דפים

יום ראשון, 1 במרץ 2020

Miles Davis and Sonny Rollins

לאחרונה אני שומע המון Rollins. אני מתמקד בעיקר ב Rollins הצעיר מכיוון שהתקופה שלו שהכי מדברת אלי היא הדברים שעשה בשנות ה 50-60. הדברים המאוחרים שלו כבר פחות לטעמי, במיוחד הסאונד שלו משנות השבעים ואילך שממש לא עושה לי את זה.

אחרי הפוסט שהעליתי על ההקלטות של Miles Davis עם Sonny Stitt, הבנתי שהגיע הזמן להעלות פוסט שיאיר עוד תקופה מעניינת בקריירה של Miles, תקופה שכמעט ולא מדברים עליה, ואני מתכוון לתקופה שלו עם Sonny Rollins.

בסוף שנות ה- 40 היו Charlie Parker, Dizzy Gillespie, John Lewis, Bud Powell, Thelonious Monk, J.J. Johnson וחבריהם בשיאה של מהפיכת ה BeBop. כל מוזיקאי הג'אז הצעירים ניסו לחקות אותם, לנגן כמוהם ולהיות חלק מהמהפכה שהסעירה את עולם הג'אז. Miles Davis כבר עשה את זה והופיע עם כל הגדולים, כולל עם Parker. למרות שהנגינה והגישה שלו היו שונות מאד מאלו של Dizzy.

Rollins הצעיר היה בן כ-15 בלבד כש Lowel Lewis, שהיה חצוצרן וחלק מחבורת Sugar Hill בהארלם שעמה הסתובב Rollins, סיפר לו על Miles לאחר ששמע אותו באלבום עם Parker ומאד אהב אותו.

כשנתיים לאחר מכן (בסביבות שנת 1947-8) בזמן שהטריו של Rollins חימם הרכב של כמה מהשמות הגדולים בג'אז, כולל Miles Davis, מיילס שמע אותו לראשונה והציע לו להצטרף להרכב שלו. במהלך השנים Rollins ו Miles נעשו חברים טובים, ביקרו זה בביתו של זה וחלקו טעם מוזיקלי משותף.

כידוע, אין תיעוד רב של שיתוף הפעולה בין Miles ו Rollins, אבל בואו נתמקד במה שיש.

אגב, אני מתייחס לסשנים ולא לאלבומים, מכיוון שבאותה תקופה היה שכיח שאלבום יורכב מכמה סשנים שונים, חלקם מתקופות שונות ועם נגנים שונים, כך שהחלוקה לאלבומים היתה, פעמים רבות, מלאכותית.

התיעוד הראשון שיש לנו הוא מה 17 בינואר 1951.

Miles ניגן שלושה (!!) סשנים באולפני Apex בניו יורק באותו יום. אחד מהם היה עם Parker באלט, Walter Bishop Jr. בפסנתר, Teddy Kotick בבאס ו Max Roach בתופים (יצא ב 1958, ביחד עם עוד סשן באלבום שנקרא , (Swedish Schnapps והשניים הנוספים בהשתתפות Sonny Rollins:

סשן אחד בהנהגתו של Miles בשישייה עם Bennie Green בטרומבון, Rollins בטנור, John Lewis בפסנתר, Percy Heath בבס ו Roy Haynes בתופים. (יצא כחלק מהאלבום Miles Davis and Horns, אחד האלבומים עם העטיפות הכי מדליקות, שצייר Don Martin מי שהיה אח"כ אחד הקריקטוריסטים המרכזיים והיצירתיים של המגזין המופרע MAD).





והסשן השלישי באותו יום מפתיע במיוחד. מדובר בקטע אחד בלבד, בן שתיים וחצי דקות שמהווה את הקלטת הבכורה של Rollins כמוביל הרכב, ו Miles Davis מנגן בו... פסנתר ?! יחד עם Percy Heath בבס ו Roy Haynes בתופים.
הקטע הזה שולב באלבום שנקרא Sonny Rollins With The Modern Jazz Quartet, Art Blakey and Kenny Drew (אמרתי לכם שהחלוקה לאלבומים היא די שרירותית)


התיעוד הבא מגיע בדיוק חודש לאחר מכן, מהופעה חיה במועדון ה Birdland. למעשה יש לנו כאן שתי הופעות: האחת מה 17 בפברואר 1951, והשניה מה 2 ביוני 1951. בשתיהן Miles מנגן עם J.J. Johnson בטרומבון, Rollins בטנור, Kenny Drew בפסנתר, Tommy Potter  בבס ו Art Blakey בתופים. ההופעות שודרו ברדיו, ומשם גם ההקלטה, שיצאה מאוחר יותר (ב 2004) בדיסק בלייבל Blue Note תחת השם Miles Davis Birdland 1951. הדיסק כולל גם סשן שלישי מספטמבר 1951, בהרכב אחר לגמרי ובלי Rollins.




התיעוד הבא הוקלט ב 5 באוקטובר 1951 ויצא בלייבל Prestige תחת השם DIG וגם הוא מכיל הפתעה מעניינת – ההקלטה הראשונה של Jackie McLean (גם הוא היה מחבורת ה Sugar Hill של Rollins בהארלם) וככל הידוע לי גם היחידה של McLean עם Rollins.

מנגנים כאן, חוץ מ Miles, Rollins ו McLean גם Walter Bishop Jr. בפסנתר, Tommy Potter  בבס ו Art Blakey.









התיעוד הבא, והוא גם האהוב עלי ביותר, נערך ב 30 בינואר 1953 ויצא באלבום Collectors’ Items (ארבעת הקטעים הראשונים). מלבד Miles ו Rollins מנגנים כאן Walter Bishop Jr. בפסנתר, Percy Heath בבס, Philly Joe Jones בתופים וטנוריסט מפתיע בשם Charlie Chan, שהוא בעצם שם כיסוי ל Charlie Parker. כן, כן. מה ששמעתם. Bird מנגן כאן ועוד בטנור. באותה תקופה הוא היה תחת חוזה בלייבל אחר ולכן האפשרות היחידה שלו להשתתף בהקלטות מחוץ לאותו לייבל היתה תחת שם בדוי ובכלי אחר כדי שלא יהיה חשוף לתביעה.

באותה תקופה Bird הפסיק עם ההרואין (Miles ו Rollins עדיין היו חזק בעניין), לאחר שהחצוצרן שלו, Red Rodney, נשלח למאסר ממושך בכלא פדרלי. את מקומו של הסם תפס האלכוהול ובזמן ההקלטות של האלבום עם מיילס, תוך שהוא מתרגל לנגן על הטנור, הוא הוריד בערך חמישית בקבוק ג'ין (או רבע בקבוק וודקה – הדעות חלוקות) ובקושי שרד את ההקלטות לפני שנרדם.


אבל חוץ מהרכילות המעניינת הזו, אני מאד אוהב את האלבום הזה ככל הנראה מכיוון שהוא היה האלבום הראשון שהיה לי של Miles ב Prestige וכאן שמעתי לראשונה את Rollins והתאהבתי בנגינה שלו, בצליל שלו ובשטף הרעיונות שלו. וגם בגלל חלקו השני (הקלטות עם Rollins מ 1956, מיד נגיע לדבר עליהן). אפשר בהחלט לשים לב ש Miles מתחיל כאן כבר להשתנות וזונח את הסגנון המאד ביבופי שאפיין אותו בשנים שלפני כן. הטענה הרווחת היא ש Miles מנגן כאן פחות טוב מאשר בדרך כלל בעקבות ריב עם Parker שבשכרותו התייחס ל Miles לא יפה, אבל אני חושב ש Miles פשוט התחיל לחפש את הדבר הבא, ולטעמי הוא נשמע נהדר. בהקלטות מ 1956 שמהוות את חלקו השני של האלבום כבר ניתן לשמוע את Miles החדש.

שנה וחצי לאחר מכן, ב 29 ביוני 1954, שוב נפגשו Davis ו  Rollins באולפן. הפעם עם Horace Silver בפסנתר, Percy Heath בבס ו Kenny Clarke בתופים. המפגש הזה יצא באלבום נפלא Miles Davis With Sonny Rollins ואחר כך יצא שוב כחלק מאלבום שנקרא Bags' Groove. האלבום Bags' Groove מאחד שני סשנים שהוקלטו ב 1954. הקטע Bags' Groove נקרא על שמו של Milt Jackson – הוויבראפוניסט – שכינויו היה Bags, בשל השקיות שתחת עיניו). אבל Rollins לא משתתף בסשן הזה, אלא רק בארבעת (חמשת, אם כוללים את האלטרנייט) הקטעים האחרים.

שלושה מהם הם לחנים מקוריים של Rollins (Airegin, Doxy ו Oleo) וסטנדרט אחד – But Not For Me.




בקטע Oleo מיילס עושה שימוש ב Harmon Mute (למיטב ידיעתי זו ההקלטה הראשונה שלו עם העמעם הזה) שיהפוך בהמשך לאחד מהמאפיינים הכי מזוהים בנגינה שלו.


המפגש המוקלט הבא של Miles ו Sonny Rollins היה כמעט שנתיים מאוחר יותר, ב 15 במרץ 1956, והוא יצא כחלק מהאלבום Collectors’ Items שכבר דיברנו עליו. ההרכב שונה לחלוטין מההרכב שמנגן בסשן מ 1953, ומונה את Tommy Flanagan בפסנתר, Paul Chambers בבס ו Art Taylor בתופים.

כאן Miles כבר בתקופה אחרת לגמרי. למעשה באותה תקופה כבר היתה לו את החמישייה עם Coltrane, Red Gerland, Paul Chambers ו Philly Joe Jones  (זו החמישייה שלימים זכתה לכינוי The First Great Quintet) והסגנון שלו כבר היה ממש מינימליסטי, קריר ורחוק מאד מהאופן שבו ניגן רק חמש שנים קודם לכן.




כאן מסתיימים המפגשים, שתועדו ויצאו באלבומים, בין Miles Davis ו Sonny Rollins, וחבל כי גם Miles וגם Sonny מראים לאורך כל הדרך התפתחות מוזיקלית ואחד הדברים המעניינים ביותר בעיני זה לשמוע את הדרך שעושה האמן.

אבל בסוף אפריל 1957, במהלך שהות של כמה שבועות במועדון Café Bohemia בניו יורק, Miles פירק את ההרכב ופיטר את Coltrane ואת Philly Joe Jones לאחר שלא יכל יותר לסבול את התנהגותם והעובדה שהיו כל הזמן תחת השפעת חומרים שונים.

Miles הרים טלפון ל Rollins וביקש שיבוא לנגן איתו בהופעות שכבר נסגרו. Rollins נענה לקריאה ובא להחליף את Coltrane. את Philly Joe Jones החליף Art Taylor ולשמחתנו שלוש הופעות כאלו אף שודרו בשידור חי ברדיו. אז הנה שלושת ההופעות, משלושה שבועות רצופים: 13, 20 ו 27 ביולי 1957:





והפתעה אחרונה לפני שנסיים, הנה שני ראיונות בהם Rollins מספר בקולו על ההיכרות שלו עם Miles.



יום שני, 20 בינואר 2020

R.I.P Jimmy Heath: 1926-2020



אתמול הלך לעולמו הסקסופוניסט ואגדת הג'אז Jimmy Heath.

הית' ניגן, בין היתר, עם Charlie Parker, John Coltrane, Miles Davis, Cannonball Adderley. בצעירותו ניגן אלט וכונה Little Bird מכיוון שסגנונו הזכיר את זה של פארקר. כמו Sonny Stitt גם Jimmy Heath עבר לטנור כדי להימנע מההשוואה עם Parker.

אגב, בהמשך לפוסט הקודם, גם הוא בדומה ל Stitt ניגן עם Miles תקופה קצרה לאחר ש Coltrane עזב את החמישיה.

אני לא עורך כעת סקירה מלאה של ההקלטות שלו, אבל לכבודו אני שם כאן את האלבום הראשון והנפלא שלו כלידר. האלבום הוקלט ב 1959 ללייבל Prestige, לאחר שהית' השתחרר מהכלא בו ישב בעוון מכירת הירואין.



מנגנים כאן: Jimmy Heath בטנור,  Nat Adderley בקורנט, Curtis Fuller בטרומבון, Wynton Kelly בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Albert Heath (אח של ג'ימי) בתופים. הית', שאחראי לרוב הלחנים ולכל העיבודים באלבום הזה גם מנגן מעולה וקשה להתעלם מהדמיון בנגינתו לזה של Coltrane המוקדם.

בקיצור, Check him out....












יום חמישי, 9 בינואר 2020

Miles Davis and Sonny Stitt


בתחילת 1960 עמדה חמישיית Miles Davis, שכונתה The First Great Quintet, בפני זעזוע. את סיבוב ההופעות האחרון שלה באירופה ערכה החמישייה לאחר ש John Coltrane, הסקסופוניסט שהיה כל כך מזוהה עמה, כבר החליט והודיע למיילס שהוא עוזב כדי להקים הרכב משלו.

מיילס שכבר התחיל לחפש מחליפים (בהמלצת קולטריין הוא פנה ל Wayne Shorter, אך שורטר שהיה באותו זמן חבר ב Jazz Messengers של Art Blakey סירב), ביקש מקולטריין שיצטרף לסיבוב אחרון. הטור הזה, שבו מיילס היה כמעט סיידמן בהרכב שלו עצמו, זכור כאחד הטורים הטובים והמעניינים. קולטריין כבר היה עסוק לגמרי בפיתוח האישיות המוזיקלית שלו וניגן סולואים ארוכים (הרבה יותר מאשר מיילס) ומאד מתקדמים מבחינה מוזיקלית.

אך מכל מקום, עם סיומו של הטור, נסתיימה תקופת שיתוף הפעולה בין מיילס לקולטריין והחמישייה היתה זקוקה לסקסופוניסט שימלא את נעליו הענקיות של קולטריין. במהלך השנים הקרובות, ועד להצטרפותו של וויין שורטר להרכב בשנת 1964, עברו בהרכב לא מעט סקסופוניסטים מצויינים, בעלי סגנון ואישיות מגובשים, אך אף אחד מהם לא הצליח להתחבר למיילס ולהישאר לאורך זמן בהרכב.

הראשון שבהם היה Sonny Stitt. למיילס ולסוני היתה היכרות מוקדמת עוד משנת 1946 כשניגנו ביחד בתזמורת של Billy Eckstine. באוטוביוגרפיה שלו, מיילס טוען שהחצוצרן Freddie Webster שמיילס מחשיב אותו כאחת ההשפעות המוקדמות שלו, מת כתוצאה ממנת סם מקולקלת שהיתה מיועדת בכלל ל Sonny Stitt...

כשמיילס הקים את התשיעייה שלו והקליט את האלבום Birth Of The Cool, הוא רצה את Stitt בתפקיד האלט (כמובן ש bird היה המועמד הטבעי לתפקיד, אבל הוא היה עסוק מדי בקריירת הסולו שלו), בסופו של דבר Gerry Mulligan שכנע אותו שעם כל כך הרבה בופרים מהחוף המזרחי (Miles, Al Haig, Al McKibbon, Max Roach) הוא לא יצליח לייצר סאונד אחר והאלבום יישמע כמו "סתם" עוד אלבום ביבופ. בהמלצת Mulligan הוזמן Lee Konitz, שהיה בעל צליל וסגנון שונים לגמרי מזה של bitrd ו stitt לנגן את תפקיד האלט באלבום והשאר היסטוריה.... 

מיילס, התייחס לסוני כאל אחד היורשים המובהקים של Bird, ומכיוון שבינתיים Stitt עבר לנגן בעיקר טנור (כדי להימנע מההשוואה ל Charlie Parker) ולאחר התקופה הארוכה עם קולטריין בהרכב מיילס היה מוכן לנסות משהו אחר.

הניסיון הזה, כאמור, לא האריך ימים. פחות מחצי שנה היה סטיט חבר בהרכב. ההרכב של מיילס היה כבר במקום אחר לגמרי מבחינה מוזיקלית. מיילס וקולטריין הרגילו את הקהל שלהם לרעיונות מתקדמים יותר (גם מודאליים וגם משוחררים וחופשיים יותר מכבלי שפת הביבופ) וצירופו של סוני סטיט להרכב היה בבחינת צעידה אחורה. מיילס נהג להתלונן באזני חבריו, בעיקר באזני Jimmy Heath, על הנגינה המסורתית של סטיט בקטעים כמו So What.

אבל דווקא זה מה שמעניין בכל הסיפור הזה. לשמוע את סטיט, בית ספר לביבופ, כחלק מההרכב המתקדם של מיילס נותן לנו מתח אדיר, ומהי מוזיקה טובה אם לא מתח ופתרון ? מיילס מנגן, כפי שניגן עם קולטריין – מאד מינימליסטי, משרטט את המוזיקה בקווים כלליים ומייצר את הסאונד והאווירה שכל כך מזוהים איתו. סטיט לעומתו מביא את המסורת לתוך הקטעים המודרניים. הוא שופע ליקים של ביבופ ומנגן בתוך ואת את ה Changes באדיקות.

הרית'ם סקשן של מיילס, ללא ספק הטוב ביותר שאפשר לבקש: Wynton Kelly בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Jimmy Cobb בתופים.

למזלנו החמישייה של מיילס עם סטיט תועדה בחמש הופעות שיצאו לאורך השנים כבוטלגים, אבל ניתנים להשגה כיום די בקלות. כמיטב המסורת, אני עושה לכם סדר בברדק ומצרף את כל הופעות כסדרן.

הופעה ראשונה – 27 בספטמבר 1960 ב Free Trade Hall במנצ'סטר, אנגליה


הופעה שניה – ב 11 באוקטובר 1960 במועדון Olympia בפריז, צרפת


הופעה שלישית  ורביעית – ב 13 באוקטובר 1960 - שני סטים ב Konserthuset בשטוקהולם, שוודיה


הופעה חמישית – ב 15 באוקטובר 1960 ב Concertgebouw באמסטרדם, הולנד


LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin