מתחת לרדאר: ג'אז בדרום, וויליאם פארקר בתל אביב, עמית פרידמן והטריפל טנור באטל וגם הפתעה

 יש לי שתי בשורות מעניינות וחשובות לספר הפעם:

בשקט בשקט ומתחת לרדאר של רובנו נולד מועדון ג'אז חדש. לא בתל אביב ואפילו לא במרכז. הבשורה הגדולה היא בעובדה שמועדון הג'אז הזה הוא לגמרי קהילתי ולא מסחרי. הוא נמצא בלהבים, ומי שמפעילה אותו היא אורלי שטרן, תושבת להבים, חובבת ג'אז, שמאמינה שאפשר וצריך להביא את הג'אז גם לפריפריה הדרומית.  ההופעות מתאפשרות הודות לתמיכתו הנדיבה של המתנ"ס בלהבים, ומתקיימות באויר הפתוח והקריר ברחבת בית המייסדים של להבים, עם הגברה מינימלית וקהל שמגיע מכל רחבי הנגב.

עד כה קיים המועדון מספר הופעות בהן ניגנו בין היתר: ג'ס קורן, ארז ברנוי, עופר ואייל גנור, קטיה טובול, הילה קוליק, שי זלמן ועוד. ולאורלי יש כבר תוכניות לעוד הופעות במהלך חודשים רבים קדימה.

ההופעה האחרונה שקיים המועדון היתה רביעייה (יהונתן כהן בטנור, ניצן קולקו בפסנתר, אלון ניר בבס ושי זלמן בתופים) שעשתה מחווה נפלאה למוזיקה של  John Coltrane. מבחינתי, די היה רק לשמוע את יהונתן מנגן סט שלם שכולו המוזיקה של קולטרין, שאליה הוא כל כך מחובר ואוהב, עם הסאונד המטורף שלו והשפה הכל כך קולטריינית שלו, אבל לכך התווסף גם ההרכב המעולה בהנהגת שי זלמן שהיה כהרגלו כל כך יצירתי, אנרגטי ומפיץ אור ביחד עם הנגינה הנפלאה, האינטליגנטית  וספוגת המסורת של קולקו ושל אלון ניר ותוסיפו לכך גם הרצאה מקדימה על קולטריין האיש ועל המוזיקה שלו – ותבינו למה חזרתי כל כך מבסוט מהופעה שהתקיימה רבע שעה נסיעה מביתי.

אז אני שמח לבשר שיש סוף סוף בית חם לאוהבי הג'אז בדרום. ומי שגר באיזור והמחשבה על הנסיעה הלוך וחזור לתל אביב היוותה אצלו שיקול מכריע אם ללכת להופעות ג'אז חיות – ממליץ לכם מאד לבוא ולהצטרף אלינו למועדון הג'אז בלהבים. ואל תשכחו לבוא להגיד שלום.

ההופעה הבאה תתקיים ביום חמישי, 15 ביולי 2021 בשעה 21:00, וינגנו בה השלישייה של הפסנתרן ארי ערב,  עם אסף חכימי בבס וגלעד דוברצקי בתופים ואליהם תצטרף החלילנית הנפלאה הדר נויברג.

לינק לרכישת כרטיסים

הבשורה השניה, וגם היא קורית בשקט יחסי, היא שהרביעייה של הבסיסט האגדי William Parker בדרכה לארץ ותופיע בתחילת יולי במועדון לבונטין 7. מי שמצוי קצת בז'אנר הג'אז החופשי ודאי שמע על רביעיית In Order To Survive שקיימת בצורה זו או אחרת כבר מאז 1993. כיום מנגנים בה, מלבד William Parker בבאס, גם Rob Brown באלט, Cooper Moore בפסנתר ו Hamid Drake בתופים.

ולמי שלא מכיר, הנה וידאו של הופעה של הרביעייה מחוזקת בחצוצרן Lewis Barnes ובטרומבוניסט Steve Swell ממועדון ה stone בניו ניורק משנת 2013:

והנה קטע מתוך אחד מהאלבומים של הרביעייה :

בהחלט לא לכל אחד, אבל מי שמוכן להתנסות ולפתוח את האזניים והלב למוזיקה מאולתרת "על מלא" יקבל חוויה מדהימה.

בסך הכל תקיים רביעיית In Order To Survive שתי הופעות (בימים 6 ו-7 ביולי) כשלכל הופעה תקדם הופעת פתיחה מעולה בפני עצמה:

ב 6 ביולי תקדם להופעת הרביעייה של Parker רביעיית שי חזן (שלא ניתן להמעיט בהשפעה של William Parker על המוזיקה שלו) עם שי חזן בבאס, אלברט בגר בטנור, רועי זוזובסקי בחצוצרה וחיים פסקוב בתופים.

ואת ההופעה של הרביעייה ב7 ביולי תפתח רבעיית אסיף צחר. עם אסיף צחר בטנור, מילטון מיכאלי בפסנתר, אסף שחורי בבאס וחגי פרשטמן בתופים.

וביום שישי ה-9 ליולי תופיע ה  - WILLIAM PARKER ORKESTRAהשמות הבולטים של הג'אז החופשי בישראל ביחד עם William Parker ובניצוחו ינגנו את המוזיקה של William Parker עצמו.

עם אורי קפלן ,אלברט בגר, אסיף צחר, רועי זוזובסקי , מילטון מיכאלי, שי חזן, דניאל שריד, איילת לרמן, אסף שחורי, חגי פרשטמן, חיים פסקוב 

לינק לרכישת כרטיסים  

ומכיוון שאני כבר חורג ממנהגי ומספר לכם על הופעות, אספר גם על ערב חד פעמי מיוחד במינו שתקיים קהילת הג'אז החברתי במועדון הבית שלנו – טרמינל 4 – ביום רביעי ה 14 ביולי ובו שתי הופעות :

האחת הופעה של רביעיית עמית פרידמן (עם ניצן קולקו בפסנתר, גלעד אברו בבאס ועופרי נחמיה בתופים) שחוגג גם את יציאת אלבומו החדש (השלישי והנפלא כקודמיו) שנקרא: Unconditional Love. פרידמן הוא לא רק סקסופוניסט ענק אלא, בין היתר, גם מלחין נפלא שעולם ההשפעות שלו רחב מאד ומגיע גם מתחומים שאינם בהכרח ג'אז. המוזיקה שלו מרתקת ויפהפיה, ספוגה באינספור השפעות, מקומיות ואחרות ובעיקר מאד מאד יפה. 

ואם עוד לא שמעתם את כל האלבומים שלו - מצפה לכם עונג אדיר.

מיד לאחריה יתקיים הטנור טריפל באטל – "קרב" סקסופוניסטים בהשתתפות שלושה מנגני הטנור הטובים ביותר בארץ, משלושה דורות שונים: ארז ברנוי, עמית פרידמן ואלכסנדר לוין. יהיה אש.

לינק לרכישת כרטיסים (אחרונים) 

 ומכיוון שהגעתם עד לכאן, ומכיוון שעסקינן בדברים שעוברים מתחת לרדאר, הנה פרס קטן. אלבום קטן ונפלא של Sonny Criss, נגן אלטו משובח ולא מוכר דיו, בהקלטה שנערכה בשיקאגו בראשית 1959 עם לא אחר מאשר  Wynton Kelly בפסנתר, Bob Cranshaw בבאס, Walter Perkins בתופים, ואליהם מצטרף טרומבוניסט מעולה בשם Ole Hansen בארבעה מתוך שבעת הקטעים. הם מנגנים בעיקר סטנדרטים ושני קטעים מקוריים של Criss. אבל הנגינה הבלוזית של Criss פשוט נהדרת עם טיימינג ופרייזינג מושלמים מצדו ומצד כל ההרכב. אני מוצא את עצמי שומע את האלבום הזה בלופ בימים האחרונים ולמרות שאין בו תחכום רב או מקוריות – אני נהנה בכל פעם מחדש ומוצא בכל שמיעה משהו אחר שמרתק אותי.

בקיצור – אלבום קטן אבל ממזר. שימו אוזן, מה 'כפת לכם? 

שבת שלום.

אילת 2019 - יום ראשון

שלום חברים, אחרי שנתיים שלא הייתי כאן, אני חייב להודות שהתגעגעתי לפסטיבל הג'אז באילת. אפילו החום שהיה כמעט בלתי נסבל עבורי ניסה להסביר פנים והתמתן מעט, בעיקר בזכות הבריזה מהים.

אל הופעת הפתיחה של אבישי כהן (באס) הגעתי מעט באיחור אבל הספקתי לראות שלא הרבה השתנה. אבישי הוא עדיין הבאסיסט המעולה שהכרנו, והטריו שלו, עם אלצ'ין צ'ירינוב ונעם דוד בתופים, עושה את העבודה. חוש הומור אף פעם לא היה הצד החזק שלו, וגם זה לא השתנה. אבי ליבוביץ' ושם טוב לוי שהתארחו וגם ניגנו כל אחד דואט עם כהן (הדואטים הללו היו פסגת ההופעה לטעמי) הוסיפו גיוון ועניין ובאופן כללי ההופעה היתה טובה למעט הסאונד האגרסיבי מדי לטעמי ב Port Arena.

הטריו של אבישי כהן והאורחים: אבי לייבוביץ' ושם טוב לוי.
צילום: פטר ויט

אבי לייבוביץ' ואבישי כהן. צילום: פטר ויט

משם המשכתי לשמוע את הטריו של Ari Hoenig עם אור ברקת וניתאי הרשקוביץ'. במילה אחת:

וואו.

איזה טריו. לא חושב שאי פעם שמעתי בלייב טריו כל כך מהודק (אולי הטריו של Michel Camilo בימיו הטובים, אבל זה כל כך שונה). ארי, ניתאי ואור יושבים כל כך טוב ונינוח ביחד ואז ארי פותח מנועים והרכבת המוזיקלית הזו יוצאת למסע מטורף, מפתיע, דינמי בצורה יוצאת דופן, שובר ציפיות בכל שניה, כזה שמשאיר אותך על קצה הכסא כל ההופעה. רק מי שמנגנים ומופיעים ביחד הרבה זמן יכולים להישמע ככה.

אלי דג'יברי, שהציג את הוניג בתחילת ההופעה, כ Master of Rhythm, לא יכול היה לספק הגדרה קולעת יותר למה ששמענו. עם סט די מינימליסטי, מגע עדין ודינמיקה מופלאה הוניג שייט במרחב המוזיקלי כמו במטריקס. היפוכים, הזזות, הכפלות, האטות והאצות – כולם מונחים טכניים שלא עושים צדק עם המוזיקה שהוא מוציא מהתופים. לא היה רגע דל בהופעה הזו ואי אפשר היה שלא להעריך את כמות העבודה, הזמן והאינטליגנציה שהושקעו בלהביא שלושה מוזיקאים לרמה כזו של תיאום.

טריו מושלם: ארי, אור וניתאי. צילום: פטר ויט

ניתאי הרשקוביץ' ואור ברקת היו שותפים מושלמים לחוויה הזו. ניתאי, פסנתרן סופר אינטליגנטי ורגיש, שבשנים האחרונות צריך לטוס עד לניו יורק בשביל לשמוע אותו מנגן, נתן הופעה מדהימה שבה שום דבר לא היה צפוי ויחד עם זאת הכל היה נטוע מאד בתוך מסורת הג'אז. הוא מפתח כמה רעיונות מוזיקליים ממש מאפס, נותן לכל אחד לגדול מעט ואז מניח אותו בצד ועובר לחקור משהו אחר, לשחק איתו לכמה רגעים ושוב נותן לדמיון שלו לקחת אותו למקום ולרעיון אחר. ואז הוא חוזר לאחד הרעיונות הקודמים, מרחיב אותו או מחבר אותו לרעיון אחר, אבל העניין הוא שכל האלתור והחופש היצירתי הזה מתקיים בתוך מסגרת ריתמית שמשתנה ללא הרף והכל קורה במין טבעיות בלתי הגיונית כזו שנשמעת כל כך טוב, לעזאזל, כי בזמן שארי וניתאי שוברים כל ציפייה מוזיקלית, היה זה אור ברקת שניגן בקור רוח ובחצי חיוך את הבסיס האיתן, המוצק והברור אליו יחזרו ועל גביו הם ניגנו.

ניתאי הרשקוביץ',. צילום: פטר ויט

אם לא הבנתם – זו היתה, לדעתי, ההופעה הטובה ביותר של הערב, ואני מקווה שהפסטיבל יזמן לי עוד רגעים כאלה בימים הבאים.

עד אז אתם מוזמנים לשמוע את האלבום שלהם שיצא לא מזמן.

לשמיעת האלבום בספוטיפיי - לחץ על התמונה

משם המשכתי לשמוע את Marquis Hill וה Blacktet שלו. בניגוד לחזותו החיצונית, Hill הוא מוזיקאי עדין ורגיש וחצוצרן מצוין. בימים האחרונים הוא שהה באילת, לימד והדריך מוזיקאים צעירים בסדנת הג'אז של הפסטיבל והחוויה הזו כנראה היתה מאד משמעותית עבורו כי הוא ציין אותה מספר פעמים וזכה לתשואות רמות מצד הסטודנטים הצעירים שמילאו את אולם ה Red Note. הם ניגנו חומר מקורי ולמרות שהמוזיקאים היו טובים (אהבתי את Logan Richardson באלט ואת Joel Ross שניגן ויבראפון ופסנתר, והיו לו לא מעט רגעים מעניינים) והחומר ממש אחלה - אני לא יכול לומר שההופעה השאירה בי איזשהו חותם. נהניתי לשמוע (ונשארתי עד הסוף).

Marquis Hill ו Logan Richardson. צילום: פטר ויט

Marquis Hill. צילום: פטר ויט

ההופעה הבאה היתה פרוייקט "לא סטנדרטים" של תומר בר וחברים מוכשרים (ניצן בר, אלכסנדר לוין, יוראי אורון, עופרי נחמיה, יוליה קליין, נועה איילי, נועם חיימוביץ' וניצן קנטי) במסגרתו לוקחים שירים ישראליים (ממש לא סטנדרטים) ומעניקים להם טיפול מקיף. כבר כמה שנים שהם עושים את זה והפעם הם משיקים אלבום:

לשמיעת האלבום בספוטיפיי - לחץ על התמונה

אני לא בטוח שהקהל שבא להופעה ידע מה בדיוק צפוי לו, בייחוד מאחר ששמעתי לא מעט אנשים שסיפרו שהם הולכים להופעה של גרוניך ורכטר... אבל מי שבא עם אוזניים ולב פתוחים – לא התאכזב. התארחו שם אלון אולארצ'יק, שלמה גרוניך, רונה קינן, שלומי שבן ויוני רכטר שנראו כנהנים מאד להתמודד עם האתגר המורכב שתומר בר יצר מהשירים שלהם.

תומר בר. צילום: פטר ויט

אלכסנדר לוין. צילום: פטר ויט

שלמה גרוניך. צילום: פטר ויט

יוראי אורון וניצן בר. צילום: פטר ויט

לפני סיום:

* תודה ענקית לפטר ויט. שבזמן שאני ישבתי והקשבתי למוזיקה, לא הפסיק להתרוצץ ולחפש זוויות צילום, ובאדיבותו כל התמונות בפוסט הזה.

* בלילה הראשון של הפסטיבל לא נרשמה צפיפות חריגה מה שאפשר התנהלות נוחה בין האולמות ומול דוכני המזון.

* יוזמה חדשה ומבורכת מציעה שימוש לאורך כל הערב בכוסות רב פעמיות במקום כוסות הפלסטיק החד פעמיות (ניתן לקבל כוסות רב פעמיות כנגד פיקדון בכניסות לפסטיבל). גם שומרים על הסביבה וגם מקבלים הנחה במילוי חוזר J

* ואחרון וממש לא חביב – כרטיסי הכניסה מחייבים סריקה בכניסה להופעה וביציאה ממנה. מי שעזב הופעה לפני שנסתיימה וללא שכרטיסו נסרק ביציאה חווה עיכובים ארוכים ומעצבנים בכניסה להופעה האחרת (שהחלה בזמן שההופעה הראשונה עדיין נמשכה). אני מבין שזה ניסיון להתמודד עם תופעת העברת הכרטיסים בין אנשים, אבל היישום בשטח עדיין לא בשל.  

הזורעים בדמעה - חמישיית עומר אביטל ואורחים במשכן בתל אביב

צילום: יוסי צבקר

את מה שקרה אמש במשכן אפשר לסכם במילים מתוך תהילים קכו, פסוק ה': "הזורעים בדמעה, ברנה יקצורו". עומר אביטל, אחד מעמודי התווך של הג'אז הישראלי, הגיע להופיע במשכן לאומנויות הבמה בתל אביב (בפעם הראשונה עם הרכב בהובלתו), וסיפק הוכחה חיה וניצחת כי הג'אז הישראלי חי, בועט והתקדם מן השוליים אל המרכז המוסיקלי. הקהל שגדש את המשכן, שרובו לא ממש צרכן ג'אז בימים כתיקונם, הצביע בידיים וברגליים כשההופעה נסתיימה כמעט לא היה מי שנותר אדם ישוב במקומו. כולם רקדו, מחאו כפיים והריעו.

לאורך כל ההופעה בלטו האנרגיות ושמחת החיים שמאפיינים את עומר אביטל, האיש והמוסיקה, ואי אפשר היה לפספס את העובדה שאביטל נהנה על הבמה לא פחות מהקהל שבא לשמוע אותו. הוא צחק, שר, רקד אפילו יותר מאשר בדרך כלל (וזה הרבה).

צילום: יוסי צבקר

אבל אפילו אביטל לא יכול היה לעשות את זה לבד. הפרטנרים שלו היו נפלאים.  הבחירה להעמיד בפרונט שני טנוריסטים היא פשוט הברקה. אלכסנדר לוין ואסף יוריה נשמעים מעולה ביחד והחיבור ביניהם כמו גם החיבור של שניהם למוסיקה של אביטל מחשמל. האנרגיה שזורמת בין שני הטנורים מזכירה את ה Duels שהיו נהוגים בין גדולי הטנוריסטים בימיו הגדולים של הג'אז והיכולת שלהם לעבור מנגינת מוטיבים תימניים לנגינת בלוז חמה ומשם לסקרימינג קולטרייני מייצרת ניצוצות. כשיוריה עובר ל Saxello הסאונד של ההרכב בכלל מקבל אדג' מטורף.

עופרי נחמיה שיכול לנגן כל דבר, ניגן מעולה כהרגלו תוך שהוא עובר בקלילות בין המקצבים והמשקלים המשתנים ללא הפסק וביחד עם עומר אביטל נתן את הגרוב שמניע את הרכבת הזאת ועדן לדין, התוספת האחרונה להרכב (החליף את יונתן אבישי), הביא את הקטע שלו ומשך החוצה בצורה נפלאה ומעוררת בסולואים שלו, חושף קו מחשבה מקורי ומסקרן.

צילום: יוסי צבקר

באלבומים ובסיבובי ההופעות הקודמים שלו שיתף עומר אביטל פעולה עם נגנים ותיקים (יחסית) ומוכרים, כמו החצוצרן אבישי כהן, יונתן אבישי, Joel Frahm, Aaron Goldberg, Mark Turner, Jason Lindner ועוד אבל הפעם הוא הלך על הרכב צעיר בעל נסיון מועט. העובדה שאביטל מסתובב כיום בעולם ומופיע עם חבורת ישראלים צעירים ולא כל כך מוכרים עדיין (בדומה להרכבים של אלי דג'יברי ואבישי כהן הבאסיסט, למשל) גם היא חלק חשוב ממסורת הג'אז. לאורך השנים תמיד היו מובילי ההרכבים מחפשים את הצעירים המוכשרים והמבטיחים, ובעצם צירופם להרכב הם טיפחו והכשירו את הדור הבא. 

צילום: יוסי צבקר

לצד החמשייה הזו הופיעו גם שלושה אורחים: הזמרת חיה סמיר, הזמר והתופעה רביד כחלני (שהקים יחד עם אביטל את ימן בלוז לפני כשש שנים) ובשני הקטעים האחרונים הצטרף גם הפרקשניסט הפנטסטי דודו בלילטי. ביחד הם ביצעו ביצועים מורחבים ל"הזורעים בדמעה", איילת חן, אלי (של ימן בלוז), חמינא ו Afrique שלא השאיר אף מאזין אדיש. לא פחות מהמוסיקה של עומר היתה זו הכריזמה של כחלני המוכשר שניחן בסטאר קואליטי נדיר במקומותינו ולצד השירה המעולה בתימנית, הקולות והאפקטים שהוציא מעצמו ומקופסת הפח עליה תופף, רקד על הבמה תוך שהוא מטריף, ובצדק, את כל מי שנמצא לידו.

היה קצת מצחיק לראות בכל החגיגה התימנית / מרוקאית / אפריקאית הזו את שני הסקסופוניסטים, שאין לבנים מהם, מנסים להשתלב בחגיגה האוריינטלית ולרקוד אבל כשהם הרימו את הכלים ונשפו – הם נשמעו אותנטיים כאילו ינקו את המוסיקה הזו משחר ילדותם.

רוצים דוגמה? קבלו את "איילת חן" בוידאו (ותודה ליובל אראל מ"הבלוג של יובל אראל" ששיתף בשמחה):

צילום: יוסי צבקר

המוסיקה של אביטל כל כך אפקטיבית משום שהיא נטועה עמוק הן במסורת הג'אז והן במסורת האפריקאית ואביטל הצליח למצוא ולהביא את נקודת החיבור האישית שלו בין המוסיקה מהרחוב ומהבית לבין הג'אז האמריקאי. בהתחשב בכך שמוסיקת הרחוב והבית שלו מכילה לא מעט מוסיקה תימנית ומרוקאית, הרי שאפריקה היתה שם כל הזמן ברקע, בדיוק כפי שאפריקה נכחה במוסיקה של כל גדולי הג'אז האמריקאי. כל מה שהיה צריך זה את האדם הנכון, עם הפתיחות המוסיקלית, עם הידע והנסיון הרב שצבר בסצינת הג'אז האמריקאי ועם לב וחיוך ענק שידע לייצר את קוקטייל הג'אז הישראלי הזה שידבר לא רק אל הגרעין המצומצם של חובבי הג'אז אלא לקהל רחב הרבה יותר.

תודה מקרב הלב ליוסי צבקר, האחד והיחיד, על התמונות הנהדרות.

החמישיה: לוין, אביטל, יוריה, לדין ונחמיה
צילום: יוסי צבקר

ובונוס אחד קטן לפני סיום, הנה הופעה של החמישייה (עם יונתן אבישי בפסנתר) ביריד הג'אז Jazzahead מנובמבר 2016:

חמישיית עומר אביטל במשכן - 27.1.2017

ביום שישי ה 27.1.2017 תופיע חמישיית עומר אביטל במשכן. בשנים האחרונות יש פחות ופחות סיכוי לתפוס את עומר וההרכב שלו בארץ מכיוון שהם מופיעים בעיקר בחו"ל, אז הנה הזדמנות נהדרת וממש ימים ספורים לאחר שהחמישייה הקליטה אלבום חדש.

ההרכב החדש דומה מאד להרכב שהקליט לפני פחות משנה את Abutbul Music המצוין , למעט עדן לדין שמחליף את יונתן אבישי על הפסנתר, מנגנים שם: אסף יוריה ואלכסנדר לוין בסקסופונים, עומר אביטל בבאס ועופרי נחמיה בתופים.

בהופעה במשכן הם יארחו את חיה סמיר ורביד כחלני (מ"ימן בלוז") וכמו בכל ההופעות של עומר אביטל – תהיה מוסיקה מעולה, אנרגיות גבוהות וכיף.

אז מי בא ?

Itamar Borochov - Wanderer Song

אני מבשל סקירה על האלבום Outset של איתמר בורוכוב שמתנגן אצלי לפחות פעם בשבוע בחודשים האחרונים. בינתיים קבלו וידאו חדש לקטע Wanderer Song (באלבום הוא נקרא Pain Song) מאיתמר בורוכוב, הפעם בהרכב עם גדי להבי בפסנתר, אברי בורוכוב בבאס ועופרי נחמיה בתופים:

פסטיבל הג'אז בים האדום 2014 - חלק ראשון

צילום: אלוני

הגיע הזמן לסכם את פסטיבל הג'אז בים האדום 2014. כשחושבים על זה, זהו בעצם הפסטיבל האחרון שנשאר לאחר היעלמו של פסטיבל הג'אז תל-אביב. אלא שהשנה היה מעט עצוב בפסטיבל, בשל מיעוט הקהל. ברוב ההופעות שנכחתי בהן הקהל לא מילא אפילו שליש מן המושבים. בימיו הגדולים של הפסטיבל פעלו במתחם הנמל 4 אולמות. בפסטיבל הנוכחי כבר היו רק שניים.

אפשר, כמובן, להיתלות בנסיבות הביטחוניות שגזרו עלינו חופש גדול נאחס במיוחד. באופן אישי, כמעט ולא הקשבתי למוסיקה בשבועות האחרונים פשוט מחוסר חשק ומצב רוח. דווקא מבחינת התוכנית האמנותית רוב האמנים הזרים לא ביטלו ובמקומם של אלו שכן ביטלו קיבלנו תחליפים ראויים ולפעמים אף יותר מכך.

פתחתי את הפסטיבל ביומו השני בגיחה קצרה להופעה של Diane Schuur. אני יודע שאתם מרימים גבה אבל הייתי חייב לבדוק מה שלומה לאחר שבני משפחה שביקשו ממני "המלצה למתחילים" חזרו מוקסמים וקורנים מההופעה שנתנה Schuur ביום הראשון. אני, כצפוי, פחות התרשמתי. Schuur מקצוענית עם קילומטראז' מכובד כבר רחוקה משיאה, גם מבחינה ווקאלית וגם מבחינת האנרגיות שהיא מביאה איתה. Joel Frahm בטנור היתה הסיבה היחידה שנשארתי לשמוע עוד קטע, אבל גם הוא לא הצליח לרתק אותי לכסא ולכן הלכתי בלי נקיפות מצפון לצד השני של הנמל שם ניגנו רביעיית עופרי נחמיה ושחר אלנתן. הם ניגנו מוסיקה מקורית של עופרי (שהוא מתופף צעיר ומצוין) ושל שחר (גיטריסט שהזכיר לי בנגינתו את Pat Matheny). יחד עמם ניגנו גם גדי להבי בפסנתר וטל משיח בבאס. המוסיקה היתה טובה, לפרקים אפילו טובה מאד אבל חוסר הניסיון ניכר מאד גם בנגינה וגם בהתנהלות הכללית שלהם. אין ספק שצמח כאן דור חדש של מוסיקאים צעירים, בעלי יכולות מרשימות מאד אבל אני חושב שיש להם עדיין דרך ארוכה להוכיח שיש להם גם מה להגיד כמוסיקאים וכאמנים מעבר ליכולות הטכניות על הכלי.

Fred Hersch. צילום: אלוני

משם המשכנו לסיבה העיקרית בגללה ירדתי לאילת – שלישיית Fred Hersch. כפי שכבר כתבתי, מדובר בהגשמת חלום עבורי. פרד הרש (פסנתר) התאושש מהתפרצות אלימה מאד של מחלת האיידס ב 2008 שכמעט לקחה את חייו והותירה אותו חודשיים בקומה. לאחר שיקום ארוך הוא חזר להופיע רק בשנים האחרונות. כמעט ונואשתי מהסיכוי לשמוע אותו לייב והנה הוא כאן, חי ובועט. Hersch הקליט די הרבה, הרכבים שנעים מסולו ועד חמישייה, אבל לשמוע אותו בטריו זו בהחלט חוויה משמעותית. 

הסגנון שלו מאד מלודי ועדין ומושפע מאד ממוסיקה קלאסית, וקשה שלא להיזכר ב Bill Evans למשמע נגינתו אבל יש בו הרבה מעבר לכך. מדובר בפסנתרן ומורה ברמה הגבוהה ביותר (תלמידיו המפורסמים הם Brad Mehldau שניתן לשמוע בנגינתו הרבה מאד מהרש ועליו אמר הרש שהוא לקח את העניין עם יד שמאל קצת יותר מדי רחוק... , ו Ethan Iverson). Hersch עצמו לקח כמה שיעורים אצל Jaki Byard בשנות ה-70 אך מלבד זאת, הוא פשוט למד מהאזנה לפסנתרנים גדולים כמו Jimmy Rowles ו Tommy Flanagan וכמובן תוך כדי עבודה והוא עבד עם לא מעט מהגדולים: Stan Getz, Joe Henderson, Charlie Haden. 

הטריו שבא אתו לארץ הוא הטריו הקבוע שלו בשנים האחרונות (הקליטו ביחד את Whirl, Alive At the Village Vanguard ואת Floating) וההקשבה ההדדית והכימיה ביניהם נהדרת.

 צילום: אלוני John Hebert

 צילום: אלוני Eric McPherson

היה ברור לי שאחרי ההופעה הזו יהיה קשה לרצות אותי, ואכן Lee Konitz הותיר אותי מאוכזב. למען ההגינות יצוין שאף פעם לא הייתי מחובבי קוניץ ולא הבנתי על מה ההתרגשות הגדולה. כן נכון, פעם הוא היה .... אבל היום הוא בעיקר לא: לא בטיים, לא קוהרנטי בנגינה ולא ברור לי. היחיד שממנו נהניתי בהופעה הזו היה הפסנתרן Dan Tepfer שמלווה את לי קוניץ בשנים האחרונות והוא הצליח להוות איזשהו דבק להופעה הזו. בצאתי פגשתי שני מעריצים כבדים וותיקים של קוניץ. הספיק להם מבט קצר בפני כדי לדעת בדיוק מה אני מרגיש: "צריכים לצרוך 80 אלף מייל של קוניץ כדי להנות מהופעה כזו של קוניץ" אמרו וצחקו לי בפנים.

עומר אביטל. צילום: קביליו

אז החלטתי ללכת על בטוח ולשמוע את חמישיית עומר אביטל שהורכבה מאבישי כהן, Joel Frahm, יונתן אבישי ו Daniel Freedman. הסחורה כאן ידועה ומוכרת אך כמו תמיד מהנה וממכרת. אני יודע שיש מי שיעקמו את האף בסלידה ויגידו שעומר אביטל ממחזר את עצמו לדעת ושהוא לועס שוב ושוב את אותו פלאפל. אבל הי – זה הפלאפל הכי טוב בעיר ואף אחד לא יודע להכין אותו טוב יותר ממנו. הפעם אבישי כהן הוריד מעט נוכחות לטובת יותר זמן מסך ליונתן אבישי שהיה, כמו תמיד, בלוזי פשוט ונהדר (חכו לחלק השני).

השילוב של אבישי עם Joel Frahm פשוט פצצה, עם סאונד חם וקריספי. בכלל Joel Frahm נשמע לגמרי בבית בתוך המוסיקה הזו, כאילו גדל וניגן עם החבורה הזו מאז ומעולם. עומר כרגיל נהנה מכל רגע ואפילו דובי לנץ לא התאפק ועלה לרקוד על הבמה.

חכו, לא נגמר יש גם חלק שני, אבל בינתיים, ומכיוון שהטלויזיה הישראלית כבר מזמן אינה מעוניינת לצלם ולשדר את הפסטיבל, קבלו הופעה של חמישיית עומר אביטל בפסטיבל הג'אז ב Nice 2013 כפי שהוקלטה לערוץ Mezzo: