Let's Get Lost

עברו הרבה שנים מאז ראיתי את Let's Get Lost, הסרט התיעודי של Bruce Weber על Chet Baker, וכבר שכחתי כמה שהוא מצויין. 

אבל לפני כמה ימים הכרתי לחבר את המוזיקה של Chet ואחרי שסיפרתי לו מעט על דמותו האניגמטית ועל חייו נזכרתי שוב בסרט הנפלא הזה, שכולל ראיונות וצילומים אינטימיים של  Chet מדבר בגילוי לב (או שמא במניפולטיביות?) על המוזיקה שלו, על הילדות, על החברים, על הנשים ועל הסמים וכן ראיונות עם הנשים בחייו, כולל אמו, שחושפים צדדים נוספים באישיותו, והעיקר - המוסיקה הנפלאה, (כולל הצילומים מהקלטות האולפן ומההופעות), שמתנגנת לכל אורכו של הסרט, כפסקול מושלם לחייו. כל כך מלנכולי וכל כך נוגע ללב. כל כך Chet. 

הדגש המוסיקלי בסרט הוא דווקא על השירה ופחות על נגינת החצוצרה, אבל כמו שסיפר Russ Freeman שהקליט עם Chet בלייבל Pacific בסוף שנות החמישים - ההחלטה לשיר היתה של Chet ושל המפיק Dick Bock ונבעה בעיקר משיקולים מסחריים. 

אז להשלמת התמונה, יש סרט תיעודי נוסף שנקרא Chet Baker - The Last Days שביים Willem Ouwerkerk וכולל ראיונות שמתמקדים פחות באישיות הרומנטית של Chet ויותר ביצירה המוסיקלית שלו:

Jim Hall - Concierto

מה משותף ל Chet Baker, Paul Desmond, Sir Roland Hanna, Ron Carter, Steve Gadd ו Jim Hall ?

על פניו הרכב שנראה לא משתלב, יותר מדי ניגודים. מילא Desmond ו Baker אבל עם Roland Hanna ו Ron Carter, ומה לכל אלה ול Jim Hall ועוד ל Steve Gadd ??

אולי היום זה נראה די מוזר, אבל כנראה שמצב הג'אז בשנות השבעים איפשר (או כפה) שילובים כאלה ומוזרים מאלה. זהו ההרכב שאחראי לאלבום המופתי Concertio של הגיטריסטJim Hall  שהוקלט בשנת 1975 ללייבל CTI של Creed Taylor.

האלבום הזה הוא פשוט כיף לאזניים מתחילתו ועד סופו. החל בנגינה המושלמת של Jim Hall שכל צליל שלו יושב פיקס במקום, המשך ב Chet Baker שנמצא כאן בכושר מצויין וצליל החצוצרה שלו מלא ובוטח. השילוב עם Paul Desmond שאף שאיני נמנה על מעריציו המושבעים אי אפשר להתעלם מכשרונו ולאט לאט אני לומד לאהוב את הצליל "הקלאסי" שלו. וכמובן חטיבת הקצב החלומית שמורכבת מ Roland Hanna,  Ron Carter ו Steve Gadd הכל יכול.

האלבום נקרא על שם ה  Concierto De Aranjuez המפורסם של Joaquin Rodrigo שנכתב במקור לגיטרה קלאסית ותזמורת וכבר זכה לעיבוד ג'אז משובח על ידי Miles Davis ו Gil Evans באלבום Sketches Of Spain. בעוד Miles החליף את הגיטרה בחצוצרה, Jim Hall החזיר את הסולו לגיטרה אבל החליף את התזמורת בחמישייה. הביצוע אמנם אורך כמעט 20 דקות, אבל הוא ממש לא מרגיש "מרוח".

הקטע נפתח בדואט של Carter שנותן מעין טרמולו על הבאס, עם Jim Hall שמנגן את הנושא בגיטרה. מיד אחרי הצגת הנושא על ידי הגיטרה, לוקח אותו Chet Baker ואחריו מצטרפים (לחלק השני שהוא פיתוח נוסף של הנושא) האלטו של Paul Desmond, הפסנתר והתופים. לאחר הצגת הנושא Hanna מתחיל לפתח גרוב ולפני שאתה מספיק לומר Concierto de Aranjuez את מוצא את עצמך מנענע את הגוף לגרוב ששני ענקים כ Carter ו Gadd יכולים לייצר. על כל זה מנגן Hall מוסיקה שנשמעת קצת כמו.... כמו... רוק מתקדם ?!

אחריו מקבל Desmond סולו. הצליל הגבוה והדק שלו אמנם מאד אסתטי, אבל הסולו לא הולך לשום מקום לצערי. אבל אז מגיע תורו של Chet שיודע בדיוק מה צריך לעשות עם כזה הרכב מלווה והוא מרים את האנרגיה של הקטע בסולו מ-ו-ש-ל-ם ביופיו. מכאן Roland Hanna לוקח בקלילות סולו משגע ומוסר אותו בחזרה ל Hall. בחיי, אם לא הייתי יודע זה Jim Hall הוא כנראה היה הניחוש האחרון שלי. נגן אדיר !

לאורך כל הקטע המנוע של Carter נוהם בדייקנות של שעון שוויצרי בצליל מלא וסמכותי והתופים של Gadd יודעים לעשות את העבודה מבלי להפריע לשיח העדין שמתנהל בין Hall, Desmond ו Baker.

אבל חוץ מהקונצ'רטו הם מנגנים גם הרבה straight ahead ג'אז: את You’d be so nice to come home to של Cole Porter (סולו מהאגדות של Hall), Two’s Blues, The Answer is yes וגם את Rock Skippin של Ellington ו Unfinished Business שאמנם לא נכללו באלבום המקורי אך מופיעים כבונוס בגרסת ה CD.

דווקא בקטעים האלה מבחינתי האלבום הזה מצטיין. הגיטרה של Hall נוגעת בשלמות, לכל צליל יש כתובת ברורה ואין שום ריפים וליקים שתמצאו אצל נגני גיטרה אחרים. האנרגיה של Baker ביחד עם חטיבת הקצב החריגה עושים כאן אלבום ברמות הגבוהות ביותר. ו Desmond, נו מה אומר, אפילו הוא לא מצליח להוציא לי את הכיף מהאלבום הזה. 

Lee Konitz meets Chet Baker & Keith Jarrett Quintet - Live in NYC & Europe

Lee Konitz עם Keith Jarrett ?

נשמע מוזר, נכון ?

גם אני לא האמנתי שיש חיה כזו, אבל מסתבר שבשנות ה-70 היבשות היו כל מיני זיווגים מעניינים וכך נפגשו Konitz, Baker ו Jarrett יחד עם Charlie Haden הנפלא תמיד, להופעה חד פעמית.

Lee Konitz, כמובן, שולט בסגנון (מין West Coast מודרני) ומפליא לנגן וכמוהו גם Chet Baker (שנמצא בכושר חצוצרני מצויין) אבל מה שחיפשתי כל הזמן היה הערך המוסף שנותן Jarrett להופעה הזו, ואיך הוא נשמע בהרכב כזה, שאינו הסביבה הטבעית שלו.

אז ככה, מלבד העובדה שניתן לשמוע את Jarrett המוכר בסולואים (הוא מנגן 2 קטעי סולו), הרי שהליווי שלו לחמישיה שונה למדי מפסנתרני Bebop או West Coast אחרים. הוא איטי יותר, כבד יותר, עם דגש חזק יותר על ההרמוניה ופחות על הקצב. בסולואים שהוא לוקח (הן בקטעים עם כל החמישה והן בקטעים בהם הוא מאלתר לבדו) - זה ממש Jarrett המוכר, שכמובן יודע לקחת סולו על כל דבר ונשמע מצויין גם בסגנון הזה.
בקיצור אלבום נחמד (די סטנדרטי, עם זאת) אבל עם ערך מוסף של Jarrett הצעיר.

חוץ מהקטעים של החמישיה ישנם כאמור 2 קטעי אילתור חופשי של Jarrett ועוד קטע אחד של Konitz ברביעיה יחד עם Bill Evans, NHOP, Alan Dawson.

כל הכיף הזה הוקלט בשנת 1974, אם כי חרף נבירה בדיסקוגרפיות של המעורבים לא הצלחתי להבין האם זה באירופה (ואם כן, איפה בדיוק) או בניו-יורק.

Lee Konitz meets Chet Baker & Keith Jarret Quintet - Live in NYC & Europe
Jazz conniseur (bootleg)