דיסק השבוע הוא בעצם פנינה נדירה. זהו אלבומו השני של החצוצרן Thad Jones עבור הלייבל Blue Note שהוקלט ב 14 ביולי בשנת 1956 ונקרא The Magnificent Thad. באותה תקופה ואף לאחריה ניגן Thad Jones בביג-בנד של Count Basie, דבר שעיצב את הקריירה המוסיקלית שלו, שכן Thad Jones לבד מהיותו נגן מופלא, עסק לא מעט בהלחנה, עיבוד ותזמור להרכבים גדולים.
אלא שלהבדיל מרובן המוחלט של הקלטותיו, האלבום הזה מוצא את Thad Jones בהרכב של חמישייה עם Billy Mitchell בסקסופון טנור, Barry Harris בפסנתר, Percy Heath בבאס ו Max Roach בתופים. למעט קטע אחד (If Someone Had Told Me) שמנוגן ברביעייה, ללא סקסופון.
לרוב, גם כש- Thad Jones הקליט בהרכבים קטנים, התחושה היא של הרכב גדול. זה נובע מהעיבודים האופיניים של Jones שמצליחים לתת גם להקלטה בשישייה סאונד שלם הגדול יותר מסכום חלקיו, אולם כאן הדגש הוא לגמרי על הנגינה היחידנית והרבה פחות על עיבודים ותזמורים ודווקא משום כך האלבום הזה כל כך יוצא דופן בנוף הקלטותיו של Thad Jones.
האלבום (בגרסת ה CD שלו) מורכב משבעה קטעים מתוכם חמישה סטנדרטים ושני קטעים נהדרים: Thedia ו Billie-Doo, הם פרי עטו של Thad Jones והם כל כך אופיניים לסגנון הכתיבה שלו שהוא אמנם פוסט בופ אבל שולח שורשים עמוקים וחזקים לבי-בופ.
בגרסת ה CD נכללת גם הקלטה של Something To Remember You By שנערכה פחות משבוע לפני כן בדואט משגע של Thad Jones (בחצוצרה עם סורדינה – "עמעם" בעברית) עם הגיטריסט Kenny Burrell.
Thad Jones היה חצוצרן אדיר, עם צליל ענק וחם שהצליח לבטא את אישיותו המקסימה והרגישה במוסיקה שניגן. הוא הפליא לנגן גם קטעי ביב-בופ מהירים (If I Love Again) גם וגם בלדות רכות (כגון: April In Paris הפותח את האלבום הזה, I've Got A Crush On You, ו- If Someone Had Told Me) למרות שהיכולת הטכנית שלו היתה גבוהה מאד, הוא אף פעם לא נשמע טכני אלא תמיד מאד מוסקלי ומלא רגש.
הנגינה של חבריו לצוות גם היא מצויינת. צליל הסקסופון של Billy Mitchell משתלב נהדר עם החצוצרה של Jones והליווי של Barry Harris בפסנתר אלגנטי כתמיד (אף אם קטעי הסולו שלו אינם פסגת הפסנתרנות). Percy Heath ו Max Roach עושים עבודה מצויינת ומאד דינמית.
להבדיל מהאלבום של השבוע שעבר, הפעם יש טיובים לרוב (למעשה של כל האלבום) אז תהנו (ואל תשכחו לסגור את הנגן שמספק את מוסיקת הרקע, בצד שמאל למעלה):
"In my own work I'm particularly interested in the possibilities of dissonance" אמר החצוצרן Booker Little. המשפט הזה מתאר בעיני בתמציתיות את התפישה המוסיקלית של Booker Little ואומר הרבה מאד על סגנון הנגינה וההלחנה שלו.
Booker Little היה אחד מאותם גאונים מוסיקליים שהטביעו חותמם בהיסטוריה (וגם בעתיד) של הג'אז. למרות שמת בגיל צעיר מאד (רק בן 23) הספיק Booker Little להקליט הרבה מאד ולשתף פעולה עם מוסיקאים רבים (המפורסמים שביניהם, וזו רק רשימה חלקית: George Coleman, Eric Dolphy, John Coltrane, Mal Waldron וכמובן Max Roach). בזמן קצר מאד Booker Little הצליח ליצור קול אישי, מאד ייחודי ומאד מזוהה, בזירת הג'אז השוקקת של סוף שנות החמישים – תחילת השישים, והקול הזה נשמע ייחודי ומרתק גם היום. העיסוק הבלתי פוסק בדיסוננס אינו צריך להפחיד את מי שאינו מכיר את Booker Little, שכן המוסיקאי המדהים הזה הצליח ליצור תמהיל מרתק בין הרצון שלו לפרוץ גבולות ולנגן מוסיקה בדרך חדשה ומקורית, עם לא מעט דיסוננס (אבל תמיד יפה), ובין המסורת החצוצרנית של החצוצרנים הגדולים שהיו לפניו, ובראשם Clifford Brown.
אבל בואו נתחיל מההתחלה. Booker Little נולד ב 
Booker Little סיפר כי Sonny Rollins הזהיר אותו לא אחת שלא ינסה לחקות מוסיקאים אחרים ושלא יקשיב יותר מדי לתקליטים של חצוצרנים אחרים, על מנת שיוכל לפתח סגנון אישי. כידוע, ל Sonny Rollins זה עבד. מסתבר שגם ל Booker Little.
בשנת 1956 נהרג Brownie בתאונת דרכים ו Max Roach מצא את עצמו ללא חצוצרן וללא פסנתרן (Richie Powell, אחיו של Bud Powell ופסנתרן בפני עצמו שניגן בחמשיית Brown-Roach נהרג אף הוא באותה תאונה). מי שמכיר את ההקלטות של Max Roach מסוף שנות החמישים יודע שעל פסנתרן הוא פשוט ויתר (אמנם לא מייד אבל די מהר), והחל להקליט בהרכבים נטולי פסנתר. על החצוצרן Roach לא ויתר. הוא עבד בעיקר עם Kenny Dorham והקליט עמו מספר אלבומים ואחר כך, בשנת 1958, ביקש מ Booker Little להצטרף אליו להרכב. בואו של Booker Little להרכב של Roach היה כניסה לנעליים גדולות מאד, הן של Brownie והן של Dorham, שחיצרצו שם לפניו, אולם Booker Little לא בא להתחרות באף אחד. הוא בא לעשות מוסיקה, ולא סתם מוסיקה אלא את המוסיקה שלו בדרך שרק הוא יכול לעשות. Booker Little היה בעל יכולת טכנית יוצאת מגדר הרגיל, ואהבה גדולה ליופי במוסיקה. ההבנה של Booker Little לגבי מהו יופי במוסיקה היתה רחבה יותר מהמקובל באותה עת והתייחסה גם למורכבות מוסיקלית ולמתיחת הגבולות ההרמוניים על מנת לבטא תחושות וצבעים אחרים. לעובדה שההרכב (למעט באלבום הראשון) היה נטול פסנתר, ולמעשה נטול כל כלי הרמוני, וודאי היתה השפעה על כך.
Booker Little עבד עם Roach במשך 9 חודשים (מאמצע 1958) והקליט עמו, 6 אלבומים (בכולם מנגן גם George Coleman בטנור):
האלבום הראשון נקרא Max Roach + 4 On The Chicago Scene. הוא הוקלט ביוני 1958 ללייבל Mercury ומנגנים בו, לצד Booker Little (שזו ההקלטה הראשונה שעשה) ו Max Roach, גם George Coleman בטנור, Eddie Baker בפסנתר ו Bob Cranshaw בבאס. האלבום הזה נסמך די הרבה על סטנדרטים, וזו הזדמנות מצויינת לשמוע את Booker Little מנגן ומפרש סטנדרטים מוכרים כמו Stompin' at the Savoy, Stella By Starlight או My Old Flame.
חודש לאחר מכן, עדיין עבור הלייבל Mercury, הוקלט Max Roach + 4 At Newport בהופעה חיה בפסטיבל הג'אז המפורסם בהרכב מיוחד למדי בו מנגנים (שוב לצד Booker Little ו Max Roach): Ray Draper בטובה, George Coleman בטנור ו Art Davis בבאס. כפי שניתן להבחין – הפסנתר הלך לבלי שוב... אבל הוא ממש לא חסר. שלושת הנשפנים עושים עבודה מצויינת ונדמה ש Booker Little משתחרר מכל העכבות ומתחיל את המסע המוסיקלי האישי שלו. כאן אפשר כבר לשמוע את ניצניה הראשונים של חיבתו לדיסוננסים. אגב, כאן גם הוקלט לראשונה הקטע Minor Mode שהלחין Booker Little.
חודשיים לאחר מכן, הקליט אותו ההרכב תקליט מצויין עבור הלייבל Riverside בשם Deeds, Not Words, גם התקליט הזה יצא על שמו של Max Roach.
האלבום הרביעי הוקלט באוקטובר 1958 ונקרא The Defiant Ones או בשמו האחר:The Booker Little 4 + Max Roach היה כבר תחת הנהגתו של Booker Little וניגנו בו לצד Booker Little, Roach ו Coleman גם Tommy Flanagan בפסנתר ו Art Davis בבאס. האלבום גם כולל שלושה לחנים מקוריים של Booker Little והם: Rounder's Mood, Dungeon Waltz ו Jewel's Tempo. מעניין לציין שבעוד שבהרכב עם Roach עבד Booker Little ללא תמיכת פסנתר, הרי שלאלבומו הראשון כלידר הוא דווקא מבכר נוכחות פסנתרן.
האלבום החמישי, הוקלט חודש לאחר מכן, תחת שמו של Roach עבור הלייבל Time ונקרא Award Winning Drummer. ההרכב עם טובה וללא פסנתר בדיוק כמו באלבומים השני והשלישי.
האלבום האחרון, שמסכם את התקופה הראשונה של Booker Little עם Roach הוקלט בינואר 1959, שוב עבור הלייבל Mercury, ונקרא The Many Sides Of Max Roach. ההרכב נשאר כמעט כמו קודם, רק שהפעם הוחלף נגן הטובה Ray Draper בטרומבוניסט הנהדר Julian Priester. העיבודים באלבום הזה יפים במיוחד.
קשה להתייחס לששת האלבומים מבלי להתייחס להשפעה המכרעת שהיתה ל Max Roach ולגישתו המוסיקלית, שמאז ומתמיד הייתה חדשנית ופורצת דרך, להתגבשות אופיו המוסיקלי של Booker Little הצעיר (בסך הכל בן 20). הנגינה של Roach אנרגטית, מקורית מאד בנויה על הרבה משחקים ריתמיים ומכריחה את הנגנים להיות מאד מעורבים, ערניים וקשובים. גם העדר הפסנתר תורם לחופש ההרמוני ולהדגשת המרכיבים המלודיים והקצביים במוסיקה.
שלושת האלבומים שהוקלטו עבור Mercury (הראשון, השני והשישי) נכללים בסט של Mosaic שמאגד את כל ההקלטות של ההרכב שנקרא "Max Roach Plus 4". החדשות הרעות הן שהסט כבר OOP ולא ניתן להשיגו. מה שכן – האלבום Deeds, Not Words עדיין מודפס וכך גם Booker Little + 4 & Max Roach שיצא לאחרונה ב LoneHill Jazz תחת השם המטעה: Booker Little: Featuring George Coleman Complete Recordings (שלאור מה שתואר עד כה מסתבר שהוא לא ממש Complete) וכולל עוד אלבום מאוחר של Booker Little משנת 1961 – שנדבר עליו בהמשך) ומודפס גם ב Blue Note.
ששת האלבומים הללו שהקליט Booker Little עם Max Roach סימנו את נקודת הפתיחה שלו בג'אז. מי שישמע את ההקלטות האלה יבחין שכבר בנקודת הפתיחה הקדים Booker Little את זמנו, שכן הוא לא נשמע כמו אף אחד מהחצוצרנים האחרים מאותה תקופה, וגם ההלחנה שלו כבר מגובשת ומעניינת. הייתי אומר שההקלטות הללו מבשרות על מה שעוד הולך להגיע, אלא שבמקרה של Booker Little הקריירה המוסיקלית שלו נמשכה רק כשלוש שנים, ובלי כל קשר ההקלטות הללו בשלות ומרתקות לא פחות ממה שעוד יגיע.
לפני סיום הנה וידאו נדיר ביותר - למיטב ידיעתי ההקלטות הללו הן מהתוכנית Stars Of Jazz מאוקטובר 1958 והן התיעוד היחיד של Booker Little בוידאו. מנגנים Booker Little, Ray Draper, George Coleman, Art Davis וכמובן Max Roach. הקטע הראשון הוא Minor Mode של Booker Little והקטע השני הוא The Scene Is Clean של Thad Dameron. איכות ההקלטה גרועה למדי, אבל זה הרבה יותר טוב מכלום.
עד כאן החלק הראשון העוסק בהקלטות המוקדמות של Booker Little. המשך יבוא.
בהמשך לשיתוף הפעולה של Oliver Nelson עם Eric Dolphy עליו דיברנו בפעם האחרונה, הגיע הזמן לדבר על אחד משיתופי הפעולה היותר מוכרים ולטעמי אחד מהטובים ביותר שנעשו אי פעם בג'אז.
אני מדבר על שיתוף הפעולה המשולש בין Brownie, הלא הוא החצוצרן Clifford Brown, ביחד עם הסקסופוניסט Sonny Rollins (המכונה גם (Newk, ומתופף העל אשר נפטר ממש לאחרונה - Max Roach.
מדובר בלא פחות מאשר שלוש אגדות ג'אז, שהוכתרו כאגדות עוד בחייהם.
Brownie, החצוצרן המושלם, מבחינה מוסיקלית, טכנית, לירית ומכל בחינה אחרת שתרצו מת בתאונת דרכים (יחד עם הפסנתרן Richie Powell, להלן) בגיל 26 בלבד. Max Roach, שנמנה על דור המייסדים של ה bebop ולאחר מכן הנהיג הרכבים רבים והיה אקטיוויסט ידוע למען מעמד השחורים (ואף נתן לכך ביטוי רב במוסיקה שלו) נפטר, כאמור, ממש לאחרונה, בגיל 83 ואילו Rollins יבדל"א, חי ובועט, מלא אנרגיות וחוש הומור, וגם בגיל 77 מנגן בלהט כאילו רק עכשיו התחיל את הקריירה שלו ומופיע באופן קבוע בפסטיבלים ובמועדונים.
שתי ההקלטות העומדות במרכז פוסט זה נעשו לפני כיובל - בשנת 1956, כששלושת המופלאים הצעירים הללו היו כבר בשיא הקריירה שלהם (במקרה של Roach ושל Rollins השיא הזה לא היה היחיד בקריירה מוסיקלית שנמשכה שנים ארוכות).
ההרכב המדובר הוא חמישיית Brown-Roach (כפי שהיא כונתה על ידי הלייבל EmArcy בו היו חתומים Brown ו Roach) או Sonny Rollins + 4 (כפי שכונתה בלייבל Prestige בו היה חתום Sonny Rollins).
כך או כך, מדובר באותו הרכב ממש שכלל מלבד שלושת המוסיקאים האמורים, גם את Richie Powell (אחיו הצעיר והמוכשר של Bud Powell הענק) בפסנתר ואת George Morrow בבאס.
ההרכב המופלא הזה פעל בתחילת שנת 1956, אז הצטרף Rollins באופן רשמי להרכב במקום Harold Land שהיה הסקסופוניסט של חמישיית Brown-Roach משנת 1954. למרבה המזל החמישיה לא בזבזה זמן יקר והשאירה אחריה שתי הקלטות אולפן: At Basin Street (שהוקלט עבור הלייבל EmArcy) ו Plus Four (שהוקלט עבור הלייבל Prestige).
המוסיקה שיצר ההרכב הזה היא לא פחות ממושלמת. החל בעיבודים המוקפדים שבנויים על היכולות הטכניות האדירות ועל הצליל המושלם של Brownie ושל Rollins בחזית ועל הדרייב המניע של Roach מאחור, וכלה באישיותם האינדיבידואליסטית החזקה של שלושת המוסיקאים הללו שבאה לידי ביטוי בכל אחד מהסולואים.
הסולואים של Brownie וגם של Roach מלאים ברק, וירטואוזיות, רעיונות חדשים ובעיקר – הם כל הזמן דירבנו אחד את השני ועזרו זה לזה להוציא מעצמם את המקסימום. Sonny Rollins סיפר שהרגיש משועמם כשניגן עם Miles Davis משום שהלה לא אתגר אותו מבחינת נגינה, אולם עם Brownie המצב היה שונה לחלוטין. ליכולת של Brownie על החצוצרה לא היו מתחרים. לא לפניו ולא אחריו. הוא ניגן בצליל מושלם, על כל המנעד, ובמהירות שאין שני לה, רעיונות ופראזות חדשים ומבריקים שאיש לא ניגן לפניו, אבל שכולם העתיקו ממנו. לא אגזים אם אומר שמאז Brownie אין חצוצרן שלא הושפע ממנו.
Rollins סיפר גם שהשפעתו של Brownie עליו חרגה מעבר לגבולות הבמה. Rollins שתמיד היה מוסיקאי "טוטאלי" היה מכור אז לסמים והאמין בכל לבו שללא הסמים לא יוכל לנגן כפי שרצה. ההתמכרות הזו גרמה לו גם להתדרדר לפשע, אולם בעקבות המפגש עם Brownie ועבודתם המשותפת נוכח Rollins שהסמים אינם הכרח ולראשונה בחייו הוא התנקה מן הסמים...
מלבד שתי הקלטות האולפן הנ"ל, קיימת עוד הקלטה שיצאה בלייבל האיטלקי Philology כשני דיסקים תחת השמות הבלתי מפתים: Brownie's Eyes, volumes 7,8 המכילים הקלטת רדיו של הופעה שערך ההרכב הזה במועדון Continental ב Norfolk, Virginia בחודש יוני 1956.
ההקלטה משקפת היטב את היכולת של ההרכב והיא ההזדמנות היחידה לשמוע את ההרכב הזה בהופעה חיה, אבל להקלטה הזו במועדון ה Continental נודעה חשיבות נוספת: זו היתה ההקלטה האחרונה של Brownie לפני מותו מספר ימים לאחר מכן (ב 26 ביוני 1956) בתאונת דרכים ביחד עם הפסנתרן של ההרכב, Richie Powell ואשתו של האחרון, בדרכם להופעה בשיקאגו.
את ההקלטות של Brownie ב EmArcy אני נוהג וממליץ לשמוע על בסיס קבוע כי הן ערובה בטוחה להעלאת המורל, אולם ההקלטות עם Rollins הן לטעמי הדובדבן שבקצפת, ואני משתדל לשמור אותם לאירועים מיוחדים – רק כדי שלא יימאס...
מורשתו של Clifford Brown - מאמר שפורסם ב DownBeat בשנת 1961.
האתר הרשמי של Sonny Rollins. (מומלץ מאד)
