Miles Davis and Sonny Rollins

לאחרונה אני שומע המון Rollins. אני מתמקד בעיקר ב Rollins הצעיר מכיוון שהתקופה שלו שהכי מדברת אלי היא הדברים שעשה בשנות ה 50-60. הדברים המאוחרים שלו כבר פחות לטעמי, במיוחד הסאונד שלו משנות השבעים ואילך שממש לא עושה לי את זה.

אחרי הפוסט שהעליתי על ההקלטות של Miles Davis עם Sonny Stitt, הבנתי שהגיע הזמן להעלות פוסט שיאיר עוד תקופה מעניינת בקריירה של Miles, תקופה שכמעט ולא מדברים עליה, ואני מתכוון לתקופה שלו עם Sonny Rollins.

בסוף שנות ה- 40 היו Charlie Parker, Dizzy Gillespie, John Lewis, Bud Powell, Thelonious Monk, J.J. Johnson וחבריהם בשיאה של מהפיכת ה BeBop. כל מוזיקאי הג'אז הצעירים ניסו לחקות אותם, לנגן כמוהם ולהיות חלק מהמהפכה שהסעירה את עולם הג'אז. Miles Davis כבר עשה את זה והופיע עם כל הגדולים, כולל עם Parker. למרות שהנגינה והגישה שלו היו שונות מאד מאלו של Dizzy.

Rollins הצעיר היה בן כ-15 בלבד כש Lowel Lewis, שהיה חצוצרן וחלק מחבורת Sugar Hill בהארלם שעמה הסתובב Rollins, סיפר לו על Miles לאחר ששמע אותו באלבום עם Parker ומאד אהב אותו.

כשנתיים לאחר מכן (בסביבות שנת 1947-8) בזמן שהטריו של Rollins חימם הרכב של כמה מהשמות הגדולים בג'אז, כולל Miles Davis, מיילס שמע אותו לראשונה והציע לו להצטרף להרכב שלו. במהלך השנים Rollins ו Miles נעשו חברים טובים, ביקרו זה בביתו של זה וחלקו טעם מוזיקלי משותף.

כידוע, אין תיעוד רב של שיתוף הפעולה בין Miles ו Rollins, אבל בואו נתמקד במה שיש.

אגב, אני מתייחס לסשנים ולא לאלבומים, מכיוון שבאותה תקופה היה שכיח שאלבום יורכב מכמה סשנים שונים, חלקם מתקופות שונות ועם נגנים שונים, כך שהחלוקה לאלבומים היתה, פעמים רבות, מלאכותית.

התיעוד הראשון שיש לנו הוא מה 17 בינואר 1951.

Miles ניגן שלושה (!!) סשנים באולפני Apex בניו יורק באותו יום. אחד מהם היה עם Parker באלט, Walter Bishop Jr. בפסנתר, Teddy Kotick בבאס ו Max Roach בתופים (יצא ב 1958, ביחד עם עוד סשן באלבום שנקרא , (Swedish Schnapps והשניים הנוספים בהשתתפות Sonny Rollins:

סשן אחד בהנהגתו של Miles בשישייה עם Bennie Green בטרומבון, Rollins בטנור, John Lewis בפסנתר, Percy Heath בבס ו Roy Haynes בתופים. (יצא כחלק מהאלבום Miles Davis and Horns, אחד האלבומים עם העטיפות הכי מדליקות, שצייר Don Martin מי שהיה אח"כ אחד הקריקטוריסטים המרכזיים והיצירתיים של המגזין המופרע MAD).

והסשן השלישי באותו יום מפתיע במיוחד. מדובר בקטע אחד בלבד, בן שתיים וחצי דקות שמהווה את הקלטת הבכורה של Rollins כמוביל הרכב, ו Miles Davis מנגן בו... פסנתר ?! יחד עם Percy Heath בבס ו Roy Haynes בתופים.

הקטע הזה שולב באלבום שנקרא Sonny Rollins With The Modern Jazz Quartet, Art Blakey and Kenny Drew (אמרתי לכם שהחלוקה לאלבומים היא די שרירותית)

התיעוד הבא מגיע בדיוק חודש לאחר מכן, מהופעה חיה במועדון ה Birdland. למעשה יש לנו כאן שתי הופעות: האחת מה 17 בפברואר 1951, והשניה מה 2 ביוני 1951. בשתיהן Miles מנגן עם J.J. Johnson בטרומבון, Rollins בטנור, Kenny Drew בפסנתר, Tommy Potter  בבס ו Art Blakey בתופים. ההופעות שודרו ברדיו, ומשם גם ההקלטה, שיצאה מאוחר יותר (ב 2004) בדיסק בלייבל Blue Note תחת השם Miles Davis Birdland 1951. הדיסק כולל גם סשן שלישי מספטמבר 1951, בהרכב אחר לגמרי ובלי Rollins.

התיעוד הבא הוקלט ב 5 באוקטובר 1951 ויצא בלייבל Prestige תחת השם DIG וגם הוא מכיל הפתעה מעניינת – ההקלטה הראשונה של Jackie McLean (גם הוא היה מחבורת ה Sugar Hill של Rollins בהארלם) וככל הידוע לי גם היחידה של McLean עם Rollins.

מנגנים כאן, חוץ מ Miles, Rollins ו McLean גם Walter Bishop Jr. בפסנתר, Tommy Potter  בבס ו Art Blakey.

התיעוד הבא, והוא גם האהוב עלי ביותר, נערך ב 30 בינואר 1953 ויצא באלבום Collectors’ Items (ארבעת הקטעים הראשונים). מלבד Miles ו Rollins מנגנים כאן Walter Bishop Jr. בפסנתר, Percy Heath בבס, Philly Joe Jones בתופים וטנוריסט מפתיע בשם Charlie Chan, שהוא בעצם שם כיסוי ל Charlie Parker. כן, כן. מה ששמעתם. Bird מנגן כאן ועוד בטנור. באותה תקופה הוא היה תחת חוזה בלייבל אחר ולכן האפשרות היחידה שלו להשתתף בהקלטות מחוץ לאותו לייבל היתה תחת שם בדוי ובכלי אחר כדי שלא יהיה חשוף לתביעה.

באותה תקופה Bird הפסיק עם ההרואין (Miles ו Rollins עדיין היו חזק בעניין), לאחר שהחצוצרן שלו, Red Rodney, נשלח למאסר ממושך בכלא פדרלי. את מקומו של הסם תפס האלכוהול ובזמן ההקלטות של האלבום עם מיילס, תוך שהוא מתרגל לנגן על הטנור, הוא הוריד בערך חמישית בקבוק ג'ין (או רבע בקבוק וודקה – הדעות חלוקות) ובקושי שרד את ההקלטות לפני שנרדם.

אבל חוץ מהרכילות המעניינת הזו, אני מאד אוהב את האלבום הזה ככל הנראה מכיוון שהוא היה האלבום הראשון שהיה לי של Miles ב Prestige וכאן שמעתי לראשונה את Rollins והתאהבתי בנגינה שלו, בצליל שלו ובשטף הרעיונות שלו. וגם בגלל חלקו השני (הקלטות עם Rollins מ 1956, מיד נגיע לדבר עליהן). אפשר בהחלט לשים לב ש Miles מתחיל כאן כבר להשתנות וזונח את הסגנון המאד ביבופי שאפיין אותו בשנים שלפני כן. הטענה הרווחת היא ש Miles מנגן כאן פחות טוב מאשר בדרך כלל בעקבות ריב עם Parker שבשכרותו התייחס ל Miles לא יפה, אבל אני חושב ש Miles פשוט התחיל לחפש את הדבר הבא, ולטעמי הוא נשמע נהדר. בהקלטות מ 1956 שמהוות את חלקו השני של האלבום כבר ניתן לשמוע את Miles החדש.

שנה וחצי לאחר מכן, ב 29 ביוני 1954, שוב נפגשו Davis ו  Rollins באולפן. הפעם עם Horace Silver בפסנתר, Percy Heath בבס ו Kenny Clarke בתופים. המפגש הזה יצא באלבום נפלא Miles Davis With Sonny Rollins ואחר כך יצא שוב כחלק מאלבום שנקרא Bags' Groove. האלבום Bags' Groove מאחד שני סשנים שהוקלטו ב 1954. הקטע Bags' Groove נקרא על שמו של Milt Jackson – הוויבראפוניסט – שכינויו היה Bags, בשל השקיות שתחת עיניו). אבל Rollins לא משתתף בסשן הזה, אלא רק בארבעת (חמשת, אם כוללים את האלטרנייט) הקטעים האחרים.

שלושה מהם הם לחנים מקוריים של Rollins (Airegin, Doxy ו Oleo) וסטנדרט אחד – But Not For Me.

בקטע Oleo מיילס עושה שימוש ב Harmon Mute (למיטב ידיעתי זו ההקלטה הראשונה שלו עם העמעם הזה) שיהפוך בהמשך לאחד מהמאפיינים הכי מזוהים בנגינה שלו.

המפגש המוקלט הבא של Miles ו Sonny Rollins היה כמעט שנתיים מאוחר יותר, ב 15 במרץ 1956, והוא יצא כחלק מהאלבום Collectors’ Items שכבר דיברנו עליו. ההרכב שונה לחלוטין מההרכב שמנגן בסשן מ 1953, ומונה את Tommy Flanagan בפסנתר, Paul Chambers בבס ו Art Taylor בתופים.

כאן Miles כבר בתקופה אחרת לגמרי. למעשה באותה תקופה כבר היתה לו את החמישייה עם Coltrane, Red Gerland, Paul Chambers ו Philly Joe Jones  (זו החמישייה שלימים זכתה לכינוי The First Great Quintet) והסגנון שלו כבר היה ממש מינימליסטי, קריר ורחוק מאד מהאופן שבו ניגן רק חמש שנים קודם לכן.

כאן מסתיימים המפגשים, שתועדו ויצאו באלבומים, בין Miles Davis ו Sonny Rollins, וחבל כי גם Miles וגם Sonny מראים לאורך כל הדרך התפתחות מוזיקלית ואחד הדברים המעניינים ביותר בעיני זה לשמוע את הדרך שעושה האמן.

אבל בסוף אפריל 1957, במהלך שהות של כמה שבועות במועדון Café Bohemia בניו יורק, Miles פירק את ההרכב ופיטר את Coltrane ואת Philly Joe Jones לאחר שלא יכל יותר לסבול את התנהגותם והעובדה שהיו כל הזמן תחת השפעת חומרים שונים.

Miles הרים טלפון ל Rollins וביקש שיבוא לנגן איתו בהופעות שכבר נסגרו. Rollins נענה לקריאה ובא להחליף את Coltrane. את Philly Joe Jones החליף Art Taylor ולשמחתנו שלוש הופעות כאלו אף שודרו בשידור חי ברדיו. אז הנה שלושת ההופעות, משלושה שבועות רצופים: 13, 20 ו 27 ביולי 1957:

והפתעה אחרונה לפני שנסיים, הנה שני ראיונות בהם Rollins מספר בקולו על ההיכרות שלו עם Miles.

שתי המלצות על דיסקים שנשכחו ונמצאו

לא מזמן עברתי דירה. הדיסקים נארזו היטב בארגזים ורק בימים האחרונים התחלתי לסדר אותם בחזרה על המדפים. במהלך העבודה (שעוד לא נגמרה) נתקלתי בשני אלבומים שאני מאד אוהב, אבל עקב ריבוי החומר וקוצר הזמן לא זכו להתנגן אצלי בשנים האחרונות. גילויים המחודש הוא הזדמנות להציגם ולספר לכם קצת עליהם.

הדיסק הראשון מכיל שני אלבומים של Clifford Jordan משנת 1961: Starting Time ו A Story Tale. ג'ורדן היה טנוריסט שהמילה Underestimated בהקשר שלו היא Understatement. הוא ניגן עם Mingus והקליט ב Prestige, BN ולמיטב זכרוני אף היה הראשון שהקליט ב Strata-East. יש משהו מאד אינטלקטואלי ושכלתני בנגינה ובהלחנה שלו אבל מבלי לוותר על האש והתשוקה. 

שני האלבומים מנוגנים בחמישייה כאשר ב Starting Time מנגנים לצד Jordan גם Kenny Dorham בחצוצרה, Cedar Walton בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Albert ‘Tootie’ Heath בתופים. באלבום השני Sonny Red מחליף עם האלט שלו את החצוצרה של Dorham ועל כסא הפסנתרן מתיישבים לחילופין Tommy Flanagan ו Ronnie Mathews. על הבאס מנגן Art Davis ובתופים Elvin Jones. "כוכבים", אם כן, לא חסר פה ובכל זאת למרות שמדובר בשני אלבומי Hard Bop משובחים הם נותרו למרבה הצער בלתי מוכרים.

האלבום השני שעשה לי את השבוע הוא אלבום טריו של Enrico Pieranunzi המוקדש כולו ללחנים של Wayne Shorter ונקרא על שם אחד מהם: Infant Eyes. (הוקלט בשנת 2000 ויצא בלייבל Challenge Records). בתור חובב Shorter מושבע אני לגמרי קהל היעד של האלבום הזה, ופירנונזי, (תבורכנה ידיו העדינות) לוקח אותי לטיול מרתק בשבילים הפתלתלים של הרפרטואר השורטרי המוכר. הפרשנות והנגינה האופיינית של Pieranunzi מאירה את המוסיקה הזו בשלל גוונים חדשים ומגלה (למי שעוד לא יודע) ש Shorter הוא מלחין בחסד וש Pieranunzi הוא פסנתרן מופלא שפיתח שפה משלו ושהיכולות שלו הן הרבה מעבר לפסנתרנות מושלמת. עם Pieranunzi מנגנים כאן שני מוסיקאים הולנדים ידועים: Hein Van De Geyn בבאס ו  Hans Van Oosterhout בתופים.

תקשיבו לזה ותבינו בדיוק על מה אני מדבר:

הנה המקור מתוך האלבום Speak No Evil:

והנה Pieranunzi:

 

שיהיה סופשבוע נעים.

Kenny Dorham in 1960

הוא ניגן עם כולם: עם Parker, Dizzy, Monk, Rollins, Blakey, Roach, Sttit, Cannonball, Mobley, Henderson, Coltrane ועוד ועוד, ולכולם היו רק דברים טובים להגיד עליו.

ובכל זאת McKinley Howard Dorham הידוע יותר בשם Kenny Dorham היה ונשאר מוכר למתי מעט ממאזיני הג'אז, וחבל.

החצוצרן המופלא הזה, השאיר אחריו עשרות אלבומים בהם ניגן כ sideman לצד כל השמות הגדולים בג'אז ועוד אלבומים רבים שהוקלטו תחת שמו אבל משום מה הוא לא זכה לתהילה לה זכו חצוצרנים אחרים כמו Brownie, Miles ו Morgan. אולי זה קשור לאופי הביישני והבלתי מתבלט שהיה לו או לעובדה שהוא אף פעם לא היה Screamer (חצוצרן שמנגן בעוצמה בקצה הסקאלה העליון של החצוצרה, ע"ע Dizzy, Jon Faddis וכו') ואף פעם לא התיז ניצוצות מהחצוצרה שלו.

דווקא מבחינה מוסיקלית לא היה חסר לו כלום. מוסיקאי אינטיליגנטי מאד, בעל צליל מאד "טבעי" וייחודי (אף כי לא מהסוג שגורם לאנשים לצרוח מהתלהבות במועדונים) שמסוגל לנגן בכל סגנון ולהתאים את עצמו לכל סיטואציה (מ Parker ועד Andrew Hill) מוסיקלית ועדיין להישמע תמיד כמו עצמו.

Dorham היה בסופו של דבר מה שנהוג לכנות: מוסיקאי של מוסיקאים, אבל זה לא אומר שזה חייב להישאר ככה. כמות ההקלטות שהותיר אחריו במגוון סגנונות ממלאת כמעט מדף על הקיר אצלי ורק חבל לי שאין עוד.

אני מניח שההקלטות הכי מוכרות שלו (הכל יחסי כמובן) הן הדברים שהקליט ב BlueNote, במהלך שתי התקופות שהקליט עבור הלייבל הזה: בין השנים 55-56 ושוב מ 61-64 הן תחת שמו והן לצדם של אחרים, ובוודאי ההקלטה עם ה Messengers ב Café Bohemia לצד Blakey, Mobley ו Horace Silver.

ומכיוון שאלה הדברים היותר מוכרים ופשוטים להשגה, בואו נדבר קודם כל על שלוש הקלטות שלו בלייבלים קטנים שהודפסו מחדש על ידי הלייבל הספרדי Fresh Sound שמתמחה בהדפסה חוזרת של חומרים מלייבלים קטנים ונשכחים.

בשנת 1960, שנתיים אחרי שפרש מההרכב של Max Roach בנסיון לבנות לעצמו קריירת סולו, היה ל Kenny Dorham הרכב קבוע ועובד. במקור הוא אמנם תכנן להקים הרכב ביחד עם נגן הטנור Jimmy Heath והם אפילו התחילו לגייס נגנים להרכב, כמו למשל הבאסיסט Butch Warren עליו הסכימו פה אחד ששמעו אותו ביחד בהופעה. אולם בסופו של דבר ההרכב המשותף עם Heath לא יצא לפועל, Heath פנה לדרכו ו Dorham הקים את ההרכב בעצמו.

במקום Heath בטנור הוא לקח את נגן סקסופון הבריטון Charlie Davis, לתפקיד הפסנתרן הוא גייס סטודנט צעיר ומוכשר בשם Steve Kuhn שפגש כשלימד מוסיקה בבית ספר לג'אז במסצ'יוסטס. בסופו של דבר חברי ההרכב מלבד Kenny Dorham היו Charlie Davis בבריטון, Steve Kuhn בפסנתר, "Butch" Waren בבאס ו "Buddy" Enlow בתופים.

[אגב, אם השילוב חצוצרה-בריטון נראה לכם מוכר זה בטח בגלל הצמד Byrd-Adams שהיו אף הם פעילים באותה תקופה, וכבר הקדשתי להם כאן סקירה מקיפה.]

על כל פנים Dorham נכנס עם ההרכב הזה (פחות או יותר, כפי שתראו בהמשך) לאולפן בשנת 1960 מה שהניב שני אלבומים נהדרים ובלתי מוכרים:

האלבום הראשון, שהוקלט בינואר 1960, יצא ככל הנראה לראשונה בלייבל Jaro בשם The Arrival Of Kenny Dorham ולאחר מכן בלייבל Xanadu תחת השם The Kenny Dorham Memorial Album. כיום חזר האלבום לשמו המקורי ויצא מחדש ב fresh sound תחת השם The Arrival Of Kenny Dorham והוא לטעמי אחד האלבומים היפים של Kenny Dorham. כל העניין עם השמות באמת קצת לא ברור (בעוד Xandau מתייחסים אליו כאלבום "זכרון" הרי ש Jaro והתייחסו אליו כאלבום ביכורים, למרות ש Dorham כבר הקליט, אפילו תחת שמו, עוד לפני כן) אבל אל תתנו לזה להפריע לכם. הצליל של Dorham כאן גדול וחם והנגינה שלו מעניינת ומאד מגובשת. עדיין ניתן לשמוע את השורשים הבי-בופיים שלו אבל הוא כבר לוקח את זה לכיוון יותר מודרני וייחודי גם בסאונד שלו (שממש לא מנסה לחקות את Dizzy, Fats Navaro או Brownie) וגם באלתור עצמו. השילוב שלו עם הבריטון של Charlie Davis עובד היטב והבחירה של הקטעים עושה את האלבום הזה לאלבום שאפשר לנגן בלופ אינסופי. אגב, הפסנתרן המקורי של ההרכב, Steve Kuhn, לא יכל להגיע באותו יום ולכן הוחלף בהקלטה על ידי Tommy Flanagan.

חודש לאחר מכן שוב נכנסו Dorham וחבורתו לאולפן, הפעם עם Kuhn בפסנתר, והקליטו את Jazz Contemporary שיצא בלייבל Time. גם האלבום הזה כמו קודמו משובח ומומלץ מאד. באלבום הזה שהוקלט במשך יומיים מנגנים לסירוגין בבאס: Butch Warren ו Jimmy Garrison והוא כולל, בין היתר, ביצועים משגעים ל In Your Own Sweet Way של Dave Brubeck ול Monk's Mood של Thelonious Monk כמובן, וכן ארבעה קטעים מקוריים מצויינים של Dorham. נוכחותו של Kuhn במקום Flanagan שכאמור החליף אותו באלבום הקודם מורגשת ולטובה.

בסוף שנת 1960 הקליט Dorham סוף סוף עם Jimmy Heath אלבום מיוחד מאד ובו הם עושים מחווה לשירי המיוסיקל המצליח Showboat (זה גם שם האלבום) שהלחין Jerome Kern למילותיו של Oscar Hammerstein. כידוע מיוסיקל'ס היו מאז ומתמיד מקור פורה לסטנדרטים בג'אז וגם Jerome Kern תרם לא מעט סטנדרטים (המפורסמים שבהם: All The Things You Are, The Song Is You, Yesterdays, The Way You Look Tonight ו Why Was I Born) אלא שכאן לא מדובר בעוד אלבום סטנדרטים אלא בבחירה מכוונת לנגן רק משירי המיוסיקל, שירים שאגב לא הפכו ל"סטנדרטים" וכמעט שאינם מנוגנים בג'אז. ייתכן שהבחירה הזו קשורה לחשיבותו של המיוסיקל הזה שנחשב הראשון ששילב תיאטרון ממש ואמירה חברתית אנטי גזענית במופע בידור. המוסיקה שכתב Kern, כרגיל, מצויינת והתרגום וההתאמה לג'אז שעשה Kenny Dorham ליצירתו של Kern נשמעים טבעי ונכון. Jimmy Heath נשמע כאן נהדר וגם השילוב של עם Dorham עובר יפה מאד, למרות שהתוצאה הסופית יפה, האבלום הזה, לטעמי, פחות מעניין משני האלבומים הראשונים.

מנגנים כאן לצדם של Dorham ו Heath גם Kenny Drew בפסנתר, Jimmy Garrison בבאס ו Art Taylor בתופים. גם האלבום הזה יצא בלייבל Time והודפס מחדש על ידי fresh sound.

Here Comes Louis Smith

פעם בכמה שנים מתגשם לי חלום. אחד החלומות האלה התגשם ממש עכשיו כש Blue Note החליטו להדפיס מחדש את האלבום השני של Louis Smith, חצוצרן נהדר ובהחלט לא מספיק מוערך.

Louis Smith מוכר בעיקר בזכות אלבומיו המאוחרים ללייבל SteepleChase במהלך שנות ה-90 ופחות בשל שני האלבומים שהוציא ב Blue Note, ואין בכך פלא שכן אלבומיו ב Blue Note היו משך שנים רבות נחלתם של אספנים ומשוגעים לדבר בלבד.

Smith הוא חצוצרן שגדל והתחנך בבית מדרשם של Gillespie ו Navarro אבל עם טאץ' קצת יותר מודרני. הוא לא מהפכן גדול ולא יצאה ממנו בשורה חדשה לעולם הג'אז – אבל הוא חצוצרן שכיף לשמוע אותו, וזה לא דבר של מה בכך. ועוד לא שמעתם מי מנגנים לצידו...

באלבומו הראשון Here Comes Louis Smith משתתפים גם Cannonball Adderley (שהיה חתום באותה תקופה בלייבל Mercury ולכן מופיע תחת השם Buckshot La Funke) בסקסופון אלט, Duke Jordan ו Tommy Flanagan חולקים את כסא הפסנתרן, Doug Watkins בבאס ו Art Taylor בתופים. ההקלטה נעשתה בשנת 1957 עבור לייבל מבוסטון בשם Transition אולם לאחר שהלייבל פשט את הרגל – קנה Alfred Lion, האריה האגדי של Blue Note, את הזכויות על האלבום הזה. האלבום הודפס בדיסק רק ב 1996 וכבר מזמן אינו בר השגה.

אלבומו השני, Smithville, יצא ממש עכשיו לראשונה בדיסק, 50 שנה (!!) לאחר שהוקלט, מנגנים בו Charlie Rouse בטנור, Sonny Clark בפסנתר, Paul Chambers בבאס ושוב Art Taylor בתופים. זו ההזדמנות לשים עליו יד לפני שייעלם לעוד 50 שנה.

חדי האוזן שביניכם יוכלו לשים לב להבדלי ההפקה וההקלטה בין ההקלטה הראשונה להקלטה השניה ולזהות את מגע הקסם של Rudy Van Gelder שהקליט את האלבום השני.

אחרי הקלטת שני האלבומים הללו התמסר Smith להוראה ונמנע מהקלטות, עד לשנות ה-90 בהן חזר לאולפן, הפעם עבור הלייבל SteepleChase והקליט 13 אלבומים נהדרים עד שלקה בשבץ לפני שלוש שנים.

אגב, בשורה משמחת נוספת לאוהבי Smith – ממש לאחרונה יצא ב Blue Note דיסק הופעה חיה של Horace Silver מפסטיבל Newport '58 בו מנגנים Horace Silver בפסנתר, Junior Cook בטנור, Louis Smith בחצוצרה, Gene Taylor בבאס ו Louis Hayes בתופים. טרם הנחתי ידי על האלבום אבל מהדוגמאות החלקיות ששמעתי – בהחלט יש למה לצפות...

Louis Smith / Here Comes Louis Smith
(Blue Note, 1957)
Louis Smith, Cannonball Adderley, Duke Jordan, Tommy Flanagan, Doug Watkins, Art Taylor.

Louis Smith / Smithville
(Blue Note, 1958)
Louis Smith, Charlie Rouse, Sonny Calrk, Paul Chambers, Art Taylor.