו של סטנלי טרנטיין ויחד עם אחיו טומי.

האלבום המצוין Comin' Your Way יועד להדפסה ואפילו קיבל מספר קטלוגי, אבל אוכסן במרתפי בלו נוט במשך שנים עד לסוף שנות ה-70.












הסיבה ש-Comin' Your Way לא ראה אור בזמן אמת נעוצה כנראה בשרשרת האלבומים המצוינים עוד יותר של סטן טרנטיין עם Us Three שיוקלטו אחרי הסשן הזה, האלבום הטוב ביותר של אותו קווינטט – בהנהגת פרלן והקלטת ההופעה החיה במינטונ'ס חודש אח"כ בהנהגת סטנלי טרנטיין.

ב-23 בפברואר אלפרד ליון הקליט את סטנלי טרנטיין בהופעה חיה במינטונ'ס עם הטריו הביתי של המועדון – Us Three. אליהם הוא צירף גיטריסט שהגיע זה מקרוב לניו יורק מסט. לואיס בשם גרנט גרין Grant Green. גרנט גרין היה גיטריסט די מוגבל בטכניקה שלו, אבל המון סול ובלוז בנגינה וגרוב ענק חיפו על כך בהצלחה. אלפרד ליון, בחושיו הבריאים הכיר עוד נגן בדיוק עם אותן התכונות - הוראס פרלן - וחיבר ביניהם לראשונה באלבום ההופעה החיה של טרנטיין.
התוצאה – שני אלבומי לייב עם טראקים ארוכים, המאפשרים לסולנים הנהדרים כאן לפרוש כנפיים. לטעמי מינטונ'ס הוא אחת מפסגות יצירתו של טרנטיין.


מאחד ומדובר באלבום כפול – מגיע לצ'פר בשני קטעים

פחות מחודש אח"כ ב-18 במרץ 1961 הגיעה החמישייה של שני הטרנטיינים ו-Us Three לאולפן ההקלטות – בפעם האחרונה. האלבום שנולד מהקלטה זו, On the Spur of the Moment הוא לטעמי הטוב שבשיתופי הפעולה המרובים של סטן טרנטיין והוראס פרלן.


אגב, השיר שבחרתי מהאלבום נכתב ע"י הטנור-השותף השני של פרלן – בוקר ארווין. איזו מוסיקה שמחה!



היתה זו ההקלטה האחרונה המשותפת של שני חברי הילדות סטן טרנטיין והוראס פרלן.

Reconsidering Brad Mehldau's Trio

קצת מדכאות אותי כל התרחשויות הימים האחרונים. הסגירה של פסטיבל הג'אז של תל-אביב. הקיצוץ האגרסיבי בפסטיבל הג'אז של אילת. מה הלאה? נראה כאילו 7 השנים הטובות (יחסית) של הג'אז בישראל נגמרו והנה הגיעו 7 השנים הרעות.

מבלי לגרוע מאום מחשיבות הנושאים הללו, אני רוצה לחזור לנושא המקורי לשמו התכנסנו כאן אתם ואני. מוסיקה. זו שקיימת ולא זו שנמנעת מאיתנו.

את Brad Mehldau אני בטוח שאין צורך להציג. לפני כ-15 שנים האיש נחשב למשיח הג'אז, לגאון מוסיקלי חד פעמי, למי שבזכות יכולתו לקחת שירים מהרפרטואר של הרוק ולהפוך אותם לסטנדרטים חדשים יכול להצעיד את הג'אז בבטחה קדימה בשנות האלפיים. ובצדק. שורה של אלבומים מצויינים שהוציא, וגם אנשי יחסי ציבור לא רעים, מיצבו אותו בצמרת פסנתרני הג'אז. דיברו עליו אז כמי שעומד בכבוד לצד ענקים כ Bill Evans ו Keith Jarrett. לא פחות.

רוב האלבומים הללו היו בסדרה שנקראה The Art Of The Trio, והוצאו בלייבל Warner Bros. בין השנים 1996-2001. מנגנים שם Larry Grenadier בבאס ו  Jorge Rossy בתופים. לאחרונה הודפסו שוב האלבומים הללו ואוגדו בקופסא בת שבעה דיסקים שכוללת 5 אלבומים (אחד מהם כפול) ודיסק נוסף עם הקלטות בונוס. למי שאין אותם בבודדת - זה הזמן לקנות. 

אבל לא על התקופה הזו רציתי לדבר. מה שקרה ל Brad Mehldau אחרי 2001 היה ככל הנראה תוצאה ישירה של הציפיות הגבוהות מדי שתלו בו. נכון, הוא באמת פסנתרן נדיר ואדיר אבל אף אחד, אפילו לא Brad, אינו יכול למלא את החליפה העצומה שתפרו לו מעריציו ומכונת יחסי הציבור. Mehldau המשיך לעשות מוסיקה ואף ניסה כל מיני כיוונים חדשים אבל הקהל לא ממש התחבר. בדרך הוא החליף מתופף (Jeff Ballard), שיתף פעולה עם Pat Metheny בשני אלבומים, ניגן כ sideman בהקלטות של אחרים (כולל באלבום האחרון של אלי דג'יברי), ליווה זמרות, עשה פרוייקט קלאסי, הרבה סולו ועוד כל מיני נסיונות מוסיקליים, חלקם מוצלחים יותר וחלקם מוצלחים פחות.

אבל בקרב חובבי הג'אז (או לפחות בקרב אלו שאני מסתובב איתם...) היה מעין קונצנזוס ש Brad איבד את זה ומה שהיה כבר לא יחזור. כל שנותר הוא להתרפק אל האלבומים הישנים (ראו ההמלצה שלי למעלה על הקופסא של The Art Of The Trio).

לפני כמה שבועות קיבלתי טלפון נרגש מחבר יקר שהפציר בי לשמוע את החדש של Mehldau. "אני נמצא עכשיו ב"ג'אז באוזן", שומע את "ODE" - הדיסק החדש של Brad" הוא אומר לי "ואני פשוט לא מאמין. Brad חזר. זה ברמה של האלובמים הישנים.". ואללה ? אני שואל. עד כדי כך ? "לגמרי" הוא עונה. "עד כדי כך".

טוב. בהחלט הסתקרנתי. אם Brad באמת חזר זהו אירוע שאין להקל בו ראש, מה עוד שהחבר ההוא שלי ידוע כמי שאינו קושר כתרים לחינם. לקח כשבוע עד שהאלבום סוף סוף הגיע אלי. מדובר באלבום שלישייה עם ההרכב הקבוע של Mehldau בשנים האחרונות, קרי: Grenadier ו Ballard. האלבום יצא במרץ 2012 בלייבל Nonesuch וכולל 11 לחנים חדשים של Mehldau. 

חברים, מה אגיד לכם? מהרגע שהאלבום החל להתנגן במערכת חיוך עצום נסוך על פני ופשוט נשאבתי לתוך המוסיקה. כשהסתיים האלבום לא היתה בכלל שאלה. Brad חזר. בענק. שוב לוחץ Play ומתחיל עוד סיבוב על האלבום. וכך שוב ושוב 4 פעמים ברציפות ביום הראשון ועוד כמה פעמים למחרת ומאז רק עוד ועוד. איזה יופי. יש כאן את כל מה שחובבי Brad רגילים לקבל ממנו: קוים מלודיים נפתלים, מלאי תהפוכות קצביות ומתחים שרק הוא מסוגל לפתור,  המהלכים ההרמוניים האופייניים, וההפרדה המושלמת בין הידיים שגורמת לך להאמין שהאיש ניחן בשני מעבדים שונים, אחד לכל יד. יש אפילו תחושה שהפעם הוא מחובר יותר מבעבר לתחושת ה- swing שלעיתים קצת נעדרה מחלק מאלבומיו. תוסיפו לכל זה את המרכיב החשוב מכולם: שיתוף הפעולה המופלא וארוך השנים בין המוסיקאים שמניב נגינת טריו פסנתר שבאמת מזכירה את הגדולים מכולם.

כמה ימים לאחר מכן החלטתי להקשיב לאלבום הופעה של Mehldau מאוקטובר 2006. זהו אלבום כפול שהוקלט במהלך ארבעה לילות במועדון ה Village Vanguard בניו-יורק עם אותה שלישייה ונקרא בפשטות: Live. שבוי תחת הקונספציה של Brad שאבד לא הקשבתי לאלבום הזה שנים ולא נתתי לו צ'אנס אמיתי כשיצא.

הרפרטואר שם כולל גם קאוורים (מצויינים!!) אבל בגדול משמיעה של שני האלבומים זה לצד זה הסתבר לי להפתעתי שאין אחד מהם נופל ממשנהו מבחינה האיכות המוסקלית. Brad, מסתבר, לא הפסיק לעשות את מה שהוא ידע לעשות ב 2001. הוא אמנם לקח כל מיני כיוונים חדשים, חלקם טובים ומעניינים יותר וחלקם קצת פחות, אבל ברמת הטריו - היכולת לא רק נשמרה, היא אפילו נשתבחה. כנראה שכל מה שהייתי צריך זה את האלבום החדש שיגרום לי לשוב ולהקשיב לאלבום הכפול הזה בגישה אחרת וחיובית. Brad, שמחתי לגלות, לא הלך לשום מקום. יכול להיות שהכל היה אצלי (אצלנו ?) בראש?

חג חירות שמח. 

עוד זה מדבר וזה בא....

המאבק על חייו של פסטיבל הג'אז של תל-אביב בעיצומו והנה צרור חדשות רעות מהזירה הדרומית:

ממכתב שכתבו דובי לנץ ואלי דג'יברי, מנהליו האומנותיים החדשים של פסטיבל הג'אז באילת, עולה כי תקציב הפסטיבל קוצץ בכשליש: מ 1.45 מליון ש"ח לסך של כמיליון ש"ח בלבד.

הפרטים הראשוניים פורסמו היום ב ynet.

Don't Stop The Festival - עדכונים

הנה כמה עדכונים בנושא המאבק נגד סגירתו של פסטיבל הג'אז של תל-אביב:

1. חלקנו קיבלו תשובות מעיריית תל-אביב לפיהן הערייה מבקשת לרענן את אירועי התרבות ובמסגרת זו החליטה להעביר את הפסטיבל למתכונת דו-שנתית. אחלה רענון לא ? אני לא קונה את זה. לדעתי מדובר בנסיון "להרדים" אותנו. אם הפסטיבל לא יתקיים ב 2013 - לא יהיה פסטיבל גם ב 2014.

2. יאיר יונה פרסם טור נוקב בבלוג שלו. תכנסו ותקראו: אם תספגו את זה - הילדים שלכם יקבלו את זה אחר כך.

3. הצטרפו לדף הפייסבוק של המאבק: לא ניתן לסגור את פסטיבל הג'אז של תל-אביב