Very Tall - The Peterson/Jackson Collaboration

לאחרונה אני מוצא את עצמי חוזר לא מעט לג'אז המסורתי, ובשבוע האחרון התעמקתי בשיתוף פעולה של שני אמנים מהשורה הראשונה, ותיקים חשובים ומוכרים. 

האחד, אוסקר פיטרסון, פסנתרן מחונן שניגן בשנות החמישים עם כל האמנים הגדולים שהקליטו ב Verve (כדוגמת בן וובסטר, לסטר יאנג, קלארק טרי, לואי ארמסטרונג, סטן גטס) ולאחר מכן יצא לקריירת סולו/טריו מפוארת וארוכת שנים; והשני, מילט ג'קסון, נגן הויבראפון האגדי שנודע בעיקר בשל היותו חבר ברביעיית הג'אז המודרנית, אבל לצד פעילותו ארוכת השנים עם הרביעייה הוא הקליט גם לא מעט גם עם אחרים (מיילס, רולינס, קולטריין, בני גולסון, סוני סטיט ועוד).

בספטמבר 1961, חבר מילט ג'קסון לשלישיה של אוסקר פיטרסון (עם ריי בראון בבאס ואד ת'יפגן בתופים) וביחד הם הקליטו את האלבום Very Tall (בלייבל Verve).

גם פיטרסון וגם ג'קסון הם סווינגרים אדירים עם טכניקה אדירה, עם אמירה מלודית ברורה ויכולת לספר סיפור, והמפגש המוזיקלי ביניהם מאד טבעי וקולח. הם נותנים הרבה מרחב זה לזה ומרתק לשמוע אותם זה לצד זה. האלבום עצמו, כצפוי, מאד מיינסטרימי ונעים לאוזן. הפתעה לא צפויה נשמעת בפתיחה ל On Green Dolphin Street, כשפיטרסון מנגן ישירות על מיתרי הפסנתר. זה ריטואל די נפוץ היום, אבל אינני זוכר שאי פעם שמעתי את פיטרסון עושה את זה. 

בשנים שלאחר מכן נפגשו פיטרסון וג'קסון עוד מספר פעמים על הבמה ובאולפן והקליטו עוד כמה אלבומים:

Reunion Blues - אלבום אולפן משנת 1971 בלייבל הגרמני MPS כשלואי הייז מחליף את אד ת'יפגן בתופים.

The Milt Jackson Big 4 – הופעה חיה ומאד אנרגטית של הרביעיה בפסטיבל הג'אז במונטרי 1975 עם נילס-הנינג אורסטד פדרסון (NHOP) בבאס ומיקי רוקר בתופים.

Ain’t But A Few Of Us Left – הקלטה ללייבל Pablo, מ 1981 עם ריי בראון, הבאסיסט בהרכב המקורי, והמתופף גריידי טייט.

Two Of The Few – דואט של פיטרסון וג'קסון מ 1983, אף הוא יצא בלייבל Pablo שנולד לאחר הופעת דואט שערכו השניים.

ולבסוף, הקלטות משלושה ימי הופעות בבלו נוט בניו יורק בסוף נובמבר 1998 בהשתתפות ריי בראון והמתופף קארים ריג'ינס שהקטעים ממנה יצאו בשני אלבומים בלייבל Telarc:

The Very Tall Band: Live at The Blue Note ו The Very Tall Band: What’s Up?.

ההקלטות הללו התרחשו כבר אחרי שאוסקר פיטרסון לקה בשבץ שדי חיסל את יכולתו להשתמש ביד שמאל, ובכל זאת הוא מנגן נהדר. מי שעוד מקבל פה את הכבוד הראוי לו הוא ריי בראון עם מחרוזת סולו בס, ומזכיר לכולם איזה באסיסט ענק ומלודי הוא תמיד היה.

Fats Navarro and Tadd Dameron: 1947-1949

הפעם נלך קצת אחורה, לתקופת ה bebop הסוערת, אל ממשיכי דרכם של Charlie Parker וDizzy Gilespie. מדובר בדיסק כפול המכיל את שיתופי הפעולה של המלחין והפסנתרן Tadd Dameron עם החצוצרן Fats Navarro בלייבלים Capitol ו Blue Note בין השנים 1947-1949 (הדיסק הראשון) וכן הקלטות של Fats Navarro בשישייה עם חצוצרן נוסף (שהיווה בעצמו השפעה על Navarro) הלא הוא Howard McGee ובחמישייה עם Sonny Rollins ו Bud Powell מהשנים 1948-1949 (הדיסק השני).

הדיסק הראשון

Tadd Dameron נחשב למלחין "הרציני" הראשון של דור ה bebop, מלחין שהעמיד את היופי מעל לכל. כמי שהתפתח מוסיקלית בתקופת ה Big bands, ניכרות בעיבודים ובתזמורים שלו גם השפעות התקופה הזו, אבל הלחנים הם כבר לגמרי bebop.

Fats Navarro היה חצוצרן bebop קצת אחר. הוא אמנם היה מאד מושפע מ Diz (אבל מי לא היה מושפע ממנו באותה תקופה ?) אבל הוא ניסה גם לקחת את החצוצרה למקום קצת אחר. נכון, בחלק גדול מההקלטות כאן הוא עדיין נשמע מאד דומה ל Diz, וקצת קשה לי להסביר מבחינה טכנית בדיוק במה זה מתבטא אבל בואו נאמר שלמרות של- Navarro לא היתה שום מגבלה טכנית, הוא האט מעט את שטפון הצלילים שהיה נהוג אצל Diz והתחיל לנגן פראזות פחות עמוסות ובעלות קו מלודי יותר ברור. אני מניח שגם ללחנים של Tadd Dameron שהיו יותר מלודיים מהלחנים של Parker ושל Diz היה בכך חלק.

מכל מקום, החומר שמוקלט כאן הוא bebop מלודי במיטבו, ולמרות ההרכבים הקטנים – התזמורים העשירים (גם הם של Dameron) נותנים תחושה של הרכב גדול יותר ומאד חגיגי.

אבל חוץ מהנגינה של Navarro והלחנים של Dameron יש כאן עוד הרבה הפתעות. למשל מספר מוסיקאים צעירים כמו: Charlie Rouse שלימים יהיה "ה"סקסופוניסט של Monk. חצוצרן אלמוני למדי באותה תקופה בשם Miles Davis, שלצערי לא מנגן באותה הקלטה עם Navarro וגם לא ממש מקבל סולואים אבל בכל זאת נשמע מצויין, Dexter Gordon, הטרומבוניסטים J.J. Johnson ו Kai Winding, האלטיסט Ernie Henry וכן Cecil Payne הבריטוניסט המצויין. אף אחד כאן לא מקבל סולואים ארוכים במיוחד (הקטעים באורך של כ- 3 דקות) אבל עדיין אפשר להתרשם מסוללת הכוכבים לעתיד, ולראות מי כבר התגבש ומי יעבור עוד הרבה שינויים בדרך (מישהו אמר Miles ?).

הדיסק השני

למרות שהדיסק הראשון מיוחד בגלל נוכחותו של Dameron כמלחין וכנגן, הרי שלטעמי הפנינה האמיתית נמצאת כאן. ההקלטה של השישייה של McGee עם Navarro פשוט נפלאה. אנו זוכים לשמוע כאן שני חצוצרנים מצויינים שלכל אחד כיוון קצת שונה וממש תענוג לשבת ולהבחין בין הסגנונות של שניהם. Navarro מייצג כאן את מחנה Diz ואילו McGee מייצג את מחנה Eldridge, והשילוב בין הסגנונות כל כך רענן ומהנה, הדוגמא המובהקת לכך היא בקטע Double Talk. (תזכורת לעצמי: לקנות סוף סוף את הדבר האמיתי, האלבום Roy & Diz).

הלחנים כאן הם של McGee ושל Navarro שמתגלים לא רק כנגנים מעולים אלא גם כמלחינים מוכשרים והאוירה כאן יותר בפירוש יותר משוחררת ופחות מעובדת מהאלבומים עם Tadd Dameron. אגב, ליד הפסנתר יושב לא אחר מאשר Milt Jackson נגן הויבראפון האגדי של ה MJQ (רביעיית הג'אז המודרני), וכמובן ש Jackson מנגן גם ויבראפון באחד הקטעים.

אחרי שגמרתי לחייך מזוג החצוצרנים המופלא הזה, הצטרפו ל Navarro הפסנתרן Bud Powell ו Sonny Rollins בטנור, בהקלטה פשוט מפילה. Bud Powell הוא פסנתרן בלתי יציב, יש לו ימים מושלמים ויש לו ימים... השם ישמור. אבל כאן הוא מתועד באחד מהימים היותר טובים שלו וכל מה שיוצא מתחת לאצבעותיו פשוט מצויין. לשמוע ולהבין למה האיש נחשב גאון.

Sonny Rollins שניתן לשמוע כאן הוא עדיין לא ה Sonny Rollins של 7 שנים אחר כך, שניגן עם Brownie ועם Richie Powell (אחיו הצעיר של Bud Powell) בחמישיית Brownie-Roach, אבל כל אחד צריך להתחיל מאיפשהו, וזו בהחלט התחלה לא רעה, שמאפשרת לשמוע את Rollins מנגן bebop.

בסוף בסוף, יש הפתעה נוספת בדמותו של Benny Goodman שמנגן בקטע האחרון. כמובן ש Benny לא ממש מנגן bebop אבל זה לא מפריע ל Navarro לעשות את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב – לתת בחצוצרה, הפעם עם סורדינה.

לסיכום, מדובר ב-2 אלבומי bebop משובחים, שמנציחים שני כשרונות גדולים של התקופה (ועוד חבורה מוכשרת לא פחות שתזכה להתפרסם בשנים שאחרי). חובה לאוהבי Dameron ולאוהבי Navarro, ועוד יותר חובה למי שעדיין לא מכיר Navarro !

Fats Navarro and Tadd Dameron
Complete Blue Note and Capitol Recordings
(1947-1949)

Orrin Keepnews on: Milt Jackson & Wes Montgomery - Bags Meets Wes