דפים

יום ראשון, 6 בדצמבר 2015

סיכום פסטיבל הג'אז בירושלים 2015

אבישי כהן
צילום: בעז שפיגל
פסטיבל הג'אז הראשון בירושלים, שהתקיים מיום רביעי עד שישי השבוע, חתם את עונת פסטיבלי הג'אז הנוכחית (מי היה מאמין שאי פעם אכתוב משפט כזה).

עלי להודות שאחרי פסטיבל הג'אז הבינלאומי ביפו, החשיפה הבינלאומית ופסטיבל הג'אז תל-אביב, קינן בלבי ספק כבד האם באמת יש מקום לעוד פסטיבל שיתקיים פחות משבוע לאחר שהפסטיבל הקודם הסתיים. אלא שהפסטיבל הירושלמי הפתיע וסיפק חוויה שונה לגמרי מהפסטיבלים האחרים.

נתחיל בנתון חשוב ביותר:  הלוקיישן. הפסטיבל התקיים במוזיאון ישראל, ממש בתוך הגלריות, בין יצירות האומנות, התמונות והפסלים. במהלך הערב יכולת להסתובב ברחבי המוזיאון ובין החדרים השונים לראות את "מופעי הגלריה" שהיוו את עיקר הפסטיבל והתקיימו בארבע גלריות: הגלריה לאמנות ישראלית, הגלריה לאמנות מודרנית, תצוגת מנורות החנוכה (ברביעי וחמישי בלילה) וביום שישי, במקום בתצוגת מנורות החנוכה, התקיימו ההופעות בגלריה לאמנות אירופה.

יצירות האמנות, שבימים רגילים מהוות את האטרקציה המרכזית, שימשו הפעם גם כתפאורה נהדרת להופעות. בהקשר זה אני חושב שכל מי שנכח בפסטיבל יסכים שתצוגת החנוכיות המוארת השאירה אפקט אדיר על כל מי שהגיע לשמוע את ההופעות שהתקיימו בה. כך, במקום להתרוצץ מאולם לאולם בין הופעות, יכולת להלך בנחת בין הגלריות וליהנות מן היצירות בין ההופעות ובזמן ההופעות.

מלבד ההופעות בגלריות התקיימו בכל יום גם שני מופעים (בתשלום נוסף) באודיטוריום האינטימי של המוזיאון. אם ביום הראשון הגיעו למופעים אלו כמה עשרות אנשים – הרי שביום שישי מופעי האודיטוריום כבר היו סולד-אאוט. גם המחיר הנמוך תרם את חלקו בהבאת הקהל.

בנוסף הכינו בפסטיבל כמה הפתעות נעימות: "קולות צפים" היא בעצם הופעת סולו או דואט קצרה של כרבע שעה של אחד או שניים מאמני הפסטיבל, שמתקיימת בכל פעם בגלריה אחרת, כאשר הודעה מראש ניתנת לגבי הזמן והמיקום אך לא לגבי זהות המופיע.

בהחלט הורגשה אווירת פסטיבל מאד משוחררת, למורת רוחם של שומרי הגלריות מטעם המוזיאון שניתן היה לראות על פניהם שעוצמת המוסיקה בחלק מההופעות ותנועת האנשים קרוב מדי ליצירות האמנות לא ממש באים להם בטוב.

מכיוון שהגלריות בהן התקיימו ההופעות הן באזורים פתוחים, לאורך כל ההופעות התקיימה זרימת אנשים בין ההופעות. טועמים קצת מזה וקצת מזה. אווירת פסטיבל, אמרנו ?

אבישי כהן, המשמש כמנהלו האומנותי של הפסטיבל, הצליח להרכיב פסטיבל שיש בו עניין כמעט לכל טעם. מהפרי ג'אז של אסיף צחר ועד להרכבים הווקאליים של שנות השלושים שהביאו ה Duchess. ממתקפת המוסיקה היהודית של שניר עזרא בלומנקרנץ ועד הניואנסים הערביים של הטריו של זהר פרסקו. אמנם לא כל ההופעות היו על טהרת הג'אז, אבל בכולן היה ממד של אלתור ושל גרוב (גם אם לא סווינג).

עוד בענייני ההפקה – לאורך כל ימי הפסטיבל הוצבה בעמדת הכניסה עמדת די ג'יי עם שני פטיפונים וערימת תקליטי ג'אז. ביומיים בהם ביקרתי בפסטיבל הופקדו על העמדה ירון אוזנה ובארי דייויס. מאד שמחתי להכיר את שניהם ולפטפט, ואפילו נחשפתי לאלבום של Miles שלא הייתי חושב בכלל לשמוע.

עד כאן ענייני לוקיישן, הפקה ואווירה.

ביום רביעי התחלתי את הפסטיבל עם "הקולות הצפים" של אבישי כהן ואלי דג'יברי. בתוך גלריה קטנה ובה שחזור של בית כנסת עתיק ניגנו אבישי ואלי דואט מקסים ולאחריו עלה אבישי על בימת בית הכנסת במרכז החדר וניגן עוד סולו. המוסיקה אמנם היתה חד פעמית אבל את התמונות לכד יוסי צבקר הנהדר במצלמתו.

אבישי כהן
צילום: יוסי צבקר
משם עברו הגברים האמיצים להופעה של שניר עזרא בלמונקרנץ שפירק את האודיטורים עם המוסיקה שהקליט ל"צדיק" של זורן ואילו אני, המכונה "רך הלבב" בפי חבריי חובבי ה Free, הלכתי לשמוע משהו שיעשה לי נעים באוזניים וטוב בלב - חמישיית וולצ'וק / יוריה.

וולצ'וק / יוריה ויונתן לוי
צילום: יוסי צבקר
האמת שכבר הרבה זמן רציתי לשמוע את ההרכב הזה ועכשיו סוף סוף נקרתה בידי הזדמנות. ארבעת היונתנים (וולצ'וק בטרומבון, ריקליס בפסנתר, לוי בבאס ורוזן בתופים) ואסף אחד (יוריה – בטנור וסופרן). הם התחילו בכמה קטעים מקוריים של יוריה ושל וולצ'וק ומשם עברו לנגן סטנדרטים אבל לגמרי בסגנון ה- Messengers של Art Blakey, תחום ההתמחות של וולצ'וק. מי שהפתיע אותי היה ללא ספק אסף יוריה שהפך עם השנים להיות נגן-מפלצת (במובן החיובי של המילה כמובן). הוא קיבל סאונד מטורף על הטנור, הוסיף סופרן, וניכר שבילה את השנים האחרונות בנגינה אינטנסיבית שהביאה אותו לרמה שהוא נמצא בה היום. למי שזוכר אותו כנער הביישן שהיה לפני למעלה מעשור – מדובר במהפך מדהים !

גם אותו שמעתי, ממש במקרה, בהמשך הערב בסולו בגלריית הפופ-ארט. בעיניים עצומות, בנוחות מרשימה וללא מורא, מילא יוריה את הגלריה עם הצליל שלו וההד המובנה ברבע שעה של אלתור סולו. מרשים ומהנה ביותר.

אדווארד סימון ויובל כהן
צילום: יוסי צבקר
משם הלכתי לשמוע את Edward Simon. לא הייתי צריך לחפש את הגלריה בה הוא ניגן. פשוט הלכתי אחרי הצלילים עד שהגעתי לפינה מקסימה ובה עשרות חנוכיות מוארות בתוך כוכי זכוכית עד לגובה התקרה. מחזה מרהיב שהשתלב בצורה מושלמת עם המוסיקה שניגן סימון. הוא פסנתרן ענק, אין לי מילים אחרות. הייתי שמח לראות אותו עם הטריו שלו עם John Patitucci ו Brian Blade. בקטעים האחרונים הוזמנו גם יובל כהן להצטרף בסופרן ואחר כך גם יונתן אבישי הצטרף כפסנתר שני והנגינה המשותפת (בהתחלה כזוג ואח"כ בשלישיה) אופיינה ברגישות ועדינות אין קץ ובתקשורת טלפתית ביניהם. ההופעה הזו הותירה את הגלריה מלאה עד תום. כמעט איש לא עזב את מקומו בזמן ההופעה הזו, כל מי שנכנס פשוט נשאר.

כבר חוויתי הופעה קסומה כזו בדואט בין יובל ויונתן לפני כשלוש שנים בפסטיבל הג'אז של תל-אביב.

הפסקה קלה (הלכתי לשמוע שני קטעים מההופעה של דג'יברי ואולארצי'ק) ומשם המשכתי לטריו זיריאב. מוסיקה ערבית אותנטית בתצוגת נרות החנוכה. מה יותר הגיוני מזה? תייסיר אליאס, נסים דכוואר וזהר פרסקו הפליאו לנגן את המוסיקה הזו שבדרך כלל אני לא ממש שומע בבית, אבל כאן בפסטיבל התלבשה לי בול על האוזן. היה מרתק ומענג. אוניסונים פתלתלים אינסופיים של העוד והכינור עם תיפוף מלא של פרסקו על סוג של טמבורין (בטוח יש לו שם ספציפי שאיני יודע) ואינסוף ניואנסים קטנים שעושים את ההבדל. ג'אז זה לא, אבל מה זה משנה? בסופו של דבר באתי בשביל המוסיקה וזה בדיוק מה שקיבלתי.

אחרי ההופעה, בדרך החוצה, עוד עצרתי לשני קטעים אצל ז'וקה והחברים הברזילאיים, קפה חזק והביתה.

ביום שישי נסעתי שוב לירושלים, הפעם הקפתי את עצמי בבני משפחתי, כדי לראות הופעה משפחתית: שלושת הכהנים. איזו הופעה פנטסטית. הכהנים, בשני הקטעים הראשונים בלא ליווי ולאחר מכן עם יונתן אבישי וברק מורי עשו לקהל קורס מזורז בתולדות הג'אז עם מוסיקה שנעה על הטווח שבין ניו-אורלינס, שיקאגו, ניו יורק ותל אביב והכל עם המון הקשבה, תעוזה ולא פחות חשוב – הומור.

שלושת הכהנים
החומר שנוגן היה בעיקר מתוך אלבומה האחרון של השלישייה Tight Rope שברובו הם מנגנים ללא ליווי, ומתוך אלבומם השני "Family". ענת פתחה בטנור בצליל עמוק וחם, ואז עברה לקלרינט והראתה שכמו שהיא שולטת בטנור, יש לה יכולות מופלאות גם בקלרינט, ובדיוק כשניסיתי להבין אם אני אוהב אותה יותר על הקלרינט או על הטנור היא חזרה לטנור וניגנה סולו שהיה משאיר אבק גם ל James Carter. אין הרבה מוסיקאים שעושים doubling על טנור וקלרינט. בדרך כלל זה על סקסופון וחליל או על טנור וסופרן. אבל אצל ענת כל כלי מקבל שטח מחייה משלו ובכל אחד מהם היא שולטת לא רק בניואנסים ובאפקטים של הכלי עצמו אלא גם במסורת העשירה של המוסיקה שנוגנה על ידי המאסטרים הגדולים של הכלי.

יובל כהן מרחף כדרכו על הסופרן, בצליל צלול ואוורירי מפריח לאוויר רעיונות מוסיקליים שרודפים אחד אחרי השני, משתלבים זה בזה ונעלמים משאירים אותך בניסיון חסר סיכוי להבין מה בדיוק הוא עשה שם, ואבישי עושה בחצוצרה ככל העולה על רוחו. עם צליל פנטסטי ודינמיקה שאין להרבה חצוצרנים בעולם הוא מסוגל ללוות את שני אחיו ואם צריך – ילווה גם סולו בס. אך כשמגיע תורו הוא יוצא לסולו שמעיף אותך חצי מטר מעל הכסא. גם הוא, על אף הנגינה העכשווית מאד, נטוע היטב במסורת של החצוצרה ומדי פעם זורק איזו פראזה של Kenny Dorham או Lee Morgan או נותן איזה גליסנדו סטייל Dizzy

יונתן אבישי
יונתן אבישי וברק מורי (Honorary Cohens כפי שכינה אותם אבישי) היו פרטנרים מושלמים להופעה הזו. ליונתן אבישי שיתופי פעולה רבים עם הכהנים בהרכבים שונים והגרוב שלו יחד עם המנוע המדויק של מורי היו אפקטיביים יותר מכל מתופף. יונתן מנגן כמו מי שיושב על דוד קיטור שעומד להתפוצץ ומשחרר בכל כמה שניות רק סילון קיטור קטן. ידיו מרחפות מעל הפסנתר אבל לא נוגעות בקלידים. על כל חמש פעמים שהוא מקרב את ידיו אל הקלידים, רק פעם אחת הוא ממש בוחר לנגן, וגם אז זו תהיה איזו נגיעה מינימאלית, ליטוף של אקורד, איזה סטייטמנט קטנטן, אולי טריל חרישי שבא רק לשים דברים בקונטקסט הנכון ומיד נסוג. שחרור קטן של קיטור. גם בסולואים רק לעיתים נדירות הוא מרשה לעצמו להתפוצץ, ואז – או אז, הוא מפרק לך את הצורה במפגן מרהיב של מקוריות.

אני חושב שכבר הבנתם שהיתה הופעה מעולה. ומעבר למוסיקה אתה רואה על הבמה את חמשת המוסיקאים הללו, צוחקים ונהנים מכל רגע ובסוף ההופעה משהו מזה דבק גם בך.

עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן
אחרי השיא הזה, היה קשה למצוא משהו שישאיר כזה רושם אבל זה לא אומר שלא ניסיתי. מיד בתום ההופעה מיהרתי לגלריה לאמנות אירופה שם כבר התחילה הופעתם של ה "גנור בראדרס": עופר ואייל גנור עם ג'ס קורן. על שלושתם כתבתי כאן לאחרונה. (עם ריצ'י קול, ובאירוע ההשקה לספר הג'אז בישראל) הפעם ההופעה היתה אינטימית, וגם ישבתי פחות ממטר מהם. מדהים לראות איך שועל ותיק כג'ס קורן  מצליח להתעלות על עצמו ולנגן יותר טוב בכל פעם. כנראה שהחיבור היומיומי עם החבר'ה הצעירים בבית העמודים עושה לו טוב, כי הוא שפע מרץ ורעיונות וניגן נפלא בדינמיקה ובהומור שלא זכרתי ששמעתי ממנו אי פעם.


ועופר ואייל ? מה יש לומר הם צמד מדהים, עם קילומטרז' עצום של נגינה משותפת. עופר הוא גיטריסט נדיר, ווירטואוז אמיתי ששולט בכל הסגנונות ומוציא מהגיטרה שלו הרבה יותר ממה שהיא חשבה שאפשר לתת. ומהצד השני אייל, נגן קונטרה באס שרגלו האחת נטועה בעולם המוסיקה הקלאסית ורגלו השניה בג'אז, מחזיק הלכה למעשה את כל הטריו הזה ביחד, עם צליל הבס הגדול שלו. אחד הבאסיסטים הבודדים שכשהוא מנגן סולו הקהל לא מתחיל לדפדף ב whatsapp אלא מקשיב מרותק.

משם המשכנו להופעה של הטריו הווקאלי Duchess. שלוש זמרות ניו-יורקיות (Amy Cerviny, Hilary Gardner, Melissa Stylianou)  שיודעות את העבודה והעמידו שואו מתוקתק שכולו מחווה להרכבי הבנות משנות השלושים-ארבעים-חמישים. עם מלוויהם הישראליים: גדי להבי בפסנתר, אלכסנדר לוין בטנור, ברק מורי בבס ויונתן רוזן בתופים הן נשמעו מאד מקצועיות ועד כמה שאני מסוגל לשפוט גם נאמנות למקור.

השארתי את בני המשפחה בידיהן האמונות והלכתי לחפש משהו קצת יותר בועט לסיים איתו את הפסטיבל ומצאתי את Munir Hossn. זמר, באסיסט וגיטריסט ברזילאי ממוצא לבנוני שעושה מוסיקה שמערבבת את כל ההשפעות המוסיקליות שלו. המון גרוב ברזילאי ואפריקאי עם סולואים של power bass, גיטרה אקורדיון ופסנתר וכמובן כלי הקשה. זה לא ממש ג'אז, כמובן, אבל זו מוסיקה שמחה, מבוצעת היטב, שמזיזה את הגוף וקשה לעמוד בפני החיוך של חוסן כשהוא רוקד לצלילי הבס שלו עצמו. סיום כיפי לפסטיבל.

כל שנותר לי הוא לאחר לפסטיבל שימשיך עוד שנים רבות במתכונת דומה, למרות שעל סמך מה שראתי ביום שישי, לדעתי כבר בשנה הבאה הגלריות כבר יהיו קטנות מדי מלהכיל את הקהל שיגיע.  

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin