פסטיבל הג'אז בים האדום 2012 - חלק ראשון

השנה הצליח הפסטיבל האילתי הוותיק לייצר יומיים אידיאליים לחובבי הג'אז: כל הופעות הג'אז המעניינות שיש בפסטיבל במשך יומיים רצופים שהם גם היומיים האחרונים של הפסטיבל, קרי – צמוד לסוף השבוע. מושלם לסופשבוע משפחתי באילת. בתי המלון בעיר, מצדם, יישרו קו עם התאריכים החדשים שנקבעו לפסטיבל והעלו מחירים כמיטב המסורת (יום אחד בלבד אחרי שהזמנתי מלון באילת, עלה המחיר בגין חדר זהה באותו מלון ב 50% !!).

על כל פנים, ירדתי מהנסיעה הארוכה ישר להופעה הראשונה של הערב – חמישיית החצוצרן Sean Jones. למרות שלא היתה לי היכרות מעמיקה עם המוסיקה של Sean Jones, טיפחתי ציפיות גבוהות לקראת ההופעה הזו בגלל נוכחותו של Orrin Evans בעמדת הפסנתרן. לשמחתי, מהצליל הראשון של הערב היה ברור שלא אתאכזב. Jones והחבר'ה באו להנות. Sean Jones עצמו היה במצב רוח מרומם (כל הכבוד לאנשי ההפקה שחשבו שיהיה זה רעיון טוב לקחת אותם לשחות עם דולפינים. זה עבד יופי). הם מנגנים Hard Bop מודרני, מהודק וחם, בדיוק מהזן שעל חסרונו התלוננתי כשחזרתי מה North Sea Jazz Festival.

 זו רוח הדברים:

הסינרגיה בין הנגינה של Tim Green באלט ובין Sean Jones בחצוצרה היתה מצויינת. הם ניגנו שני קטעים של Tim Green קטע אחד של Evans והיתר היו קטעים מקוריים של Sean Jones מהדיסק No need for words שעוסק כולו באהבה. קטעי הקישור של Jones, שהתעקש לספר מה עומד מאחורי הלחנים, היו מעט יותר מדי אישיים לטעמי אבל רק הדגישו כמה הוא מרגיש משחורר מול הקהל. הסולואים של Orrin Evans בהחלט הצדיקו את הציפיות הגבוהות שתליתי בו, הוא שלט בפסנתר ביד רמה בסולואים מלאי השראה ומשחקי קצב ואנרגיה מתפרצת, לא מעט הודות לתקשורת המצויינת שלו עם המתופף Obed Calvaire. 

Green באלט היה מצויין, מעניין ומאד גרובי והנגינה של Jones בחצוצרה היתה נפלאה גם היא. יש לו, ל Jones, טכניקה סופנית אבל גם יכולת לספר סיפור ואף אחת מהיכולות הללו אינה באה על חשבון השניה. הבאסיסט Matt Clohesy  והמתופף Obed Calvaire היו המנוע של החמישיה הזו ונתנו לה תנופה וגרוב משגע. זו היתה ההופעה הראשונה שראיתי בפסטיבל, וממש לא רציתי שהיא תסתיים. על כל פנים הרף נקבע, והוא היה גבוה מאד.

משם המשכתי להופעה של Geri Allen וה- Time Line. אני מת על Geri Allen (מי לא?) אבל ההחלטה שלה לצרף רקדן סטפס (Maurice Chestnut) להרכב היתה קצת מדאיגה. היא עלתה לבמה עם ערימת דפים מהם הקריאה מיד בתחילת ההופעה מן מניפסט ארכני בעד החופש, השלום והאחווה. לרגע פחדתי שהיא תיגרר לפוליטיקה מקומית ותעורר עליה את זעם הקהל אבל לשמחתי היא נשארה באיזור האמירות הכלליות והנאום עבר בשלום. משהסתיים שלב הנאומים עברנו למוסיקה. Geri Allen בהחלט סיפקה את הסחורה, היא מנגנת מדהים ואפילו עשרה רקדני סטפס לא היו משנים את זה. זה לא שהרקדן היה גרוע או משהו. פשוט ההופעה לא היתה חסרה דבר גם אם Allen היתה מחליטה לוותר עליו. הוא עלה וירד לסירוגין והשתלב די טוב עם ההרכב, אבל אני לא הרגשתי שיש לו איזשהו ערך מוסף אמיתי להופעה (בדיסק, אגב, זה באמת נשמע הרבה יותר טוב). Gerri Allen כנראה חשבה אחרת ונראתה מאד מרוצה ממנו.Dwayne Dolphin האדיר בבאס ו Kassa Oveall, לעומת זאת, בהחלט היו נחוצים ותרמו תרומה חשובה להרכב שהזכיר לי לא מעט בגרוב ובסאונד שלו את יחידת הקצב של Coltrane בשנות השישים. היה אחלה.

ההופעה הבאה היתה ההרכב של גלעד הקסלמן בגיטרה, Mark Turner בטנור, Markus Gilmore בבאס ו Mat Brewer בתופים. זה, כמדומני, ההרכב שהקליט את האלבום Hearts Wide Open שהוציא הקסלמן לפני שנה וזכה לביקורות נלהבות. 

נתחיל בשלושה דברים שממש הפריעו לי: הווליום של הגיטרה בבלאנס היה חזק מדי, היו חסרות לי אוקטבות נמוכות בנגינה של הקסלמן והשילוב עם Mark Turner לא עשה לי את זה. בכלל, מאז שחזרתי מרוטרדם אני קצת חסר סבלנות לטנוריסטים שמסתובבים סביב עצמם ולא מגיעים לשום מקום. פעם מאד אהבתי את Mark Turner ואת הייחודיות בסגנון שלו. במקום לנגן ישר ולעניין הוא היה מהרהר בסקסופון ומבלי לשים לב הייתי מוצא את עצמי הולך שבי אחר ההרהורים האלו, מתמכר לצליל שלו ומתעורר בסוף הסולו על ענן הרחק הרחק מהקרקע. אבל לאחרונה אני מרגיש כאילו יותר ויותר סקסופוניסטים מנסים לנגן כך, ובמקום להביא סולו ממוקד, חד וברור הם מעדיפים לנגן משהו אמורפי, חסר גרוב שלא הולך לשום מקום. Turner עדיין עושה את זה נהדר, אבל המגמה מעצבנת אותי כך שטרנר תפס אותי בזמן לא טוב.

דוגמית מהופעה דומה בדנמרק:

מצד שני, אם תורידו את Turner ואת העצבים שלי מהמשוואה, דווקא נהניתי מההופעה. גלעד הקסלמן הוא מאלתר מצויין, שמצליח לבטא את עצמו בגיטרה באופן מעורר הערצה. לפרקים הוא קצת הזכיר לי את Scofield (במובן הטוב של זה). כשהוא לא היה טכני מדי, וזו הבעיה עם נגנים כל כך טובים טכנית, מאד אהבתי את מה שהוא עשה.

אל ההופעה האחרונה באותו לילה הגעתי עייף למדי וחבל כי על הבמה היו שלושה מאסטרים שהביאו לאילת טריו פסנתר-בס-תופים מופלא. Christian McBride האדיר בבאס, Christian Sands בפסנתר ו Ulyses Owens בתופים. McBride, כיאה לווירטואוז בעל שם, קיבץ סביבו מוסיקאים ברמה גבוהה ביותר: Sands הוא פסנתרן צעיר ומופלא שיודע (בין היתר) לנגן כמו שניגנו הגדולים לפני כ- 50 או 60 שנה ולגרום לזה להישמע עדכני לגמרי ופשוט כאילו זה הדבר הכי קל שיש. Ulyses Owens מתופף פנטסטי שלא חיפש להתחכם היכן שלא היה צריך וידע לעשות הכל במינון הנכון, וביחד הם הצליחו להעמיד טריו מצויין וכל כך cool שהקהל היה ממש בטירוף.

הנה Killer Joe מתוך ההופעה של ההרכב הזה בווינה לפני כשנה:

מאחר וזו היתה ההופעה השניה של ההרכב בפסטיבל הזה, McBride עלה לבמה מחוייך כולו מאוזן לאוזן וסיפר על החוויה המדהימה שקיבל מהקהל לילה לפני כן. לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר עד שהחלה ההופעה. McBride ניגן כמה תיבות של walking bass פשוט והקהל הריע כמו משוגע. ככה זה נמשך כל ההופעה. הטריו  אמנם נתנו אחלה הופעה אבל התשואות, הצרחות וההתלהבות היו מוגזמות וחסרות פרופורציה עד כדי כך שממש חשתי חוסר נוחות (ואני מאד בעד "להדליק" את ההרכב ולתת להם להרגיש את הקהל וכמה הוא נהנה). בשלב מסויים גם התאורן נכנס לזה והתחיל להבהב ולשחק עם האורות לפי הקצב. 

על כל פנים, ההופעה היתה נהדרת, בסיומה לא היה לאיש ספק שיש היום חבר'ה צעירים ומוכשרים שיודעים לעשות את המוסיקה הזו לא פחות טוב ממה שידעו לעשות אותה פעם, שה- straight ahead jazz חי וקיים ויש לו בנזונה של swing. כולם, הן הנגנים והן הקהל, יצאו מההופעה מנה מחוייכים למשעי וזה מה שחשוב, לא ?