North Sea Jazz Festival - Part III

אחרי יומיים גדושי מוסיקה הגענו ליום השלישי והאחרון של הפסטיבל. אמנם כבר ראינו לא מעט הופעות טובות אבל אני עדיין נותרתי רעב למנת הג'אז היומית. וטוב שכך כי ביום השלישי של הפסטיבל שובצו כמה הופעות אטרקטיביות במיוחד.

פתחנו את היום בהרכב מלא באולם Hudson והתמקמנו במקומות מעולים לקראת ההופעה של Joshua Redman (Artist in Residence, כבר אמרנו?) עם שלישיית ה Bad Plus. הסיפור שלי עם השלישייה הזו ידע עליות ומורדות. הפעם האחרונה שראיתי אותם היתה בפסטיבל החורף באילת והיא זכורה לי כאחת ההופעות הטובות שזכיתי להיות בהן. מובן, אפוא, שרף הציפיות היה גבוה. מנגד – מה קשור Joshua Redman להרכב הטרוגני כמו ה Bad Plus? איך בדיוק הוא ישתלב עם הרכב שמעיד על עצמו שהוא מתנהל כמו להקה מגובשת? עוד אני מהרהר בשאלות הרות גורל מעין אלה והנה הם עולים לבמה. Ethan Iverson הפסנתרן, בחליפה ועניבה, לבוש כמו רואה החשבון של הלהקה ומתעקש להיראות כמו הגיק המושלם, Reid Anderson שהצחיק את הקהל והיה במצב רוח וורבלי במיוחד ועשה את כל הדיבורים על הבמה, וה"ילד הרע" Dave King עם חולצת המשבצות הקבועה שלו. בכלל נראה כאילו לכל אחד בלהקה הזו הוצמד type cast והוא לוקח את התפקיד נורא ברצינות (ממש כמו בלהקות הבנים: יש את הרגיש, המופרע, היפה, זה שעוד לא יצא מהארון וכיוצ"ב). הם התחילו לנגן והסאונד המוכר שלהם מילא את האולם ואת הלב. גם Redman היה מצויין אלא שלטעמי השילוב לא היה יותר מ"בסדר". לא יצא שם משהו אחר, עוצמתי, חדש. נכנסו ה Bad Plus עם Joshua Redman ויצא .... ה Bad Plus עם Joshua Redman. לא פחות ולא יותר. מצד שני הם הודיעו שזו היתה הופעתם הראשונה ביחד ושהם יוצאים עכשיו למסע הופעות משותף, כך שבהחלט יכול להיות שהזרע שנטמן בפסטיבל ינבט ויתפתח במהלך הקיץ למשהו אחר, שלם יותר והומוגני יותר, כי זה בדיוק מה שהתרגלנו ולמדנו לצפות לו מה Bad Plus.

לא העלינו בדעתנו לוותר על המקומות המעולים ונשארנו ישובים בציפייה לקראת ההופעה של Brad Meldahu בטריו. כרבע שעה לפני השעה היעודה עלו Brad וחברי השלישייה (Larry Grenadier בבאס ו Jeff Ballard בתופים) לעשות באלאנס ולתת לצלמים הזדמנות לצלם (כי במהלך ההופעה, כי התחוור לי ממבטו המצמית של זה שישב לפני, אסור היה לצלם. אופס. מזל שזה לא קרה לשלמה בהופעה של Jarrett). ידידיי, זה היה באלאנס מהאגדות. כל אחד ניגן כמה תיבות כדי לוודא שההגברה עובדת ואז Mehldau התחיל לנגן איזה קטע ביבופ, Larry ו Jeff הצטרפו אליו ובמשך כמה דקות הם הפיגו את כל החששות לגבי איך תהיה ההופעה של Mehldau והאם הוא אכן "חזר" כפי שניתן היה להרגיש מאלבומם האחרון. אין חשש. הם כאן ובגדול. הבאלאנס הסתיים במחיאות כפיים סוערות ומוצדקות. Mehldau חייך וירד מהבמה לכמה דקות. ההופעה עצמה כללה כמובן חומר מקורי והרבה קאוורים ולצערי לא מספיק סטנדרטים אבל היה מושלם. אני ריחפתי בין הרקיעים השישי והשביעי וממש לא רציתי לנחות. ר' התלונן על כך ש Mehldau בחר לדבר אל הקהל בהולנדית וטען שהוא התנהג באנטיפתיות מובהקת. לי זה ממש לא הפריע. מבחינתי Brad Mehldau הוא אחד הפסנתרנים הגדולים בג'אז ומקומו לצד Bill Evans, Keith Jarrett ו Paul Bley אינו עומד בכלל בספק.

לא נשארנו לשמוע את Hiromi מתעללת בפסנתר חסר הישע (אחרי Iverson ו Mehldau היה צריך פשוט לארוז את הפסנתר ולא לקלקל לו את הטעם) והלכנו לתפוס מקומות לעוד הבטחה גדולה: חמישיית Ambrose Akinmusire. על אלבומו המצויין בלייבל Blue Note כתבתי כאן לא מזמן, ואחרי שראיתי הופעה מעולה של ההרכב ב Mezzo לא היה לי ספק שזה המקום להיות בו. (אל אף שבווידאו היה Fabian Almazan המצויין על הפסנתר ולפסטיבל, למרבה הצער, הוא לא הגיע). 

נרגשים מאד עלו החצוצרן Akinmusire וחבורתו על הבמה. Walter Smith III בטנור, Sam Harris בפסנתר, Harish Raghaven בבאס ו Justin Brown בתופים. הם ניגנו כמה קטעים מהאלבום ההוא ב Blue Note ואחר כך עברו לנגן חומר חדש אבל לתחושתי משהו שם לא ממש עבד. בניגוד גמור לציפיות שהיו לי, המוסיקה שלהם, שגם בדיסק לא היתה פשוטה וקלה להאזנה, עברה הרבה פחות טוב בהופעה. בדרך כלל זה הפוך: מוסיקה מורכבת שעובדת נהדר בהופעה בזכות הנוכחות הפיזית, הכריזמה של המוסיקאים והחוויה הכוללת מתגלה כמשהו שאי אפשר להאזין לו בסלון בבית מבלי להתעצבן. כאן, כאמור, משום מה, היה המצב הפוך. ככל שהתקדמה ההופעה גברה התחושה שהם פשוט לא מתקשרים עם המאזינים (ואני לא מדבר על חנפנות או הורדת הסטנדרט האומנותי לשם כך). הקש ששבר את גבי היה Harish Raghaven שמשום מה התעקש לתת סולו באס עם קשת, למרות שאין ולא יכול היה להיות כל ספק שזו הפעם השניה שהוא מנגן בקשת. זה נשמע בטווח של בין מזעזע לפאדיחה. בשלב זה ארזנו נ' ואני את כל הסימפטיה שלנו לחצוצרן המוכשר, והלכנו לשמוע את Wayne Shorter.

 

אוקיי. על זה אני מדבר כשאני אומר לתקשר עם הקהל. Shorter עומד על הבמה לא מפסיק להתלבט עם עצמו מה לנגן ובמה לנגן (טנור? סופרן? הבחירה כל כך קשה לפעמים). הוא מתחיל משהו מפסיק, חושב, מתחיל משהו אחר ובכל זאת מצליח לכשף אולם מלא. המוסיקאים שאיתו: Danilo Perez בפסנתר, John Patitucci בבאס ו Jorge Rossy בתופים מתחזקים על הבמה תחנה גרעינית קטנה שמאיימת להתפוצץ בכל רגע. כמה עוצמה ואנרגיה יש שם, וויין הזקן נהנה מכל רגע. כמו בהופעה של Ambrose Akinmusire גם אצל Shorter זה רחוק מג'אז קלאסי, זה מורכב זה פתלתל אבל כאן יש הרבה פחות צלילים והרבה יותר תקשורת, על הבמה ומול הקהל. ראינו בסך הכל שלושה קטעים, אבל היה שווה כל רגע.

כאן פחות או יותר נגמר הפסטיבל. נ' ואני עוד המשכנו וניסינו קצת Maceo Parker (היה גדול מדי, רועש מדי, ובעיקר מרוצה מעצמו מדי – This funk is off the hook, off the hook, מה שזה לא אומר), וקינחנו באלוף נעוריי Michel Camilo, פסנתרן וירטואוז שהחליט (אני חייב להודות שלא נפלתי מהכסא בהפתעה) לעשות קרב ראווה עם חברו Giovani Hidalgo בכלי הקשה. היה נחמד אבל הפסנתר לא הפסיק לשאול מה קרה ל Jamal, Iverson ו Mehldau שהיו כאן לפני כן...

בסיכומו של פסטיבל – היה אחלה. כמובן שלא כל ההופעות היו מושלמות והיו גם כמה נפילות אבל בגדול בהחלט היה גדול ואני חושב שכולנו מאד נהנינו.

למחרת, על ארוחת בוקר של בייגל'ס (מחר חוזרים לארץ ולדיאטה...) ניהלנו ר' ואני שיחה על פניו של הג'אז בשנת 2012. אני הלנתי על כך שבכל הפסטיבל לא ראינו אפילו הופעת Hard Bop אחת. כאילו הסגנון הזה, שרבים מאיתנו שומעים על בסיס יומי, איבד רלוונטיות. במקום זה קיבלנו מנות גדושות של ג'אז שמתעקש להתחכם ולהיות לא קומוניקטיבי. לחנים לא קליטים, מקצבים שעסוקים בלהיות לא סימטריים ובלתי ניתנים לפענוח. שום דבר שמזכיר את הכיף הטהור והאלגנטיות שהביאו איתם הרכבים כמו של Art Blakey, Horace Silver ודומיהם. 

אולי צו השעה הוא להתחכם, להיות בלתי מובן? בלתי מתקשר? מה דעתכם?

ג'אז בים האדום - פסטיבל הג'אז ה-26 באילת

פסטיבל הג'אז באילת מתקיים זו השנה ה- 26 והפעם הוא מביא עמו כמה חידושים: 

החידוש הראשון הוא שינוי התאריך. לא עוד בשבוע האחרון של אוגוסט אלא מה-30 ביולי ועד ה-2 באוגוסט.

החידוש השני הוא בניהול האומנותי. אחרי פרישתו של גוטפריד קיבל לידיו את המושכות אבישי כהן הבאסיסט. אחרי שהכין פסטיבל לא משכנע במיוחד בשנה שעברה פרש כהן מהניהול וזה נמסר לדובי לנץ (שמנהל כבר שנתיים את גרסת החורף של הפסטיבל) ולאלי דג'יברי. למרות שלפני כמה חודשים קראנו בעיתונות על קיצוץ תקציב הפסטיבל מ 1.5 מליוני ש"ח למליון ש"ח בלבד, הצליחו לנץ ודג'יברי להרים תוכנית מגוונת ומבטיחה, מעניינת מוזיקלית ומשופעת בשמות מוכרים. על כך מיד.

Geri Allen

החידוש השלישי הוא בשמות האולמות. כבר בתקופתו של אבישי כהן ירד מספר ה"אולמות" מארבעה לשלושה. הפעם הוחלט לשנות את שמותיהם של האולמות במחווה לאושיות הג'אז הישראלי: אהרל'ה קמינסקי, דני גוטפריד ואלברט פיאמנטה.

קני גארט

עד כאן סקירת החידושים. בואו נעבור לדבר על התוכנית. כמו בשנים קודמות, גם השנה התוכנית כוללת די הרבה הופעות שהן לא לגמרי ג'אז. תחת ניהולו של דובי לנץ לא מפתיע לשמוע הרבה הרכבים שינגנו מוסיקת עולם על סוגיה השונים ולא פחות משלושה זמרים ושלוש זמרות. אלם חובבי הג'אז לא יצאו מקופחים והתוכנית בהחלט נראית מבטיחה. ההבחנה בין הרכבי חו"ל להרכבים מקומיים נעשית קשה יותר עם השנים משום שרבים מן המוסיקאים המקומיים שינגנו השנה מתגוררים ופעולים בחו"ל (הקסלמן, עומר אביטל, עומר קליין). לכן קל יותר יהיה לי לחלק את המופעים לאלו שהם לגמרי ג'אז ולאלו שהם יותר מוסיקת עולם.

ג'אז נטו:

האלטיסט Kenny Garrett שיגיע בחמישיה, Christian McBride בטריו, החצוצרן Sean Jones בחמישיה (עם Orrin Evans בפסנתר), Geri Allen ברביעייה עם רקדן סטפס (?!), גלעד הקסלמן ברביעייה עם Mark Turner, רביעיית הבאסיסט דניאל עורי מארחת את הפסנתרן עומר קליין, הקלרניטן הרולד רובין יחגוג 80 באיחוד מחודש עם זוויות, הטריו YES עם עומר אביטל בבאס, Aaron Goldberg בפסנתר ועלי ג'קסון בתופים, והטריו של תומר בר (עם אורי קוטנר בבאס ועופרי נחמיה בתופים), שביעיית יובל כהן במחווה למלחין דוד זהבי.

Sean Joens, הוא דווקא לגמרי ג'אז

לא לגמרי ג'אז:

Craig Adams and New Orleans Voices שיעשו גוספל, הטריו הצרפתי  Minvielle, Suarez , Dufour (בכלי הקשה, אקורדיון וצ'לו), הבאסיסט Richard Bona וה- Mandekan Cubano שינגנו מוסיקה אפרו-קובאנית, הזמרת קרן מלכה (עם רע בר-נס הנפלא בתופים), רביעיית הזמרת Carmen Souza, הזמרת רות דולורס וייס תופיע בשמינייה, נגן כלי ההקשה ז'וקה פרפיניאן עם הרכב שכולל מוזיקאים מישראל, מברזיל וממרוקו. הם יבצעו מוסיקה מקורית ועיבודים למוזיקה של מלחינים ברזילאיים ידועים, גדי להבי ועדן לדין בדואט פסנתרנים צעירים, הראל שחר ואניסטר בפיוז'ן מזרח-מערב, דודו טסה והכוויתים בעקבות החיבור המקסים שיצר דודו טסה למוסיקה של דאוד (סבו של טסה) וסאלח אל כוויתי שהיו מהמוזיקאים המצליחים והחשובים בעיראק במחצית הראשונה של המאה העשרים.

לאתר הפסטיבל

אני מתכנן לרדת לאילת ליומיים האחרונים של הפסטיבל. מי מצטרף ?

 Geri Allen:




Kenny Garrett:

North Sea Jazz Festival 2012 - Part II

 

כזכור, סיימנו את היום הראשון עייפים אך מרוצים. חזרנו כולנו לאכסניה (נ' עוד נשאר לראות את Lenny Kravitz), ונפלנו שדודים.

 

יום שבת:

השעה 17:00, אולם Hudson מפוצץ עד אפס מקום, כולל המעברים. לבמה עולה גבר שחור בן 80 בעל זקן לבן ובחליפה ירוקה. הוא ניגש לקדמת הבמה נופף בידיו, הפריח נשיקות לקהל (מוטיב חוזר בהופעה) והתיישב ליד הפסנתר. אני עצמתי עיניים ולקחתי נשימה עמוקה. תבינו, האיש הזה היה אחת הסיבות בגללן נסעתי לפסטיבל. Ahmad Jamal. דורשי טובתי המלומדים, גם ר' וגם נ', הזהירו אותי לפני ההופעה שלא לפתח ציפיות כי בשנה שעברה ההופעה היתה בינונית וההרכב לא ישב מספיק טוב (להגיד דבר כזה על הרכב של Jamal זו ממש כפירה בקודש), במיוחד התלוננו החברים על נגן כל ההקשה Manolo Badrena. עד כדי כך הם לא נהנו בשנה שעברה שהחליטו לוותר על ההופעה של Jamal השנה ואני מצאתי את עצמי יושב לבד בהופעה הזו. רק אני והר של ציפיות שנבנו בעקבות עברו המפואר של ג'מאל אבל גם בזכות אלבומו הנהדר מהשנה Blue Moon.

קשה לי מאד לסכם את החוויה שעברתי בהופעה הזו, אבל זו בפירוש היתה חוויה בלתי נשכחת. הם ישבו כל כך טוב ביחד ונשמעו פנטסטי בכל הקטעים. אני פשוט רקדתי בכסא ואי אפשר היה למחוק את החיוך מעל פני. הופעה נהדרת עם אנרגיה מטורפת. המשחקים של Jamal בדינמיקה נשמעים עוד יותר משכנעים כששומעים אותו בלייב. Reginald Veal  בבאס ו Herlin Riley בתופים היו לגמרי איתו ויצרו את הסאונד הג'מאלי המוכר מההרכבים הישנים שלו. אפילו  Manolo Badrena שכל כך חששתי מפניו, לא רק שלא הפריע, הוא הוסיף ניחוח לטיני והומור להרכב. היה מושלם. 

נשארתי במקומי גם להופעה הבאה: Joshua Redman (שהיה כאמור Artist in residence השנה) עם ההרכב JAMES FARM שכולל את Aaron Parks בפסנתר, Matt Penman בבאס ואת המתופף Eric Harland )מקור השם לא ברור אבל יש טענה ש "JAME" בא לייצג את השמות הפרטיים של Joshua, Aaron, Matt, Eric). ההרכב הזה נולד ב 2009 לצורך הופעה בפטיבל הג'אז במונטריאול. הם המשיכו להופיע ביחד ובשנת 2010 הקליטו אלבום אחד נהדר (שנקרא, כמובן, JAMES FARM). ההופעה בפסטיבל התבססה כולה על החומר מתוך האלבום הזה, ואיזה תענוג צרוף זה היה. הכימיה בין הארבעה האלה מצויינת והלחנים כולם ליריים להפליא. להבדיל מרוב המוסיקה שנוגנה בפסטיבל שכללה הרבה ג'אז מודרני ולחנים אמורפיים שלא מנסים אפילו לתקשר עם המאזינים, כאן המצב הוא הפוך לגמרי. הם אמנם לא מנגנים סטנדרטים, אבל אלו בהחלט שירים, והלחנים היפים נושאים על גבם בקלות את קטעי האלתור. מסתבר שבשנת 2012 זה לא דבר מובן מאליו.

התכנון היה להישאר באותו אולם להופעת הרביעייה של Dave Holland. אלא שנ' נתקף בולמוס פתאומי והביע כמיהה עזה לקרפ עם נוטלה. (נ' זאת עליכם לדעת הוא בעל שורשים צרפתיים וקרפ עם נוטלה הוא כנראה חלק בלתי נפרד מהקוד הגנטי שלו). משהחליק קרפ הנוטלה במורד גרונו נרגע נ' וניתן היה לחזור ולדבר עמו בהיגיון. ניצלתי את רגעי השפיות והובלתי אותו בחזרה לאולמו של Dave Holland. נדמה לי שהוא עוד מלמל משהו על קרפ עם גרידת לימון (?!) אבל אני, כבר שמעתי את דייב הולנד מרחוק.

הפעם הצטרף ל Holland בן אחר ממשפחת Eubanks, ובמקום הטרומבון של Robin קיבלנו את הגיטרה של Kevin, וחבל. וכאילו לא די בכלי הרמוני אחד יותר מדי, גם Craig Taborn הצטרף לחגיגה בפסנתר ו Fender Rohdes. לאורך השנים ההרכבים של Holland תמיד הציגו צליל מיוחד שנבע משילוב כלים בלתי שגרתי (ויבראפון וטרומבון) ביחד עם הבאס הדומיננטי של Holland, מיעוט בהתוויית ההרמוניה (שתמיד היתה שם ברקע מבלי שאף אחד ממש נדרש לנגן אותה) והמון space בין הכלים. מסתבר שעם גיטרה (או אולי עם Kevin Eubanks) זה לא ממש עובד. המוסיקה לא התרוממה והסאונד של ההרכב, שאמור היה לשטוף את האוזניים ברעננותו, היה בפשטות - סתמי.  אשר על כן, קמנו (אני ו נ') והחשנו פעמינו להופעת הטריו של Tigran Hamasyan. 

זו היתה אופרה אחרת לגמרי. כשנכנסנו לאולם ה Madeira החשוך, כישף הטריו של Hamasyan את הנוכחים בבלדה מקסימה ששכנעה אותנו, בקלות, להישאר . אחריה הגיע עוד קטע יפה ולאחר מכן קטע כסאחיסטי למדי (כנראה שטיגראן שמע שדיג'יי אייר בסביבה והחליט להוכיח שגם הוא יכול ....) שכלל נגינה אינסופית של לופים על הפסנתר, בעמידה. באופן מפתיע דווקא התחברתי לזה והצלחתי להיכנס לראש. Nate Wood, המתופף של Tigran נראה כמו בובה על חוטים אבל זה לא הפריע לו לנגן מצויין. הבאסיסט Sam Minaie לעומתו, שניגן על באס חשמלי, החליט בקטע הסולו שלו לנגן כל מיני אפקטים בלתי קשורים עם מפרט על הבאס. אבל בסך הכל אין ספק שטיגראן חמסיאן יודע לספק את הסחורה. שמחתי שהספקתי לטעום ממנו.

בהופעה הבאה שוב פגשנו את Joshua Redman, הפעם בהרכב של רביעיית סקסופונים עם Chris Cheek בבריטון, Mark Turner בטנור ובסופרן, Chris Potter באלט, טנור וסופרן. Redman עצמו ניגן גם על טנור, אלט וסופרן.

ההופעה הזו היתה מצויינת ומאד מיוחדת. אחרי הכל, לשמוע ארבעה סקסופוניסטים מהשורה הראשונה ביחד ברביעיית סקסופונים אינו אירוע שכיח. כל החומר נכתב על ידי חברי הרביעייה במיוחד להרכב הזה וזו היתה הופעתם השלישית ביחד. בעוד Chris Cheek נשמע כמי שנאבק קצת עם הבריטון, הרי ש Chris Potter ניגן מדהים באלט, ונשמע שונה לגמרי מאשר איך שהוא נשמע על טנור. Turner, מה חבל, סבל מצליל אוורירי במיוחד בטנור (בסופרן הוא דווקא נשמע יפה מאד) ואילו Redman ניגן מצויין כהרגלו אם כי הוא היה קצת סתמי על האלט.

למרבה השמחה יש וידאו מההופעה הזו, כך שתוכלו לראות ולשפוט בעצמכם.

ההופעה האחרונה לאותו ערב היתה הופעת החמישייה של Christian Atunde Adjuah Scott. כן כן, קראתם נכון. החצוצרן הצעיר והמבריק מתחבר לשורשיו האינדיאנים בניו אורלינס והוסיף לשמו את השם Atunde Adjuah. יחד עם Scott ניגנו Matt Stevens בגיטרה, John Escreet בפסנתר, Kristopher Funn בבאס ו Jamire Williams בתופים. בשלב מסויים הצטרף גם טרומבוניסט שאת שמו איני זוכר. לצערי, למרות שבאתי עם ציפיות גבוהות (Christian Scott הוא חצוצרן נדיר ביכולתו) התאכזבתי קשות. הסאונד היה חזק ודחוס באופן מוגזם ולמרות שמדובר בהרכב שעובד ומנגן הרבה ביחד הם נשמעו בעיקר כמו להקת רוק שמייצרת הרבה רעש. אולי זו היתה השעה ועייפות החומר, אבל ממש לא הצלחתי להנות מהמוסיקה. (אגב, מצפיה בטיובים מההופעה שעלו לרשת המצב נראה פחות נורא)

עד כאן בינתיים, stay tuned לחוויות מהיום השלישי ולסיכום.

North Sea Jazz Festival 2012 - Part I

במהלך הימים האחרונים התלבטתי לא מעט כיצד להעביר את חוויותי ורשמיי מפסטיבל הג'אז בים הצפוני 2012 ברוטרדם. (North Sea Jazz Festival). זהו ביקורי השני בפסטיבל, הביקור הראשון אירע לפני כעשור, כשהפטיבל התקיים עדיין בעיר האג, והוא חרוט בזכרוני כחוויה ראשונית ומדהימה.

מעולם לא ראיתי לפני כן פסטיבל ג'אז כה גדול, שפוקדים אותו עשרות אלפי אנשים מדי יום. מעולם לא ראיתי פסטיבל ג'אז בו מתקיימות כל כך הרבה הופעות טובות במקביל ואתה כל הזמן בתחושה של החמצה על ההופעה שמתנהלת באולם אחר באותו זמן, ובעיקר – מעולם לא היתה לי ההזדמנות להיות בפסטיבל שניגנו בו כל כך הרבה מאלילי הג'אז שלי. באותו פסטיבל ראשוני (עבורי) ומדהים שמעתי וראיתי את Wayne Shorter, Joe Zawinul, Johnny Griffin, Nicholas Payton, Roy Hargrove, Roy Haynes, Gary Bartz, Mingus Big Band, Joshua Redman, John Scofield, Dave Holland, Paulo Fresu, Sam Rivers, Herbie Hancock, Bill Charlap ועוד רבים וטובים שאני כבר לא זוכר. 

כמו ילד בחנות ממתקים, לא ידעתי שובע. רצתי מהופעה להופעה כאחוז אמוק, להוט לתפוס מקום בשורה הראשונה (או השניה) ולשמוע הכי קרוב שאפשר את "הגדולים". דילגתי מהופעה להופעה רק כדי להספיק לראות גם את זה וגם את ההוא ולהספיק לדגום ולטעום את הכל. לא יצאתי מאיזור ההופעות אפילו לא כדי לאכול או לשתות. הבאתי ערימה של סנדביצ'ים (עם גבינת בלייחה...) ובקבוק מים וחיסלתי אותם בין ההופעות כדי לא להפסיד את מקום הישיבה האסטרטגי שלי (בהאג היו אולמות בהם ישבת על הרצפה). התוצאה של כל אלה היתה "הרעלת מוסיקה" כמותה לא חוויתי מעולם. הייתי בכזה Overload שכאבו לי האזניים, הראש, הרגליים. בסופו של דבר חזרתי לארץ מאושר עד הגג אבל חולה ומותש לגמרי.

מאז רציתי לשוב ולבקר בפסטיבל אבל מסיבות שונות זה לא התאפשר. עד השנה.

אני מניח שהייתי נוסע בכל מקרה, ממש לא חשוב אם התוכנית הייתה יותר טובה או פחות טובה. למזלי פרסמו תוכנית מבטיחה ולמרות שהיה נראה שהיום הראשון מעט יותר חלש מהאחרים – לא היה לי שום ספק שאני נוסע והולך להנות מאד.

השלב הבא היה מציאת פרטנרים ואלו נמצאו בקלות יחסית: שני חברים שהכרתי בפורום הפליטים של נענע (ר' וע') וחבר טוב וותיק (נ') שהוא הפרטנר הקבוע שלי לענייני ג'אז ואיתו גם הייתי בפסטיבל הראשון.

בואו נדלג על ענייני הטיסות (לא עוד קונקשן בשביל לחסוך 100 דולר) וכיסי אוויר (שהשאירו אותי ירוק ובלי אוויר). לאחר מסע שנמשך כ-12 שעות מהיציאה מהבית הגענו סוף סוף לרוטרדם. אחרי כל כך הרבה שעות ישיבה הייתי זקוק למעט הליכה נמרצת באוויר הפתוח, ולפיכך צעדנו רגלית לאכסניה שהזמין לנו ר'. 

המבנה הארכיטקטוני ההזוי של האכסניה התגלה לעינינו כעבור כ 30 דקות של הליכה. הנחנו את חפצינו, חתמתי על מגבת באפסנאות, ושמנו פעמינו למקדונלד הקרוב (והמקום היחיד שהיה בו אוכל בשעה כזו) לשבור את הרעב שהרי אין שומרים דיאטה בחו"ל, כידוע.

למחרת בבוקר קמנו חדורי מוטיבציה, אכלנו בוקר קצרה, והתחלנו לתור את העיר בחיפוש אחר משהו להרטיב בו את הגרון. לא לקח זמן רב עד שהבנו שהעיר המנומנמת עדיין לא פתחה את הבוקר.

בשיטוטינו בעיר קשה היה שלא לשים לב שלפרנסי העיר רוטרדם חיבה מיוחדת לתלמידי שנה א' ארכיטקטורה, שאם לא כן כיצד זה שכל הבניינים במרכז העיר תוכננו על ידי פרחי אדריכלות שמעולם לא שמעו על הצורך להתחשב בנוף האורבני הקיים או בחוקי הפיסיקה ?

על כל פנים חזרנו לנמל הקטן שממש מאחורי המלון, שם הבחנו בלילה שלפני, במצבור פאבים. אחד מהם שמח לארח אותנו ב 10 בבוקר לבירה ראשונה. אחרי שיחת פתיחה עם ר' ותיאום ציפיות (הפעם, הודעתי לר' חגיגית, אני לא קופץ מהופעה להופעה אלא רואה מהתחלה עד הסוף את הבחירה שלי) המשכנו לפאב / מסעדה נוסף שבו גם קבענו את משרדנו למשך ימי הפסטיבל. היה טעים ומזין ואחרי 3 בירות הבהרתי לר' שאני חייב לפחות שעה של שנת יופי, אחרת אירדם בפסטיבל. כך, בגדול, היה מדי יום: בוקר, ארוחת בוקר, בירה, טיול רגלי, תדהמה נוכח מפגעי הארכיטקטורה ההולנדיים, עוד בירה, שינה וג'אז. אה, היה  גם ביקור בזק במוזיאון השחמט של רוטרדם (כל חברי כבר מכירים את חיבתי העזה למשחק המלכים) בו ניתן לראות סט שחמט של ה Simpsons ושחמט חוץ הזוי עם אסלה בתפקיד המלכה, כל זאת בארבעה יורו בלבד... 

ביום השני הצטרפו אלינו גם ע' שחלק עמי ועם ר' את החדר עד סוף הפסטיבל ולמשך יום אחד גם נ' ועוד בחור בשם ר', גם הוא עם חיבה עזה לפרי ג'אז.

ובכן אחרי כל ההקדמה הארכנית הזו הגיע הזמן לדבר על המוסיקה. אה, חכו רגע. שכחתי לספר שכל הפסטיבל מתקיים במרכז קונגרסים עצום (Ahoy! Rotterdam) שמספק אולמות בכל גודל וצורה אפשריים מאולמות קטנים של 150 איש, ועד אולמות שמכילים בנחת 30 אלף איש. בין האולמות עומדים דוכני מזון (2.5 יורו לקופון, וחוץ מהבירה והקולה שעבור כוס של 250 מ"ל מהם תשלם קופון אחד, אין כלום בפחות מ- 2 קופונים), דיסקים, כלי נגינה ומרצ'נדייז (מישהו רוצה חולצת פסטיבל ב- 30 יורו ?)

אוקיי, אני חושב שסיימתי עם ההקדמות. אפשר סוף סוף לעבור למוסיקה. אז מה היה לנו שם?

יום שישי:

היום נפתח עם הופעות באולם ה Volga שהוקדש ביום שישי כולו להופעות של אמנים המקליטים בלייבל הפורטוגלי Clean Feed החביב כל כך על ידידי ר'. פתחנו ברביעייה שנקראת Trumpet and Drums וכללה שני חצוצרנים (Peter Evans שניגן גם בחצוצרת פיקולו ו Nate Wooley) ושני מתופפים  (Jim Black במערכת תופים ומחשב Mac ו Paul Lytton  במגוון כלי עבודה וכלי מטבח ממסור ועד מקצפת, ממיתרי מתכת ועד קופסאות קפה). הם עשו הכל כדי לא לנגן על הכלים שלהם באופן הרגיל והפיקו מוסיקת-רעש מהנה ביותר שאיני נוהג לשמוע בדרך כלל. כפתיחה לפסטיבל זה היה מושלם. ניקוי אוזניים ופתיחת ראש לקראת הבאות.

אחריהם עלו חמישיית Angelica Sanchez (פסנתר) ביחד עם בעלה נגן הטנור Tony Malaby, הגיטריסט (שלא היה כל כך קשור) Marc Ducret, הבאסיסט Drew Gress ו Tom Rainey  בתופים. הם היו הרבה יותר "מסורתיים" על הכלים מאשר הרביעייה הראשונה, וניגנו ג'אז מודרני בועט כהלכתו. Malaby, אותו שמעתי רק בדיסקים, ניגן מעולה והפגין טכניקה שמיימית. גם Sanchez ניגנה מאד יפה ומיוחד. השיא נרשם בקטע האחרון כשכולם ממש התפוצצו על הבמה בגרוב עצבני שנתנו Gress ו Rainey. זו היתה אחת ההופעות שנגמרה לי מהר מדי.

משם המשכתי לשמוע את הפסנתרן Uri Caine בטריו עם John Hebert בבאס ו Clarence Penn בתופים. כבר הרבה זמן שאני חולם לשמוע את Caine בטריו. יש לי כמה וכמה אלבומים שלו בסולו, בטריו ובשיתופי פעולה שונים (עם Zorn, בהרכבים של Dave Douglas, עם Fresu ואפילו עם דניאל זמיר) אבל היה לי ברור שלשמוע אותו בטריו תהיה חוויה מיוחדת ואכן כך היה. הוא ניגן בהתלהבות רבה עם המון שמחת חיים ואנרגיה מוסיקה מקורית וסטנדרטים (שבדרך כלל התפתחו מתוך הקטעים המקוריים). זכור לי במיוחד הקטע בעל השם הקליט:

“I’m meshuga for my sugar, and my sugar is meshuga for me”

דבר נוסף ששמתי אליו לב בהופעה הזו היה התיפוף של Clarence Penn שגם כשנדרש לנגן סווינג במהירות האור הוא עשה זאת בקלות מפתיעה ולסווינג שלו, שהיה סמיך ומאד חי, לא נלוותה תחושת הבהילות הרגילה. האזנה מדוקדקת יותר לימדה אותי שהוא פשוט לא מנגן את הביטים (את זה הוא משאיר לבאסיסט לעשות) אלא פשוט רוכב מעל עם סווינג מתון אותו הוא מצליח, באורח פלא, לאזן עם הקצב של הקטע.

אחרי Uri Caine הלכתי לשמוע את Dave Douglas (חצוצרה) עם Joe Lovano (טנור וסופרן) בתוכנית חדשה שנכתבה על ידי שניהם. לצדם ניגנו Linda Oh בבאס, Lawrence Fields בפסנתר ו Joey Barron בתופים. לובאנו, עבורי, הוא מוסיקאי אניגמטי. לפעמים הוא מנגן מופלא ולפעמים הוא פשוט בא להעביר שעה. הבעיה היא שאתה אף פעם לא יודע לפני ההופעה איזה לובאנו תקבל. הפעם קיבלנו את לובאנו שבא להעביר שעה. הלחנים היו מתוחכמים (ואולי בעצם מתחכמים מדי) ולמרות שההרכב ישב מצויין על החומר (זו הופעה ראשונה בטור האירופאי שלהם) והשילוב בין Lovano ו Douglas בהחלט עבד, היתה תחושה ש Lovano פשוט בא לעבוד ולא לנגן. Douglas לעומת זאת, ניגן מקסים.

את הערב סיימתי עם "חבר ותיק" שראיתי לראשונה בפסטיבל הראשון בו הייתי בהאג. אני מדבר על המתופף Brian Blade שניגן בתחילת דרכו עם Joshua Redman ו Brad Mehldau ואחר כך סייע לקאמבק של Wayne Shorter ושימש כמתופף וכמנוע טורבו ברביעייה שלו. הפעם מדובר בהופעה של הרכב שנקרא Fellowship Band ומנגנים בו Myron Walden (אלט ובאס קלרינט), Melvin Butler (טנור וסופרן), Jon Cowherd (פסנתר), Chris Thomas בבאס וכמובן Blade עצמו בתופים.

מה אומר לכם? החבר'ה פשוט עושים מוסיקה. הקטעים נבחרים מפאת יופיים ולא כי הם מורכבים או מאתגרים. אלו הנגנים שלוקחים אותם למחוזות אחרים ומזריקים בהם חיות. Walden ו Butler נשמעים כמו אחד. הם מניחים את האגו בצד ומוסרים את עצמם ואת מלוא כשרונם לטובת המוסיקה כשהמטרה היחידה היא לגרום לתוצאה להישמע טוב. מאחוריהם Brian Blade  שוצף וקוצף, מתופף עם כל הנשמה והגוף ומוסיף למוסיקה את האנרגיה והקצנטים המיוחדים שלו. זו היתה ללא ספק הופעה של band ולא אוסף של שמות שהרכיבו תוכנית לפסטיבל. הפתיע אותי מאד הפסנתרן Jon Cowherd שניגן כל כך יפה והזכיר לי ברגעים הטובים את ג'ארט של שנות השבעים. היה שם משהו בהופעה הזו שפשוט הרים אותך ולקח אותך למסע וזו לטעמי הדרגה הגבוהה ביותר של החוויה המוסיקלית.

המשך יבוא... ועד אז קבלו הופעה של ה Fellowship: