פסטיבלי הג'אז בתל אביב ובירושלים - דצמבר 2016

חודש דצמבר מתקרב וכמו לפני שנה יתקיימו במהלכו שני פסטיבלי הג'אז, זה של תל-אביב וזה של ירושלים, בסמיכות מרגיזה זה לזה. כלום לא היה עדיף לשמור מרחק קלנדרי זה מזה? הרי שני הפסטיבלים רק ירוויחו מכך, במקום להתחרות על כיס הקהל.

בתכנית האומנותית, שני הפסטיבלים מציגים מגוון רחב של הופעות שפונות לקהל רחב ולא רק להארד-קוריסטים של הג'אז:

פסטיבל הג'אז של תל-אביב, המשתף פעולה זו השנה השניה עם רשת מועדוני "זאפה" מרחיב את גבולותיו מעבר לסינמטק גם ל"זאפה" חיפה, ירושלים, תל-אביב והרצליה ומציע, בשלושת ימי הפסטיבל (מיום רביעי 7.12 עד יום שישי 9.12), מגוון הופעות של אמנים מקומיים ואמנים אורחים בעלי שם מחו"ל: 

Enrico Rava (שיגיע עם רביעייתו החדשה: Francesco Diodati בגיטרה, Gabriele Evangelista בבאס ו Enrico Morello בתופים) , Pat Martino (לא, זה לא Pat Metheny), Al DiMeola, הסקסופוניסט Ari Brown בטריו עם הבאסיסט Harrison Bankhead ונגן כלי ההקשה Hamid Drake, הסקסופוניסט Dayna Stephens שיופיע עם שלישיית טל גמליאלי,  הזמרת Jane Monheit תבצע את ספר השירים של Ella Fitzgerald.

בין האמנים המקומיים ניתן למצוא ערב הוקרה לזכרו של דני קרפל עם הזמרת עדנה גורן, המולטי נשפן פטר וורטהיימר, הפסנתרן נחום פריפרקוביץ', אסף חכימי בבאס ואיתן איצקוביץ' בתופים; דואט של עומרי מור ודניאל זמיר, חמישיית עמית פרדימן במופע השקה לאלבום החדש, טריו  Tatran, רביעיית אלברט בגר עם מילטון מיכאלי בפסנתר, תזמורת הג'אז של תל-אביב תארח את קרולינה, שם טוב לוי ישיק אף הוא אלבום חדש, רבע לאפריקה יארחו את אסתר רדא שחוזרת לפסטיבל, שלישיית נועם דוד שיארחו את הזמרת מורין נהדר, ז'קה פרפניאן מארח את  Flavia Nascimneto ורביעיית אלי דג'יברי במופע מחווה ל Soul Station, אלבום המופת של Hank Mobley משנת 1960 (את הקטע Soul StatIion ניגנה הרביעייה של דג'יברי כהדרן באילת לפני כמה חודשים...).

לפסטיבל אמנם אין אתר רשמי (?!), אבל את תוכנית ההופעות ניתן לראות כאן:

פסטיבל הג'אז של ירושלים, ממשיך בשיתוף הפעולה שלו עם מוזיאון ישראל שמספק לו אכסניה מרהיבה וייחודית (ונקווה שהשנה יעבור המפגש בין המוסיקה והקהל לבין שומרי האוצרות האומנתיים של המוזיאון בפחות חיכוכים).

הפסטיבל יתקיים מיום רביעי 14.12 ועד יום שישי 16.12 ויארח, בין היתר את שלישיית Jeff Ballard (עם Chris Chick הנפלא בטנור ו Lionel Lueke בגיטרה), את רביעיית Mark Turner (עם אבישי כהן בחצוצרה, Joe Martin בבאס ו Damion Reid בתופים), דואט של הפסנתרן Lucian Ban והוויולן Mark Maneri, שלישיית Too Many Zooz, Jason Lindner עם הפרוייקט Now vs. Now, ענת פורט הנהדרת בדואט עם הבאסיסט Joe Martin, רביעיית Tinissima האיטלקית של הסקסופוניסט Francesco Bearzatti, דואט של הפסנתרן Felipe Cabrera והבאסיסט Leonardo Montana, הטריו של Emmet Cohen (לא מכיר, אבל מהדמו ששמעתי – נשמע פצצה).

עוד ישתתפו: רביעיית אבישי כהן עם Jason Lindner, ברק מורי ו Jeff Ballard וכן מופע של הזמרת Rickie Lee Jones בשיתוף פעולה חד פעמי עם ההרכב "לא סטנדרטים" בנגינתם של תומר בר בפסנתר (שגם עיבד את החומר לפרוייקט), יוראי אורון בבאס, עופרי נחמיה בתופים ויעל שפירא בצ'לו), מופע מחווה לקלרניתן הרולד רובין, טריו של ניצן בר עם עומרי מור, שישייה של אילן סאלם עם בנו, הלל, בחצוצרה, יונתן יודקוביץ' בטנור, עומרי מור, גלעד אברו ושי זלמן ויש עוד – אבל יותר פשוט שתיכנסו לתוכנייה.

לאתר פסטיבל הג'אז בירושלים:

באשר לתחרות על הכיס, כבר ניתן להכריז על פסטיבל הג'אז של ירושלים כמנצח הגדול, בזכות דמי כניסה נמוכים במיוחד, הן באופן יחסי לפסטיבל בתל-אביב והן באופן אבסולוטי. עלות יומית של 100 ש"ח לכל מופעי הגלריות ועוד 50 ש"ח למופע אודיטוריום או 465 ש"ח לכניסה לכל המופעים בשלושת ימי הפסטיבל, מציגים מחיר פסטיבלי למהדרין, בניגוד חריף למחירי ההופעות בפסטיבל הג'אז של תל-אביב הנעים בטווח של 134 ש"ח (להופעה של הרכב מקומי) ועד ל 234 ש"ח (למופעי חו"ל).

פסטיבלי הג'אז בתל אביב ובירושלים - דצמבר 2016

חודש דצמבר מתקרב וכמו בשנה שעברה יתקיימו במהלכו שני פסטיבלי הג'אז, זה של תל-אביב וזה של ירושלים, בסמיכות מרגיזה זה לזה. כלום לא היה עדיף לשמור מרחק קלנדרי זה מזה? הרי שני הפסטיבלים רק ירוויחו מכך, במקום להתחרות על כיס הקהל.

בתכנית האומנותית, שני הפסטיבלים מציגים מגוון רחב של הופעות שפונות לקהל רחב ולא רק להארד-קוריסטים של הג'אז:

פסטיבל הג'אז של תל-אביב, המשתף פעולה זו השנה השניה עם רשת מועדוני "זאפה" מרחיב את גבולותיו מעבר לסינמטק גם ל"זאפה" חיפה, ירושלים, תל-אביב והרצליה ומציע, בשלושת ימי הפסטיבל (מיום רביעי 7.12 עד יום שישי 9.12), מגוון הופעות של אמנים מקומיים ואמנים אורחים בעלי שם מחו"ל: 

Enrico Rava (שיגיע עם רביעייתו החדשה: Francesco Diodati בגיטרה, Gabriele Evangelista בבאס ו Enrico Morello בתופים) , Pat Martino (לא, זה לא Pat Metheny), Al DiMeola, הסקסופוניסט Ari Brown בטריו עם הבאסיסט Harrison Bankhead ונגן כלי ההקשה Hamid Drake, הסקסופוניסט Dayna Stephens שיופיע עם שלישיית טל גמליאלי,  הזמרת Jane Monheit תבצע את ספר השירים של Ella Fitzgerald.

בין האמנים המקומיים ניתן למצוא ערב הוקרה לזכרו של דני קרפל עם הזמרת עדנה גורן, המולטי נשפן פטר וורטהיימר, הפסנתרן נחום פריפרקוביץ', אסף חכימי בבאס ואיתן איצקוביץ' בתופים; דואט של עומרי מור ודניאל זמיר, חמישיית עמית פרדימן במופע השקה לאלבום החדש, טריו  Tatran, רביעיית אלברט בגר עם מילטון מיכאלי בפסנתר, תזמורת הג'אז של תל-אביב תארח את קרולינה, שם טוב לוי ישיק אף הוא אלבום חדש, רבע לאפריקה יארחו את אסתר רדא שחוזרת לפסטיבל, שלישיית נועם דוד שיארחו את הזמרת מורין נהדר, ז'קה פרפניאן מארח את  Flavia Nascimneto ורביעיית אלי דג'יברי במופע מחווה ל Soul Station, אלבום המופת של Hank Mobley משנת 1960 (את הקטע Soul StatIion ניגנה הרביעייה של דג'יברי כהדרן באילת לפני כמה חודשים...).

לפסטיבל אמנם אין אתר רשמי (?!), אבל את תוכנית ההופעות ניתן לראות כאן:

פסטיבל הג'אז של ירושלים, ממשיך בשיתוף הפעולה שלו עם מוזיאון ישראל שמספק לו אכסניה מרהיבה וייחודית (ונקווה שהשנה יעבור המפגש בין המוסיקה והקהל לבין שומרי האוצרות האומנתיים של המוזיאון בפחות חיכוכים).

הפסטיבל יתקיים מיום רביעי 14.12 ועד יום שישי 16.12 ויארח, בין היתר את שלישיית Jeff Ballard (עם Chris Cheek הנפלא בטנור ו Lionel Lueke בגיטרה), את רביעיית Mark Turner (עם אבישי כהן בחצוצרה, Joe Martin בבאס ו Damion Reid בתופים), דואט של הפסנתרן Lucian Ban והוויולן Mark Maneri, שלישיית Too Many Zooz, Jason Lindner עם הפרוייקט Now vs. Now, ענת פורט הנהדרת בדואט עם הבאסיסט Joe Martin, רביעיית Tinissima האיטלקית של הסקסופוניסט Francesco Bearzatti, דואט של הפסנתרן Felipe Cabrera והבאסיסט Leonardo Montana, הטריו של Emmet Cohen (לא מכיר, אבל מהדמו ששמעתי – נשמע פצצה).

עוד ישתתפו: רביעיית אבישי כהן עם Jason Lindner, ברק מורי ו Jeff Ballard וכן מופע של הזמרת Rickie Lee Jones בשיתוף פעולה חד פעמי עם זמרים ישראליים (אלון אולארצ'יק, יוני רכטר, שלמה גרוניך, אפרת גוש, מאור כהן ובנגינתם של תומר בר בפסנתר (שגם עיבד את החומר לפרוייקט), יוראי אורון בבאס, עופרי נחמיה בתופים ויעל שפירא בצ'לו), מופע מחווה לקלרניתן הרולד רובין, טריו של ניצן בר עם עומרי מור, שישייה של אילן סאלם עם בנו, הלל, בחצוצרה, יונתן יודקוביץ' בטנור, עומרי מור, גלעד אברו ושי זלמן ויש עוד – אבל יותר פשוט שתיכנסו לתוכנייה.

לאתר פסטיבל הג'אז בירושלים:

באשר לתחרות על הכיס, כבר ניתן להכריז על פסטיבל הג'אז של ירושלים כמנצח הגדול, בזכות דמי כניסה נמוכים במיוחד, הן באופן יחסי לפסטיבל בתל-אביב והן באופן אבסולוטי. עלות יומית של 100 ש"ח לכל מופעי הגלריות ועוד 50 ש"ח למופע אודיטוריום או 465 ש"ח לכניסה לכל המופעים בשלושת ימי הפסטיבל, מציגים מחיר פסטיבלי למהדרין, בניגוד חריף למחירי ההופעות בפסטיבל הג'אז של תל-אביב הנעים בטווח של 134 ש"ח (להופעה של הרכב מקומי) ועד ל 234 ש"ח (למופעי חו"ל).

פסטיבל הג'אז תל אביב 2013 - היום השלישי

גארי בארץ
צילום: דניאל אנדרסן

עבר אמנם כמעט שבוע מאז הסתיים פסטיבל הג'אז של תל אביב, אבל רק עכשיו אני מתפנה לכתוב את חלקה השני של סקירת ההופעות של הפסטיבל. 

ההופעה שפתחה עבורי את יום שישי (היום השלישי והאחרון של הפסטיבל) היתה הופעת רביעייתו של "אורח הכבוד" של הפסטיבל, Gary Bartz. בגיל 73, Gary Bartz, כבר לא ילד והשנים שחלפו בהחלט ניכרות בו ובנגינתו. מי שציפה לשמוע את Bartz רושף אש לתוך סקסופון האלט שלו בוודאי התאכזב. מי שבא לשמוע את Bartz של לפני 40 שנה, שניגן עם Miles ועם Mingus התאכזב גם הוא, מכיוון ש Bartz לא מתעניין בציפיות שלנו ממנו, והוא מתעלם מהתוויות שאנחנו מנסים להדביק לו ולמוסיקה שלו.

Bartz הוא מוסיקאי אמיתי וכן שעושה את המוסיקה שלו ("מעבדה מוסיקלית" הוא קורא להרכב שלו) מתוך אהבה ורגישות נדירים וניכר בו שגם אחרי למעלה מחמישים שנות נגינה הוא עדיין מחפש לומר לנו משהו מקורי. החיפוש הזה ההיא לנו ביום שישי האחרון את אחת ההופעות המשכנעות ביותר שיצא לי לחוות.

Bartz לא ניסה לשחזר את ימי עלומיו ולא ניסה להראות את יכולותיו על הכלי (והן בהחלט קיימות גם היום). הוא בא לעשות מוסיקה מהלב. ואם צריך בשביל זה גם לשיר שיר לגירוש המחשבות הרעות, אז, לעזאזל - נשיר שיר לגירוש המחשבות הרעות. אני לא בטוח שהייתי מוכן לקבל את זה ממישהו אחר, אבל אצל Bartz הציניות שלי נרדמה בשמירה ונתתי לעצמי להיסחף אחריו. 

רביעיית גארי בארץ
צילום: דניאל אנדרסן

ההופעה לא היתה בנויה מקטעים נפרדים אלא מרצף של כמה קטעים כשבין לבין Bartz עוצר כדי לספר משהו לקהל. הדינמיקה בין חברי ההרכב (Barney McAll בפסנתר, James King בבאס ו Greg Bandy בתופים) היתה משהו שאפשר רק לקרוא עליו. הם הלכו איתו ביחד כמו שרק חבורה שמנגנת 20 שנה ביחד יכולה ולא סתם הוא הציג אותם כ band. המוסיקה עצמה, חלקה הגדול מאלבומם האחרון שהוקדש ל Coltrane ונקרא Coltrane Rules (קולטריין שולטטטטתתתתת!!!!!!!!!) יחסית פשוטה אבל ההבעה עמוקה וכך גם התקשורת בין Bartz לשותפיו על הבמה ולקהל. 

בתחילת ההופעה היה נדמה שמשהו קרה לצליל האלט הכל כך מוכר ואהוב של Bartz. משהו בנמוכים לא היה נינוח, כמעט לא נכון אבל אחרי שני קטעים נראה לפתע שהכל שב על מקומו בשלום. הצליל המוכר  של Bartz כישף את האולם, גם כשניגן באלט וגם בסופרן.

Barney McAll הפסנתרן נתן הופעה מצוינת ולמרות שאפשר להתווכח על הצורך בנגינת כל כך הרבה צלילים, הנגינה שלו בהחלט הרימה את ההרכב ודחפה את המוסיקה למעלה.

מבחינתי Bartz, בדומה מאד ל Charles Lloyd, סיפק את הסחורה במלואה והוכיח לא רק שהוא מוסיקאי ענק, שיודע לסחוף אחריו הרכב ואת הקהל אלא שהוא יודע לספר סיפור בצורה מרתקת (ואני לא מדבר על הסיפורים ששימשו כקטעי קישור) ומעל הכל, Bartz הראה שג'אז, מילה ש Bartz עצמו מתעב ומסרב להשתמש בה, הוא חוויה אנושית חזקה הרבה יותר מאשר חבורה של נגנים טובים שמאלתרים על מהלכים הרמוניים.

משם עברה כשעה של מפגש עם חברים לקראת ההופעה הנועלת את הפסטיבל: דואו חצוצרה-תופים של Roy Campbell וערן אלישע.

רוי קמפבל
צילום: דניאל אנדרסן

נפתח בווידוי. בביקורו הקודם של Campbell בארץ לא התרשמתי ממנו בצורה יוצאת דופן. ליתר דיוק, סבלתי מההופעה שנתן. אני חושב שאפילו יצאתי באמצע מרוב שהייתי מבואס. במשך שנים אחר כך שמעתי שוב ושוב אנשים שסיפרו לי שזו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שהם ראו ever. מוזר. החלטתי לבדוק את העניין ובאמת מספר דיסקים של Campbell בלייבל delmark העמידו אותו על טעותי. האיש מוסיקאי פנטסטי. אין ספק. שילוב מהפנט של מסורת אפריקאית מצד אחד וחדשנות והייפ ניו יורק מצד שני. נאלצתי אם כך לאכול את כובעי בשקט ולקוות שבורא עולם יעניק לי הזדמנות לתיקון היסטורי, והזדמנות כזו אכן הגיעה.

לפני ההופעה שמעתי את הדיסק של Campbell/Elisha שנקרא Watching cartoons with Eddie (על שום מה אתם שואלים? על שום ששיעורי התופים של ערן אלישע אצל Ed Blackwell היו מתחילים תמיד באיחור של שעה מכיוון ש Blackwell היה מכריח את הסטודנט אלישע לשבת לצדו ולצפות איתו בסרטים מצויירים.)

בחזרה, ערן אלישע
צילום: דניאל אנדרסן

ובכן הדיסק היה, איך לומר, על גבול ה"נגרייה" לאזני. התחלתי לחשוש מההופעה אך עדיין קיוויתי לטוב. ואז התחילה ההופעה וגיליתי שגם ערן וגם קמפבל הם מוסיקאים מצויינים ששולטים בכלים שלהם במידה מעוררת הערצה. במיוחד התרשמתי מערן אלישע שההקשבה שלו, התקשורת שלו ויכולת ההבעה שלו על התופים לא מביישות את מורהו Blackwell. אלא שהמוסיקה, צר לי חברים, עדיין היתה ברובה כנגריה באזני. עם כל הרצון להתחבר ולהכיל ועם שמחת החיים והאופטימיות בהן הייתי טעון עוד מההופעה של Bartz, באתי הכי פתוח וקשוב, מוכן בכל ליבי לפתוח דף חדש עם קמפבל, אותו קמפבל מהאלבומים המצויינים ב delmark אבל ההוא לא הגיע. במקומו שוב עלה Campbell הנגר מלפני 8 שנים. אם היתה זו הופעה מעולה שתיזכר לעוד 8 שנים אז פספסתי גם אותה.

תמה אך לא נשלמה סקירת הפסטיבל. יש עוד הפתעה בקנה. Stay Tuned...

פסטיבל הג'אז תל-אביב חוזר !

הדיו הקלושים של מאבקנו להחזרת פסטיבל הג'אז תל-אביב שכחו מזמן, אבל היום הגיע בשורה מפתיעה ומשמחת -  הפסטיבל חוזר.

ובמילותיו של ברק וייס:

אני שמח לספר לכם כי בסוף חודש מאי – 29-31 - יתקיים למרות הכל פסטיבל ג'אז תל אביב!!

הצלחנו לגייס תרומה משמעותית ובתוספת מסוימת של עירית תל אביב – אנו מרימים פסטיבל.

אז נכון – מדובר בפסטיבל רזה, שהתקציב שלו הוא מחצית מהתקציב הרגיל של פסטיבל ג'אז תל אביב,
ונכון - היינו צריכים "להרים" פסטיבל בתוך כחודש ובסוף חודש מאי ולא במועד הרגיל
אבל הפסטיבל יהיה פסטיבל איכותי שאהיה גאה להיות אחד מהחתומים עליו, ואני מקווה שחשיבותו בעצם קיומו שלא יאפשר את המשך השכחתו לקראת השנים הקרובות.

להרגשתי – בלי המאבק של כולנו – העירייה לא היתה נותנת לפסטיבל הזה לקרות, גם כשהצלחנו להשיג ספונסור. עניין של משחקי יוקרה. אז תודה לכולם!

בימים הקרובים (ב-1 במאי כנראה) תתפרסם תוכנית הפסטיבל ואני מקווה שתאהבו אותה (את חלקה לפחות)
הפסטיבל הקרוב צריך להיות גם מפגן כח שלנו – חובבי הג'אז. להוכיח לרון חולדאי ולשאר הבירוקרטים שיש הצדקה לפסטיבל ג'אז אורבני בתל אביב. אני אשמח אם תגיעו לפסטיבל – למופעי האולם וגם למופעי החוצות החינמיים.

אנחנו עדיין מאוד מאוד זקוקים לעזרתכם. הפעם לא בשליחת מכתבים לראש העיר – אלא ביצירת המסר לרון חולדאי שהפסטיבל בתל אביב והג'אז הם דברים רלוונטיים ואקטואלים לרבים-רבים ואין לפגוע בהם יותר:

(1) מקס' נוכחות של חובבי הג'אז בסינמטק תל אביב בימי הפסטיבל –באולמות ובמופעי החינם ברחבת הסינמטק. תעבירו את המסר לחברים שלכם – בפסטיבל השנה חייבים להיות, אפילו רק לשתות בירה ולראות מופעים חינמיים ברחבת הסינמטק;

(2) כמה שיותר התייחסות ברשתות החברתיות, בבלוגים, בפורומים לפסטיבל – ליצירת באז אינטרנטי משמעותי לפסטיבל;

(3) אם תוכלו ליצור לנו קשרים עם אנשי תקשורת ועיתונות – כדי שתהיה כתיבה לקראת הפסטיבל ובמהלך הפסטיבל – זה יהיה מעולה.

שיהיה לנו בהצלחה – ושוב – תודה לכולם על המיילים, הפקסים והגיבוי. זה באמת עזר מאוד ולהתראות ב-29-31 במאי!

Don't Stop The Festival - עדכונים

הנה כמה עדכונים בנושא המאבק נגד סגירתו של פסטיבל הג'אז של תל-אביב:

1. חלקנו קיבלו תשובות מעיריית תל-אביב לפיהן הערייה מבקשת לרענן את אירועי התרבות ובמסגרת זו החליטה להעביר את הפסטיבל למתכונת דו-שנתית. אחלה רענון לא ? אני לא קונה את זה. לדעתי מדובר בנסיון "להרדים" אותנו. אם הפסטיבל לא יתקיים ב 2013 - לא יהיה פסטיבל גם ב 2014.

2. יאיר יונה פרסם טור נוקב בבלוג שלו. תכנסו ותקראו: אם תספגו את זה - הילדים שלכם יקבלו את זה אחר כך.

3. הצטרפו לדף הפייסבוק של המאבק: לא ניתן לסגור את פסטיבל הג'אז של תל-אביב

Don't Stop The Festival !!!

מוזר. ממש מוזר. אבל בקושי גמרו לנקות את הסינמטק אחרי מאות המבקרים בפסטיבל הג'אז של תל-אביב, וכבר החליטה עיריית תל-אביב לשים קץ לפסטיבל. כן כן. בדיוק מה שקראתם -
עיריית תל אביב החליטה לסגור את פסטיבל הג'אז של תל-אביב אחרי 23 שנים של פעילות עניפה וחשובה.

הסיבה המדוייקת אינה ידועה אבל היא בוודאי קשורה בכסף. כאילו שלא ידענו שג'אז הוא לא עסק רווחי. זה לא הפריע לעירייה לקיים את הפסטיבל במשך 23 שנים עד עכשיו, אז מה קרה ? למה לבטל במחי יד את אחד ממפעלות התרבות החשובים, האיכותיים והיחודיים של תל-אביב ?

הפסטיבל נותן במה לאמני ג'אז ישראליים ומהווה מוקד לעשייה של הרכבים ישראליים ופרוייקטים מיוחדים שמתגבשים במיוחד עבור הפסטיבל. הפסטיבל הזה היה החלוץ שלפני המחנה והביא לכאן את Archie Shepp, David Murray, Billy Harper, Kahil ElZabar, Lee Konitz, Roy Campbell, William Parker, Hamid Drake ועוד עשרות אמנים שספק אם זה "כלכלי" להביא אותם לישראל.

חשבון מהיר מראה שנותרנו עם 2 פסטיבלים באילת (קיץ וחורף) ופסטיבל פטשקה באשדוד. (זה אחרי שפסטיבלים בגבעתיים ובירושלים גם כן נסגרו ופסטיבל ישראל מנמנם כבר שנים בתחום הג'אז).

יפה כתב ידידי ארנון גלבוע: "הג'אז לקח חלק מרכזי בהיסטוריה ארוכה של מאבקים בממסד האטום, והנה הגיע תורנו להיות חלק ממנה". חברים, הגיעה אפוא שעת מעשה ועזרתכם נדרשת. מה עושים ?

קודם כל עושים רעש....

1. כתבו לרון חולדאי בדף הפייסבוק שלו. הוא רואה את זה וכך גם כל מי שנכנס לשם.אפשר גם לשלוח לו מייל אישי.

2. פנו באופן רשמי לעיריית תל אביב במכתב, דרך האתר ובפקס. הביעו מחאתכם. דרשו תשובה והסברים.

ערימה הולכת וגדלה של ניירת בנושא הפסטיבל היא לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. 

מספר הפקס: 03-5216597 
פניות ותלונות הציבור

טופס פניה לראש העיר

3. הפיצו את הידיעה הזו לכל מי שאתם מכירים שהג'אז יקר לליבו.

4. Stay Tuned. זה לא הולך להיות קל וה,פסטיבל יזדקק לכל העזרה שנוכל להושיט לו בשביל להחיות אותו מחדש.

5. כתבו לי בפרטי אם אתם רוצים להיות חלק מהמאבק.

ובינתיים להגברת המוטיבציה קבלו את Sonny Rollins ב Don't Stop The Carnival:

פסטיבל הג'אז תל-אביב: היום הרביעי

אבישי כהן. צילום (מההופעה של יום רביעי) : קביליו

את היום הרביעי והאחרון של הפסטיבל פתחתי בשעת צהריים עם הטריו של אבישי כהן. ההופעה הזו הותירה אותי נרגש ודי חסר נשימה גם כמה דקות אחרי שנסתיימה. היה בה כל מה שציפיתי ועוד קצת. ובאתי עם ציפיות בשמים.

אבישי ניגן בטריו, מה שנראה כפורמט החביב עליו, לאור העובדה ששלושה מתוך ארבעת האלבומים בהם הוא הלידר הינם אלבומי טריו. שותפיו לטריו היו יונתן אבישי (הקוסם, זוכרים?) ו Jeff Ballard שמהווה גם צלע קבועה בטריו של Brad Mehldau וניגן עם אבישי בתקליט הראשון שלו, The Trumpet Player, גם הוא בטריו.

אבישי הוא לידר טבעי. כל חזותו משדרת בטחון עצמי וקסם אישי וגם כשהוא מציג את הקטעים בטון שקט אתה מרגיש שהוא מרגיש הכי בבית על הבמה. 

אבל כשהוא נוטל את החצוצרה ומצמיד אותה לשפתיו – אז מתרחש הקסם הגדול. הצליל, הנקיון, הכריזמה בנגינה, הטכניקה המושלמת, הסגנון האישי הברור כל אלה הם רק כלים שנועדו לאפשר לו לעשות את הקסם. לנגן מוסיקה שמצליחה לרגש אותי כמעט מייד, גורמת לי לשקוע לתוך החוויה המוסיקלית באופן טוטאלי. אני עוצם עיניים והלב רוקד. גם הגוף. יש לי אמונה שלמה בכהן כקברניט שידע להוביל אותי בדרך המרתקת שלו ולהנחית אותי בסוף הטיול בעדינות אל הקרקע.

Jeff Ballard. צילום: גנגי

המוסיקה היתה ברובה המכריע מקורית של אבישי כהן, למעט Kofifi Blue של Abdullah Ibrahim ועוד קטע (מתי שהוא בטח אזכר איזה .... ) של Ornette Coleman שהשתלבו נהדר עם הקו שהוביל את כל ההופעה. הנגינה של אבישי כהן בטריו די שונה מהנגינה שלו עם Third World Love. בעוד שהמוסיקה של TWL מוציאה ממנו נגינה מאד גרובית, עם הרבה חזרות ופראזות מאד ספציפיות שהפכו לכל כך מזוהות עם המוסיקה של TWL, בטריו הוא יותר מספר סיפור ופחות רוכב על הגרוב ובעיקר הוא הרבה פחות מוסיקאי של פראזות. לאחרונה (גם בהופעה וגם באלבום החדש של שלושת הכהנים – Family) גם הצליל שלו והסגנון נשמעים לי קצת שונים. ניכר לאוזן שאבישי כהן מודע היטב למורשת המפוארת של החצוצרה בג'אז, והוא מסוגל לקחת ממנה מבלי לנסות להישמע כמו חצוצרנים אחרים. וטוב לראות שגם ברמה הגבוהה שהוא נמצא בה הוא כל הזמן מתפתח ומחפש.

יונתן אבישי כמובן מתאים למוסיקה הזו בצורה מושלמת. שמעו את האלבום Flood ותבינו על מה אני מדבר. הוא יודע לתת לאבישי כהן את כל התמיכה שהוא צריך וגם לצמצם את הנוכחות שלו כשהוא מרגיש שזה מה שהמוסיקה דורשת. הסולואים שלו היו תענוג צרוף של מלאכת מחשבת של אור וצל, צלילים ושקט. אבל כל זה לא היה מתאפשר לולא היה Jeff Ballard מאחורי התופים. הוא מתופף שכלי הנגינה העיקרי שלו זה האוזניים שלו. הוא פשוט יודע להקשיב ולתת את המינון המדויק שנדרש ממנו. רגע הוא מתפוצץ ומדליק חבית של חומר נפץ על הבמה ורגע אחר הוא הלוחש לתופים. כל כך הרבה מוסיקליות ואפס אגו. מדהים.

ישבתי לבד בהופעה הזו, התחברתי לגמרי למוסיקה ובכנות – הרגשתי שהטריו הזה בא לנגן רק בשבילי, בדיוק את המוסיקה שהייתי צריך. כל כך נהניתי בהופעה הזו שכשראיתי את אבישי לאחר מכן כל מה שרציתי היה לתת לו חיבוק תודה גדול. 

קיובר וחכימי. צילום: קביליו

את הפסטיבל סיימתי עם ערב המחווה של Ronnie Cuber למוסיקה של Horace Silver. 

ההופעה הזו בנתה ציפיות גבוהות מאד גם בגלל סוג המוסיקה, כמות הנגנים ואיכותם ולא מעט בזכות שרשרת פוסטים אישיים שפרסם יונתן גרינשטיין, מי שניגן טנור באותב הופעה, ובה תיאר מזוית אישית את החזרות לקראת המופע וגם את אישיותו הססגונית והבלתי רגועה בעליל של האורח Ronnie Cuber. (הקריאה מומלצת ביותר -  כאן, כאן וכאן)

לצדו של Cuber ניגנו אבי לייבוביץ' בטרומבון, ניב תואר בחצוצרה, יונתן גרינשטיין בטנור, רונן שמואלי בפסנתר, אסף חכימי בבאס ושי זלמן בתופים. ההופעה כללה קטעים מקוריים של Silver בלבד, וכאלה יש בשפע.

Silver שהיה מהמקימים של ה Jazz Messangers המקוריים (עם Blakey) כותב Hard-Bop מתובל בהרבה Soul, אבל נעדר את העוצמה שהיתה במוסיקה של Art Blakey. התזמורים שלו, אותם שיחזר Cuber בצורה מושלמת, נשמעים מעולה ומאד מהודקים. מטבע הדברים כשיש ארבעה נשפנים על הבמה אף אחד לא מקבל יותר מדי זמן סולו וייאמר לזכות Cuber שהוא החיל את אותו דין גם על עצמו. 2-3 קורוסים לכל אחד והלאה. 

מימין לשמאל: גרינשטיין, תואר חכימי, לייבוביץ', קיובר ושמואלי. צילום: קביליו

ישבתי בשורה הראשונה ממש מתחת ל  Cuberונהניתי מאד מהנגינה שלו. אף כי היתה מיינסטרימית – זה מאד התאים לסיטואציה המוסיקלית. מדי פעם לגם קיובר מ"כוס המים שלו" ובסך הכל היה נראה די מבסוט, מה שכנראה גרם לו לרקוד בגמלוניות ולהגיד על כל קטע שזהו הקטע האהוב עליו של הוראס סילבר, God damn it.

מבחינת המוסיקאים הישראליים מאד אהבתי את הנגינה של רונן שמואלי שהצליח לייצר דרמה ולבנות סולואים שיש בהם התפתחות ועניין. גם ניב תואר היה מצוין אם כי היה נראה לי מעט לחוץ. אבי לייבוביץ' ויונתן גרינשטיין, לצערי, לא ממש נתנו את מה שהם יודעים לתת וחבל, כי שניהם נגנים מצויינים שיכולים לסחוב הופעה על גבם. אסף חכימי, שזהו המפגש הראשון שלי עם הנגינה שלו, הותיר בי רושם של באסיסט מצויין, מאד יציב ובעל נוכחות. וכמובן שהליהוק המתבקש של הערב היה שי זלמן שכמו נולד להופעה כזו.

אסף חכימי. צילום: גנגי

בסך הכל היתה הופעה מהנה, בעיקר בזכות המוסיקה של Silver והתזמורים העשירים ומבחינתי היוותה סיום ראוי לפסטיבל.

ואי אפשר לסיים בלי מילה על החברים: נהניתי מאד לפגוש הרבה חברים ומכרים ותיקים, חלקם מוסיקאים וחלקם חובבי ג'אז ותיקים ואושיות פורומים מכובדות ומוכרות, כולם ללא יוצא מן הכלל אנשים שהמוסיקה הזו היא סם חיים בשבילם. 
זה גם הזמן להודות לשני צלמים נהדרים שמעדיפים, כך נדמה, לראות את ההופעות דרך עינית המצלמה, ואשר ניאותו בחפץ לב לחלוק עמי (ועמכם) את התמונות שצילמו:. תודה רבה לשניכם גנגי וקביליו.

נראה לי שזהו. בסך הכל היה כיף. היו כמובן עוד כמה הופעות שהייתי בהן ופחות נהניתי אבל העדפתי לכתוב רק על ההופעות שאהבתי. נתראה, כנראה, בשנה הבאה.

ואני מתחיל כבר מעכשיו את הקמפיין להבאת Paul Bley, עדיף בטריו. 

לצפייה בתמונות של גנגי מהיום הרביעי - לחץ כאן.