דפים

יום חמישי, 30 באוקטובר 2008

Who's afraid of David S. Ware?


הפוסט הבא אינו מיועד לבעלי לב חלש. גם לא למי שלא מוכן להשקיע מאמץ בכדי לתת לאוזן להתרגל ולהכיר משהו חדש, מורכב וקצת אחר. אני מדבר על נגן הסקסופון טנור המצויין David S. Ware ועל הרביעייה שלו.
מי ש"נופל" בלי הכנה על הקלטה מקרית של David S. Ware עשוי לפתח טראומה ורעידות בכל הגוף כששמו של Ware מוזכר, אבל אני מאמין שעם כמה המלצות נכונות ונקודות פתיחה ידידותיות ניתן יהיה להפיג את החששות ולהביא את המוסיקה של Ware גם לאנשים שזו אינה כוס התה שלהם.
אני מודה, לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להתחבר למוסיקה של David S. Ware. אינני מעריץ עיוור שלו והרבה מההקלטות שעשה לא מדברות אליי, אבל בכל זאת יש מספר אלבומים שלו שככל שאני שומע אותם יותר – כך אני מגלה בהם יותר ובזכותם אני ממשיך לנסות ולשמוע גם את האלבומים שעדיין קשים לי.
לפני שניגש למוסיקה, מעט רקע: David S. Ware נולד בשנת 1949 והחל לנגן בגיל צעיר, בהתחלה על סקסופון אלט, אח"כ על בריטון ורק מאוחר יותר עבר לנגן בטנור והחליט להתמקד בו. הושפע רבות מ Sonny Rollins מ Coltrane ומ Albert Ayler אבל הצליח די מהר ליצור לעצמו סגנון מאד אישי וייחודי. השליטה שלו בכלי פנומנלית, הצליל מופלא והמוסיקה שלו מאד רוחנית (במובן spiritual).
הוא היה חלק מסצינת הלופטים בניו-יורק של שנות השבעים, לצד מוסיקאים כ David Murray, Sam Rivers, Arthur Blythe, Don Pullen ועוד. את פרסומו הראשון קיבל כשניגן בהרכב של הפסנתרן האוואנטגארדי Cecil Taylor עמו עבד מספר שנים. הוא גם היה חבר בהרכב של החצוצרן Ahmed Abullah בשם The Solomonic Quintet ואף מנגן באלבום (המעולה !!) שהוציא ההרכב הזה בשנת 1987. למעשה העניין המחודש שלי ב David S. Ware התעורר מחדש לאחרונה לאחר ששמעתי אותו מנגן באלבום הזה.
את הרביעייה שלו הקים Ware בשנת 1989 (עד אז, עבד Ware, שסירב להתפשר על המוסיקה שלו וסירב לנגן כ sideman בהרכבים של אחרים, כנהג מונית במשך 14 שנה). ברביעייה חברים, מלבד Ware עצמו, גם הפסנתרן Mathew Shipp והבאסיסט William Parker, שניהם מוסיקאים מדהימים (ומי שראה את William Parker מפרק את הסינמטק יודע שאני לא מגזים אפילו קצת), מנהיגים הרכבים משלהם ונחשבים פיגורות בעלי שם עולמי בזירת הג'אז החופשי. למעשה המתופפים הם היחידים שהתחלפו לאורך השנים, ומשנת 1999 מאייש את כסא המתופף Guillermo E. Brown.
למרות הפורמט של הנגינה שהוא לעיתים חופשי מאד, כנראה שהשמירה על הרכב קבוע מאפשרת למוסיקאים לייצר תקשורת שכולה נמצאת במוסיקה, מכיוון שהם מצליחים להבין מה כל אחד מהם רוצה בכל רגע ומצליחים ללכת איתו יד ביד בדרך חד פעמית ולא נודעת בלי להחליף מילה.
המוסיקה של הרביעייה מבוססת בעיקר על קטעים שכתב Ware ועל Standards שמקבלים טיפול מקיף, מפורקים (או יותר נכון מנופצים לרסיסים) ונבנים מחדש באלתור מלא. התוצאה היא לעיתים קשה לעיכול, מפוזרת ולא ברורה ולעיתים עמוקה, לירית ויפהפיה, מאד מעניינת ואנרגטית ותמיד עם תחושה חזקה של ספיריטואליות.
האלבום Flight Of I שיצא בשנת 1991 היה האלבום הראשון שהקליט Ware בלייבל היפני DIW (והאחרון עם המתופף המקורי של הרביעייה Marc Edwards) הסאונד הוא DIW טיפוסי (מי שמכיר הקלטות בלייבל הזה יודע בדיוק במה מדובר). זה אלבום מקסים, לירי ועמוק שנחשב אחד מהאלבומים הטובים ביותר שיצר Ware. הוא כולל גם ביצועים לסטנדרטים There Will Never Be Another You ו Yesterdays. המלצת הבית.
Surrendered הוקלט בשנת 1999 עבור הלייבל Columbia. זהו אלבומו השני והאחרון של Ware בלייבל הזה (אמנם Columbia אינו הלייבל הטבעי למוסיקה של Ware אך הוא הוחתם בתקופה ש Branford Marsalis היה המנהל האומנותי של הג'אז בלייבל, כשהמוסיקה היתה חשובה לא פחות מהביזנס) והוא למיטב ידיעתי הנגיש ביותר מאלבומיו של Ware. האלבום כולל, בין היתר, ביצוע משגע ל Sweet Georgia Bright של Charles Lloyd. האלבום הזה הוא הכי straight ahead שאפשר לקבל מ David S. Ware. בקיצור זה לא ממש אלבום שמייצג את הרוב אבל בהחלט מעניין ושווה שמיעה. אידיאלי כנקודת פתיחה.
מכאן ברשותכם, נעבור לשני אלבומים מעט יותר מאתגרים
Freedom Suite (יצא בלייבל AUM בשנת 2002) הוא עיבוד ליצירה המפורסמת שהקליט Sonny Rollins בשלישייה עם Oscar Petifford בבאס ו Max Roach בתופים בשנת 1958. הגרסה של רביעיית Ware ארוכה בהרבה מהמקור ונוצרה במיוחד להופעה בפסטיבל ג'אז בסן פרנסיסקו. הסוויטה המקורית היא יצירת מחאה מרשימה וגרסתה החדשה בביצוע רביעיית David S. Ware אינה מביישת את היצירה המקורית ומצליחה להתעלות לרמתה. בעיניי מדובר באבלום נגיש למדי, והיכרות עם המקור של Rollins, למרות שאיננה חובה, רק מעמיקה את החוויה.
Renunciation הוקלט בהופעה חיה בשנת 2006 ויצא בלייבל AUM שנה לאחר מכן. חלקו נגיש יותר וחלקו נגיש פחות אבל האנרגיה שמתפתחת שם, בתוך המוסיקה ובין המוסיקאים היא עצומה והביטוי האישי מרשים ביותר.
ומה טוב יותר מלסיים במילותיו של David S. Ware עצמו, מתוך ראיון שנתן ל Fred Jung עבור ה JazzWeekly:
Our music is not so strange and so other worldly that nobody can hear it and nobody can enjoy it. I don't believe that. I believe that it is just a matter of letting people be exposed to it. That is all.

יום רביעי, 29 באוקטובר 2008

Lots Of Jazz Interviews at JazzWeekly

למי שלא מכיר עדיין את האתר הנפלא הזה – JazzWeekly מציע שפע של ראיונות (או יותר נכון: שיחות) עם מוסיקאי ג'אז וגם ביקורות אלבומים. הכיוון של האלבומים הנסקרים הוא מודרני ו Avant Garde בעיקר, אבל הראיונות שמופיעים שם (ע"י Fred Jung) מאד לא רשמיים כוללים גם הרבה מוסיקאים מצויינים וידועים שאינם Avant Garde. מרתק.

יום רביעי, 22 באוקטובר 2008

Wayne Shorter - Part II: The BlueNote Recordings


אם חשבתי שלכתוב את החלק הראשון של הסקירה על Wayne Shorter היה קשה, הרי שכתיבת החלק השני כבר הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית. היה לי ברור שעליי לשבת ולשמוע את כל האלבומים שהקליט Shorter ב BlueNote לפי הסדר על מנת לרענן ולחדד את רשמיי. הכל הרי חייב להיות מושלם כשכותבים על Shorter. ובמהלך התקופה מאז העליתי את הפוסט הראשון (על ההקלטות ב Vee-Jay) שמעתי את ההקלטות ב BlueNote לפי סדר כרונולוגי לפחות 3 פעמים, אבל במקום להתקרב למטרה, בכל סוף "סיבוב" שכזה רק הרגשתי שאני הולך ומתרחק יותר ויותר מהיכולת לכתוב משהו עליהן...

מכיוון שכבר השלמתי עם העובדה שקרוב לוודאי שזה לא יצא כפי שחלמתי, ותחת שמירת הזכות לשוב לערוך ולתקן, הנה הוא לפניכם: החלק השני.

Wayne Shorter הקליט עבור BlueNote כלידר 11 אלבומים בין השנית 1964-1970. עם זאת, שלושת האלבומים האחרונים שהקליט כבר אינם בדיוק ג'אז (עד כמה שאפשר לקטלג את המוסיקה של Shorter) אלא יותר מתווים את היסודות למעבר המוצלח מאד של Shorter לסצינת הפיוז'ן, ולצערי לא כל כך מדברים אלי. לכן, כשאני מתייחס לאלבומים שהקליט Shorter ל BlueNote אני מתייחס לשמונת אלבומי הג'אז "הקלאסיים" (או אולי "האקוסטיים" תהיה הגדרה נכונה יותר) שאסקור כאן בהרחבה.

בשנת 1964, עזב Shorter את החממה של Art Blakey וה Jazz Messangers, שם ניגן במשך 5 שנים (משנת 1959) ושימש כמלחין, מעבד ומנהל מוסיקלי. הוא חתם על חוזה הקלטות עם BlueNote ומבלי לבזבז רגע אחד, עוד באותה שנה, הקליט Shorter 3 אלבומים עבור BlueNote. הלחנים נכתבו כולם על ידו, וכבר בשמיעה ראשונה ניתן להבין מדוע לא יכול היה Shorter להמשיך אצל Blakey. נקודת הפתיחה של המוסיקה שמציג Shorter באלבום הראשון מבין שלושת האלבומים הללו מצוייה אולי ב Hard Bop אבל מהר מאד עוזב Shorter את האדמה הבטוחה ומתחיל לחקור כיוונים חדשים.

כל נסיון מצדי לקטלג את המוסיקה הזו נועד לכישלון ולתסכול רב (והאמינו לי שניסיתי), ולכן נקראה לה מעתה – "המוסיקה של Shorter". פתלתלה, מכושפת, מהפנטת, מסעירה, מנחמת, מסתורית, מפתה, בלתי צפויה – you name it – הכל נמצא שם. ובל נשכח את הבלדות, כי ל Shorter יש כשרון נדיר להלחין ולנגן בלדות שכמותן עוד לא נשמעו (בחיי, אני לא מגזים) ובכל אחד מהאלבומים הללו יש לפחות בלדה אחת ששווה רק בשבילה לקנות את האלבום.

בהערת אגב, אציין גם שבמקביל להקלטות שעשה Wayne Shorter עבור BlueNote הוא שימש כחבר קבוע בחמישיית Miles Davis (הלא היא ה- The Second Quintet המהוללת), וגם להרכב של Miles הלחין Shorter קטעים רבים והקליט לא מעט – אבל על פעילותו בהרכב של Miles אכתוב בהרחבה בחלק השלישי והאחרון של הסקירה.

אז בואו ניגש לאלבומים עצמם:

האלבום הראשון הוא Night Dreamer ומשתתפים בו, מלבד Shorter בטנור, Lee Morgan בחצוצרה (שותפו הראשון של Shorter בפרונט ליין של Blakey וגם מי שהביא אותו ל Messangers), McCoy Tyner בפסנתר, Reggie Workman בבאס (גם הוא ניגן עם Shorter אצל Blakey) ו Elvin Jones בתופים. לדעתי, האלבום הזה, בעיקר בגלל Morgan, מייצר את הקשר בין Shorter "הישן" (של ה Messangers) ל Shorter "החדש". דווקא הנגינה של Lee Morgan נשמעת קצת מחוץ להקשר הנכון, ונראה כאילו הוא היחיד שלא הבין ששינו את הכללים. מעניין להווכח שכש Shorter משתתף באלבומים של Morgan (והוא הרבה לעשות זאת) הוא תמיד ידע להתאים את עצמו לחומר שכתב Morgan ואף הלחנים שהוא עצמו כתב לאלבומים אלו מותאמים ככפפה לסגנון של Morgan. ואילו דווקא Lee Morgan, מצדו, קצת פחות הצליח להתאים את עצמו למוסיקה החדשה של Shorter. הוא ממשיך לנגן כאילו היה זה סשן Hard Bop וקצת מפספס את ההזדמנות לצאת עם Shorter למסע חדש ומרתק.


את האלבום השני, Juju, הקליט Shorter ברביעייה כשלושה חודשים לאחר מכן. באלבום משתתף אותו הרכב כמו באלבום הראשון (Shorter, Tyner, Workman, Jones) אך הפעם ויתר Shorter על שירותיו של Lee Morgan. לטעמי בצדק. עכשיו כשהוא בהרכב קטן יותר יכל Shorter ללכת קצת רחוק יותר, לנתק עוד חוליה בשלשלת שמחברת אותו ל Hard Bop ולסגנון של ה Messangers המזוהה כל כך עם BlueNote. לאחר זמן רב שלא הקליט ברביעייה שב Wayne Shorter לפורמט הזה בו אין איש לצדו בפרונט והוא חשוף וחופשי לגמרי. Shorter עובר את המשוכה הזו בהצלחה רבה ועוד יחזור להקליט בפורמט הזה בהמשך. התחושה שלי היא שהנגינה שלו מכאן ואילך מתחילה להשתחרר מהסגנון שכה אפיין אותה עד אז. Shorter כבר לא מתעסק בפראזות אלא יותר ביצירת אווירה באמצעות צלילים, ביצירת קווים וכתמים מוסיקליים באמצעות הסקסופון. מצד אחד זה דומה מאד לקונספציה של Coltrane (שעבר לנגן Sheets of sound) אבל מצד שני - שונה לחלוטין: יותר מלודי והרבה יותר מינימליסטי.


את האלבום השלישי, Speak No Evil, הקליט Shorter שוב בחמישייה, ארבעה חודשים אחרי Juju. הפעם נקרא לדגל חצוצרן אחר, Freddie Hubbard שגם הוא התחנך בבית הספר של Art Blakey וניגן לצד Shorter ב Messangers. השילוב בין Shorter ל Hubbard מייצר ניצוצות וניכר ש Hubbard מסוגל להתאים את עצמו למוסיקה של Shorter בצורה טובה יותר מאשר Lee Morgan (כן, זה לא תחרות. אני יודע) . אבל לא רק החצוצרן הוחלף. לצדם של Shorter ו Hubbard מנגנים הפעם Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס (שניהם מנגנים באותה תקופה עם Shorter בחמישיית Miles Davis) ו Elvin Jones בתופים. השינוי בכסא הפסנתרן הוא לא פחות ממדהים. Herbie Hancock נשמע כמו אחיו התאום של Shorter. הסגנון שלו שונה לגמרי מהסגנון של McCoy Tyner ולמרות שגם Tyner בהחלט התאים לסגנון החדש של Shorter, עם Herbie Hancock זו כבר ליגה אחרת. הוא לא רק מוצא את מקומו במוסיקה של Shorter, הוא מצליח לשדרג אותה להוסיף לה עוד צבעים ועוד תחושות ולתת תחושת עומק. פתאום אני מוצא את עצמי מחכה בקוצר רוח לסולו של Hancock...


האלבום הרביעי, The Soothsayer, הוקלט בשנת 1965, קצת למעלה מחודשיים לאחר האלבום הקודם. כאן יש שילוב מעניין של sideman-ים. McCoy Tyner שבשני האלבומים הראשונים צוות ל Elvin Jones, בן זוגו המושלם ברביעייה של Coltrane, מקבל פרטנר חדש ומעניין מאד – המתופף Tony Williams, הרכש החדש של חמישיית Miles Davis. הבאסיסט Reggie Workman אף הוא חוזר להקליט עם Shorter, ובנוסף מנגנים כאן גם Freddie Hubbard בחצוצרה ותוספת חדשה ומצויינת היא נוכחותו של James Spaulding באלט. האלבום הזה מצויין אבל סובל מאיכות הקלטה בעייתית. בתדרים מסויימים (בעיקר בצליל של Shorter ושל Spaulding) נשמע buzz מתכתי שגרם לי לרוץ שוב ושוב לבדוק האם הרמקולים שלי בסדר. אז למי שאינו אודיופיל מושלם ומסוגל להתמודד עם קצת זמזום (הדיסק עדיין שמיע, כן?) המוסיקה נפלאה ומעניין לשמוע איך העיבודים של Shorter להרכב של שישייה (Shorter עשה לא מעט עיבודים לשישייה כשהיה עם ה Messangers) התעדכנו והותאמו לסגנון החדש.

יתכן שאיכות ההקלטה היא שגרמה לכך שהאלבום ישכב במחסנים של BlueNote משך שנים ארוכות עד שיראה אור, אבל לא ברור איזה תירוץ ימצאו ב BlueNote למחדל האלבום החמישי.


האלבום החמישי, Etcetera, הוקלט אף הוא בשנת 1965, כשלושה חודשים לאחר The Soothsayer, ואף הוא לא זכה לראות אור אלא שנים רבות לאחר הקלטתו. כאן כבר אי אפשר להאשים את איכות ההקלטה. מבחינת המוסיקה – Shorter חוזר כאן להקליט ברביעייה, הפעם עם Herbie Hancock, Cecil McBee בבאס ו Joe Chambers בתופים. איזה אלבום נהדר. Shorter לוקח את הזמן, מנגן את הקטעים לאט לאט ובדרך מפרק אותם (ואת המאזין) לגורמים. השילוב בין Shorter ו Hancock נוסק לגבהים חדשים.





האלבום השישי, The All Seeing Eye שהקליט Shorter בשנת 1965 (ארבעה חודשים לאחר Etcetera), נחשב כתגובה של Shorter ל A Love Supreme של Coltrane שהוקלט רק כמה חודשים לפניו. למרות שאני מעריץ מושבע של Shorter ובמיוחד של הקלטותיו ב BlueNote, לקח לי שנים רבות עד שהצלחתי להתחבר למוסיקה שבאלבום הזה. Shorter שובר כאן את המסגרות המקובלות של מלודיה ושל קצב והכל נשמע מאד פתוח וחסר גבולות. זה לא אומר שיש ברדק, אלא שכדי להתחבר לאלבום הזה באמת צריך להתנתק מכל ההיסטוריה של Shorter ולא לצפות לשום דבר מוכר (מלבד הצליל וצורת הנגינה שלו, שמזדככת והולכת ונעשית ייחודית יותר ויותר בכל אלבום). לצדו של Shorter מנגנים כאן Freddie Hubbard בחצוצרה ופלוגלהורן, Alan Shorter (אחיו של Wayne) שהלחין את הקטע האחרון ואף מנגן בו בפלוגלהורן, Grachan Moncur III בטרומבון, James Spaulding באלט, Hancock בפסנתר, Carter בבאס ו Joe Chambers בתופים. מוזר בעיניי שב BlueNote החליטו להוציא דווקא את האלבום הזה אחרי Speak No Evil ולהמתין עם האלבומים הרביעי והחמישי (שהם הרבה יותר BlueNote-ים באופיים) כל כך הרבה זמן.


באלבום השביעי, Adam's Apple, (הוקלט בשנת 1966) שוב חוזר Shorter להקליט ברביעייה. ההרכב דומה מאד להרכב שהקליט את Etcetera (Shorter, Hancock, Joe Chambers) אבל את מקומו של Cecil McBee שוב תופס הבאסיסט Reggie Workman. אלבום אדיר עם לחנים מקסימים (מי אמר Footprints ולא קיבל?) ונגינה מצויינת מצד כל המשתתפים. בכלל קשה לי להחליט האם אני מעדיף את Shorter ברביעייה או בהרכב גדול יותר.





האלבום השמיני, Schizophrenia, (הוקלט בשנת 1967, 11 חודשים לאחר Adam's Apple) סוגר את התקופה המדהימה הזו של Shorter בהקלטה של שישייה עם Curtis Fuller בטרומבון (עוד חבר ותיק מתקופת ה Messangers) אליהם מצטרפים James Spaulding הנהדר באלט ובחליל, Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Joe Chambers בתופים. למרות שהמוסיקה היא "Shorter מתקדם" דווקא כאן העיבודים מזכירים לי את ימי ה Hard Bop העליזים של ה Messangers או אולי זו נכוחותו ונגינתו של Fuller שגורמים לאלבום להישמע כך. על כל פנים זהו אלבום יפהפה ומומלץ מאד.



להשלמת הסקירה ההיסטורית (והדיסקוגרפיה ב BlueNote) יש לציין כי Shorter הקליט 3 אלבומים נוספים תחת שמו ב BlueNote

Super Nova (הוקלט ב 1969) – צעדיו הראשונים של Shorter בעולם הפיוז'ן. עם: Sonny Sharrock בגיטרה, Miroslav Vitous בבאס, Jack DeJohnette בתופים, Chick Corea בתופים (?!) וכלי הקשה, Airto Moreira בכלי הקשה ו Walter Booker ו Maria Booker בגיטרה אקוסטית וקולות (בקטע הראשון בלבד).

Moto Grosso Fieo (הוקלט ב 1970) – שלמיטב ידיעתי לא יצא מעולם ב CD וגם הוא פיוז'ן. מנגנים בו לצד Shorter גם Dave Holland בגיטרה אקוסטית ובאס, John McLaughlin בגיטרה, Miroslav Vitous ו Ron Carter בבאס, Chick Corea בתופים (שוב ?) מרימבה וכלי הקשה.

Odyssey Of Iska (הוקלט ב 1970) – עוד אלבום פיוז'ן. האחרון שהוציא Shorter תחת הלייבל BlueNote והראשון (תחת שמו) בו הוא מנגן בסקסופון סופרן. מנגנים בו David Friedman בויבראפון ומרימבה, Gene Bertoncini בגיטרה, Ron Carter ו Cecil McBee בבאס, Billy Hart ו Alphonse Mouzon בתופים ו Frank Cuomo בתופים וכל הקשה.

בכתובים מצאתי כי באותה שנה הוא הקליט חומר לאלבום נוסף שנדחה, לא עלינו, על ידי BlueNote, אך אל חשש. בשנת 1971 כבר חתמו Wayne Shorter ו Joe Zawinul (שניגן עם Shorter אצל Maynard Ferguson) עם הלייבל Columbia תחת ההרכב Weather Report שהפך להרכב הפיוז'ן המצליח בכל הזמנים...

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin