דפים

יום שלישי, 24 באוקטובר 2017

Let's Get Lost

עברו הרבה שנים מאז ראיתי את Let's Get Lost, הסרט התיעודי של Bruce Weber על Chet Baker, וכבר שכחתי כמה שהוא מצויין. 

אבל לפני כמה ימים הכרתי לחבר את המוזיקה של Chet ואחרי שסיפרתי לו מעט על דמותו האניגמטית ועל חייו נזכרתי שוב בסרט הנפלא הזה, שכולל ראיונות וצילומים אינטימיים של  Chet מדבר בגילוי לב (או שמא במניפולטיביות?) על המוזיקה שלו, על הילדות, על החברים, על הנשים ועל הסמים וכן ראיונות עם הנשים בחייו, כולל אמו, שחושפים צדדים נוספים באישיותו, והעיקר - המוסיקה הנפלאה, (כולל הצילומים מהקלטות האולפן ומההופעות), שמתנגנת לכל אורכו של הסרט, כפסקול מושלם לחייו. כל כך מלנכולי וכל כך נוגע ללב. כל כך Chet






הדגש המוסיקלי בסרט הוא דווקא על השירה ופחות על נגינת החצוצרה, אבל כמו שסיפר Russ Freeman שהקליט עם Chet בלייבל Pacific בסוף שנות החמישים - ההחלטה לשיר היתה של Chet ושל המפיק Dick Bock ונבעה בעיקר משיקולים מסחריים. 

אז להשלמת התמונה, יש סרט תיעודי נוסף שנקרא Chet Baker - The Last Days שביים Willem Ouwerkerk וכולל ראיונות שמתמקדים פחות באישיות הרומנטית של Chet ויותר ביצירה המוסיקלית שלו:

יום שישי, 13 באוקטובר 2017

Thelonious Monk - 100 years to his birth

לרגל 100 שנים להולדתו של הגאון החד פעמי Thelonious Monk, הנה דוקומנטרי מעולה עליו משנת 1991 עם  Barry Harris, Billy Taylor, T.S. Monk Jr, Randy Weston, Orrin Keepnews.



Thelonious Monk - American Composer (הסרט מחולק לארבעה חלקים)









שבת שלום.


יום חמישי, 12 באוקטובר 2017

שנה טובה ממונטריאל....

שלום חברים ושנה טובה.

למי מכם שתוהה להיכן נעלמתי בחודשים האחרונים – אל דאגה, הכל בסדר. נסעתי עם משפחתי למונטריאל למשך שנתיים ולכן אהיה מנותק בשנתיים הקרובות מסצינת הג'אז הישראלית, לפחות בכל מה שקשור בהופעות חיות בישראל.

מצד שני, הצד החיובי הוא שיש במונטריאול סצינת ג'אז שוקקת והמון מוסיקאים מצוינים, מקוריים ורעבים ולא מעט מקומות שאפשר לשמוע בהם מוסיקה חיה מדי ערב.

עד כה הלכתי למספר הופעות, חלקן במסגרת פסטיבל הג'אז הבינלאומי של מונטריאול, שהוא אגב שונה מאד מפסטיבלים אחרים שאני רגיל ללכת אליהם.

ה  Festival International du Jazz de Montreal  קיים מ 1980  ומתרחש בסוף חודש יוני – תחילת חודש יולי. זה פסטיבל ענק מבחינת כמות הבמות וסדר הגודל של האמנים המופיעים בו, רובם כמובן אינם מנגנים ג'אז...

חלק גדול מן ההופעות מתקיים בחוץ, בבמות גדולות ופתוחות וכמובן בחינם. הקהל מאד מגוון, המון צעירים ומשפחות שמגיעים במיוחד מכל רחבי קנדה לשמוע מוזיקה ולהיות חלק מההפנינג, ופה דוכני הרחוב והאווירה בין המופעים היא באמת חלק בלתי נפרד מהעניין.

הופעות ההארד קור ג'אז מתקיימות באולמות שונים ברחבי העיר והן לא "הופעות פסטיבל" של 45-50 דקות, אלא הופעות מלאות של שעה וחצי עד שעתיים, כל שזה לא פסטיבל שתופרים בו 6-7 הופעות בערב אלא אחד-שתיים.

ההפקה בסטנדרט מטורף מבחינת סאונד וארגון והאמנים לא מפסיקים לדבר על כמה שהם אוהבים לבוא ולהופיע כאן. ולמרות שהם אומרים את זה בכל ערב במקום אחר – כאן הם באמת מתכוונים לזה (נראה לי, לא?)

במסגרת הפסטיבל השנה (נחתנו בקנדה באמצע הפסטיבל) ראיתי 3 הופעות:

הראשונה היתה טריו של Danilo Perez עם Ben Street בבאס ו Adam Cruz בתופים. Danilo Perez מנגן בשנים האחרונות עם Wayne Shorter לצד הנגינה בטריו שלו. לא מפתיע שהוא בכושר מצוין ומנגן מדהים, במין תערובת של ג'אז קלאסי / מודרני / לטיני  ובדגש ריתמי חזק ומגוון מאד. נראה שהשנים עם Shorter לקחו אותו לכיוון יותר הרפתקני ומחפש ופחות ווירטואוזי מזה שהיה לו לפני כמה שנים, אבל עדיין המנוע הלטיני בוער מתחת למכסה הפסנתר שלו.




ההופעה השניה שראיתי בפסטיבל היתה של רביעיית Still Dreaming של Joshua Redman בטנור, Ron Miles בקורנט, Scott Colley בבאס ו Brian Blade המופלא בתופים.

זהו למעשה Tribute band ל Tribute band אחר. ז'תומרת: Joshua Redman והחברים מנגנים את המוסיקה של ההרכב Old and New Dreams שניגנו בו Dewey Redman (אבא של Joshua), Don Cherry, Charlie Haden ו Ed Blackwell, שהוא בעצמו היה הרכב מחווה למוסיקה של Ornette Coleman.

Old and New Dreams היו פעילים כעשור מאמצע שנות השבעים והוציאו ארבעה אלבומים: שניים ב Black Saint (Old and New Dreams מ 1976 ו Tribute to Blackwell מ 1987) ושניים ב ECM (Old and New Dreams מ 1979 ואלבום בהופעה חיה מ 1980 שנקרא Playing). מכיוון שכולם היו באמת מוזיקאים מופלאים - העדרו של כלי הרמוני הוא יתרון כי הוא מאפשר להם חופש פעולה אדיר מחד ומכריח אותם לשתף פעולה כדי ליצור חיבור ללא קונטקסט הרמוני מאידך. התוצאה שניתן לשמוע בארבעת האלבומים של Old and New Dreams באמת אחת המדהימות שיש.

ההרכב של Redman הבן, לא נופל רחוק מהעץ מבחינת הקונספט ואיכות הביצוע. הנגנים מעולים, האנרגיה גבוהה והתקשורת ביניהם מדהימה. הם נשמעים מצוין... אתם יודעים מה? אם כבר להיות קטנוני אז אולי יותר מדי מצוין. הבעיה מתחילה בהשוואה הבלתי נמנעת. אני אוהב יותר את Old and New Dreams עם הצליל המאד rough שלהם, עם המון אפריקה שקצת הולכת לאיבוד בהרכב של Joshua Redman שנשמע פחות מחוספס ויותר מהוקצע, ובעיקר חסרים לי שני הענקים Charlie Haden ו Ed Blackwell שהנוכחות שלהם גרמה ל Old and New Dreams להישמע כל כך טוב.

הנה וידאו של Still Dreaming מהופעה בניו יורק ב 2016:




והנה המקור, אלבום ההופעה החיה של Old and New Dreams ב 1980:



ההופעה השלישית והאחרונה שראיתי בפסטיבל השנה היתה של הרכב של החצוצרן Dave Douglas עם הסקסופוניסט Chet Doxas, פיגורה מוכרת ומוערכת מאד בסצינת הג'אז המקומית. הם הופיעו בעבר והקליטו  ב 2014  אלבום מקסים עם מוזיקה מקורית של שניהם. ההרכב נקרא Riverside ומנגן בו גם Steve Swallow בבאס ו Jim Doxas (אח של chet). הפעם הם הביאו גם אורחת מכובדת: Carla Bley.

אם להודות על האמת – Carla היתה הסיבה המקורית שבגינה הלכתי להופעה הזו. מעולם לא ראיתי אותה לפני כן בלייב והנחתי שחלון ההזדמנויות לראות אותה מופיעה הולך ונסגר.

לצערי התברר שקצת איחרתי  וה Escalator went over the hill. Carla נראית תשושה ורזה מהרגיל, ולמרות שניגנו שני קטעים שלה, והקהל הרעיף עליה אהבה ומחיאות כפיים, היא לא ממש הצליחה לשחזר את האנרגיות והקסם שלה, לא בנגינה ולא בנוכחות. אבל הי - עדיין יש לנו את Steve Swallow הנפלא.

בתופים, כאמור, ניגן Jim Doxas, האח של Chet, שגם הוא מסתבר מוזיקאי מקומי עסוק למדי. כבר הספקתי לראות אותו בעוד שתי הופעות מאז... מתופף מוכשר מאד שהולך בדרכיו הבלתי שגרתיות של Han Bennink יבל"א כולל כל השטיקים של קריעת ניירות, תיפוף על קירות, עמודים, כוסות, תיפוף על הגוף (ידעתם שזה נקרא "תיגוף"??), תליית שרשראות של פעמונים על הגוף, והקלאסי מכולם: רגל על ה snare.

מלבד שני קטעים של Carla Bley, ההופעה הוקדשה למוסיקה מתוך האלבום השני של Riverside שהוקלט כחודש לפני כן ונקרא The New National Anthem. אצל Douglas תמיד כיף, זה כמו להיכנס לחדר מלא מתגים וכפתורים ומותר להתנסות, להתעסק ולגעת בהכל. את Chet Doxas לא הכרתי לפני כן, אבל אני בהחלט יכול להבין למה כל כך אוהבים ומעריצים אותו כאן. צליל נהדר, מלא דמיון ובעיקר לא נשמע גנרי כמו עשרות סקסופוניסטים אחרים שפעילים היום. 

ממליץ בחום לשמוע את האלבום הראשון שלהם, הנה דגימה:



והנה קטע מההופעה עצמה:





בקיצור היתה לי חווית פסטיבל מגוונת וכייפית בסך הכל ובואו לא נשכח את עשרות דוכני האוכל ואת זה במיוחד (Le Smoking BBQ)



LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin