Kenny Barron Trio in Tel Aviv - Updated

ביום שישי, ה 13 לינואר 2012, תופיע שלישיית Kenny Barron במשכן לאומנויות הבמה בתל-אביב במסגרת סדרת ג'אז במשכן. עם Kenny Barron ינגנו Kiyoshi Kitagawa בבאס ו Johnathan Blake בתופים.

Kenny Barron, למי שאינו מכיר, הוא אחד מנגני הפסנתר הבולטים בג'אז והוא מקליט ומופיע המון בכל פורמט אפשרי: מסולו, דואו, טריו, רביעיות, חמישיות ואף בהרכבים גדולים יותר. קשה לי להחליט האם הוא יותר טוב כסולן או כמלווה, אבל זה רק מפני שהוא ממלא את שני התפקידים באופן מושלם. Barron הוא בית ספר לג'אז, הנגינה שלו סוחפת, גרובית ולירית ומרתקת מכל בחינה.

ולמי שצריך שכנוע נוסף – הנה הקלטה של הופעה של הטריו הזה ממש שנערכה ב Kennedy Center לפני שנתיים:

http://www.npr.org/2011/12/22/122318426/2010-nea-jazz-master-kenny-barron-in-concert

דבר אחרון, לקוראי פורום הג'אז של נענע יש גם הנחה מיוחדת.... (אז כדאי לכם להציץ בלינק הזה)

עדכון - שבת 14 בינואר 2012:

קני בארון (צילום: קביליו)

אני מקווה שעשיתי לכם תיאבון עם ההופעה (לכמה מכם, שבאו להגיד שלום אתמול, זה בוודאי עשה משהו כי עובדה שהם טרחו לבוא) והנה אני חוזר לדווח איך היה.

אז בניגוד למקרים לא מעטים שבהם חיכינו שנים לבואו של אמן בעל שם ומוניטין ובסוף הגיע ישיש תשוש שנתן הופעה מאכזבת, ההופעה אתמול היתה קרובה לשלמות.

כן כן. עד כדי כך. Kenny Barron והטריו שלו נתנו את הנשמה אתמול בהופעה, במובן הכי פשוט וישיר של המילה "נשמה". המוסיקה נשפכה מהכלים שלהם בטבעיות ובקלות כזו שלמתבונן מהצד היה נדמה שמדובר במשימה קלה וטרוויאלית שאינה דורשת שנים ארוכות של אימונים מפרכים וידע תיאורטי עמוק. 

הרמה הטכנית היתה מהגבוהות שאפשר לחשוב עליהן. אי אפשר היה להישאר אדיש לטכניקה המושלמת של Barron בן ה 70 (!!) שידיו ריחפו על המנענעים והוציאו בקלילות מרשימה כל רעיון מוסיקלי שהעלה בדעתו מן הכח אל הפועל, אבל את זה הרי כבר ידענו. מי שהפתיעו והרשימו לא פחות מהמאסטר היו Kiyoshi Kitagawa הבאסיסט, שעשה מעשי כשפים על הבאס וגרם לו לגרגר ולנהום בהנאה כמו חתול ליד האח והמתופף Johnathan Blake שהוכיח, למרות גילו הצעיר, שהוא מוזיקאי ענק ושאת מה שהוא שכח יש מתופפים שלעולם לא ילמדו. הוא שייך לדור החדש של המתופפים שעבורם התופים הם כלי מלודי לכל דבר ועניין.

מדגים את השורה: כשהיא מחייכת גם אני מחייכת 
Kiyoshi Kitagawa (צילום: קביליו)

אבל לבד מכוחו של כל מוסיקאי לכשעצמו, היתה זו ה"שלישייה" שניגנה. The Art Of The Trio בהתגלמותו. וזה, רבותיי נדיר ביותר. כששמעתי ש Kenny Barron יגיע עם השלישייה שהוא עובד איתה ומופיע איתה בשגרה, חשבתי לעצמי שהפעם יש סיכוי שהחלקים יתחברו ושהפרטים יהפכו לשלם בעל יישות משלו. ולשמחתי זה בדיוק מה שקרה.

התיאום בין שלושת המוסיקאים על הבמה היה מושלם. האגו פינה את מקומו למשהו גדול, חשוב ונשגב - המוסיקה. וכמו במוסיקה קאמרית כתובה שבה כל אחד יודע בדיוק מה תפקידו ומה ינגנו האחרים כך גם השלישייה הזו ניגנה מתוך בטחון וידיעה מה צפוי כל אחד מחבריה לעשות בכל רגע נתון אלא שכאן כל אחד מהנגנים נהנה מהחופש לאלתר ולעשות ככל העולה על רוחו בכל רגע. היתה זו המחוייבות ההדדית  למוסיקה והבטחון שהפגינו זה כלפי זה שגרמו להם להישמע כגוף אחד ולא כצוות של נגנים מוכשרים.

החומר הורכב בחלקו מסטנדרטים ובחלקו מקטעים מקוריים של Barron ולמרות שמדובר ב mainstream של ה mainstream - זו היתה דוגמה מאלפת למה שאפשר לעשות עם סטנדרטים בפורמט הבסיסי של פסנתר/בס/תופים. Kenny Barron הוכיח אתמול בלילה גם לספקנים הגדולים, לאלה ששמעו  וראו כבר הכל בג'אז, כי הטריו עדיין רלוונטי וכי הוא עצמו שייך למסורת של הפסנתרנים הענקים כדוגמת  Hank  Jones, Tommy Flanagan, Oscar Peterson, Ahmad Jamal וחבריהם.

Johnathan Blake (צילום: קביליו)

ולסיום, אני רוצה להודות מקרב לב על התמונות (שבהקלקה עליהן תקבלו הגדלה) לאדם מקסים, צנוע, מוכשר ואוהב מוסיקה אמיתי - קביליו. תודה ידידי.

סיכום פסטיבל הג'אז החורפי (!!) באילת

שום דבר לא יכול היה להכין אותי לקור העז ששרר בפסטיבל הג'אז (החורפי) באילת. נכון, שאזכור המילה חורף צריך היה להדליק נורה אדומה, אבל היי – זה פסטיבל הג'אז באילת. זה הפסטיבל שבו עוד לפני סוף ההופעה הראשונה הפה והעיניים כבר מתייבשים, והמים הקרים עוד שניה רותחים לך בבקבוק.

בחורף, מסתבר, הקור האילתי אינו מגלה רחמים. ואלמלא המוסיקה היתה כל כך טובה – הייתי בוודאי חוזר חולה. אבל לא כך קרה.

ההופעה עמה פתחתי את הפסטיבל היתה הופעתם של ה Bad Plus. פעם שלישית בישראל ומזה כמה חודשים במערכת הסטריאו שלי. כתבתי עליהם כאן לא מזמן ולמרבה השמחה הם אפילו עלו על הציפיות. ההופעה שלהם היתה מעולה ומפתיעה. את החומרים כבר הכרתי לא רע, אבל באופן מוזר למדי בהקלטות שלהם ששמעתי לא הצלחתי להבין עד כמה חזקה ומרשימה היא נוכחותם של David King המתופף ושל Reid Anderson הבאסיסט. שני אלה התגלו כמוסיקאים פשוט מצויינים עם טכניקה מרשימה וטעם טוב, שביחד עם הפסנתרן Ethan Iverson נתנו הופעה אנרגטית וסוחפת, ממש לא מתפשרת (מוסיקלית) ובכל זאת הצליחו לרתק את קהל הפסטיבל ולהוציא ממנו תשואות אדירות. ה Bad Plus נשמעים בהופעה מושלם, יש שיאמרו מושלם מדי. התקשורת ביניהם היא ברמה אחרת מרוב הרכבי הטריו ששמעתי והמוסיקה שלהם (כשהם לא עושים קאוורים) באמת לוקחת כיוונים חדשים ומאתגרים. היה מצויין.

היום הראשון חלף עבר לו ואני נסתי למלון להתחמם. למחרת, גמרתי אומר, לא ישבור אותי הקור. הרי יש לי שלוש הופעות לשמוע וג'יסמונטי רק בסוף. אני לא יכול להרשות לעצמי לסבול מקור, החלטתי.

ואכן לקראת היום השני התכוננתי כפי שמתכוננים למארב לילי. שני זוגות גרביים, חולצה קצרה ומעליה ארוכה וסוודר עבה, ולגיבוי אף הכנסתי לתיק שמיכה מפנקת. שיהיה.

תוכנית היום השני החלה בהופעת דואו משובחת של אלי דג'יברי, שתמיד כיף גדול לשמוע אותו מנגן, ביחד עם Kenny Barron המופלא שליטף את הפסנתר ביד רכה והוציא ממני גרגורי עונג. התוכנית כללה בעיקר סטנדרטים והיתה הופעה פותחת מצויינת. דג'יברי למד בעבר אצל Barron אבל לא הופיע עמו מעולם וההופעה איתו היתה מן הגשמת חלום של דג'יברי לנגן עם "הפסנתרן של Stan Getz". בפועל שמעתי לא מעט השפעות Getz-יות בנגינה של אלי באותו ערב.

ההופעה השניה, שמלכתחילה צפיתי שתהיה הנקודה החלשה של הערב, אכן התגלתה ככזו. Juan Carlos Caceres הרעים בקולו ודפק על הקלידים ללא רחמים. ההופעה היתה אמורה לקחת את הטנגו לשורשים האפריקאיים שלו (וואלה ? לטנגו שורשים אפריקאיים ?) אבל בפועל נשמעה קצת כחלטורה. הקטעים היו ברובם דומים מדי זה לזה ורובם כלל לא היו טנגו. בהחלט לא ברמה של שאר ההופעות.

מכאן, במעבר חד, עוברים להופעה שרק בשבילה היה שווה לרדת לאילת ולשבת בקור המקפיא שלוש שעות. Egberto Gismonti, בארץ. לא להאמין כמה כשרון נשפך לאיש הזה מקצות האצבעות. בשיער אפור ארוך החנוט בכיפה אדומה, עלה הגאון המוסיקלי הזה והפליא לנגן גם בפסנתר וגם בגיטרה.

כבר בשניות הראשונות, כשהתיישב Gismonti ליד הפסנתר והניח את אצבעותיו על קלידיו ברי המזל, אפשר היה לשמוע את הפסנתר מתיישר, מזדקף ומתעורר לקראתו. איזה צליל יפה וצלול. ארבעה פסנתרנים שמעתי בפסטיבל על הפסנתר הזה. מלבד Juan Carlos שהתעקש להכאיב לפסנתר, שלושה פסנתרנים הוציאו ממנו, כל אחד, משהו אחר לגמרי. הנגינה שוברת המוסכמות של Iverson, הליטוף המפנק של Barron והמקוריות הגאונית של Gismonti גרמו לי בעיקר לקנא בפסנתר.

בדרך כלל אני מאד אוהב את נגינת הפסנתר של Gismonti וקצת מתקשה להתחבר לגיטרה. הפעם פשוט נשפכתי מהפסנתר והתחברתי בלי שום בעיה לגיטרה. הוא ניגן שני קטעים בפסנתר (ולו רק כדי להתגבר על הקור) ועבר לעוד מספר קטעים על גיטרות 12 המיתרים המפורסמות שלו (אחת אקוסטית ואחת "קלאסית") לא לפני שהתיישב והסביר לכולנו (בליווי הדגמות) כי המוסיקה שלו אמנם מקורית אבל היא נשענת על אדניה המוצקים של המוסיקה הברזילאית הקלאסית. לקראת הסוף חזר המכשף Gismonti לפסנתר רק כדי לשלוח אותי בחזרה למלון עם חיוך אידיוטי מרוח לי על הפנים וטעם של עוד.

אז לסיכום, היה פסטיבל נהדר, אילת נהנתה ממזג אויר משובח במשך היום ובדיעבד ההערכות שלי היתה קצת מוגזמת, בשמיכה לא השתמשתי.

ועוד הערה אחרונה למארגנים:

האוירה בכניסה לנמל היתה מאד לא נעימה, בלשון המעטה. השומרים בפתח היו חמושים מדי ואגרסיביים מדי בשביל פסטיבל ג'אז, וכל תהליך הכניסה למתחם הנמל שהיה מותנה בהצגת תעודה מזהה היה לא לעניין. גם אחרי שכבר נכנסתי לנמל נאסר עלי ללכת את שלוש מאות המטרים עד להאנגר בו התקיימו ההופעות ונתבקשתי (לא באדיבות יתירה) להמתין לשאטל שיקח אותי. כך גם בכניסה וגם ביציאה.

Charlie Haden - Duets

Charlie Haden הוא מלחין בחסד, אקטיויסט פוליטי ומעל לכל – נגן קונטרה באס ענק. אחד מאותם נגנים שהצליל שלהם כל כך מזוהה, כל כך ייחודי ועוד על כלי כל-כך לא פשוט. כי להישמע ייחודי על סקסופון או חצוצרה זו בהחלט משימה מורכבת – אבל בכל זאת יש עשרות מוסיקאים שמצליחים לעשות את זה, אבל להגיע לייחודיות כזו על קונטרה באס זה כבר משהו אחר לגמרי.

כשצליל הקונטרה באס של Haden, חם עמוק ומלא, שוטף את הסלון שלי – אין ספק בזהותו. אבל זה לא רק הצליל המושלם והעגול שלו, זו בעיקר המוסיקה שהוא מוציא מעצמו ודרך הכלי הגדול והמגושם הזה, והעובדה שהוא אינו בוחר להסתתר מאחורי ביצועים טכניים מרהיבים אלא לנגן פשוט, חזק וברור בדיוק את הצלילים הנכונים שלוקחים אותך למקום הפרטי הזה שקיים במוסיקה של Haden ולא אצל אף אחד אחר.

Charlie Haden הקליט (ועודנו מקליט) אלבומים רבים, הן תחת שמו והן עם אחרים, ובוודאי עוד אתייחס כאן בעתיד לשלל הפרוייקטים המעניינים שהוא עושה, אבל הפעם רציתי לדבר על הדואטים.

מסתבר ש Haden מאד אוהב אלבומי דואטים ויעידו על כך מספר רב של אלבומים כאלה שהוא עשה:

Soapsuds Soapsuds (with Ornette Coleman)

Golden Number (with Don Cherry, Ornette Coleman, Hampton Hawes, Archie Shepp)

"Closeness" Duets (with Keith Jarrett, Ornette Coleman, Alice Coltrane, Paul Motian) (Atlantic)

אלבום שכולל ארבעה דואטים בהרכבים שונים ומאפשר לשמוע איך Haden מתאים את עצמו לכל אחד מהפרטנרים שלו אבל מצליח תמיד להישאר הוא עצמו.

As Long As There's Music (with Hampton Hawes) (Verve)

Hampton Hawes היה הפסנתרן הנערץ על Haden והסיבה בגללה הגיע Haden ל L.A.. אלבום פשוט מצויין.

Steal Away (with Hank Jones) (Verve)

המנגינות המוכרות והפשוטות מחד וההרמוניות המופלאות והמורכבות שעוטפות אותן , מאידך, עושות את האלבום הזה לתענוג מפתיע

Night And The City (with Kenny Barron) (Verve)

חרף רעש הסכו"ם והצלחות (מדובר בהופעה חיה) זו הקלטה מצויינת של הופעה מצויינת.

Beyond The Missoury Sky (with Pat Metheny) (Verve)

זיכה את Haden ו Metheny ב Grammy (לא ידעתי שיש לזה כזו משמעות עבורם, אבל מסתבר ששניהם מאד גאים בכך). בגלל איכות ההקלטה והצליל הפנומנלי של שניהם נחשב כאחד מאלבומי החובה של כל אודיופיל (גם אם הוא לא נוגע בג'אז אפילו עם מקל...), וכמובן – נורא יפה.

In Montreal (with Egberto Gismonti) (ECM)

Gismonti מנגן כאן גם בגיטרה וגם בפסנתר, והשילוב בין שני היוצרים המיוחדים האלה פשוט מתבקש. הם הקליטו ביחד בהרכבים גדולים יותר, אבל בדואט ממש מרגישים את הכימיה ביניהם.

None But The Lonely Heart (with Chris Anderson) (naim)

Chris Anderson פסנתרן שלא קיבל את ההערכה שהוא ראוי לה (נדמה לי שהוא מוכר בעיקר בזכות העובדה שהיה המורה של Harbie Hancock...) ובאלבום הזה מוכיח כמה שהוא ראוי. הוא פרטנר מצויין לדואטים משום שבדומה ל Haden גם הוא פחות מעוניין בטכניקה ובמניירות ויותר בשמירת המלודיה והליריות של הקטעים.

Heartplay (with Antonio Foricone) (naim)

בראיון שנתן בשנת 2006 סיפר Haden שהוא אוהב לשבור את המסגרות של שלישיות, רביעיות וחמישיות עם מתופף ולנגן ללא מתופף, בגלל החופש שמתקבל ו"הורדת הווליום" שמאפשרת אינטראקציה אינטימית יותר בין הנגנים.

בכל האלבומים האלה ניתן לשמוע את Haden עושה את המוסיקה שלו, גם כשהוא מנגן את הלחנים שלו (והוא מקפיד לכלול כמה כאלה בכל אלבום בו הוא משתתף) וגם כשהוא מנגן את החומר של בן הזוג שלו לדואט או חומר של אחרים. הנגינה של Haden מאד "קדימה" ונשמעת מאד בוטחת אבל תמיד לירית ו"רומנטית" ובעיקר מוסקילית. גם כשהוא מנגן עם נגנים שהכיוון שלהם הוא free (כדוגמת Don Cherry או Ornette Coleman) הוא משמש להם עוגן מוסיקלי וכשהוא בסביבה המוסיקה נעשית נגישה יותר, אף על פי שמדובר בדואט, שמטבע הדברים הוא פחות נגיש לרוב האנשים.

בשנת 2004 נתן Haden הופעת דואט עם John Scofield בפסטיבל הג'אז באילת, ולמרות שמבחינת Haden ו Scofield ההופעה זכורה לרעה בגלל הרעש המחריד מההופעה המקבילה (עד מתי ??) אני אישית התמוגגתי מנחת רק מלשמוע את שני המוסיקאים המצויינים האלה ואת הכימיה ביניהם.

ואם כבר מדברים על הופעות, במהלך חודש אוגוסט השנה, נתן Haden סדרה של הופעות דואט במועדון Blue Note בניו-יורק עם Kenny Barron, Brad Mehladu, Ethan Iverson (מ Bad Plus) ו Paul Bley שותפו הותיק של Haden באלבומים רבים. מכיוון שלא זכיתי להיות שם, כל שנותר לקוות הוא שההופעות הוקלטו...

Stan Getz & Kenny Barron - People Time

כשהוקלט האלבום הזה, בחודש מרץ 1991, במשך 4 לילות של הופעות חיות ב Café Mountmartre בקופנהגן, כבר ידע Stan Getz שלא נותר לו זמן רב לחיות. הוא היה חולה במחלת הסרטן ואותותיה ניכרו בו. עם זאת, ואולי בגלל זאת, הוא נתן את נשמתו במשך אותם ארבעה לילות וביחד עם Kenny Barron השאיר לנו את אחד מאלבומי הדואטים הכי יפים ומרגשים שיש.

דואט זה עסק עדין, במיוחד כשהנגנים הם שני ענקים, שראו כבר הכל, ניגנו כבר הכל ולכל אחד מהם יש מוניטין שצריך להצדיק וגם אגו שצריך לרצות. אבל כאן Getz ו Barron השאירו את האגו בבית ופשוט באו לנגן מכל הלב.

Getz, כהרגלו, מנגן מאד מלודי עם הצליל ה"קל" הזה בגבוהים, שהפך לסימן ההיכר שלו. אבל כשהוא יורד נמוך ואח"כ חוזר למעלה ושוב ושוב, מתפתל ופתאום מוציא פראזה כל כך יפה וכל כך פשוטה – אני נזכר למה אני כל כך אוהב אותו.

Kenny Barron, מלווה מעולה, רגיש, דינמי, קודר כשצריך ועולץ כשצריך תומך ב Getz בצורה מעוררת קנאה עם צליל מושלם, וכשמגיע תורו הוא שולף בקלות סולו מובנה מהשרוול ונותן לך את ההרגשה כאילו לנגן פסנתר זה הדבר הכי קל בעולם.

הרבה מכירים את Stan Getz מתקופת הבוסה נובה שלו (עם Astrud Gilberto ו Antonio Carlos Jobim), תקופה שאולי "סידרה" אותו כלכלית אבל נדרשו לו זמן רב ומאמץ על מנת להשתחרר מהתדמית של נגן הבוסה נובה שדבקה בו. כאן Getz חוזר למקורות ומנגן בעיקר סטנדרטים קלאסיים, אבל גם קטעים יותר מודרניים כמו First Song שכתב Charlie Haden לרעייתו. (בחיי שאי אפשר לעשות לקטע הזה ביצוע גרוע).

Getz מאד אהב לנגן ונתן את כולו ערב ערב על הבמה, למרות שאחרי ההופעה היה מותש פיזית. אמנם בחלק מהקטעים שומעים ש Getz קצת מתעייף, שפתאום כאילו נגמרת לו אנרגיה, אבל אז בא Kenny Barron ומציל את המצב בסולו משגע ואתה מבין למה Stan Getz בחר לקחת דווקא אותו אותו למסע המוסיקלי האחרון שלו.

בגיל 64, בדיוק שלושה חודשים אחרי שהוקלט האלבום הזה הלך מאיתנו Stan Getz.

[תודה רבה ל diz מפורום dtown שמצא את הוידאו הנפלא הזה]

Stan Getz & Kenny Barron - People Time
(EmArcy, 1991)
Stan Getz, Kenny Barron