דפים

יום שבת, 2 ביולי 2022

Yuval Drabkin

 

צילום: יואב טריפמן

מזה כמה שנים שאני עוקב אחרי המוזיקה של יובל דרבקין. שמעתי אותו לראשונה כשהיה תלמיד בתכנית האקדמית של קונסרבטוריון שטריקר / הניו סקול, וכבר מהפעם הראשונה היה ברור שיש שם משהו מיוחד.

לא חסרים בארץ סקסופוניסטים, בעיקר טנוריסטים, שמנגנים מעולה, שולטים במסורת ובמקביל מביאים טוויסט ישראלי ומודרני. אבל מעטים יודעים לספר סיפור כמו יובל דרבקין.

הרבה מאד דובר על כך שג'אז היא שפה, ושאי אפר לנגן ג'אז ולהישמע טוב מבלי לשלוט בשפה. ובאמת אחד הדברים המדהימים בג'אז הישראלי הוא העובדה שכל כך הרבה מוזיקאים צעירים פיתחו שליטה מרשימה ברזי השפה הזו על סגנונותיה המגוונים ועל שלל תקופותיה. אבל כישורי שפה לבדם אינם מספיקים בשביל לספר סיפור מעניין. בשביל זה צריך משהו נוסף. עומק, בגרות, נסיון והרבה כושר המצאה. פה לטעמי טמון הכח המיוחד של יובל דרבקין. מעטים יודעים לקחת את המאזין למסע שיש בו משהו מעבר לשפה ולסגנון – גם תחושה של מסע. סולו שלא רק נשמע טוב, אלא ממש גורם לך לרצות להצטרף למסע של הסולן, להיכנס לעולמו ולשמוע לאיפה יוביל אותך הדמיון המוזיקלי שלו.

צילום: פיטר ויט

דרבקין, יליד 1994, החל את המסע המוזיקלי שלו בגיל 7 על פסנתר ולאחר מכן, כשהיה בן 12, עבר לסקסופון. הוא למד סקסופון אצל איתן גופמן ולאחר מכן גם אצל ארז בר-נוי, נח רוזנצווייג, גלעד רונן. הוא למד בתיכון קרית שרת בחולון במגמת המוזיקה, ולאחר מכן בתכנית האקדמית של שטריקר והניו סקול. לאחר הלימודים בשטריקר הוא סיים את התואר באקדמיה למוזיקה בירושלים.

במקביל לימד וניגן באינספור הרכבים בארץ: לצדם של יוני רכטר, שלום חנוך, שלמה גרוניך, הביג בנד של אלי דג'יברי, הביג בנד של אייל וילנר, הביגבנד של יונתן וולצ'וק, אבישי כהן (בס), שי מאסטרו וכמובן הרכבים רבים אחרים. רק בשבוע הקרוב למשל, יופיע יובל שלוש פעמים בבית העמודים:

ביום ראשון, 3 ביולי ב 19:30 וב 21:00, עם שמיניית רם ארז.

ביום חמישי, 7 ביולי ב 22:30 ברביעייה שלו עם רון מגריל, אורן הרדי ודוד סירקיס.

ביום שישי, 8 ביולי ב 16:30, עם הרביעיה של הפסנתרן נדב ברקוביץ, עם אברי בורוכוב בבס ודוד סירקיס בתופים.

הפעם האחרונה ששמעתי את דרבקין היתה לפני חודש עם רביעיית רון מגריל (לצדו של דרבקין בטנור ניגנו רון מגריל – גיטרה, אורן הרדי – בס, יונתן רוזן - תופים) כשביצעו הופעת מחווה לסוני רולינס ולאלבום הקאמבק המופתי שלו משנת 1962, The Bridge. הם ניגנו את האלבום בשלמותו לפי הסדר וזו היתה הופעה מהפנטת גם בגלל שהקטעים באלבום ממש טובים וגם מפני שהם הצליחו לשמר את רוחו הייחודית של האלבום המקורי ועדיין להביא לתוכו משהו שהוא לגמרי שלהם.

רוצים וידאו ? בבקשה (ותודה לדפנה כהנא שצילמה)



יום שבת, 28 במאי 2022

Lee Morgan - The Sidewinder

 


לפני כמה שנים לא הייתי מעלה בדעתי לכתוב פוסט על האלבום הזה מתוך ההנחה שאין מי שמתעניין בג'אז שלא מכיר אותו, או לפחות את קטע הנושא שלו – The Sidewinder. אבל הנחת המוצא שלי, מסתבר, כבר לא רלוונטית. אז הנה ההזדמנות לכתוב על האלבום הנפלא הזה.

בשנת 1963 היה Lee Morgan כבר בשלב הקאמבק בקריירה הקצרה שלו. הוא פרץ באמצע שנות החמישים כשהיה רק בן 18 והיה חבר בביג בנד של  Dizzy Gillespie. משם נסללה דרכו להקליט כתריסר אלבומים בהובלתו בלייבל Blue Note (ועוד כמה אלבומים בלייבלים אחרים) ולהשתתף כסיידמן בעוד אלבומים רבים אחרים (אחד מהם – Blue Train, האלבום היחיד של John Coltrane כלידר בלייבל Blue Note). במקביל היה חבר ב Jazz Messengers של Art Blakey משנת 1958, והיה גם זה שהביא את Wayne Shorter להרכב. Lee Morgan היה שגריר מובהק של סגנון ה Hard Bop, גם בנגינה שלו וגם בהלחנה ובכלל בגישה שלו למוזיקה, אבל בשנת 1961 הוא נאלץ לעזוב את ניו יורק ואת ה Messengers  וחזר לפילדלפיה לטפל בעצמו ובבעיית ההרואין שפיתח בינתיים.

כשחזר הוא היה צריך לכבוש בחזרה את מקומו בסצינת הג'אז שהשתנתה בינתיים. את מקומו ב Messengers כבר תפס חצוצרן מבטיח צעיר בשם Freddie Hubbard ואת הסגנון שהיה כל כך מזוהה עמו כבר שמעו פחות. אבל לי מורגן היה חדור מוטיבציה וכשרון והוא שכנע את החברים ב Blue Note לתת לו זמן אולפן. זמן האולפן שניתן לו ב 21.12.1963 הניב את האלבום The Sidewinder.

לצדו של Morgan מנגן Joe Henderson בטנור (זו היתה הפעם הראשונה שהם ניגנו ביחד. כמה שנים לאחר מכן Henderson ניגן באלבום נוסף של Morgan בשם The Rumproller ו  Lee Morgan ניגן כסיידמן ב Mode For Joe של Joe Henderson).

את הרית'ם סקשן איישו Barry Harris, Bob Cranshaw בבס ו Billy Higgins בתופים.

Morgan ו Henderson בהקלטת The Rumproller בשנת 1965

הם כמעט סיימו להקליט את האלבום אבל היו צריכים עוד קטע אחד, ואז לי מורגן יצא לשירותים. כשחזר, אחרי לא מעט זמן, הוא חזר עם The Sidewinder: קטע פאנקי, מאד קליט ורקיד בסגנון שונה משאר הקטעים באלבום, אבל דווקא זה מה שהזניק את מכירות האלבום לשמיים והוא היה לאחד האלבומים הנמכרים ביותר בג'אז לאחר שהקטע The Sidewinder הגיע, באופן חריג מאד לקטע ג'אז, למקומות הגבוהים במצעדי הפזמונים הכלליים באותה תקופה.

אולי במקום שאני אספר לכם מה שקראתי על איך הוקלט האלבום, למה שלא תקשיבו לסיפורים מפיו של Bob Cranshaw שבאמת היה שם:



לו היה מדובר בהצלחה מסחרית בלבד לא הייתי שולח אתכם להאזין לאלבום המצויין הזה, שהוא מעולה בעייני גם בלי קשר לקטע הנושא שלו. כששומעים את הנגינה של Morgan באלבום אי אפשר לחשוד ולו לרגע שהוא היה בהפסקה ארוכה. בסך הכל חמישה קטעים בלבד (כולם פרי עטו של Lee Morgan) והשילוב בין Morgan ל Henderson עובד מעולה גם מבחינת הסאונד וגם מבחינת האנרגיה. שונה מאד מהשילוב Morgan/Shorter ויפה לא פחות. ותוסיפו לזה את Barry Harris שלשמוע אותו זו תמיד חוויה מתגמלת, במיוחד כשהוא מחוץ לאיזור הנוחות שלו 😊. ההקלטה הזו היא גם שיתוף הפעולה הראשון בין Morgan ו Billy Higgins, שהמשיך אחר כך בעוד אלבומים רבים.

האלבום הזה מיצב את Lee Morgan בחזרה במקום הראוי לו, בלב העשייה של לייבל הבית שלו Blue Note עם עוד עשרות הקלטות הן כלידר והן כסיידמן  והוא אפילו חזר לנגן עם ה Messengers לתקופה מסויימת.

בקיצור – הקשיבו נא לאלבום כולו ולא תצטערו.

אה, ואם אנחנו כבר מדברים על Lee Morgan תוודאו שסימנתם וי ברשימת הסרטים שאתה צריכים לראות על הסרט הדוקומנטרי שמספר את סיפור חייו המרתק והעצוב של גאון החצוצרה מפילדלפיה. הסרט נקרא I called him Morgan והוא זמין בנטפליקס.

-------

אם בא לכם, כתבתי ממש מזמן על ההקלטות המופלאות של Lee Morgan בין השנים 1956-1958. מוזמנים להציץ:

https://www.thesideman.co.il/2007/09/lee-morgan-1956-1958.html

https://www.thesideman.co.il/2007/09/lee-morgan-1956-1958-part-2.html

יום שישי, 13 במאי 2022

Bird Lives !


לפני 72 שנה, ב 17 במאי 1950, התקיימה במועדון ה
Birdland בניו יורק הופעה של החמישייה של Charlie Parker. זה לכשעצמו ממש לא היה אירוע חריג. Parker (להלן: "בירד") היה אז בן 29 ובשיא כוחו וניתן היה לשמוע אותו "מטיף את הביבופ" כמעט מדי לילה באחד המועדונים בעיר, או לפנות בוקר באחד הג'אמים שהתקיימו תדיר באותה תקופה בניו יורק.

אבל להופעה הזו התווסף אלמנט אחד בעל חשיבות מכרעת. היא הוקלטה  באופן פרטי בידי חובב.

המוזיקאים הנוספים לצדו של בירד באותה הופעה היו אף הם מחלוצי הביבופ: החצוצרן Fats Navarro  (שנפטר בגיל 26 בלבד) ו Bud Poewell בפסנתר, Curley Russell בבס ו Art Blakey בתופים.

בירד כנראה ניגן לא מעט עם פאטס אבל הם מעולם לא נכנסו לאולפן ביחד והקליטו, כך שזו הזדמנות נדירה לשמוע את שניהם ביחד, ותוסיפו לכך את באד פאוול הענק ותקבלו הקלטה נדירה ביותר.

כל הסיפור הזה לא היה מעניין אלמלא המוזיקה היתה כל כך טובה. זה ביבופ כהלכתו ממש מפי הגבורה. פאטס היה אחד מהחצוצרנים הטובים ביותר מעולם, ואלמלא מת כל כך צעיר בוודאי היה זוכה ליותר הכרה ממה שזכה לה. הוא היה חצוצרן בקליבר של דיזי גילספי (השותף המוכר יותר של בירד), עם יכולות טכניות מעולות על הכלי, פרייזינג מושלם וסולואים יפהפיים ומובנים של ביבופ טהור.

באד פאוול היה פסנתרן הביבופ המושלם. כשהוא תפס יום טוב, ובאותה תקופה היו לו הרבה כאלה, אף פסנתרן לא יכול היה להתעלות מעבר לנגינה שלו. הפראזות האופייניות שלו קיבלו מעמד אייקוני עם השנים והפכו לחלק בלתי נפרד מהשפה המוזיקלית של הביבופ, לא רק בקרב פסנתרנים.

איכות ההקלטה אמנם נמוכה מאד בשל הנסיבות שתוארו לעיל, אבל ברגע שתתחברו למוזיקה הסאונד יפסיק להפריע.

אגב, כמעט בכל האלבומים שכללו את ההופעה הזו מופיעים עוד שלושה קטעים (Embraceable you, Cool blues ועוד 52nd street theme) בהשתתפות בירד ופאטס, שהוקלטו כשבועיים לאחר מכן ביוני 1950 אבל במקום פאוול, ראסל ובלייקי, מנגנים: Walter Bishop, Tommy Potter ו Roy Haynes.

בואו תשמעו בעצמכם:

 


--------------------

אתמול ערכנו (קהילת הג'אז החברתית) בטרמינל 4 את המופע השנתי לציון יום הג'אז הבינ"ל שמהשנה התווסף אליו גם התיאור "לזכרו של ארז ברנוי".

שני סטים נוגנו אתמול: הראשון של הילה קוליק בטריו עם אורן הרדי בבס ואיתי הראל בתופים, ובסט השני הצטרפו אליהם שלושה אלטיסטים: אייל חי, חגי אמיר ואלון פרבר ל"אלטו באטל" מסורתי (שהיה הפעם דווקא עם טוויסט מאד מודרני). היה מעולה ואני מקווה שבעתיד גם אוכל לחלוק אתכם איזה וידאו מההופעה.

אבל הבוקר קמתי עם שיר בלב ועם רצון לשמוע "אלטו באטל" ונזכרתי באלבום "Bird at 100" (שהוקלט ב 2019 בלייבל Smoke Sessions ) של שלוש אגדות אלט: Bobby Watson, Vincent Herring ו Gary Bartz. ועם רית'ם סקשן מרשים לא פחות:  David Kikoski בפסנתר, Yasushi Nakamura בבס ו Carl Allen בתופים.

שלושת הסקסופוניסטים הנהדרים האלה מנגנים כל אחד בסגנון מאד אישי וכולם, עד היום, מאד מושפעים מבירד הענק. אז אם אנחנו כבר בענייני המלצות ובענייני בירד ובענייני "אלטו באטל"– הטו אוזן ליופי הזה.



LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin