The Music Of Amit Golan

עמית גולן, ז"ל

ג'אז ישראלי. בעבר די היה במושג הזה כדי לעורר חיוכי מבוכה (במקרה הטוב) או עוויתות סלידה (במקרה הפחות מנומס). אולם בשנים האחרונות קיבל הג'אז הישראלי לגיטימציה מקהל חובבי הג'אז בישראל והפך למקור גאווה של ממש. בשנים האחרונות יצאו מכאן לא מעט מוסיקאי ג'אז שהצליחו יפה גם מעבר לים אבל חשוב מכך – יצאו מישראל לא מעט מוסיקאים צעירים שדוברים את שפת הג'אז באופן רהוט, שיש להם מה להגיד, מה לחדש וששווה להקשיב להם.

הסיבה העיקרית למהפך שחל בכמותו, טיבו ואיכותו של הג'אז בישראל נעוצה לטעמי בראש ובראשונה בהכשרה המוסיקלית המצוינת שניתן כיום לקבל בתחום הג'אז בישראל בשלב מוקדם מאד של ההתפתחות ולימודי המוסיקה, קרי עוד בשלב בית הספר התיכון.

מי שהיה אחראי לכך במידה רבה מאד היה עמית גולן. מוסיקאי ופסנתרן יליד 1964 שלמד באקדמיה למוסיקה בירושלים ולאחר מכן ב New School בניו-יורק וחזר לארץ כשלנגד עיניו מטרה אחת ברורה: חינוך הדור הבא. הוא לימד ב"תלמה ילין", בעירוני א' (ת"א), בתיכון "אלון" והיה מי שהקים את מגמת הג'אז בקונסרבטוריון "שטריקר" בתל-אביב. תחת ידיו עברו מאות תלמידים. מלבד ההשכלה המוסיקלית, הידע בתולדות הג'אז והוראת הנגינה בפסנתר (עמית היה תלמידו של Barry Harris והביא עמו את שיטת הלימוד שלו) הוא עשה עבור תלמידיו משהו גדול בהרבה. בעצם את הדבר החשוב מכל: הוא הצליח להצית ברבים מהם את האהבה היוקדת לג'אז, את האש שממשיכה לבעור ולהניע אותם גם שנים רבות אחרי סיום לימודיהם. 

את הקריירה האישית שלו כפסנתרן די הזניח לטובת תלמידיו ולמרות שהופיע מדי פעם במסגרות כאלו ואחרות, הוא לא הקליט עד שנת 2007. מבחינה מוסיקלית עמית היה חסיד גדול של Hard Bop.  זה היה הסגנון המועדף עליו ואהבתו הגדולה. אלא שבשנות ה-2000 ההארד בופ נחשב בעולם כמשהו מיושן שאבד עליו הכלח ובישראל היתה תדמיתו של הסגנון הזה נחותה עוד יותר וגרוע מכך – הוא כמעט ולא זכה להתייחסות.

בשנת 2007, בלחץ חברים ועמיתים, לאחר שנים רבות שנמנע מכך, הקליט עמית את אלבומו הראשון שנקרא I Decided בו מנגנים לצדו של עמית גולן בפסנתר גם Joe Magnarelli בחצוצרה ותלמידיו: אסף יוריה בטנור, גלעד אברו בבאס, דורון תירוש ויונתן רוזן חולקים בתופים ועדן ברקת בקטע אחד קסום בבריטון. האלבום מורכב מ- 7 לחנים מקוריים של עמית ומסטנדרט אחד (Love Walked In שהלחין George Gershwinועובד על ידי עמית) והוא כולו על טהרת ה Hard Bop. הוא לא רק נשמע כאילו הוקלט בסוף שנות 50 או תחילת שנות ה- 60. הוא גם נראה ככה: העטיפה הקדמית מבוססת על העטיפה שעיצב Reid Miles, מעצב הבית של Blue Note, לאלבום של Stanley Turrentine בשם Up At Minton’s וגם העטיפה האחורית מעוצבת בפורמט דומה מאד לזה שהיה בשימוש באלבומי Blue Note). גם מבחינה מוסיקלית האלבום הזה הוא חגיגה. הלחנים יפהפיים (כמו בימים הטובים של ההארד בופ) העיבודים עשירים ומוקפדים והנגינה זורמת ושופעת רעיונות ואנרגיה. כמעט אין מי שמקליט כיום מוסיקה כזו. לא בעולם ובטח לא בישראל. לא פלא שעמית נאלץ להקליט את המוסיקה באופן עצמאי (ההקלטות נערכו באולם ההופעות בשטריקר, חלקן בפני קהל) והפיץ אותה תחת הלייבל שהוקם לצורך כך - Minton’s Records. 

כל ההרכב נשמע טוב, ואני מאד אוהב את הנגינה של יוריה שלמרות חוסר הבטחון שבה יש בה משהו שמזכיר לי קצת את George Coleman, אבל מי שגונב את ההצגה הם עדן ברקת עם הבריטון שלו ובמיוחד Joe Magnarelli (הוא בעצם יותר מנהל את ההצגה מאשר גונב אותה) שנשמע כאילו יצא הרגע עם החצוצרה שלו מהאולפן של Van Gelder בניו-ג'רזי. האיש פשוט חי את הסגנון הזה והוא היה הבחירה המושלמת בעיני לאלבום הזה ולמוסיקה של עמית. יחד איתו הצליח עמית להגיע לשחזור מושלם של הסגנון אותו אהב והעריץ. 

אחרי האלבום הראשון הדרך לאלבום השני היתה קצרה יותר. עמית גולן היה אמור להקליט את האלבום השני שלו בשנת 2011. הוא כתב חומר חדש ועיבודים ואף הזמין להקלטה את החצוצרן האהוב עליו Eddie Henderson, אלא ש ב-3 בדצמבר 2010 במהלך משחק כדורסל ששיחק עם תלמידיו ב"תלמה ילין", קרס עמית ונפטר מדום לב. מותו הכה בתדהמה את תלמידיו ואת קהילת הג'אז כולה.

מכיוון שרוב החומר לאלבום השני נכתב כבר, ומתוך רצון להנציח את זכרו של עמית ולקיים את משאלתו להקליט ולהפיץ את המוסיקה, נטל על עצמו נעם עוזיאל, ידידו הטוב של עמית, את המלאכה. עוזיאל הכיר את עמית בניו-יורק בסוף שנות ה-80 כשעמית למד ב New School וביחד הם טיפחו את אהבתם המשותפת להארד בופ. ביחד הלכו לאינספור הופעות ועוזיאל נזכר בערגה איך היה עמית משמיע לו הקלטות של בן כיתתו, פסנתרן אחד, אז עדיין אלמוני, בשם Brad Mehldau שאת כישרונו העריץ עמית.

נעם עוזיאל, טיפח ידע עצום בכל הקשור בסגנון ההארד בופ וכיוון שמדובר בפרפקציוניסט שהולך עם כל מה שהוא עושה עד הסוף, הוא הלך גם עם אהבתו המוסיקלית רחוק יותר מרוב האנשים. הוא אמנם לא מוסיקאי אך היה מעורב גם בהפקת האלבום הראשון והיה כוח מניע מאחורי ההחלטה להקליט אותו. כעת עמדה בפניו משימה מסובכת בהרבה - הפקת האלבום השני של עמית גולן ללא השחקן הראשי.

הוא עשה זאת באופן שהיה ודאי גורם לעמית להיות מאד גאה בו ובתוצאה הסופית. בתחילת חודש יוני 2011 Eddie Henderson הגיע לישראל וביחד עם יונתן וולצ'וק בטרומבון, אסף יוריה בטנור, ג'ק גלוטמן ויונתן ריקליס בפסנתר, גלעד אברו בבאס, שי זלמן ויונתן רוזן בתופים ועופר גנור (המופלא, מופלא....) שמשתתף בגיטרה בשני קטעים הם מפיחים חיים במוסיקה שעמית הלחין וכל כך אהב. האלבום נקרא: Eddie Henderson and Friends Play The Music Of Amit Golan.

בדומה לאלבום הראשון גם הפעם ההפקה מצויינת (איכות ההקלטה טובה יותר, מכיוון שהפעם ההקלטות נערכו באולפן) והעטיפה עשויה בטוב טעם (אך הפעם אינה רפליקה של Blue Note) ומחזירה אותך לשנים הגדולות של ההארד בופ. יש כאן 8 קטעים מקוריים של עמית, אחד מהם (Sari) הופיע גם באלבום הראשון ושני קטעים שנכתבו בידי אחרים: האחד הוא בלדה משגעת בשם Carolyn שהלחין Lee Morgan (תקשיבו בהקלטה לשי זלמן מתמוגג מהנאה) והשני Out Of The Past של Bennie Golson. 

למרות נקודות הדמיון האלבום הזה שונה למדי מהאלבום הראשון. יש כאן נשפן נוסף (וולצ'וק בטרומבון) מה שמוסיף הרבה צבע ועומק ללחנים; יש כאן את עופר גנור שהנגינה שלו מוסיפה המון, על אף שהוא משתתף רק בשני קטעים; הפסנתרנים (ג'ק גלוטמן ויונתן ריקליס שחולקים ביניהם את הקטעים) מנגנים אחרת לגמרי מעמית; אבל עיקר השוני נובע בגלל Eddie Henderson שמביא איתו צליל אחר וגישה אחרת, מודרנית יותר מבחינה מוסיקלית, מזו של Magnarelli. המוסיקה שכתב עמית נטועה אמנם עמוק בשנות החמישים והשישים אבל הנגינה של Henderson לוקחת אותם שנים רבות קדימה. בדקתי את זה עם נעם עוזיאל ומסתבר שזו היתה החלטה מודעת שלקח. גם באלבום הראשון הוא לא סבר שצריך למקם את המוסיקה בשנות החמישים וללכת לכיוון של "שחזור מלא", אלא לקחת את המוסיקה להווה. באלבום השני, מאחר שעמית היה זה שבחר את Eddie Henderson לנגן באלבום הזה, נעם הרגיש שיהיה זה נכון שלא להגביל את Henderson לנגן בגבולות המסורתיים של הסגנון ולאפשר לו חופש סגנוני. זה נשמע היטב בתוצאה.

את המוסיקה של עמית גולן ניתן לרכוש ישירות באתר של Minton's Records שהוקם במיוחד לשם כך.
וניתן גם להקשיב לדיסק החדש במלואו בדף הפייסבוק שלו.

פוסט זה הוא חלק מפרוייקט ה Blogathon של ה JJA (Jazz Journalists Assocciation) המתקיים השנה לראשונה לציון חודש הג'אז ויום הג'אז הבינלאומי שנקבע על ידי ארגון אונסק"ו ל 30 באפריל. אתם מוזמנים, כמובן, לקרוא פוסטים נוספים שנכתבו במסגרת ה Blogathon באתר הפרוייקט.

לילה בלבונטין

דברים טובים באים בהפתעה. כבר הרבה זמן שאני רוצה להגיע להופעות של הדור החדש של הג'אזיסטים הישראליים, חברה שיוצא לי לראות מדי פעם בג'אם סשנים אבל עוד לא ממש יצא לי לשמוע אותם בצורה מסודרת, בהופעה שלהם, עם חומר שלהם, בהרכב משלהם. לכן ארזתי את עצמי ועוד שני חברים, ביום שלישי האחרון, והצפנתי לתל אביב, ללבונטין 7 למה שכונה "מיני פסטיבל ג'אז".

הקהל שהגיע היה מועט למדי, אולי מפני שרובם העדיפו לחזות במדונה או ב Faith No More, ואולי מפני שג'אז ישראלי איכותי לא מספיק היום בשביל להביא הרבה קהל. האם אי פעם זה היה אחרת ? לא בטוח.

את הערב פתחה חמישיית עדן ברקת שניגנו hard bop סמיך וחם. יונתן וולצ'וק הנהדר בטרומבון ולצדו עדן ברקת בבריטון סקסופון ניגנו היטב חומר מוכר אך לא לעוס כדוגמת Hi Fly של Randy Weston שפתח את הערב, Peace של Horace Silver ו Inner Urge שכתב Joe Henderson וגם בלוז יפה שכתב עדן עצמו. השילוב טרומבון-בריטון הוא מקסים ונדיר למדי. הדוגמא הכי מוכרת לשילוב כזה היא ההרכב של Mulligan עם Bob Brookmeyer, אלא שוולצ'וק לא עושה לעצמו חיים קלים עם valve trombone ומנגן על slide trombone. בכל מקרה וולצ'וק-ברקת ממש לא נשמעים כמו ההרכב ההוא, ותורמת לכך גם בחירת הקטעים החכמה והעיבודים. עדן ברקת מנגן בבריטון כאילו מדובר בפעולה הכי טרוויאלית וטבעית שיש. שום מאמץ לא ניכר בו, והצליל החם והמחוספס שלו שוטף אותך מכל הכיוונים. כל כך צעיר וכבר שולט היטב במסורת המפוארת של נגני הבריטון בג'אז. הוא נשמע כל כך בסגנון שקשה להאמין שהוא רק בן 22. לצדם מגנים אחיו של עדן, אור ברקת, בבאס ויונתן רוזן בתופים ומאחורי הפסנתר, קצת מוסתר על ידי העמוד המפורסם של לבונטין, זה שתקוע בדיוק באמצע הבמה, ישב ילד מופלא: אלון תייר, שאת שמו כבר שמעתי הרבה פעמים אבל סוף סוף יכולתי גם לשמוע אותו מנגן. איך קורה שילד כזה מנגן ככה ? כל כך מודרני, כל כך בוגר, כל כך אלגנטי. אם רק הפסנתר היה מצלצל טוב יותר זה היה מושלם.

אחריהם עלתה לבמה חמשיית יונתן גרינשטיין, או כפי שהוא בטח היה מעדיף לקרוא לה: Jonathan Greenstein Quintet, במבטא אמריקאי מודגש. גרינשטיין, כך הבנתי, חזר רק עכשיו מ Berklee וכבר הוא נוסע שוב, הפעם לניו יורק, וזו הופעה חד פעמית שלו עם חומר מקורי שהקליט לאחרונה ושעתיד לצאת לאור בקרוב (ובינתיים ניתן להאזין לה באתר שלו). יונתן גרינשטיין נשמע פשוט מצויין, והמוסיקה שהלחין באמת תופסת את האוזן בשמיעה ראשונה. סגנון הנגינה שלו מודרני, עכשווי ומאד אנרגטי ודי מהר בתוך הסולו שלו הוא מוצא את עצמו באיזור האובר-טונים, שואג עם הסקסופון שלו עד לקצה השני של המועדון, ומדליק את הקהל ואת הנגנים האחרים. לצדו ניגנו יונתן אלבלק בגיטרה, אלון תייר (שוב) בפסנתר, אם כי כאן הוא פחות בא לידי ביטוי, גלעד אברו בבאס ויונתן אולייסקי שהיה ממש מצויין בתופים.

אחרי ההופעה הזו פרש רוב הקהל ונשארנו חבורה קטנה ומצומצמת (אך איכותית !) לשמוע את שלישיית עופר גנור עם רועי חרמון בחצוצרה ומה אומר לכם, שום דבר לא הכין אותי למה שעמדתי לשמוע.

את רועי חרמון אני זוכר במעומעם כשניגן באילת לפני כמה שנים עם ההרכב של רע בר-נס. הוא היה אז ילד מתולתל שהביא איתו בעיקר הבטחה לעתיד. חשבתי שאני הולך לשמוע עוד בוגר תלמה ילין בדרך ל Berklee אבל הסתבר שרועי חרמון לקח את המוסיקה שלו לכיוון הרבה יותר מסקרן. הוא מנסה, הוא מעיז, הוא לא מפחד לקחת סיכונים בנגינה ומעל הכל שומעים שהוא מחפש את הצליל שלו, וזה פשוט מסע שנהדר להצטרף אליו. הוא מנגן כיום במספר הרכבים, ביניהם Injera שעושה בין היתר מוסיקה אתיופית וגם עם האורקסטרע של רע מוכיח, הרכב שפתח לו את האוזניים לכיוונים חדשים לגמרי של צליל ושל סגנון, עם המון אפקטים ונגינה של loop-ים שחוזרים על עצמם שוב ושוב. השפעה נוספת על המוסיקה של חרמון הגיעה מכיוונו של יוני סילבר.

את הנגינה של עופר גנור, לעומת זאת, אני מכיר כבר הרבה מאד שנים. לא אגזים אם אומר שלדעתי הוא אחד מנגני הגיטרה הטובים בעולם היום בסגנון של straight ahead jazz. הוא נגן מופלא עם סאונד עגול, מתוק ומושלם בגיטרה ועד עכשיו בכל הפעמים ששמעתי אותו, והיו לא מעט כאלו, הוא סיפק את הסחורה הזו בצורה מושלמת ויותר מכך. זה מתחיל בצליל שלו ונמשך באופן בו הוא בונה סולו, בדינמיקה שלו, ביכולת שלו להצית את הקהל ולגרום לו לנוע בצורה אחידה לקצב הגיטרה שלו, ברעיונות שלו שמזכירים לי גיטריסטים כמו Jim hall ו Grant Green, אבל ביחד. כשהוא מתחיל לנגן אני מוצא את עצמי מחוייך מאושר.

הפעם בחר עופר להראות צד אחר שלו. צד הרבה יותר הרפתקני וסקרן. חוץ מהבלדה שפתחה את ההופעה (my ship) ההרכב ניגן קטעים מקוריים של עופר שהדבר העיקרי שאפיין אותם היה שאי אפשר לקטלג אותם תחת שום תווית. היו שם דיסטורשן ואפקטים למכביר (גם של עופר וגם של רועי חרמון בחצוצרה) שזה בערך הדבר האחרון שהייתי מצפה לשמוע ממנו, היתה שם זרימה של הקטעים כך שלא ברור מתי קטע מתחיל ומתי קטע נגמר, ולמרות שהנגנים ניגנו סולואים, לא היה זה במתכונת הרגילה. נגינת הסולו הופיעה לפתע מתוך הקטע הכתוב ונמוגה בחזרה לתוך נגינה משותפת כשהגבולות בין סולו ובין נגינה קבוצתית, כמו גם הגבולות בין קטעים כתובים וקטעים מאולתרים ואפילו חופשיים לגמרי, נטשטשו לחלוטין. היה שם ג'אז והיה שם רוק והיה שם free ונגיעות של מוסיקה אלקטרונית ומה לא. והצבעים שרועי הוציא מהחצוצרה שלו (עם אפקטים ובלי אפקטים) הוכיחו לי שוב שהחצוצרה היא מלכת כלי הנשיפה, אם רק יודעים מה לעשות איתה.

כך מצאתי את עצמי במשך שעה נסחף בתוך חוויה מוסיקלית יוצאת דופן בעוצמתה. תרמו לכך כמובן גם אייל גנור שהפליא לנגן בגיטרה באס ושהתקשורת שלו עם עופר אחיו היא ברמה בלתי סבירה לחלוטין, והמתופף חגי לשם, שהגיע מתחום הפלמנקו, ופשוט השאיר את כולנו פעורי פה, נוכח האנרגיה שלו והיכולת הפנומלית שלו לנגן, אבל במלוא מובן המילה, תופים. היה תענוג לראות את אייל גנור זורח מאושר ממקום מושבו ליד התופים.

הקיצור - נפלתי. במובן הכי טוב של המילה.

להפתעתי הרבה הסתבר לי כי היה זה המפגש הראשון בין הטריו של האחים גנור וחגי לשם ובין רועי חרמון כאשר את הקטעים העביר עופר לרועי ממש באותו ערב על הספסל מחוץ למועדון וזה רשם אותם באופן כללי על דף נייר. אז אם ככה זה נשמע בפעם הראשונה, אני בכלל לא יכול לדמיין איך זה ישמע בפעמים הבאות.