דפים

יום שבת, 3 בדצמבר 2022

Don Martin's Jazz Albums Covers

 

בשנת 1938 שכר הלייבל Columbia את שירותיו של Alex Steinweiss כמנהל אומנותי של הלייבל. אחת ההחלטות הראשונות שקיבל היתה להתחיל להפיץ את התקליטים של הלייבל בעטיפות קרטון מודפסות עם תמונות וגרפיקה בנוסף על המידע הטקסטואלי היבש שהיה נהוג עד אז. באותה תקופה נמכרו תקליטים בעטיפות נייר חומות חלקות, פשוטות וזולות עם חור באמצע כדי שניתן יהיה לראות את התוויות המודבקת על הוויניל שעל גביה הופיעו פרטי ההקלטה. כעשור לאחר מכן, כשהתחילו לצאת תקליטי אריכי נגן (בניגוד לסינגלים) היו עטיפות האלבומים כבר חלק בלתי נפרד מהמוזיקה ומתרבות המוזיקה. 


הלייבלים הגדולים עבדו עם מעצבים, צלמים ומאיירים קבועים כדי לשמר סגנון גרפי ועיצובי מובחן ללייבל, וכשהמוזיקה היתה רק על גבי תקליטים או דיסקים - היתה העטיפה יחד עם המידע שעליה והגרפיקה שעל פניה ההקשר הויזואלי של המאזין עם המוזיקה.


בשנת 1956, ממש בטרם החל לעבוד עבור מגזין הקומיקס MAD (הוא כונה MAD’s maddest artist ועבד במגזין עד 1988) אייר Don Martin חמישה אלבומים בסגנונו הייחודי עבור הלייבל Prestige.


היו עוד אמנים מפורסמים שעשו זאת (למשל Andy Warhol עבור Blue Note) אבל העבודות של Don Martin הן ללא ספק הכי מיוחדות ומשוגעות שהודפסו על עטיפת אלבום גאז.


האלבומים (על פי סדר הקלטתם) הם:


The Brothers





ארבעת האחיםהיה הכינוי של Stan Getz, Zoot Sims, Herbie Steward ו Serge Challoff שניגנו את הקטע Four Brothers בביג בנד של Woody Herman בסוף שנות ה-40.





האלבום הזה הוא ממש חגיגה של טנוריסטים (לבנים). שימו לב מי מנגן כאן טנור: Al Cohn, Zoot Sims, Stan Getz, Allen Eager, Brew Moore.


כל החבורה הזו ביחד עם Walter Bishop בפסנתר, Gene Ramey בבס ו Charlie Perry בתופים הקליטו 7 קטעים באפריל 1949.



 


בנוסף נכללו כאן עוד 4 קטעים של Al Cohn ו Zoot Sims בשישייה עם Kai Winding, George Wallington, Percy Heath, ו Art Blakey מספטמבר 1952.


J.J. Johnson / Kai Winding / Benny Green 

Trombone By Three




למרות שעל העטיפה מאויירים שלושת הטרומבוניסטים ביחד, למעשה מדובר (שוב) באסופה של סשנים בהנגנת כל אחד מהטרומבוניסטים הנפלאים האלו, אבל בנפרד. בכל סשן ארבעה קטעים (ובאלבום שיצא על גבי תקליטור וכיום בסטרימינג, נכללו גם alternates מהסשנים השני והשלישי.


הסשן הראשון, בהובלת   J.J. Johnson הוקלט במאי 1949, ומנגנים בו Kenny Dorham בחצוצרה,  sonny Rollins בטנור, John Lewis בפסנתר, Leonard Gaskin בבס ו Max Roach בתופים. סשן ביבופ קלאסי, יפהפה. אני אישית לא יכול לשבוע מהשילוב של הסאונד של Kenny Dorham עם Sonny Rollins הצעיר. בכלל מדהים לשמוע עד כמה החברה האלה יכלו לנגן ביבופ לוהט ובכל זאת להישמע כל כך קול….



הסשן השני, בהובלת Kai Winding עם Brew Moore בטנור, Gerry Mulligan בבריטון, George Wallington בפסנתר, Curley Russell בבס ו Roy Haynes בתופים. הוקלט באוגוסט 1949. את העיבודים עשה Gerry Mulligan וזה ניכר (פחות לטעמי…)





הסשן השלישי, בהובלת הטרומבוניסט הפחות מוכר מבין השלושה, Bennie Green, הוקלט קצת יותר משנה לאחר מכן (באוקטובר 1951) וזה סט של שביעייה עם Eddie ‘Lockjaw’ Davis ו  ‘Big Nick’ Nichols בטנורים, Rudy Williams בבריטון, Teddy Brannon בפסנתר, tommy Potter בבס ו Art Blakey בתופים. זה בעיני הסשן הכי כיפי מכל השלושה. המוזיקה היא הרבה יותר סווינג מאשר ביבופ והנגינה של Green פשוט גורמת לי לחייך.





Sonny Stitt / Bud Powell / J.J. Johnson



האלבום שיצא ב 1957 מאגד הקלטות של שני הרכבים שונים של Sonny Stitt  (בטנור) שהוקלטו בין אוקטובר 1949 עד ינואר 1950. ההרכב הראשון הוא רביעייה מדהימה עם Bud Powell בפסנתר, Curley Russell בבס ו Max Roach בתופים


ובהרכב השני מתווסף הטרומבוניסט J.J. Johnson ובמקום Powell ו Russell מנגנים John Lewis בפסנתר ו Nelson Boyd בבס.

כל האלבום הזה הוא בית ספר לביבופ, ולדעתי אחד האלבומים הטובים ביותר של Sttit, אם לא הטוב שבהם. וכן, אלו ציפורים על העטיפה.





Mile Davis And Horns



שוב שני סטים, הפעם עם Miles Davis הצעיר עוד לפני ההקלטות האגדיות שלו ל Prestige. הם יצאו במקור באלבומים נפרדים אבל האלבום הזה, עם העטיפה המרהיבה של Don Martin,  יצא רק לאחר מכן ב 1956 כש Miles כבר היה כוכב.


הסט הראשון הוקלט בהרכב של שביעייה בינואר 1951 בשישייה עם Sonny Rollins, Bennie Green, John Lewis, Percy Heath בבס ו Kenny Clarke.


הסט השני הוקלט בפברואר 1953 ומנגנים בו Zoot Sims, Al Cohn בטנורים, Sonny Truitt בטרומבון, John Lewis,  Leonard Gaskin ו Kenny Clarke בתופים. כל הקטעים בו הולחנו על ידי Al Cohn ובמקור יצאו באלבום של Miles שהוקדש ליצירות של Al Cohn. 






לא ההקלטות הכי טובות של Miles אבל כיף גדול לחובבי Miles המוקדם (ו Rollins הצעיר, שאז עוד היה לוקח סולו קצר וממוקד רק על קורוס אחד…)



Art Farmer Septet



אלבום שביעייה, בהובלת החצוצרן Art Farmer. האלבום מורכב משני סשנים שונים

בסשן הראשון משנת 1953, שאת העיבודים לו עשה Quincy Jones, משתתפים, Art Farmer בחצוצרה, Clifford Solomon בטנור, Oscar Estell בבריטון סקסופון, Jimmy Cleveland בטרומבון, Quincy Jones בפסנתר, Monk Montgomery (אח של Wes) בבס חשמלי (מסתבר, אגב, שזו הקלטת הגאז האולפנית הראשונה בהשתתפות בס חשמלי) ו  Sonny Johnson בתופים. כולם למעט המתופף היו חברי ההרכב של Lionel Hampton. 





בסשן ההקלטות השני, ב 1954, Gigi Gryce עשה את העיבודים ומנגנים שם לצדו של Farmer, שוב Jimmy Cleveland בטרומבון, Charlie Rouse בטנור, Dany Bank בבריטון סקסופון, Horace Silver בפסנתר, Percy Heath בבס ו Art Taylor בתופים.


Art Farmer הצעיר נשמע נהדר, ומעניין בעיני לשים לב להבדלים בין העיבודים של Jones לשל Gryce, לשימוש בבס החשמלי וגם לתהות האם A Love Supreme הושפע מהעיבוד שעשה Jones לקטע Mau Mau….





יום שישי, 18 בנובמבר 2022

Bill Evans Trio In Buenos Aires (1973 & 1979)


 פעם, לא ממש מזמן, כשעוד היינו מקשיבים לקומפקט דיסקים, היו לי כמה שהיו ממש מעולים אבל מאד קשים להשגה. אני זוכר נבירות ארכניות בחנויות דיסקים בחנויות ענק בחול אבל גם בדוכנים בתחנות מרכזיות ובחנויות נסתרות בכל מיני פרברים בחיפוש בלתי פוסק אחר האלבומים האלה שאי אפשר להשיג.

הכי מטריפים היו אלה הכפולים או המשולשים שהיה לי חלק אחד שלהם אבל חסר לי השני (או להיפך). 


זה בדיוק המקרה של ההופעות של Bill Evans בבואנוס איירס. אלו היו שתי הופעות שיצאו בלייבל אירופאי בשם Jazz Labs Records על גבי שלושה תקליטורים. לי, כמה לא מפתיע, היה רק את האלבום השני ובמשך שנים חיפשתי את האלבום הראשון (מזל שאז עוד לא ידעתי שקיים גם אלבום שלישי).


באלבום שהיה לי ניגנו Marc Johnson בבס ו Joey LaBarbera בתופים והיא הוקלטה בהופעה חיה  ב 27 בספטמבר 1979 ב Teatro Muniicipal General San Martin בבואנוס איירס. ההרכב הזה היה ההרכב האחרון של Bill Evans שבאותה עת כבר היה חולה ונפטר פחות משנה לאחר ההקלטה הזו.


הסאונד לא היה משהו מיוחד, אבל המוזיקה היתה נפלאה וכמו תמיד אצל ביל אוונס הכל יושב מושלם גם על הפסנתר וגם עם ההרכב.


באותה עת אפילו לא ידעתי מה מכיל האלבום הראשון, והנחתי שזה החלק הראשון של אותו קונצרט מ 1979, או קונצרט נוסף של אותו הרכב שהוקלט בסמוך.


אך מה רבה היתה הפתעתי כשסוף סוף הנחתי את ידי על האלבום הראשון וראיתי שהוא מכיל הופעה אחרת לגמרי, שהוקלטה ב 24 ביוני 1973 ב Cine Teatro Gran Rex, בהרכב שונה: עם Eddie Gomez בבס ו Marty Morell בתופים.


בשבועות האחרונים אני די צמוד להקלטות האלה, ולמרות שאין באמת הגיון להשוות ביניהן, כי חוץ מהעובדה ש Evans מנגן בשתיהן וששתיהן נערכו בבואנוס איירס, הן כל כך שונות. החל בתקופה

ההופעה ב 1973 נערכה בסמוך לאחר חזרתו של חואן פרון לארגנטינה מגלותו הארוכה, בנסיון להביא את ארגנטינה השסועה סוף סוף ליציבות פוליטיתואילו ההופעה ב 1979 נערכה בבואנוס איירס אחרת לגמרי, לאחר ההפיכה הצבאית בארגנטינה כשהחונטה שולטת בארגנטינה וומעלימה אזרחים שנחשדו כתומכי פרון, באחת התקופות החשוכות שידעה ארגנטינה.



Evans, Gomez and Morell



אבל מעבר למצב הפוליטי - המוזיקאים בטריו של 73 ושל 79 וסגנון הנגינה שלהם ואפילו של Bill Evans עצמו שונים מאד. אני כל הזמן שואל את עצמי לאיזו אני מתחבר יותרוהאמת היא שהתשובה משתנה מדי כמה ימים. הנגינה בהופעה מ 1973 היא Evans ”הקלאסי“, עם הסאונד החם, הליריות המוכרת והדיוק המטורף וכמובן הנגינה היפהפיה של Eddie Gomez. זה היה אחד ההרכבים הוותיקים של ביל אוונס שעבדו יחד כבר כמה שנים (מ 1966). 



ואילו בהופעה המאוחרת מ 1979 אפשר למצוא Evans יותר מגוון ואפילו פרוע, לעיתים גם פחות מדוייק, הצליל שלו יותר תוקפני, וגם Marc Johnson שהבס שלו ממש מודגש בבאלאנס ו Joey La Barbera תורמים לסאונד היותר עוקצני הזה. זה היה ההרכב האחרון של Bill Evans איתו עבד עד מותו ב 1980 וכבר אז הם נשמעו מגובשים מאד והתחילו למצוא את הסאונד שלהם.


Evans, Johnson and LaBarbera


ולמה נזכרתי פתאום באלבומי ההופעה בבואנוס איירס? מכיוון שלפני כמה חודשים יצאו ההקלטות האלה מחדש, לרגל ה- Record Store Day 2022 עם סאונד משופר בלייבל “Resonance” של זאב פלדמן שבשנים האחרונות לא מפסיק להפתיע עם הוצאות מופלאות גם של בוטלגים שהכרנו וגם של הקלטות שמעולם לא יצאו. הכל בהפקה מוקפדת, מושקעת, מכבדת (הכל באישור האמנים, אם הם חיים, או משפחותיהם) ואוהבת גם במדיה דיגיטלית וגם בוויניל.



האלבומים נקראים Morning Glory (ההופעה מ 1973) ו Inner Spirit (ההופעה מ 1979) ושני האלבומים הללו כוללים את כל החומר שיצא בשלושת האלבומים של Jazz Lab בתחילת שנות ה 90.


ויש גם שני קטעים: My Romance ו Up The Lark  ש Evans מנגן בשתי ההופעות, ככה שתוכלו להתרשם בקלות מההבדלים בין ההרכבים (זה די בולט אם מקשיבים לאלבומים, אבל כמובן שהאזנה לאותו קטע מחדדת את זה)


קישור למיני-דוקו על הפרוייקט. מומלץ !!




LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin