דפים

יום שלישי, 30 בספטמבר 2014

ג'אז במשכן - עונת 2014-2015

העונה החדשה של סדרת הג'אז במשכן לאומנויות בתל-אביב שמה הפעם את הדגש על זמרים, ומקדישה שתיים מתוך ארבעת ההופעות המתוכננות לז'אנר השירה הגברי.

ההופעה הראשונה בסדרה היא הופעותו של הזמר Jose James (10.10.2014) וההופעה האחרונה היא הופעתו של הזמר Gregory Potter (ב 20.3.2015).

מלבד שתי ההופעות הללו מתוכננת גם הופעה של החצוצרן Christian Scott (ב 23.1.2015) וכן הופעה של אלי דג'יברי (ב 5.11.2014) עם הרכב big band וכלי מיתר שינגנו את המוסיקה של דג'יברי בעיבודים שכתב במיוחד לערב זה.

Jose James נודע בזכות יכולתו לשלב בין מגוון רחב של סגנונות מוסיקליים, תוך שהוא מייצר סגנון מוסיקה חדשני וייחודי. הביקורות מתארות אותו כ"הרפתקן, אשר ניחן בכישרון טבעי של יצירת תערובות מוסיקליות המשלבות בין צלילי הג'אז ומוסיקת נשמה".


James, יליד 1978, בוגר ה"ניו סקול" בניו-יורק, למד אצל המתופף האגדי Chico Hamilton והפסנתרןJunior Mance. הקלטות ראשונות שעשה הגיעו לידי התקליטן הלונדוני הנודע ג'ילס פטרסון שהתרשם מאיכויותיו הווקאליות והחתים אותו על חוזה הקלטות בחברת "Brownswood Recordings",שבה הוציא בשנת 2008 את אלבום הבכורה שלו    "The Dreamer" שזכה להצלחה וחשיפה בינלאומית.. בשנת 2010 הוציא את אלבומו השני Blackmagic"" שזיכה אותו בפרס "אדיסון" ופרס האקדמיה לג'אז לשנת 2010. בשנת 2011 נבחר ל"תגלית השנה" בשנתיים האחרונות הקליט שני אלבומים נוספים:  "No Beginning No End" ו-  "While You Were Sleeping”.

יום שלישי, 2 בספטמבר 2014

פסטיבל הג'אז בים האדום 2014 - חלק שני

דייב דאגלס. צילום: קביליו
היום השני שלי בפסטיבל (יום שלישי) נפתח בדואט של Dave Douglas ו Uri Caine. ל Dave Douglas יש נטייה להמציא כל שנה הרכב אחר, להקליט אלבום ולחרוש איתו את הפסטיבלים. כבר היה מי שקרא לזה Dave Douglas Syndrome. השנה הוא בדואט חצוצרה/פסנתר. פורמט חסכוני ואינטימי שכאשר הוא מבוצע טוב יכול להניב תוצאות מצוינות (ראה למשל: הדואט של Chet Baker עם Paul Bley באלבום Diane, או הדואטים של Enrico Rava עם Stefano Bollani באלבום Montreal Dairy /B ועם Renato Sellani באלבום Radio Days).

יאמר לזכות Douglas שהוא מוסיקאי שבהחלט יכול לשאת על כתפיו משימה כזו, וברוב הפעמים ההרכבים שהוא מעמיד מדי שנה מעניינים ומקוריים והוא עצמו, כחצוצרן, מצליח להביא בכל פעם משהו קצת אחר.
Uri Caine, הרפתקן מוסיקלי בלתי נלאה, עשה כבר שני אלבומי דואו עם החצוצרן Paulo Fresu ועל רקע זה הבחירה של Douglas ב Caine מאד הגיונית.

אני חושב שכמעט ואין צורך לציין שכמו בכל הדואטים שהזכרתי לעיל, אין מדובר בחצוצרה בליווי פסנתר אלא בדואט של שני כוחות שווים שמתמזגים באופן מושלם אחד בתוך השני.

השנה - דואט. צילום: אלוני
החומר שבבסיס ההופעה יצא, איך לא, בדיסק שנקרא Present Joy והוא מורכב מלחנים מן ה Sacred Harp (מסורת מוסיקלית ווקאלית שמקורה במדינות דרום ארה"ב) לצד לחנים מקוריים של Douglas בסגנון דומה ומאפשר ל Douglas ו Caine לבטא את עולמם העשיר במוסיקה שנשמעת "קצת אחרת" מהג'אז הסטנדרטי, וזה בדיוק מה ששניהם מחפשים כל הזמן. והאמת היא שאצל מוסיקאים כאלה לא ממש חשוב החומר שממילא מהווה רק נקודת פתיחה למסע שהם יוצאים אליו.


למרות שהיה מעט מאד קהל (ממש כמה שורות) דאגלס וקיין נתנו את עצמם על הבמה וניכר היה שמי שבא לשמוע את ההופעה ידע בדיוק למה לצפות וקיבל תמורה מלאה. דאגלס היה מעט עצור בהתחלה, אבל מהקטע השני ואילך הוא לגמרי נפתח (יכול להיות שהיה לזה קשר לכך שהוא עבר למשקפיים כהים?) וראו עליו שהוא נהנה. כמובן שלא נפקד גם מקומן של הבדיחות המתבקשות על המטוסים שחלפו מעליהם בזמן הנגינה : "כל אחר הצהריים היינו בטלפונים כדי לתאם שהמטוס הזה יחלוף מעליכם בדיוק בנקודה הזו במוסיקה" ובמטוס השני הם פשוט הסתכלו אחד לשני וסימנו like בבהונות. ככה זה שיש תקשורת טובה בין שני אנשים שיודעים לאלתר.

ההופעה הסתיימה במחיאות כפיים סוערות ובהדרן (בכלל בפסטיבל הזה, בניגוד לשנים קודמות, זכינו ללא מעט הדרנים).

משם המשכתי  להופעה של Antoine Roney )אחיו של Wallace Roney שהיה בפסטיבל בשנה שעברה). על פניו היה להופעה הזו פוטנציאל לא רע מכיוון ש Antoine הוא טנוריסט שחור מהזן המתחרע שכמותו הולך והופך קשה יותר למצוא. אלא שההופעה של Roney סבלה משתי בעיות: הראשונה היא הצליל שלו שמאד לא אהבתי. Roney נשמע כאילו שהוא מנגן עלה קל מדי בשבילו וכתוצאה מכך לצליל שלו לא היה כמעט בשר, רק גבוהים ומצפצפים. אני מודע לכך שהבעיה היא ככל הנראה אצלי מפני שאני קנאי לצליל, במיוחד של הטנור סקסופון, וצליל גרוע יכול להרוס לי את כל ההופעה. אבל זו, כאמור, לא היתה הבעיה היחידה.

הבעיה השניה והעיקרית היתה ההרכב: William “Spaceman” Patterson גיטריסט שלחלוטין לא קשור לסגנון וברור לכל מי שעיניו בראשו שהיה מעדיף לעשות מוסיקה אחרת (משהו בסגנון הנדריקס או סנטנה) ובכל סולו שלו משך את ההרכב לשם. תוסיפו לזה שהוא החליט לעשות אידיאולוגיה מזה שהוא שר את מה שהוא מנגן ואפילו שם לו מיקרופון לצורך כך ותבינו כמה לא קשור זה היה. הבאסיסט, Rashaan Carter, היה לגמרי אנמי ועל כולם עלה המתופף Kojo Roney בנו בן העשר של Antoine שהיה לדעתי לא יותר מגימיק. כן הוא יודע לתופף. כן הוא רק בן עשר. אבל זה היה יכול להיות נחמד לקטע אחד (כמו ש Roney נהג לעשות בהופעות אחרות שלו). זה בטח לא מחזיק הופעה שלמה. היו גם רגעים טובים בעיקר כש Roney עצמו הואיל להגיע לקדמת הבמה ולנגן בכיוון שהזכיר קצת לפעמים את  Wayne Shorterוואת Bennie Maupin אבל אלו היו רגעים נדירים, שכן במקום להנהיג את ההרכב שלו ולנגן, Antoine Roney עמד מהצד והסתכל.

זה סקסופון. צילום: קביליו
ההופעה הבאה היתה הרביעייה של הטנוריסט Dayna Stephens. טוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי. נתחיל בצליל של הסקסופון של Stephens שהיה ההיפך הגמור מהצליל של Roney. ממש קשה להאמין שזה אותו כלי. צליל גדול, מושלם מלטף ובועט (מזכיר לי את קצת את הצליל של אלי דג'יברי ושל Chris Cheek). הוא מנגן רוב הזמן מאד מודרני ו "בפנים" עם הרבה אנרגיה טובה וגרוב. גם הנגנים שלו היו מצויינים מ Matt Brewer בבאס , עדן לדין בפסנתר ו Darrell Green בתופים (שבזמן האחרון מופיע דווקא בהרכב של Antoine Roney).













זה לא. צילום: קביליו
ההופעה הזו יכולה היתה להיות מושלמת אלמלא החליט Stephens שנמאס לו מהצליל המושלם שלו בטנור והוציא את ה EWI. ראשי תיבות של Electric Wind Instrument מבית AKAI. אומר זאת כך, יונית: ארור ממציא ה EWI. למה מוסיקאי שהשקיע את רוב חייו בעבודה קשה וסיזיפית להגיע לצליל כה מושלם על הכלי שלו, מחליף אותו בסינטיסייזר נחות עם מקלדת של חלילית? בחיאת דינקום, אם אתה כל כך רוצה סינטיסייזר – תוסיף קלידן אבל אל תנגן בשואב אבק המגעיל הזה. מקל חסר נשמה, חסר ייחוד עם צליל של חייזר. אוףףףףףףףףף.

לפחות הביצוע המעיף של Impressions בסוף ההופעה (בטנור) השאיר אותי עם טעם טוב בפה ופיצה קצת על ההרפתקה האלקטרונית המיותרת.

והנה מגיעה ההופעה האחרונה של הפסטיבל והגורל מזמן לי דילמה: לאיזה טריו ללכת? האם לטריו של יונתן אבישי או לטריו אורגן של Dr. Lonnie Smith (דוקטור למה? לכלום. הוא פשוט חש שהוא ראוי לתואר דוקטור. לך תתווכח. ובאותה הזדמנות אספר לכם גם שהוא לא סיקי. אז מה הקטע עם הטורבן והזקן? סטייל ותו לא).

בדרך כלל הייתי הולך לשמוע את האמן הזר מתוך מחשבה שאת הישראלים עוד יהיו לי הזדמנויות אחרות לשמוע, אבל במקרה הזה, ולמרות שהדוקטור ניגן עם הגיטריסט  Jonathan Kreisberg שאני אוהב, בחרתי דווקא ביונתן אבישי. גם מפני שהוא כבר לא חי ועובד בישראל אלא בעיקר בצרפת וגם מפני שההופעה עם חמישיית עומר אביטל מליל אמש עשתה לי חשק לשמוע עוד ממנו.

שוב ובאופן לא מפתיע, היינו קומץ אוהדים בהופעה של יונתן, אבל אצלו תמיד נראה לי שהוא שמח שלא באו הרבה אנשים משום שההתנהלות הבימתית שלו מאד מבוישת ונבוכה. יונתן ניגן חומר מקורי שלו מפרוייקט שנקרא Modern Times  עם טריו חדש (יוני צלניק בבאס ו Donald Kontomanou בתופים) ונתנו הופעה מהנה ביותר. יונתן אבישי הוא פסנתרן מינימליסטי רוב הזמן אבל יודע להעניק נופך דרמטי לכל סולו שלו. הוא מתחיל בקטן. צליל אחד, אולי שניים. וחוזר עליהם שוב ושוב. לפעמים בתוך הקצב לפעמים מחוצה לו. ואז הוא הופך את הסדר של אותם צלילים. חוזר עליהם שוב ושוב ושוב בכל מיני תבניות. כמו תמונה שמסתכלים עליה עד שההסתכלות הופכת לבהייה ומתוך הבהייה לפתע מתחילים להתרחש דברים בתמונה – זו בדיוק התחושה שאני מקבל מהנגינה שלו. רפטטיביות של מוטיב פרימיטיבי שמעביר אותך כמו קסם למקום אחר לגמרי. זו, תסכימו איתי, חוויה שאפילו הדוקטור לא יכול לייצר. 

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin