פרק נוסף בסדרת החצוצרן הנעלם - Stu Williamson

Stu Williamson, Bill Holman, Jimmy Giuffre

את החצוצרן  Stu Williamson שמעתי בפעם הראשונה באלבום של Elmo Hope שנקרא Trio and Quintet בחמישייה עם Harold Land הענק. שלושת הקטעים האחרונים באלבום הזה, שהוא בעצם קומבינה של כמה אלבומים שחוברו יחד, מכילים את ההקלטות מ 1957 עם Harold Land שיצאו בזמנו בלייבל Pacific תחת השם The Elmo Hope Quintet Featuring Harold Land (בתקליט שהוא עצמו גם קומבינה שעשו בלייבל Pacific עם האלבום Ritual של Art Blakey and The Jazz Messengers עם Jackie McLean ו Bill Hardman – עוד חצוצרן שראוי לפוסט בסדרה הזו).

מרוב קומבינות על גבי קומבינות, לא זכרתי כבר מי מנגן באילו קטעים, אבל כן זכרתי לטובה את שלושת הקטעים הללו: Vaun Ex , St. Elmo’s Fire ו So Nice  שסוגרים את האלבום ומשאירים טעם של עוד, לא רק בגלל Harold Land אלא גם בזכות הנגינה של Stu Williamson הכל כך נקייה ומסוגננת שנראה שהיא חפה מכל מאמץ. למרבה הצער, Stu Williamson לא מופיע בהקלטות נוספות עם Elmo Hope או עם Harold Land.

רק כדי שתבינו על מה מדובר :

אז מי היה Stu Williamson ואיפה בכל זאת עוד אפשר לשמוע אותו ?

Stu Williamson עם Zoot Sims

שמח ששאלתם. כי דרך Stu Williamson נעשה טיול חשוב להיכרות עם כמה מהאמנים החשובים והבולטים בג'אז של החוף המערבי. ואנחנו לא מדברים רק על מיקום גיאוגרפי, כי הג'אז של החוף המערבי הוא ממש סגנון בפני עצמו שנקרא בפשטות: West Coast Jazz. בזרם הזה ויתרו הרבה פעמים על כלי הרמוני (פסנתר או גיטרה) לטובת ריבוי נשפנים שנתנו את ההרמוניה באמצעות נגינת קווים מלודיים המשתלבים זה בזה בצורה הרמונית. הבדל נוסף הוא בנוכחות הבלוזית שפחות מורגשת בג'אז של החוף המערבי ובנוסף גם נגינת התופים היתה בדרך כלל יותר מעודנת, פחות אגרסיבית ופחות סווינגית מאשר בג'אז של החוף המזרחי וכתוצאה מכך, באופן כללי ניתן לומר שהג'אז של החוף המערבי הוא יותר "קליל", "נקי", אופטימי, שמח ופתוח מבחינת הסאונד מאשר הג'אז של החוף המזרחי. יש שמייחסים זאת להבדלים בין החוף המערבי שטוף השמש, על חופיו, מרחביו ודקליו לבין מזג האויר הקודר והצפיפות שמאפיינים את ערי החוף המזרחי ויש שמייחסים זאת לכך שרוב מוזיקאי הג'אז בחוף המערבי היו לבנים בניגוד לרוב השחור של נגני הג'אז בחוף המזרחי. מכל מקום אלו הכללות גסות ומובן שהיו בחוף המזרחי מוזיקאים שחורים שניגנו jazz west coast (אפילו Miles Davis בתקופת Birth Of The Cool) ולהיפך - כפי שתשמעו מיד Stu Williamson דווקא ביכר להקליט עם פסנתרנים ועם מתופפים דומיננטיים שיש להם סווינג. (Mel Lewis ו Shelly Manne)

בין נציגיו הבולטים של הזרם הזה נמנים Stan Kenton, Art Pepper, Chet Baker, Shelly Manne, Dave Brubeck, Serge Challoff, Gerry Mulligan, Zoot Sims, Stan Getz, Bud Shank, Jack Sheldon (עוד חצוצרן לסדרה...), Lee Konits, Charlie Mariano, Lennie Niehaus ועוד מוזיקאים מעולים רבים, אבל בואו נתמקד בחצוצרן הנעלם שלנו – Stu Williamson.

Stuart Lee Williamson נולד בוורמונט בשנת 1933 למשפחה מוזיקלית: אביו היה מתופף, אחותו זמרת ואחיו היה הפסנתרן Claude Williamson. בשנת 1948, כש Stu היה בן 15, עברה המשפחה ל Los Angeles ככל הנראה בעקבות הקריירה של Claude. Stu למד שם חצוצרה אצל Del Staigers שהיה חצוצרן וירטואוז בתזמורות בשנות ה 20-30. בהמשך ניגן Stu ב Big Bands של Stan Kenton ושל Woody Herman (שם גדלו והתפתחו רבים מנגני החוף המערבי).

מלבד חצוצרה הוא ניגן גם Valve Trombone (טרומבון עם שסתומים כמו של חצוצרה במקום סלייד) והיה פעיל מאד בעשור שבין שנת 1950 ל 1960. כפי שתוכלו להיווכח בעצמכם מיד מהרשימה (החלקית) של ההקלטות שהוביל ושהשתתף בהן עם מיטב המוזיקאים בעיקר מהחוף המערבי. בהמשך עבר לנגן באולפני תעשיית המוזיקה והסרטים באיזור Los Angeles במשך עוד כעשור ולאחר מכן פרש מעסקי המוזיקה ודי נעלם מתחת לרדאר. כמו מוזיקאים רבים אחרים, גם Williamson התמכר לסמים ונלחם בהתמכרות הזו עד סוף ימיו, בגיל 58 בלבד.  

בואו נתחיל באלבומים שהוא הוביל (יצאו לאחרונה ביחד ב fresh sound תחת השם The Trumpet Artistry of Stu Willamson). יש בסך הכל שלושה.

שני אלבומיו הראשונים נקראים Sapphire ו Stu Williams Plays והם הוקלטו בשני סשנים בינואר שנת 1955 עבור הלייבל Bethlehem (כן, כן, קראתם נכון. זה בית לחם). מנגנים בהם Stu Williamson בחצוצרה, Charlie Mariano באלט, האח Claude Williamson בפסנתר, Max Bennett בבאס ו Stan Levy בתופים.

האלבום השלישי והאחרון שהוביל יצא שנה לאחר מכן ונקרא פשוט Stu Williamson. הוא מציג הרכב של שביעייה ומנגנים בו, מלבד Stu Williamson גם Charlie Mariano באלט, Bill Holman בטנור, Jimmy Giuffre בבאריטון, Claude Williamson בפסנתר, Leroy Vinnegar בבאס ו Mel Lewis בתופים.

הוידאו הבא כולל את כל הקטעים משלושת האלבומים הללו. (האלבום השלישי מתחיל בקטע ה- 12):

אבל הבטחתי לכם טיול עם המוזיקאים הגדולים של החוף המערבי, אז בואו נעבור לאלבומים שבהם 

Williamson ניגן כסיידמן:

ב 1953 Williamson הקליט עם Charlie Mariano סשן יפהפה שיצא כחלק מהאלבום Charlie Mariano Plays (חלקו השני של האלבום הוא סשן מ 1955. Stu Williamson אמנם לא משתתף בו אבל כדאי מאד לשמוע כי Mariano מנגן טנור!!). 

בסשן מ 1953 משתתפים, מלבד Mariano ו Wiiliamson גם Frank Rosolino בטרומבון, Claude Williamson (אחיו הבוגר של Stu) בפסנתר, Max Bennett בבאס ו Stan Levy בתופים.

שני סשנים שהקליט בקיץ 1954 כנגן Valve Trombone לצדם של Clifford Brown (חצוצרה) ו Zoot Sims (טנור), Bob Gordon (בריטון), Russ Freeman (פסנתר), Joe Mondragon  ו Carson Smith (באס) ו Shelly mane (תופים) יצאו אחרי מותו של Clifford Brown באלבום מקסים שנקרא Clifford Immortal:

בין השנים 1954-1958 הוא ניגן בהרכב של המתופף Shelly Manne עם Charlie Mariano באלט, Russ Freeman בפסנתר, Leroy Vinnegar בבאס . וניתן לשמוע אותו בשלושה אלבומים של Manne:

Swinging Sounds – Shelly manne and his men, vol. 4

More Swinging Sounds – Shelly manne and his men, vol. 5

The Gambit – Shelly manne and his men, vol. 7 , שחציו אלבום קונספט שמוקדש לנושא אהוב עלי במיוחד - שחמט. כאן Monty Budwig מחליף את Vinnegar על הבאס.

בנוסף השתתף Williamson בהקלטות של ההרכבים של Lennie Niehaus (נגן אלט, מלחין ומעבד מוכשר בטירוף) וניתן לשמוע אותו גם בחמישיות, בשישיות וגם בשמיניות של Niehaus:

כאן בשמינייה של Lennie Niehaus באלבום מ 1955 עם Bill Holeman בטנור, Jimmy Giuffre בבאריטון, Bob Enevoldsen בטרומבון שסתומים, Pete Jolly בפסנתר, Monty Budwig בבאס  ו Shelly Manne בתופים.

וכאן בחמישייה של Lennie Niehaus מ 1954 עם Jack Montrose בטנור, Bob Gordon בבריטון, Monty Budwig בבאס ו Shelly Manne. ובחמישייה נוספת של Niehaus מ 1956 כשהוא מנגן גם חצוצרה וגם טרומבון שסתומים עם Hampton Hawes בפסנתר, Red Mitchell בבאס ו Shelly Manne.

וכאן בהקלטה מ 1956 של השמיניה של Niehaus, הוא מנגן גם חצוצרה וגם טרומבון שסתומים, עם Bill Perkins בטנור וחליל, Jimmy Giuffre בבאריטון, Buddy Clark בבאס ו Shelly Manne בתופים.

כאן הוא בשמינייה של הטנוריסט Bill Perkins עם Bud Shank באלט, Jack Nimitz בבאריטון, Carl Fontana בטרומבון, Russ Freeman בפסנתר, Red Mitchell בבאס ו Mel Lewis בתופים:

ואת הפנינה הזו שמרתי לסוף – חמישייה עם הבריטוניסט הגדול מכולם, Pepper Adams. מנגנים כאן לצדם של Pepper ו Williamson גם Carl Perkins בפסנתר, Leroy Vinnegar בבאס ו Mel Lewis בתופים:

Booker Little - Part I: With Max Roach

"In my own work I'm particularly interested in the possibilities of dissonance" אמר החצוצרן Booker Little. המשפט הזה מתאר בעיני בתמציתיות את התפישה המוסיקלית של Booker Little ואומר הרבה מאד על סגנון הנגינה וההלחנה שלו.

Booker Little היה אחד מאותם גאונים מוסיקליים שהטביעו חותמם בהיסטוריה (וגם בעתיד) של הג'אז. למרות שמת בגיל צעיר מאד (רק בן 23) הספיק Booker Little להקליט הרבה מאד ולשתף פעולה עם מוסיקאים רבים (המפורסמים שביניהם, וזו רק רשימה חלקית: George Coleman, Eric Dolphy, John Coltrane, Mal Waldron וכמובן Max Roach). בזמן קצר מאד Booker Little הצליח ליצור קול אישי, מאד ייחודי ומאד מזוהה, בזירת הג'אז השוקקת של סוף שנות החמישים – תחילת השישים, והקול הזה נשמע ייחודי ומרתק גם היום. העיסוק הבלתי פוסק בדיסוננס אינו צריך להפחיד את מי שאינו מכיר את Booker Little, שכן המוסיקאי המדהים הזה הצליח ליצור תמהיל מרתק בין הרצון שלו לפרוץ גבולות ולנגן מוסיקה בדרך חדשה ומקורית, עם לא מעט דיסוננס (אבל תמיד יפה), ובין המסורת החצוצרנית של החצוצרנים הגדולים שהיו לפניו, ובראשם Clifford Brown.

אבל בואו נתחיל מההתחלה. Booker Little נולד ב Memphis בשנת 1938 לאם פסנתרנית ולאב נגן טרומבון. בגיל 14, לאחר שניסה לנגן על כלים שונים, החליט ללמוד חצוצרה, ובגיל 16, לאחר שהבין שאם הוא רוצה להתקדם יהיה עליו ללמוד מוסיקה ברצינות, נרשם ללימודי מוסיקה. 4 שנים לאחר מכן, כשהוא בן 20 סיים Booker Little את לימודי המוסיקה שלו והיה מוכן לצאת ולכבוש את העולם. במהלך לימודיו חלק Booker Little דירה עם Sonny Rollins שניגן מדי פעם עם החמישייה של Clifford Brown ו Max Roach (The Brown-Roach Quintet). היה זה Rollins שהפגיש, בשנת 1955, בין Booker Little ובין Max Roach ו Brownie שהיה אז בשיאו והיווה מודל לחיקוי לכל החצוצרנים הצעירים.

Booker Little סיפר כי Sonny Rollins הזהיר אותו לא אחת שלא ינסה לחקות מוסיקאים אחרים ושלא יקשיב יותר מדי לתקליטים של חצוצרנים אחרים, על מנת שיוכל לפתח סגנון אישי. כידוע, ל Sonny Rollins זה עבד. מסתבר שגם ל Booker Little.

בשנת 1956 נהרג Brownie בתאונת דרכים ו Max Roach מצא את עצמו ללא חצוצרן וללא פסנתרן (Richie Powell, אחיו של Bud Powell ופסנתרן בפני עצמו שניגן בחמשיית Brown-Roach נהרג אף הוא באותה תאונה). מי שמכיר את ההקלטות של Max Roach מסוף שנות החמישים יודע שעל פסנתרן הוא פשוט ויתר (אמנם לא מייד אבל די מהר), והחל להקליט בהרכבים נטולי פסנתר. על החצוצרן Roach לא ויתר. הוא עבד בעיקר עם Kenny Dorham והקליט עמו מספר אלבומים ואחר כך, בשנת 1958, ביקש מ Booker Little להצטרף אליו להרכב. בואו של Booker Little להרכב של Roach היה כניסה לנעליים גדולות מאד, הן של Brownie והן של Dorham, שחיצרצו שם לפניו, אולם Booker Little לא בא להתחרות באף אחד. הוא בא לעשות מוסיקה, ולא סתם מוסיקה אלא את המוסיקה שלו בדרך שרק הוא יכול לעשות. Booker Little היה בעל יכולת טכנית יוצאת מגדר הרגיל, ואהבה גדולה ליופי במוסיקה. ההבנה של Booker Little לגבי מהו יופי במוסיקה היתה רחבה יותר מהמקובל באותה עת והתייחסה גם למורכבות מוסיקלית ולמתיחת הגבולות ההרמוניים על מנת לבטא תחושות וצבעים אחרים. לעובדה שההרכב (למעט באלבום הראשון) היה נטול פסנתר, ולמעשה נטול כל כלי הרמוני, וודאי היתה השפעה על כך.

Booker Little עבד עם Roach במשך 9 חודשים (מאמצע 1958) והקליט עמו, 6 אלבומים (בכולם מנגן גם George Coleman בטנור):

האלבום הראשון נקרא Max Roach + 4 On The Chicago Scene. הוא הוקלט ביוני 1958 ללייבל Mercury ומנגנים בו, לצד Booker Little (שזו ההקלטה הראשונה שעשה) ו Max Roach, גם George Coleman בטנור, Eddie Baker בפסנתר ו Bob Cranshaw בבאס. האלבום הזה נסמך די הרבה על סטנדרטים, וזו הזדמנות מצויינת לשמוע את Booker Little מנגן ומפרש סטנדרטים מוכרים כמו Stompin' at the Savoy, Stella By Starlight או My Old Flame.

חודש לאחר מכן, עדיין עבור הלייבל Mercury, הוקלט Max Roach + 4 At Newport בהופעה חיה בפסטיבל הג'אז המפורסם בהרכב מיוחד למדי בו מנגנים (שוב לצד Booker Little ו Max Roach): Ray Draper בטובה, George Coleman בטנור ו Art Davis בבאס. כפי שניתן להבחין – הפסנתר הלך לבלי שוב... אבל הוא ממש לא חסר. שלושת הנשפנים עושים עבודה מצויינת ונדמה ש Booker Little משתחרר מכל העכבות ומתחיל את המסע המוסיקלי האישי שלו. כאן אפשר כבר לשמוע את ניצניה הראשונים של חיבתו לדיסוננסים. אגב, כאן גם הוקלט לראשונה הקטע Minor Mode שהלחין Booker Little.

חודשיים לאחר מכן, הקליט אותו ההרכב תקליט מצויין עבור הלייבל Riverside בשם Deeds, Not Words, גם התקליט הזה יצא על שמו של Max Roach.

האלבום הרביעי הוקלט באוקטובר 1958 ונקרא The Defiant Ones או בשמו האחר:The Booker Little 4 + Max Roach היה כבר תחת הנהגתו של Booker Little וניגנו בו לצד Booker Little, Roach ו Coleman גם Tommy Flanagan בפסנתר ו Art Davis בבאס. האלבום גם כולל שלושה לחנים מקוריים של Booker Little והם: Rounder's Mood, Dungeon Waltz ו Jewel's Tempo. מעניין לציין שבעוד שבהרכב עם Roach עבד Booker Little ללא תמיכת פסנתר, הרי שלאלבומו הראשון כלידר הוא דווקא מבכר נוכחות פסנתרן.

האלבום החמישי, הוקלט חודש לאחר מכן, תחת שמו של Roach עבור הלייבל Time ונקרא Award Winning Drummer. ההרכב עם טובה וללא פסנתר בדיוק כמו באלבומים השני והשלישי.

האלבום האחרון, שמסכם את התקופה הראשונה של Booker Little עם Roach הוקלט בינואר 1959, שוב עבור הלייבל Mercury, ונקרא The Many Sides Of Max Roach. ההרכב נשאר כמעט כמו קודם, רק שהפעם הוחלף נגן הטובה Ray Draper בטרומבוניסט הנהדר Julian Priester. העיבודים באלבום הזה יפים במיוחד.

קשה להתייחס לששת האלבומים מבלי להתייחס להשפעה המכרעת שהיתה ל Max Roach ולגישתו המוסיקלית, שמאז ומתמיד הייתה חדשנית ופורצת דרך, להתגבשות אופיו המוסיקלי של Booker Little הצעיר (בסך הכל בן 20). הנגינה של Roach אנרגטית, מקורית מאד בנויה על הרבה משחקים ריתמיים ומכריחה את הנגנים להיות מאד מעורבים, ערניים וקשובים. גם העדר הפסנתר תורם לחופש ההרמוני ולהדגשת המרכיבים המלודיים והקצביים במוסיקה.

שלושת האלבומים שהוקלטו עבור Mercury (הראשון, השני והשישי) נכללים בסט של Mosaic שמאגד את כל ההקלטות של ההרכב שנקרא "Max Roach Plus 4". החדשות הרעות הן שהסט כבר OOP ולא ניתן להשיגו. מה שכן – האלבום Deeds, Not Words עדיין מודפס וכך גם Booker Little + 4 & Max Roach שיצא לאחרונה ב LoneHill Jazz תחת השם המטעה: Booker Little: Featuring George Coleman Complete Recordings (שלאור מה שתואר עד כה מסתבר שהוא לא ממש Complete) וכולל עוד אלבום מאוחר של Booker Little משנת 1961 – שנדבר עליו בהמשך) ומודפס גם ב Blue Note.

ששת האלבומים הללו שהקליט Booker Little עם Max Roach סימנו את נקודת הפתיחה שלו בג'אז. מי שישמע את ההקלטות האלה יבחין שכבר בנקודת הפתיחה הקדים Booker Little את זמנו, שכן הוא לא נשמע כמו אף אחד מהחצוצרנים האחרים מאותה תקופה, וגם ההלחנה שלו כבר מגובשת ומעניינת. הייתי אומר שההקלטות הללו מבשרות על מה שעוד הולך להגיע, אלא שבמקרה של Booker Little הקריירה המוסיקלית שלו נמשכה רק כשלוש שנים, ובלי כל קשר ההקלטות הללו בשלות ומרתקות לא פחות ממה שעוד יגיע.

לפני סיום הנה וידאו נדיר ביותר - למיטב ידיעתי ההקלטות הללו הן מהתוכנית Stars Of Jazz מאוקטובר 1958 והן התיעוד היחיד של Booker Little בוידאו. מנגנים Booker Little, Ray Draper, George Coleman, Art Davis וכמובן Max Roach. הקטע הראשון הוא Minor Mode של Booker Little והקטע השני הוא The Scene Is Clean של Thad Dameron. איכות ההקלטה גרועה למדי, אבל זה הרבה יותר טוב מכלום.

עד כאן החלק הראשון העוסק בהקלטות המוקדמות של Booker Little. המשך יבוא.