שנה טובה ממונטריאל....

שלום חברים ושנה טובה.

למי מכם שתוהה להיכן נעלמתי בחודשים האחרונים – אל דאגה, הכל בסדר. נסעתי עם משפחתי למונטריאל למשך שנתיים ולכן אהיה מנותק בשנתיים הקרובות מסצינת הג'אז הישראלית, לפחות בכל מה שקשור בהופעות חיות בישראל.

מצד שני, הצד החיובי הוא שיש במונטריאול סצינת ג'אז שוקקת והמון מוסיקאים מצוינים, מקוריים ורעבים ולא מעט מקומות שאפשר לשמוע בהם מוסיקה חיה מדי ערב.

עד כה הלכתי למספר הופעות, חלקן במסגרת פסטיבל הג'אז הבינלאומי של מונטריאול, שהוא אגב שונה מאד מפסטיבלים אחרים שאני רגיל ללכת אליהם.

ה  Festival International du Jazz de Montreal  קיים מ 1980  ומתרחש בסוף חודש יוני – תחילת חודש יולי. זה פסטיבל ענק מבחינת כמות הבמות וסדר הגודל של האמנים המופיעים בו, רובם כמובן אינם מנגנים ג'אז...

חלק גדול מן ההופעות מתקיים בחוץ, בבמות גדולות ופתוחות וכמובן בחינם. הקהל מאד מגוון, המון צעירים ומשפחות שמגיעים במיוחד מכל רחבי קנדה לשמוע מוזיקה ולהיות חלק מההפנינג, ופה דוכני הרחוב והאווירה בין המופעים היא באמת חלק בלתי נפרד מהעניין.

הופעות ההארד קור ג'אז מתקיימות באולמות שונים ברחבי העיר והן לא "הופעות פסטיבל" של 45-50 דקות, אלא הופעות מלאות של שעה וחצי עד שעתיים, כל שזה לא פסטיבל שתופרים בו 6-7 הופעות בערב אלא אחד-שתיים.

ההפקה בסטנדרט מטורף מבחינת סאונד וארגון והאמנים לא מפסיקים לדבר על כמה שהם אוהבים לבוא ולהופיע כאן. ולמרות שהם אומרים את זה בכל ערב במקום אחר – כאן הם באמת מתכוונים לזה (נראה לי, לא?)

במסגרת הפסטיבל השנה (נחתנו בקנדה באמצע הפסטיבל) ראיתי 3 הופעות:

הראשונה היתה טריו של Danilo Perez עם Ben Street בבאס ו Adam Cruz בתופים. Danilo Perez מנגן בשנים האחרונות עם Wayne Shorter לצד הנגינה בטריו שלו. לא מפתיע שהוא בכושר מצוין ומנגן מדהים, במין תערובת של ג'אז קלאסי / מודרני / לטיני  ובדגש ריתמי חזק ומגוון מאד. נראה שהשנים עם Shorter לקחו אותו לכיוון יותר הרפתקני ומחפש ופחות ווירטואוזי מזה שהיה לו לפני כמה שנים, אבל עדיין המנוע הלטיני בוער מתחת למכסה הפסנתר שלו.

ההופעה השניה שראיתי בפסטיבל היתה של רביעיית Still Dreaming של Joshua Redman בטנור, Ron Miles בקורנט, Scott Colley בבאס ו Brian Blade המופלא בתופים.

זהו למעשה Tribute band ל Tribute band אחר. ז'תומרת: Joshua Redman והחברים מנגנים את המוסיקה של ההרכב Old and New Dreams שניגנו בו Dewey Redman (אבא של Joshua), Don Cherry, Charlie Haden ו Ed Blackwell, שהוא בעצמו היה הרכב מחווה למוסיקה של Ornette Coleman.

Old and New Dreams היו פעילים כעשור מאמצע שנות השבעים והוציאו ארבעה אלבומים: שניים ב Black Saint (Old and New Dreams מ 1976 ו Tribute to Blackwell מ 1987) ושניים ב ECM (Old and New Dreams מ 1979 ואלבום בהופעה חיה מ 1980 שנקרא Playing). מכיוון שכולם היו באמת מוזיקאים מופלאים - העדרו של כלי הרמוני הוא יתרון כי הוא מאפשר להם חופש פעולה אדיר מחד ומכריח אותם לשתף פעולה כדי ליצור חיבור ללא קונטקסט הרמוני מאידך. התוצאה שניתן לשמוע בארבעת האלבומים של Old and New Dreams באמת אחת המדהימות שיש.

ההרכב של Redman הבן, לא נופל רחוק מהעץ מבחינת הקונספט ואיכות הביצוע. הנגנים מעולים, האנרגיה גבוהה והתקשורת ביניהם מדהימה. הם נשמעים מצוין... אתם יודעים מה? אם כבר להיות קטנוני אז אולי יותר מדי מצוין. הבעיה מתחילה בהשוואה הבלתי נמנעת. אני אוהב יותר את Old and New Dreams עם הצליל המאד rough שלהם, עם המון אפריקה שקצת הולכת לאיבוד בהרכב של Joshua Redman שנשמע פחות מחוספס ויותר מהוקצע, ובעיקר חסרים לי שני הענקים Charlie Haden ו Ed Blackwell שהנוכחות שלהם גרמה ל Old and New Dreams להישמע כל כך טוב.

הנה וידאו של Still Dreaming מהופעה בניו יורק ב 2016:

והנה המקור, אלבום ההופעה החיה של Old and New Dreams ב 1980:

ההופעה השלישית והאחרונה שראיתי בפסטיבל השנה היתה של הרכב של החצוצרן Dave Douglas עם הסקסופוניסט Chet Doxas, פיגורה מוכרת ומוערכת מאד בסצינת הג'אז המקומית. הם הופיעו בעבר והקליטו  ב 2014  אלבום מקסים עם מוזיקה מקורית של שניהם. ההרכב נקרא Riverside ומנגן בו גם Steve Swallow בבאס ו Jim Doxas (אח של chet). הפעם הם הביאו גם אורחת מכובדת: Carla Bley.

אם להודות על האמת – Carla היתה הסיבה המקורית שבגינה הלכתי להופעה הזו. מעולם לא ראיתי אותה לפני כן בלייב והנחתי שחלון ההזדמנויות לראות אותה מופיעה הולך ונסגר.

לצערי התברר שקצת איחרתי  וה Escalator went over the hill. Carla נראית תשושה ורזה מהרגיל, ולמרות שניגנו שני קטעים שלה, והקהל הרעיף עליה אהבה ומחיאות כפיים, היא לא ממש הצליחה לשחזר את האנרגיות והקסם שלה, לא בנגינה ולא בנוכחות. אבל הי - עדיין יש לנו את Steve Swallow הנפלא.

בתופים, כאמור, ניגן Jim Doxas, האח של Chet, שגם הוא מסתבר מוזיקאי מקומי עסוק למדי. כבר הספקתי לראות אותו בעוד שתי הופעות מאז... מתופף מוכשר מאד שהולך בדרכיו הבלתי שגרתיות של Han Bennink יבל"א כולל כל השטיקים של קריעת ניירות, תיפוף על קירות, עמודים, כוסות, תיפוף על הגוף (ידעתם שזה נקרא "תיגוף"??), תליית שרשראות של פעמונים על הגוף, והקלאסי מכולם: רגל על ה snare.

מלבד שני קטעים של Carla Bley, ההופעה הוקדשה למוסיקה מתוך האלבום השני של Riverside שהוקלט כחודש לפני כן ונקרא The New National Anthem. אצל Douglas תמיד כיף, זה כמו להיכנס לחדר מלא מתגים וכפתורים ומותר להתנסות, להתעסק ולגעת בהכל. את Chet Doxas לא הכרתי לפני כן, אבל אני בהחלט יכול להבין למה כל כך אוהבים ומעריצים אותו כאן. צליל נהדר, מלא דמיון ובעיקר לא נשמע גנרי כמו עשרות סקסופוניסטים אחרים שפעילים היום. 

ממליץ בחום לשמוע את האלבום הראשון שלהם, הנה דגימה:

והנה קטע מההופעה עצמה:

בקיצור היתה לי חווית פסטיבל מגוונת וכייפית בסך הכל ובואו לא נשכח את עשרות דוכני האוכל ואת זה במיוחד (Le Smoking BBQ)

Eri Yamamoto - הרומן שלי עם ארי

הרומן שלי עם Eri Yamamoto התחיל במקרה. חיפשתי משהו אחד, מצאתי משהו אחר, נדדתי מכאן לשם ופתאום מצאתי את עצמי מוקף במוסיקה שלה, נפעם מהכשרון ומיפי המוסיקה שהיא יוצרת.

מקריות, אף כי בסדר גודל שונה לגמרי, היא גם זו שאחראית לרומן של Eri Yamamoto עם הג'אז. Eri, פסנתרנית קלאסית שנולדה ולמדה ביפן, הגיע לבקר את אחותה בניו-יורק בשנת 1995 ובמקרה לגמרי, תפסה הופעה של Tommy Flanagan בסנטרל פארק. Eri אשר לא שמעה ג'אז לפני כן ובכלל לא היתה מודעת לז'אנר נשבתה בקסמי המכשף Flanagan (ובאמת אי אפשר להאשים אותה) והחליטה להתעמק בנושא. בשנת 1996 כבר נרשמה ללימודים ב New School of Music ובשנת 2000 סיימה את לימודיה כשהיא משאירה מאחוריה שובל של מעריצים מבין מוריה. אחד המורים אצלו למדה היה Reggie Workman הבאסיסט, שיעץ לה, עוד בהיותה תלמידה, למצוא gig קבוע ולהתחיל להופיע כמה שיותר מהר מכיוון שההופעות החיות במקומות קטנים הן חלק עיקרי בתהליך עיצובו של מוסיקאי ג'אז. Eri לקחה את העצה ברצינות והחלה להופיע במקום קטן ב Village בשם Arthur's Tavern. ההתקדמות שלה בלימודים וביכולת הנגינה היתה מטאורית ובתוך שנתיים שלוש כבר פיתחה סגנון אישי ומגובש. זהו הישג מדהים בייחוד לאור הרקע שלה. Eri Yamamoto הפכה במהרה לאחד הסודות השמורים בסצינת הג'אז של ניו-יורק. לא הרבה הכירו אותה, אבל כמעט כל מי ששמע אותה הפך למעריץ ושמה עבר מפה לאוזן.

אם אתם מדמיינים כעת בחורה יפנית קומפקטית שמפרקת פסנתרים לארוחת בוקר בסגנון Hirmoi – אתם ממש לא בכיוון. הנגינה של Eri, כיאה לפסנתרנית שבאה מהמוסיקה הקלאסית, לא עוסקת ביצירת אפקטים או בשחרור אגרסיות. הכיוון הוא הרבה יותר מלודי, סיפורי, לעיתים מופשט ולעיתים פרשנויות חדשות ומעניינות שלה לסטנדרטים מוכרים. ניתן לשמוע בנגינה שלה ערב רב של השפעות כמו Jarrett, Ahmad Jamal ו Brad Mehldau אם למנות לפחות חלק.

אבל במקום שאני אשבור את הראש איך להפוך מוסיקה מדהימה למילים – בואו נדבר על האלבומים, כי זה הדבר האמיתי.

תחילה אלבום הבכורה, Up & Coming, שהוקלט בשנת 2001 ויצא בלייבל Jane Street Records. מנגנים בו לצד Eri Yamamoto גם הבאסיסט John Davis והמתופף הקבוע שלה Ikuo Takeuchi. כמצופה וכמקובל באלבומי בכורה של פסנתרנים, Eri מנסה כוחה במספר סטנדרטים (All blues, Without A Song, Billie's Bounce ו My Foolish Heart) ולמרות שמדובר בקטעים שהוקלטו אינספור פעמים על ידי מוסיקאים מנוסים וותיקים שנדמה שכבר עשו עם השירים הללו כל מה שאפשר לעשות – Eri מצליחה להוציא תחת ידיה תוצאה מרעננת, מעניינת ומצויינת.

שנה לאחר מכן, עדיין באותו לייבל, יצא אלבומה השני Three Feel שוב עם Ikuo Takeuchi בתופים אולם Alan Hampton מנגן בבאס. הפעם מקבל My Favorite Things טיפול מיוחד ושונה.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 2004, הקליטה Eri את אלבומה השלישי והאחרון עבור הלייבל Jane Street Records, בשם Colors. הבאסיסט הפעם הוא Ben Street והמתופף נשאר Ikuo Takeuchi.

בשנת 2005 עבד William Parker, שהוא ככל הנראה הבאסיסט הכי מעניין והכי מגוון בג'אז כיום, על אלבום חריג ויוצא דופן מבחינתו: טריו "קלאסי" עם פסנתר ותופים אשר בניגוד למוסיקה לה היינו מורגלים ממנו יהיה הרבה יותר קומוניקטיבי ויחשוף צד אחר, קל יותר לעיכול, של Parker. לצורך הפרוייקט לקח Parker את Eri Yamamoto כפסנתרנית (ולא את Mathew Shipp הפסנתרן הקבוע איתו הוא עובד) ואת Michael Tompson בתופים. התוצאה נפלאה ממש והאלבום המדובר הוא Luc's Lantern, שיצא בלייבל Thirsty Ear, שידבר גם למי שהשם William Parker מתקשר אצלו עם Free חסר הגיון וסדר.

באופן לא מפתיע, הפרוייקט הזה של Parker לקח את Eri למחוזות רחוקים והנגינה שלה באלבום הזה, כמו בכל מה שיבוא אחריו, שונה מאד מהנגינה שלה בשלושת האלבומים הראשונים שהקליטה. סגנון הנגינה שלה שהיה עד אז בעל אוריינטציה של ג'אז מיינסטרימי מודרני (אם כי מיוחד) השתחרר והפך יותר אימפרסיוניסטי ומופשט. גם הלחנים שלה השתחררו ונשענו פחות ופחות על מבנים מוכרים. בקיצור ההתחברות עם Parker וחבורתו בהחלט פתחו אצלה פתח למשהו אחר, שונה ועוד יותר אישי. אך בד בבד היא מצליחה לשמור על הנגישות, על היופי ועל הפשטות שאפיינו את אלבומיה המוקדמים.

Eri עברה, אפוא, להקליט בלייבל Thirsty Ear העוסק בעיקר ב Free Jazz. בשנת 2006 היא הקליטה עבור הלייבל הזה אלבום בשם Cobalt Blue עם David Ambrosio בבאס ועם המתופף הקבוע שלה Ikuo Takeuchi. ההרכב עם Ambrioso בבאס (בתמונה למעלה) הפך להיות הרכב הטריו הקבוע שלה, איתו היא מופיעה ומקליטה עד היום.

בינתיים, Parker שהתרשם מאד מכשרונה ומיכולותיה שלי Eri שילב אותה גם בפרוייקט אחר שלו, הרכב בשם Raining On The Moon, העוסק בקשר שבין מוסיקה ובין שירה (poetry). האלבום בו משתתפת Eri Yamamoto נקרא Corn Meal Dance (בלייבל Aum Fidelity).

בשנת 2008 הוציאה Eri Yamamoto שני אלבומים בלייבל Aum Fidelity בו החל להקליט גם William Parker. האלבום האחד, Redwoods, הוא אלבום טריו עם הצוות הקבוע (Ambrioso ו Takeuchi) והאלבום השני, Duologue, הוא האלבום הראשון שהקליטה Eri Yamamoto כלידרית שלא במסגרת טריו – זהו אלבום דואטים עם ארבעה מוסיקאים (William Parker, Hamid Drake, Daniel Certer ו Federico Ughi) הפעילים בעיקר בזירת ה Free , כאשר עם כל אחד מהם הקליטה Eri Yamamoto שני קטעים שכתבה במיוחד עבורו. הלחנים מקסימים והביצועים מלאי חכמה, עדינות ורגש. למרות הרקע של המוסיקאים עמם היא מנגנת בדואטים האלה, ולמרות שזה בפירוש אינו ג'אז מסורתי במובן המקובל של המילה, האלבום מאד נגיש ונותן ביטוי לכשרונה של Eri כמלחינה.

עכשיו כל מה שנותר הוא לקוות שאחד ממארגני הפסטיבלים יקח יוזמה, ירים טלפון ל Eri Yamamoto ויזמין אותה להופיע כאן. כי כמו שאמר Charlie Parker: עכשיו זה הזמן. בעוד כמה שנים היא כבר תהיה עסוקה מדי, מפורסמת מדי והבאתה להופיע בארץ ודאי תהיה יקרה מדי...

מי שמעוניין לשמוע קטעים לדוגמא - ימצאם כאן.

Eli Degibri Is In Da' House !

זכרונות ראשונים

"אף פעם לא הייתי ילד שמתאמן 10 שעות ביום, הכל הלך לי די בקלות ומסביבי תמיד היה מן דיבור כזה ש "אלי מוכשר", אבל אני לא ממש הבנתי על מה הם מדברים. עד שבגיל 15, ניגנו בבית הספר באנסמבל עם אילן סאלם, לקחתי סולו ופתאום הכל התחבר לי. המלודיה, ההרמוניה, כל מה שרציתי להעביר, פתאום הכל התחבר והרגשתי שיש לי באמת את היכולת לאלתר. זו היתה אחת התחושות הכי חזקות ומחממות שחשתי בחיי" – כך תיאר באזני אלי דג'יברי את הרגע המכונן בו הבין שהוא רוצה ויכול להיות מוסיקאי מקצועי.

הפעם הראשונה ששמעתי את אלי דג'יברי התרחשה כשנתיים מאוחר יותר, כשאלי היה בן 17 לערך, לפני 12-13 שנים. זו היתה הופעה בבית קפה בחיפה עם ארנון פלטי בבאס ועופר פורטוגלי בקלידים. דג'יברי (הנער) בפרונט, מלא בטחון, לא מפחד מאף אחד.

בהפסקה ניגשתי לעופר וביקשתי שינגנו את "Whisper Not". עופר חייך ואמר שיעשו זאת בשמחה רק שהוא אינו מכיר את הקטע. ארנון פלטי שהקשיב לשיחה ניסה בכל כוחו להיזכר על מה מדובר אך לשווא. ואז עופר קרא לדג'יברי: "תגיד אלי, Whisper Not, אתה מכיר ?" "ברור" ענה אלי והתחיל לשיר להם את זה. בעודם מנסים לזהות את הקטע נטל אלי מפית ושרבט עליה את האקורדים של הקטע, תוך שניה, מבלי לחשוב אפילו, כאילו הוא נותן למישהו מספר טלפון. בקטע הראשון אחרי ההפסקה הם ניגנו את זה כאילו כלום. אלי ניגן מבריק. היה אדיר.

בשבוע שעבר הזכרתי לאלי את החוויה הזו, שנחרתה עמוק בזכרוני. בעיני, היכולת לעלות ולנגן בבטחון ובצורה מלאת השראה קטע שלא התאמנת עליו מעולם עם ההרכב (במיוחד אם ההרכב רואה את הקטע פעם ראשונה על מפית, דקה לפני כן) הוא אחד הדברים היפים והמרתקים בג'אז.

אלי, אגב, לא ממש זכר את האירוע אבל צחק ואמר שזה נשמע לו מאד הגיוני...

בגיל 20 תגיע לירח:

ב- 13 השנים שחלפו מימש אלי דג'יברי את כל ההבטחות ואת כל התקוות שנתלו בו. הוא נסע ללמוד בברקלי אבל כבר אחרי מספר חודשים שם הוא קיבל מילגה לתוכנית על שם Thelonious Monk אליה מתקבלים רק 6 מוסיקאים נבחרים מכל העולם בכל מחזור. זה כמובן לא דבר שמסרבים לו. במסגרת התוכנית זכה אלי ללמוד עם מורים כ Herbie Hancock, Ron Carter, לא רע בשביל ילד בן 18 שרק כרגע הגיע לברקלי...

בגיל 20, לאחר שסיים את התוכנית בהצטיינות, מצא את עצמו דג'יברי בעמדת הסקסופוניסט של שישיית Herbie Hancock שגייס אותו לסיבוב הופעות. שכשעמד על הבמה, בהופעה הראשונה של השישייה באוסלו לפני 2,500 איש – רעדו לו הרגליים. "זו לא מטאפורה. באמת רעדו לי הרגליים ובקושי הצלחתי לעמוד", הוא מספר. לתחושת הבטחון שלו לא הוסיפה העובדה שגם Joshua Redman, שהופיע לפניהם, ישב בקהל.

שאלתי את אלי מה עובר בראש למוסיקאי צעיר שמגיע לנגן עם מוסיקאי במעמדו של Herbie Hancock. עניין אותי לדעת מה מערכת היחסים המוסיקלית בהרכב כזה: האם הוא מנסה להתאים את עצמו ולקלוע לטעמו של Hancock או שהוא בטוח בעצמו, מנגן מה שהוא רוצה וש Hancock והחבר'ה ילוו אותו.

אלי סיפר שבאותה תקופה הוא היה כל כך נרגש מהעובדה ש Hancock הגדול, שיכל לבחור כל סקסופוניסט בעולם, בחר דווקא בו – והוא עשה הכל על מנת לרצות אותו ולהוכיח לו שלא טעה. "למעשה, גם כשניגנתי סולו, חשבתי על איך להשתלב עם הליווי של Herbie. בעצם אני ליוויתי אותו גם בסולואים שלי" הוא סיפר בגילוי לב. "היום, כשאני מנגן עם Al Foster למשל, אני יודע מה הוא אוהב, מה הוא רוצה, ואני כמובן דואג לתת לו את זה, אבל כמו שאני רוצה. מתי שאני רוצה. בדרך שלי." אחר כך הוסיף ואמר שהוא מת ש Herbie ישמע אותו היום שוב, שישמע את "אלי האמיתי".

מאז החוויה המעצבת עם Hancock שנמשכה בסה"כ כשנתיים וחצי, אלי חי ועובד בניו-יורק, כבר 11 שנים. הוא חלק בלתי נפרד מה"סצינה הישראלית" של הג'אז בניו יורק (לצד אבישי כהן (החצוצרן), עומר אביטל ועוד) ובזכות געגועיו לארץ ובעיקר להוריו (שאותם הוא מעריץ ומגדיר באהבה כ"גרופיז הכי גדולים שלי") שגורמים לו לבלות מספר חודשים בשנה בארץ, אנו זוכים להנות מכישוריו גם כאן בישראל.

יש חיים גם מחוץ לג'אז:

מלבד שלושת אלבומי הג'אז שהקליט עד כה (סבלנות, נגיע גם לזה) דג'יברי לוקח חלק בפרוייקטים מוסיקליים רבים ומגוונים וביניהם הופעות משותפות עם יוני רכטר (שהתחילו בפסטיבל הפסנתר), או ההופעה משותפת עם ערן צור (ממש בשבוע האחרון). בהופעות האלו מנסה דג'יברי להתחבר לפן מרכזי נוסף באישיותו המוסיקלית – לשירה. דג'יברי, מודע לחלוטין לעובדה שאינו זמר אבל מעיד על עצמו שהוא מאד אוהב לשיר. לדבריו גם כשהוא מנגן הוא בעצם מנסה לשיר, וזו הסיבה לדעתו שהאלמנט המלודי והלירי בנגינה שלו מאד בולט.

השירה של אלי מבויישת, אולי אפילו מעט מפוחדת בהתחלה, בניגוד גמור לנגינה שלו שהיא מלאת עוצמה ושופעת בטחון עצמי. "ברור" הוא אומר, "בשירה אתה חשוף לגמרי, אתה לא יכול להסתתר מאחורי הכלי, וגם יש את כל העניין של המילים. כשאתה שר אתה מגיע לקהל לא רק דרך המוסיקה אלא גם דרך המילים, אתה צריך להתייחס למילים. יש להן המון כח וזה כמובן הרבה יותר אישי". ובכל זאת, למרות שזה נראה כאילו זה קצת קשה לו, דג'יברי הקפיד עוד בתחילת דרכו לשלב שירה גם בהופעות הג'אז שלו. כך למשל כשניגן בחמישייה עם אבישי כהן, יונתן אבישי, עומר אביטל ושחר חזיזה – הם פתחו כל הופעה ב "You make me feel so young" שאלי ביצע בהמון חן וקסם וכך עד היום. באלבום השני שלו נכללת גם גרסה משותפת של דג'יברי עם Kevin Hayes ל"שיר אהבה פשוט".

ניסיתי לחקור את דג'יברי קצת על האופן שבו הוא מתמודד עם הצורך לעמוד מול קהל ולאלתר, ביקשתי לדעת עד כמה הוא מתכנן את מהלך הסולואים שלו מראש (כי הם תמיד נשמעים לי מדוייקים ורהוטים) והתשובה היתה שחוץ מקביעת הקטעים שינוגנו בהופעה, הוא נותן לעצמו לזרום עם המוסיקה ונסמך מאד על האנרגיה שנוצרת על הבמה ועל האינטראקציה עם הנגנים האחרים. "אני לא יודע מראש מה בדיוק אני הולך לנגן בסולו ובטח שאני לא מכין פראזות מראש. מקסימום, עם הפסנתרן לקח סולו לפני והיתה לו איזו פראזה מעניינת, אני אזכור אותה וכשאתחיל לנגן, אולי אתחיל ממנה ואפתח אותה. בסך הכל אני טיפוס שמאד מושפע מהנגנים שמנגנים איתי באותו ערב - לטוב ולרע ואני מנגן הכי טוב כשיש לצידי מוסיקאי יצירתי שניתן לשאוב ממנו אנרגיות חיוביות כמו Aaron Goldberg או Kevin Hayes", הוא מסכם.

אם אתם מעוניינים (כמוני) לדעת לאיזו מוסיקה דג'יברי מקשיב ביום יום – אז היא מורכבת מהרבה מאד מוסיקאים ישראלים כמו: יוני רכטר, חווה אלברשטיין, קורין אלאל, יהודית רביץ, החברים של נטאשה, אביתר בנאי, שלומי שבן, ערן צור וגם למוסיקה של Sting ו Radiohead. באגף הג'אז הוא מסרב בתוקף להגביל את עצמו: "אני פשוט מקשיב לכל מה שאני יכול להשיג".

על מורים ותלמידים:

כשדיברנו על השפעות מצד אומנים אחרים סיפר דג'יברי שבניגוד להרבה מורים שאומרים לתלמידים שלהם שעדיף שיהיו הם עצמם ושלא ינסו להיות מישהו אחר, הרי שהוא דווקא מעודד את תלמידיו לנסות ולנגן כמו המוסיקאים האהובים עליהם. "ממילא, גם אם נורא תרצה להיות Stan Getz, אתה אף פעם לא תהיה Stan Getz אלא רק עצמך. אז אין שום פסול בזה שתנסה לנגן כמו Stan Getz, על הדרך תלמד רק דברים טובים". הוא עצמו רצה בתקופות שונות בחייו המוסיקליים לנגן כמו הרבה מאד נגנים, ביניהם: Coltrane, Parker, Shorter, Stan Getz, Chris Potter, Rollins, Oliver Nelson, Sonny Criss וגם Cannonball.

ואם כבר דיברנו על תלמידים - כמי שזכה לחינוך מוסיקלי מצויין גם בארץ וגם בחו"ל, נרתם דג'יברי בשמחה לטובת הכשרת הדור הבא של מוסיקאי הג'אז הישראלים והשנה זו כבר השנה השניה בה מתקיים "הפרוייקט של דג'יברי" במסגרתו נערכים אודישנים למוסיקאים צעירים (כתות ט' עד י"ב) בסופם מתגבש הרכב אשר יזכה לעבוד עם דג'יברי במשך 10 מפגשים מרוכזים במהלך השנה, וינגן חומר מקורי שנכתב ועובד על ידי דג'יברי במיוחד להרכב.

טוב, ייבשת אותנו כבר. מה יש לשמוע ?

אחרי כל הסקירה הארוכה הזו בואו נדבר קצת על האלבומים של דג'יברי עד כה:

האלבום הראשון, קרוי באופן לא מפתיע In The Beginning – יצא ב Fresh Sound הספרדית בשנת 2004 ומנגנים בו מלבד אלי דג'יברי גם Kurt Rosenwinel (המעולה !!) בגיטרה, Aaron Goldberg בפסנתר, Ben Street בבאס ו Jeff Ballard בתופים. זהו אלבום מצויין בכל קנה מידה ובשביל אלבום ראשון על אחת כמה וכמה. ההרכב באלבום הזה הופיע המון במשך כשנתיים והם באו להקלטה מוכנים היטב ומנוסים מה שאיפשר לא רק לסיים את ההקלטות ביום אחד אלא גם לקחת את ה take הראשון מכל קטע. המוסיקה באלבום אנרגטית, מגוונת ומציגה רבדים רבים באישיות המוסיקלית של דג'יברי. הצליל של דג'יברי גדול, מלא, חם וסמכותי. כשהוא מתחיל לנגן אתה מרגיש מיד שאתה בידיים טובות. הכל נשמע כל כך פשוט, קליל ואלגנטי אצלו. למי שמצפה לשמוע "ג'אז ישראלי" (אף שאין לי יכולת להגדיר בדיוק מה זה) מצפה הפתעה, מכיוון שהדיסק אינו לוקח לכיוונים ה"ישראליים" האופיניים (מבחינת מקצבים וסולמות שהתרגלנו לשמוע אצל הרבה ממוסיקאי הג'אז מישראל) אם כי המוסיקה בהחלט לא שגרתית. ואז מגיע Kurt Rosenwinkel ומעלה את האלבום הזה עוד יותר גבוה. הגיטריסט הזה הוא מוסיקאי מדהים ושומעים את זה בכל תו שהוא מפיק. פשוט תענוג. בין שלל הקטעים המקוריים (והיפים מאד) מסתתרת גם פנינה בדמות הסטנדרט "All The Things You Are" אותו מנגן דג'יברי לאט לאט בליווי של באס בלבד. מסתבר שהנגינה האיטית של סטנדרט שכבר שמענו אותו בעשרות ביצועים עושה לו (לסטנדרט) רק טוב ומוציאה ממנו צבעים חדשים. ויש גם גרסת סולו מאד דג'יברית ל Cherokee.

האלבום השני One Little Song (יצא בהוצאה עצמית בשנת 2006) הוא אלבום דואט עם Kevin Hayes, הפסנתרן עמו עובד דג'יברי ברביעיית המתופף Al Foster. כאן לוקח דג'יברי כיוון הרבה יותר רגוע, אינטימי ורומנטי. התקשורת ביניהם מצויינת, שניהם מאד מלודיים וניכר שהם נהנים לעבוד ביחד. האלבום מכיל גם שני שירים בסופו, האחד של Hayes (אליו לא כל כך התחברתי) והשני "שיר אהבה פשוט" של דג'יברי שהוא פשוט ומקסים.

האלבום השלישי, Emotionally Available, הוקלט ב 2005 ויצא אף הוא בשנת 2006, בלייבל Fresh Sound, ובו מנגנים משתתפי האלבום הראשון מלבד Kurt Rosenwinkel שבאותה תקופה כבר פיתח קריירת סולו מוצלחת מאד (תקראו את הפוסט שלי על Brad Mehldau כ Sideman ותבינו על מה אני מדבר). האלבום מצויין, הלחנים מצויינים והנגינה של דג'יברי רק הולכת ומשתבחת עם הזמן ומצליחה עוד יותר לרגש. הטכניקה שלו תמיד היתה מצויינת אבל הוא לא חושב אפילו להסתתר מאחוריה ותמיד מנסה להביא משהו מעצמו לתוך המוסיקה. לטעמי באלבום הזה הוא מצליח לקחת לשלב הבא גם את הצליל שלו (גם בסקסופון הסופרן) וגם את האמירה האישית שלו. אגב, גם כאן בוחר אלי להעביר סטנדרט טיפול איטי, והפעם מדובר ב "Giant Steps" של Coltrane. מה יש לומר ? אם היה נדמה שהקטע הזה חייב להיות מנוגן מהר כי אחרת אין לו טעם וריח, בא דג'יברי ומראה כמה הקטע הזה יפה גם כשמפרקים אותו לגורמים ומנגנים אותו כמו בלדה.

אתם יודעים מה ? נראה לי ש Herbie היה מאד נהנה לשמוע את האלבום הזה...

והסקופ:

ועכשיו לסקופ – בשבועיים הקרובים צפוי לצאת דיסק חדש לאלי דג'יברי, הפעם בטריו סקסופון-אורגן-תופים עם האורגניסט Gary Versache והמתופף Obed Calvaire. הדיסק, שדג'יברי מאד גאה בו, הוקלט בהופעה חיה באוגוסט אשתקד וייצא בלייבל Anzic של ענת כהן.

Eli Degibri / In The Beginning (Fresh Sound, 2004)
Eli Degibri, Kurt Rosenwinkel, Aaron Goldberg, Ben Street, Jeff Ballard.

Eli Degibri & Kevin Hayes / One Little Song (2006)

Eli Degibri / Emotionally Available (Fresh Sound, 2006)
Eli Degibri, Aaron Goldberg, Ben Street, Jeff Ballard.