עברו הרבה שנים מאז ראיתי את Let's Get Lost, הסרט התיעודי של Bruce
Weber
על Chet Baker, וכבר שכחתי כמה שהוא מצויין.
אבל לפני כמה ימים הכרתי
לחבר את המוזיקה של Chet ואחרי שסיפרתי לו מעט על
דמותו האניגמטית ועל חייו נזכרתי שוב בסרט הנפלא הזה, שכולל ראיונות וצילומים אינטימיים
של Chet מדבר
בגילוי לב (או שמא במניפולטיביות?) על המוזיקה שלו, על הילדות, על החברים, על הנשים ועל הסמים וכן ראיונות עם הנשים בחייו, כולל אמו, שחושפים
צדדים נוספים באישיותו, והעיקר - המוסיקה הנפלאה, (כולל הצילומים מהקלטות האולפן ומההופעות), שמתנגנת לכל אורכו של הסרט, כפסקול מושלם לחייו. כל כך מלנכולי וכל כך נוגע ללב. כל כך Chet.
הדגש המוסיקלי בסרט הוא דווקא על השירה ופחות על נגינת החצוצרה, אבל כמו שסיפר Russ Freeman שהקליט עם Chet בלייבל Pacific בסוף שנות החמישים - ההחלטה לשיר היתה של Chet ושל המפיק Dick Bock ונבעה בעיקר משיקולים מסחריים.
אז להשלמת התמונה, יש סרט תיעודי נוסף שנקרא Chet Baker - The Last Days שביים Willem Ouwerkerk וכולל ראיונות שמתמקדים פחות באישיות הרומנטית של Chet ויותר ביצירה המוסיקלית שלו:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה