אחרי יומיים גדושי מוסיקה הגענו ליום
השלישי והאחרון של הפסטיבל. אמנם כבר ראינו לא מעט הופעות טובות אבל אני עדיין
נותרתי רעב למנת הג'אז היומית. וטוב שכך כי ביום השלישי של הפסטיבל שובצו כמה
הופעות אטרקטיביות במיוחד.
פתחנו את היום בהרכב מלא באולם Hudson
והתמקמנו במקומות מעולים לקראת ההופעה של Joshua Redman
(Artist in Residence,
כבר אמרנו?) עם שלישיית ה Bad Plus. הסיפור
שלי עם השלישייה הזו ידע עליות ומורדות. הפעם האחרונה שראיתי אותם היתה בפסטיבל
החורף באילת והיא זכורה לי כאחת ההופעות הטובות שזכיתי להיות בהן. מובן, אפוא, שרף
הציפיות היה גבוה. מנגד – מה קשור Joshua Redman להרכב
הטרוגני כמו ה Bad Plus?
איך בדיוק הוא ישתלב עם הרכב שמעיד על עצמו שהוא מתנהל כמו להקה מגובשת? עוד אני
מהרהר בשאלות הרות גורל מעין אלה והנה הם עולים לבמה. Ethan Iverson
הפסנתרן, בחליפה ועניבה, לבוש כמו רואה החשבון של הלהקה ומתעקש
להיראות כמו הגיק המושלם, Reid Anderson שהצחיק את הקהל והיה
במצב רוח וורבלי במיוחד ועשה את כל הדיבורים על הבמה, וה"ילד הרע" Dave King
עם חולצת המשבצות הקבועה שלו. בכלל נראה כאילו לכל אחד בלהקה הזו הוצמד type cast
והוא לוקח את התפקיד נורא ברצינות (ממש כמו בלהקות הבנים: יש את הרגיש, המופרע,
היפה, זה שעוד לא יצא מהארון וכיוצ"ב). הם התחילו לנגן והסאונד המוכר שלהם
מילא את האולם ואת הלב. גם Redman היה
מצויין אלא שלטעמי השילוב לא היה יותר מ"בסדר". לא יצא שם משהו אחר,
עוצמתי, חדש. נכנסו ה Bad
Plus עם Joshua Redman
ויצא .... ה Bad Plus
עם Joshua Redman.
לא פחות ולא יותר. מצד שני הם הודיעו שזו היתה הופעתם הראשונה ביחד ושהם יוצאים
עכשיו למסע הופעות משותף, כך שבהחלט יכול להיות שהזרע שנטמן בפסטיבל ינבט ויתפתח
במהלך הקיץ למשהו אחר, שלם יותר והומוגני יותר, כי זה בדיוק מה שהתרגלנו ולמדנו
לצפות לו מה Bad Plus.
לא העלינו בדעתנו לוותר על המקומות
המעולים ונשארנו ישובים בציפייה לקראת ההופעה של Brad Meldahu
בטריו. כרבע שעה לפני השעה היעודה עלו Brad וחברי השלישייה
(Larry Grenadier
בבאס ו Jeff Ballard
בתופים) לעשות באלאנס ולתת לצלמים הזדמנות לצלם (כי במהלך ההופעה, כי התחוור לי
ממבטו המצמית של זה שישב לפני, אסור היה לצלם. אופס. מזל שזה לא קרה לשלמה בהופעה של Jarrett). ידידיי, זה היה באלאנס
מהאגדות. כל אחד ניגן כמה תיבות כדי לוודא שההגברה עובדת ואז Mehldau
התחיל לנגן איזה קטע ביבופ, Larry ו Jeff
הצטרפו אליו ובמשך כמה דקות הם הפיגו את כל החששות לגבי איך תהיה ההופעה של Mehldau
והאם הוא אכן "חזר" כפי שניתן היה להרגיש מאלבומם האחרון. אין חשש. הם
כאן ובגדול. הבאלאנס הסתיים במחיאות כפיים סוערות ומוצדקות. Mehldau
חייך וירד מהבמה לכמה דקות. ההופעה עצמה כללה כמובן חומר מקורי והרבה קאוורים
ולצערי לא מספיק סטנדרטים אבל היה מושלם. אני ריחפתי בין הרקיעים השישי והשביעי
וממש לא רציתי לנחות. ר' התלונן על כך ש Mehldau בחר לדבר
אל הקהל בהולנדית וטען שהוא התנהג באנטיפתיות מובהקת. לי זה ממש לא הפריע. מבחינתי
Brad Mehldau
הוא אחד הפסנתרנים הגדולים בג'אז ומקומו לצד Bill Evans,
Keith Jarrett
ו Paul Bley
אינו עומד בכלל בספק.
לא נשארנו לשמוע את Hiromi
מתעללת בפסנתר חסר הישע (אחרי Iverson ו Mehldau
היה צריך פשוט לארוז את הפסנתר ולא לקלקל לו את הטעם) והלכנו לתפוס מקומות לעוד
הבטחה גדולה: חמישיית Ambrose
Akinmusire. על
אלבומו המצויין בלייבל Blue
Note כתבתי כאן לא מזמן, ואחרי שראיתי הופעה מעולה של ההרכב ב Mezzo
לא היה לי ספק שזה המקום להיות בו. (אל אף שבווידאו היה Fabian Almazan
המצויין על הפסנתר ולפסטיבל, למרבה הצער, הוא לא הגיע).
נרגשים מאד עלו החצוצרן Akinmusire
וחבורתו על הבמה. Walter
Smith III בטנור, Sam Harris
בפסנתר, Harish
Raghaven בבאס ו Justin Brown
בתופים. הם ניגנו כמה קטעים מהאלבום ההוא ב Blue Note
ואחר כך עברו לנגן חומר חדש אבל לתחושתי משהו שם לא ממש עבד. בניגוד גמור לציפיות
שהיו לי, המוסיקה שלהם, שגם בדיסק לא היתה פשוטה וקלה להאזנה, עברה הרבה פחות טוב
בהופעה. בדרך כלל זה הפוך: מוסיקה מורכבת שעובדת נהדר בהופעה בזכות הנוכחות
הפיזית, הכריזמה של המוסיקאים והחוויה הכוללת מתגלה כמשהו שאי אפשר להאזין לו
בסלון בבית מבלי להתעצבן. כאן, כאמור, משום מה, היה המצב הפוך. ככל שהתקדמה ההופעה
גברה התחושה שהם פשוט לא מתקשרים עם המאזינים (ואני לא מדבר על חנפנות או הורדת
הסטנדרט האומנותי לשם כך). הקש ששבר את גבי היה Harish Raghaven
שמשום מה התעקש לתת סולו באס עם קשת, למרות שאין ולא יכול היה להיות כל ספק שזו
הפעם השניה שהוא מנגן בקשת. זה נשמע בטווח של בין מזעזע לפאדיחה. בשלב זה ארזנו נ'
ואני את כל הסימפטיה שלנו לחצוצרן המוכשר, והלכנו לשמוע את Wayne Shorter.
אוקיי. על זה אני מדבר כשאני אומר לתקשר
עם הקהל. Shorter
עומד על הבמה לא מפסיק להתלבט עם עצמו מה לנגן ובמה לנגן (טנור? סופרן? הבחירה כל
כך קשה לפעמים). הוא מתחיל משהו מפסיק, חושב, מתחיל משהו אחר ובכל זאת מצליח לכשף
אולם מלא. המוסיקאים שאיתו: Danilo Perez בפסנתר, John Patitucci
בבאס ו Jorge Rossy
בתופים מתחזקים על הבמה תחנה גרעינית קטנה שמאיימת להתפוצץ בכל רגע. כמה עוצמה
ואנרגיה יש שם, וויין הזקן נהנה מכל רגע. כמו בהופעה של Ambrose Akinmusire
גם אצל Shorter
זה רחוק מג'אז קלאסי, זה מורכב זה פתלתל אבל כאן יש הרבה פחות צלילים והרבה יותר
תקשורת, על הבמה ומול הקהל. ראינו בסך הכל שלושה קטעים, אבל היה שווה כל רגע.
כאן פחות או יותר נגמר הפסטיבל. נ' ואני עוד
המשכנו וניסינו קצת Maceo
Parker (היה גדול
מדי, רועש מדי, ובעיקר מרוצה מעצמו מדי – This funk is off the hook, off the hook,
מה שזה לא אומר), וקינחנו באלוף נעוריי Michel Camilo, פסנתרן
וירטואוז שהחליט (אני חייב להודות שלא נפלתי מהכסא בהפתעה) לעשות קרב ראווה עם חברו
Giovani Hidalgo
בכלי הקשה. היה נחמד אבל הפסנתר לא הפסיק לשאול מה קרה ל Jamal,
Iverson
ו Mehldau
שהיו כאן לפני כן...
בסיכומו של פסטיבל – היה אחלה. כמובן שלא
כל ההופעות היו מושלמות והיו גם כמה נפילות אבל בגדול בהחלט היה גדול ואני חושב
שכולנו מאד נהנינו.
למחרת, על ארוחת בוקר של בייגל'ס (מחר
חוזרים לארץ ולדיאטה...) ניהלנו ר' ואני שיחה על פניו של הג'אז בשנת 2012. אני
הלנתי על כך שבכל הפסטיבל לא ראינו אפילו הופעת Hard Bop
אחת. כאילו הסגנון הזה, שרבים מאיתנו שומעים על בסיס יומי, איבד רלוונטיות. במקום
זה קיבלנו מנות גדושות של ג'אז שמתעקש להתחכם ולהיות לא קומוניקטיבי. לחנים לא
קליטים, מקצבים שעסוקים בלהיות לא סימטריים ובלתי ניתנים לפענוח. שום דבר שמזכיר
את הכיף הטהור והאלגנטיות שהביאו איתם הרכבים כמו של Art Blakey,
Horace Silver
ודומיהם.
אולי צו השעה הוא להתחכם, להיות בלתי מובן? בלתי
מתקשר? מה דעתכם?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה