Brad Mehldau - The SideMan

את Brad Mehldau אני חושב שאין צורך להציג. סדרת האלבומים שהקליט עבור Warner Bros. בשם The Art Of Trio מוכרת היטב לכל מי שקצת מתעניין בג'אז בעשור האחרון. Mehldau הצליח באופן מפתיע להזרים דם חדש בפורמט הטריו פסנתר-באס-תופים הוותיק ולגרום לו להישמע עדכני, רלוונטי, חדשני ומרתק גם אחרי שענקים כמו Bill Evans ו Keith Jarrett טיפלו בפורמט הזה ועשו בו מהפכות של ממש.

בדיוק מסיבה הזו אינני מתמקד הפעם בהרכבי הטריו של Mehldau (ולא שאין לי מה לומר בעניין...) אלא דווקא בעבודתו לצד מוסיקאים אחרים. כן, הפוסט הזה צריך היה להיכתב כבר מזמן מכיוון שהוא קשור ישירות לשמו של הבלוג הזה ולתפקידו החשוב של ה Sideman.

למרות הצלחתו הבלתי מעורערת של Mehldau בהרכב הטריו שלו, ולמרות שהטריו שלו נחשב לאבן דרך בג'אז, הוא מעולם לא הפסיק לנגן גם כפסנתרן מלווה בהרכבים אחרים, שאינם תחת הנהגתו, או במילים אחרות: למרות הצלחתו כ Leader (מנהיג ההרכב) הוא המשיך גם לנגן כ Sideman (נגן מלווה).

זה לא דבר של מה בכך. בדרך כלל אמנים שזוכים להצלחה "בזכות עצמם", שמצליחים לעבור מסטטוס של Sideman לסטטוס של Leader, אינם מוכנים לחשוב אפילו על חזרה לעמדת ה Sideman. כך למשל Bill Evans, Keith Jaerrett, Art Blakey, Thelonious Monk, Charles Mingus, Miles Davis ועוד רבים אחרים – מרגע שזכו להכרה משמעותית חדלו לנגן כמלווים של אחרים והחלו לנגן רק בהקלטות ובהרכבים תחת שמם ובהנהגתם.

אמנים רבים אחרים, לעומתם, לא זנחו את עבודתם כסיידמנים והמשיכו להקליט עם הרכבים "של אחרים", גם לאחר שכבר זכו לתהילה בזכות עצמם: אנשים כמו Herbie Hancock, Joe Henderson, Ron Carter, Lee Morgan, Michael Brecker ועוד.

אני מניח שהסיבות בעד ונגד המשך עבודה כ Sideman רבות ומגוונות, ותלויות בגורמים רבים, חלקם כלכליים, חלקם אומנותיים.

כך או כך, במקרה של Brad Mehladu אני נוטה להאמין שההחלטה להמשיך ולעבוד בהרכבים "של אחרים" נבעה מרצון כן ואמיתי שלו להישאר מחובר לפורמטים אחרים בג'אז מלבד הטריו, ולהמשיך להתפתח כמוסיקאי גם בהרכבים בהם מרכז הכובד אינו הפסנתר. אחרי הכל, עבודתו של הפסנתרן היא פעמים רבות ללוות את המוסיקאים האחרים ולתת מסגרת הרמונית ומבנית למוסיקה ופסנתרן בסדר הגודל של Mehldau פשוט אינו יכול להרשות לעצמו להזניח אספקט כל כך מרכזי.

הפעם הראשונה בה ראיתי את Mehldau היתה כשראיתי בטלויזיה הופעה של רביעיית Joshua Redman (מלבד Mehldau ניגנו שם גם Christian McBride בבאס ו Brian Blade המדהים בתופים, שבינתיים זכה להערכה ולהכרה לה הוא זכאי ומנגן בשנים האחרונות לצידו של Wayne Shorter). זה היה בשנת 93' או 94', כמה שנים לפני פריצתו של Mehldau לתודעתם של חובבי הג'אז והוא היה Sideman מצויין. מלווה שמסוגל לגרום להרכב ו Leader שלו להישמע במיטבם ופסנתרן שיודע להרים את האולם בסולו שלו. למרות ש Mehldau, כמו שאר חברי ההרכב, לא קופח בסולואים, וכבר אז הקהל מאד אהב אותו, הרי שהדגש הושם באופן ברור על Redman, מנהיג ההרכב, שגם נהנה מייחוס משפחתי מכובד.

באותה תקופה (1994-1995) הקליט Mehldau לא מעט עם חבר'ה בני גילו: הגיטריסטים Peter Bernstein ו Kurt Rosenwinkel, והטנוריסטים Mark Turner (האלבומים Consenting Adults, Yam Yam, Signs Of Life) וכמובן עם Joshua Redman (האלבום MoodSwing המצויין).

אבל גם במהלך השנים שלאחר מכן, אחרי שהקים את הטריו המפורסם הראשון שלו (עם Larry Grenadier בבאס ו Jorge Rossi בתופים) וזכה להכרה כאחד מפסנתרני הג'אז החשובים והמשפיעים, הוא המשיך והקליט אלבומים עם חבריו הישנים, הפעם כמלווה:

כך ב 1998 (ממש באותה שנה בה הקליט את Songs, האלבום שסימן באופן סופי את כניסתו לפנתיאון הג'אז) השתתף בהקלטות לאלבום Timeless Tales של Joshua Redman ולאלבום In This World של Mark Turner. מעניין לציין שבשניהם משתתף הבאסיסט הקבוע של Mehldau הלא הוא Larry Grenadier, ובאלבום של Turner משתתף גם המתופף דאז של הטריו: Jorge Rossi.

שנה לאחר מכן הוזמן Mehldau (וגם לשם לקח עמו את Grenadier שותפו לטריו) להקלטות של ההרכב של Charles Lloyd שיצאו בלייבל ECM תחת השמות The Water Is Wide ו Hyperion With Higgins וסימנו קאמבק אדיר של הסקסופוניסט הוותיק. הנגינה של Mehldau באלבומים הללו מושלמת ומענגת. השילוב עם הרכב שונה לגמרי מכל מה שעשה Mehldau עד אז עובר חלק ומוציא מ Mehldau איכויות חדשות כמלווה.

בשנת 2000 משתתף Mehldau כסיידמן בהקלטת האלבום Works For Me של John Scoffield עם Kenny Garrett ועושה, שוב, עבודה מצויינת.

שנה לאחר מכן, שוב משתתף Mehldau, במקביל לעבודת הטריו שלו שהולכת ותופסת תאוצה ונפח, בהקלטה של הסקסופוניסט Walt Weiskopf ללייבל Criss Cross, ובשנה שלאחר מכן הוא מנגן (כל כך יפה) ב American Dreams של Charlie Haden לצדו של Michael Brecker.

בהמשך הוא מנגן בעוד מספר אלבומים של ידידו הוותיק Peter Bernstein ובאלבום המעולה של Kurt Rosenwinkel הקרוי Deep Song, בכולם מנגן איתו גם הבאסיסט (איך ניחשתם?) Larry Grenadier.

בנוסף, במהלך השנים הקליט Mehldau לא מעט אלבומים כ Co-Leader, קרי הרכבים בהנהגה משותפת שלו ושל אחרים, אבל כאן אנחנו כבר חורגים מתחום רשימה זו.

בכל ההקלטות הללו, ללא יוצא מן הכלל, ניתן לזהות בבירור את הסגנון של Brad Mehldau המוכר מהטריו, את הליריות הכובשת, את השימוש בשבירת הקטע לחלקיקים קטנים וצירופם לכדי שלם חדש, את היכולת הפנומנלית להפריד בין עבודת יד ימין ליד שמאל את הצליל האופייני (וגם את הבאס של Larry Grenadier, שככל הנראה הפך כבר לחלק בלתי נפרד מהנגינה של Mehldau) - אבל מכיוון שלכל אחד מהאלבומים האלה יש Leader אחר, שמכתיב דרייב אחר, צבע אחר ולחנים אחרים - Mehldau נדרש להראות בנגינה שלו גוונים שונים ולהתאים את עצמו להרכב והוא עושה זאת בהצלחה ובכשרון רב. והכי חשוב –יש לו הזדמנות ללוות סולן נשפן או גיטריסט ולא רק את ידידו Grendier, והוא מראה בכל פעם איזה מלווה נפלא, רגיש וקשוב הוא.

לפני כמה שנים, נדמה לי שבסמוך לאחר צאתו של האלבום Deep Song הגיעה לכאן חמישיית Kurt Rosenwinkel, שהופיעה במועדון ה Zappa וב"משכן". ההרכב בהנהגתו של Rosenwinkel כלל את Joshua Redman, Brad Mehldau וכמובן – Larry Grenadier ואת Ali Jackson בתופים. ההופעה היתה מעולה. אבל הקהל (לפחות בסביבתי) היה מאוכזב. הוא ציפה לשמוע Brad Mehldau אחר. מי שהצליח להתעלות מעל לאכזבה על כך ש Brad Mehldau לא הגיע עם הטריו שלו אלא בתפקיד Sideman – זכה לראות ולשמוע את Mehldau בערב נדיר חושף עוד נדבך חשוב ומשמעותי באישיות המוסיקלית שלו.

אז קבלו בבקשה, ללא הקדמות נוספות את חמישיית Kurt Rosenwinkel:

Dizzy Reece - The Blue Note Albums

במשך שנים חשבתי ש Dizzy Reece הוא אנגלי. פשוט, ב liner notes של כל הדיסקים שהיו לי תמיד התייחסו אליו כאל "החצוצרן הבריטי" המצויין ששמעו יצא בקרב המוסיקאים בניו-יורק. Reece היה (ובעצם הוא עדיין חי) חצוצרן מקורי ויוצא דופן, מה שנקרא "Musician's Musician", יענו – מוסיקאי של מוסיקאים.

Dizzy מי ?

הוא מגיע מג'מייקה. והשם המקורי שלו בכלל Alphonso Reece. את הכינוי Dizzy קיבל, לטענתו, מפני שנהג להסתובב ולשוטט ברחובות באמצע הלילה כסהרורי, וזו גם כנראה הסיבה שבשנת 1948, בגיל 17, לאחר שכבר הפך למוסיקאי מקצועי בג'מייקה, העלתה אותו אמו על מטוס, לבדו, לאנגליה – בתקווה שיצליח לפרוץ כמוסיקאי ולסדר לעצמו עתיד טוב יותר.

במהלך שנות החמישים ניגן Reece באירופה עם Don Byas, Bud Powell, Tubby Hayes ו Victor Feldman ובשנת 1959, לאחר שכבר הקליט אלבום אחד עבור Blue Note הגיע ל New York, עם אשה (לבנה) וילדה, וניסה לחדור לסצינת הג'אז הפורחת.

ההקלטות ל Blue Note:

Dizzy Reece הוציא מספר אלבומים תחת שמו, תוצרת דלה ביותר ביחס לכשרונו הענק ולקולו הייחודי. עיקר ההקלטות יצאו ב Blue Note (האלבומים ניתנים להשגה ב Blue Note יפניים או בקופסא שיצאה ב Mosaic Select) ואלבום אחד ויחיד בשם Asia Minor שהוקלט עבור Prestige. יצויין גם כי עוד בשנות החמישים, עת היה באנגליה, הקליט Reece מספר אלבומים עבור הלייבל Tempo.

את האלבום ב Prestige ואת האלבומים ב Tempo עדיין לא זכיתי לשמוע לצערי, אולם באשר לאלבומים ב Blue Note – אלו פנינים של ממש:

האלבום הראשון (שהוקלט בלונדון בשנת 1958, עוד לפני ש Reece עבר ל New York) הוא Blues In Trinity. כנראה שב Blue Note קצת חששו לקחת צ'אנס עם מוסיקאי בלתי מוכר ולכן מנגנים בו בשישייה גם Donald Byrd (יופי של הזדמנות לשמוע את Reece יחד עם עוד חצוצרן וללמוד עד כמה הוא ייחודי) וכן הסקסופוניסט האנגלי Tubby Hayes שהיה שותפו של Reece להקלטות קודמות, יחד עם Terry Shanon בפסנתר ו Lloyd Thompson בבאס, ושחקן חיזוק אמריקני נוסף : Art Taylor בתופים. אלבום מצויין, אנרגטי מאד ובלתי מוכר.

האלבום השני הוא Star Bright, שהוקלט בשנת 1959 בחמישייה עם Hank Mobley בטנור, Wynton Kelly בפסנתר, Paul Chambers בבאס ושוב – Art Taylor בתופים.

זהו אלבום Blue Note קלאסי ש Dizzy Reece מפגין בו יכולת חצוצרנית מרשימה. הנגינה שלו קולחת ומרעננת, ממש לא אותם Licks and Tricks שהתרגלנו לשמוע שוב ושוב מחצוצרנים. יש בו משהו ייחודי לגמרי גם בצליל הענק שלו (שמזכיר חצוצרנים מדור הסווינג) וגם בצלילים שהוא בוחר לנגן שנשענים על מרווחים בלתי שגרתיים. השילוב עם Mobley (שהיה אותה עת באחת התקופות היותר טובות שלו) – פנטסטי, והלחנים של Reece כל כך גרוביים, אלגנטיים ומתוחכמים. תענוג.

האלבום השלישי, שהוקלט בשנת 1960, היה Soundin' off, הפעם כנראה קיבלו ב Blue Note בטחון ברכש החדש ונתנו לו להקליט ברביעייה, עם Walter Bishop Jr. בפסנתר, Doug Watkins בבאס ושוב – Art Taylor.

גם כאן, הנגינה של Dizzy Reece היא פשוט תענוג לאוזניים. זהו לטעמי הטוב שבאלבומיו של Reece (לפחות ממה ששמעתי), אין מי שיגנוב לו את הפוקוס והוא מייצר סולואים יפהפיים, מעניינים, מקוריים, מלאי נשמה ועם צליל פשוט גדול מהחיים.

אחריו בא האלבום הרביעי Comin' On שכולל למעשה שני סשנים מ 1960 שיצאו לאור לראשונה רק ב 1999: הראשון עם Stanley Turrntine בטנור והפתעה נעימה: חטיבת הקצב של ה Jazz Messangers, הלא הם: Bobby Timmons בפסנתר, Jymie Merritt בבאס ו Art Blakey בתופים. לסשן השני מצטרף, בנוסף ל Turrntine גם Musa Kaleem בטנור ובחליל וחטיבת הקצב האגדית של Blakey מפנה את מקומה ל Duke Jordan בפסנתר, Sam Jones בבאס ו Al Harewood בתופים.

שני הסשנים יפים ומוצלחים. הראשון כמובן יותר אנרגטי (איך אפשר שלא, כש Art Blakey מביא את החבר'ה שלו לאולפן...) והשני יותר לירי. הנגינה של Reece משתלבת מצויין עם זו של Turrentine שגם לו קול ייחודי ומאד בלוזי. התוספת של Musa Kaleem, בסשן השני, משפרת עוד יותר את הצליל הכולל של ההרכב. בכלל, להקלטות של Reece יש צבע, צליל ותחושה שהם קצת אחרים, וזה רק טוב.

אגב – ההקלטה הזו היתה ההקלטה הראשונה שביצע Turrentine ל Blue Note, והשאר – היסטוריה...

Reece השתתף בהקלטות של אמנים אחרים של הלייבל, כמו Flight To Jordan הנהדר של Duke Jordan (גם שם הוא משתף פעולה עם Turrentine ועם המתופף האהוב עליו – Art Taylor, ולטעמי Reece פשוט עושה שם את האלבום), באלבום Flip של Hank Mobley משנת 1969 ואפילו כנגן Congas ב Africaine של ה Jazz Messangers (עם Lee Morgan בחצוצרה) ועוד.

אז איך לא שמעתי עליו ?

אבל למרות כל הכשרון, הייחודיות וההקלטות הנהדרות Dizzy Reece לא פרץ לתודעה ולא זכה להכרה נרחבת בציבור. רוב ההקלטות שעשה ל Blue Note יצאו שנים רבות לאחר שהוקלטו, ולא היו זמינות "בזמן אמת", בדיוק כפי שאינן זמינות היום. לכך יש להוסיף את אופיו הלוחמני והבלתי מתפשר של Reece שהופך אותו לפרטנר שקשה לעבוד איתו. במהלך השנים Reece הופיע מדי פעם והקליט לעיתים נדירות ביותר. בנוסף עסק Reece בהוראה, בכתיבה (לא רק של מוסיקה אלא גם של שירה, ספרים, תסריטים וגם ספרי לימוד מוסיקה) ובנגינה (מקונצרטים ועד בר-מצוות – כך הוא כותב באתר שלו, בחיי).

לאחרונה הוציא Reece דיסק ובו הקלטות שעשה בשנת 1968 שלא יצאו מעולם, תחת השם Nirvana, אלא שבאופן מפתיע איני מצליח לדלות פרטים כלשהם על זהות הנגנים האחרים שהשתתפו בהקלטה.

היום Reece בן 77, חי ב New York בחברת החתול שלו, ומאד רוצה לחזור ולהופיע. אז אולי בפסטיבל הג'אז של תל-אביב בשנה הבאה ?

Keith Jarrett - Setting Standards

לכבוד הוצאת הקופסא "החדשה" של Keith Jarrett בלייבל ECM הכוללת הוצאה מחודשת של 3 ההקלטות הראשונות שעשה הטריו שלו עם Gary Peacock ו Jack DeJohnette במהלך יום אחד לפני 25 שנים – אקדיש הפעם את הפוסט לטריו המופלא הזה, שללא ספק הפך לאחד המוצלחים ביותר בג'אז וקבע את הסטנדרט (תרתי משמע) לכל טריו שבא אחריו.

חברי הטריו, Keith Jarrett בפסנתר, Gary Peacock בקונטרה-באס ו Jack DeJohnette בתופים הצליחו לעשות את הבלתי ייאמן. ממש כך.

בצילה של מסורת ארוכה ומכובדת של נגינת טריו פסנתר בידי מוסיקאים ופסנתרנים מעולים כמו Bill Evans, Ahamad Jamal, Bobby Timmons, Bud Powell, Hampton Hawes, Oscar Peterson ועוד מובילי הרכבי טריו פסנתר שעיצבו ופיתחו את הז'אנר הזה לכל כיוון אפשרי, ואחרי כארבעים שנה של נגינת סטנדרטים על ידי כל נגני הג'אז, בכל הכלים, ללא יוצא מן הכלל – מי העלה בדעתו שניתן יהיה לחדש משהו באיזה מן התחומים הללו, וקל וחומר בשניהם גם יחד ?

אבל ל Keith Jarrett היה כיוון ברור ומוגדר, צליל ותחושה שהוא הצליח להגדיר לעצמו באופן ברור וחד משמעי, ועם המטען הזה, ביחד עם שני שותפיו לעשייה, הוא הלך כל הדרך.

עד לתחילת שנות השמונים היה Jarrett מוכר כפסנתרן מחונן שעבד עם Miles Davis ו Art Blakey, הוא התפרסם לראשונה בזכות עבודתו כסיידמן עם Charles Lloyd. בשנות השבעים פרץ Jarrett לתודעה כ Leader עם הקוורטטים שלו בלייבלים Atlantic ו Impulse (תקופת הרביעייה האמריקנית, עם Dewey Redman, Charlie Haden ו Paul Motian) ואח"כ בלייבל ECM (תקופת הרביעייה האירופאית, עם Jan Garbarek, Palle Danielsson ו Jon Christensen) ובנוסף לכל אלה בעבודות הסולו שלו שעד היום נחשבות ליצירות מופת.

הסגנון והצליל הייחודי שאפיין כל אחת מהרביעיות הללו וגם את עבודות הסולו, הכיוון החדשני ובעיקר האסתטיקה המדהימה שאפיינה את עבודותיו (בעיקר ברביעייה האירופיאית בלייבל ECM) קנו ל Jarrett מעריצים רבים ומיצבו אותו כקול חדשני בג'אז עם נטייה ל"מוסיקת עולם" (אם כי אני די בטוח שהמונח "מוסיקת עולם" לא היה באותה תקופה) ול Free Improvisation.

Jarrett נתפס כאמן ויוצר צעיר וחדשני, פורץ דרך וכמי שסייע לא מעט להרחיב את גבולות הג'אז.

אבל אז הגיע המפנה, שאני כלל לא בטוח ש Jarrett עצמו שיער בנפשו שישנה את מהלך הקריירה שלו.

ההחלטה להקליט אלבום סטאנדרטים היתה החלטה מוזרה למדי באותה תקופה, בוודאי כשהיא באה מכיוונו של אמן כ Jarrett שהיתה לו מוסיקה משלו (המון מוסיקה משלו) והרכב קבוע משלו וממש לא היה לו צורך להופיע בכל ערב עם נגנים מקומיים (מה שעמד בבסיס ההזדקקות לסטנדרטים, כמכנה משותף רחב לכלל המוסיקאים, וגם לקהל).

אינני יודע מה גרם לו להקליט אלבום סטאנדרטים. ייתכן שדווקא Jarrett שפרח בשנות השבעים שהיו שנות השפל של הג'אז והתעקש להמשיך וליצור מוסיקה אקוסטית מורכבת גם כשכל חבריו המוסיקאים פנו לערוצים אחרים, חשמליים יותר, פופולריים יותר ומסחריים יותר, הרגיש שהג'אז "הישן" נח מספיק והגיע הזמן לחזור למקורות. או אולי היתה זו החלטה מסחרית ...

כך או כך, Standards vol. 1 ו Standards Vol. 2 שהוקלטו ב New York ביום אחד בשנת 1983 היו, באופן מפתיע למדי, אלבומים פורצי דרך ולטעמי – לא פחות מאלבומי מופת.

הבחירה של החומר שהיתה מפתיעה מאד עבור מלחין פורה כ Jarrett שמגיע מכיוון מודרני לגמרי והטיפול המלודי המופלא, העדין מחד והאנרגטי מאידך בכל אותם סטאנדרטים שחוקים ומשומשים לעייפה והפיכתם לחומר חדש, רענן ומרתק, מצליחים לייצר את הקסם שמתרחש שעה שמקשיבים למוסיקה טובה באמת.

כמובן ש Jarrett לא היה לבד בעניין הזה, ושותפיו לנגינה כאן, הלא הם שותפיו הבלעדיים לנגינה בעשרים וחמש השנים שחלפו (למעט בדיסק At The Deer Head Inn שם מחליף Paul Motian את DeJohnette מאחורי התופים) עושים עבודה מושלמת בבניית הצליל המאפיין את הטריו הזה וביצירת הזרימה והדינמיקה המיוחדת לו.

חבל לנסות לתאר במילים את המוסיקה השמיימית הזו כי כל תיאור יחטא לאמת ולא יצליח להציג תמונה מלאה של החוויה שבשמיעת המוסיקה שבאלבומים הללו. אני מציע לכל מי שאינו מכיר פשוט לפנות לעצמו ערב ולשבת בשקט (עדיף בחושך) ולהקשיב ליצירת המופת הזו. הצליל של ההרכב, שהוא הרבה יותר מסכום הצלילים של שלושת כלי הנגינה, מורכב לא רק ממה שהם מנגנים אלא גם ממה שהם אינם מנגנים. הפאוזות, השקט הסמיך שבין הצלילים הם חלק בלתי נפרד מהגדרת הצליל של ההרכב הזה כמו גם היכולת המדהימה שלהם לייצר Tense and Relief ("מתח" ו"פתרון" הרמוניים) בלתי פוסקים. לצליל הפסנתר של Jarrett אין מתחרים, אולי רק בעולם הפסנתרנים הקלאסיים. לתקשורת התלפאטית שלו עם Gary Peacock ועם Jack Dejohnette אין אח ורע, הם איתו בכל רגע, מלווים כל מהלך שלו לפני ואחרי. מנגנים ביחד, נושמים ביחד. הטריו הזה מביא לכדי שלמות את קונספציית הטריו שהנהיג Bill Evans, בה אין פסנתרן ומלווים אלא שלושה שמנגנים כאחד. הנגינה של Peacock על הבאס פשוט מהפנטת, עוצמתית ונקייה מאין כמוה, נכנסת בדיוק במקומות הנכונים ועוזרת להרכב להישמע אורירי. הדינמיות של Dejohnette על התופים, נעה מנגיעות קטנות שבקטנות, עבור בליטוף חרישי ומינימליסטי על המצילות, משם לקציבת פעימות הלב של הטריו (ושל המאזינים) והכל מלווה בהתפרצויות אנרגיה מדודות ומדוייקות, כאלה שנכנסות בדיוק במקומות הנכונים כדי לייצר את הדרייב והמתח שמהווים חלק חיוני מהצליל של ההרכב הזה.

וכל היופי הזה משמש לנגינת שירים. Jarrett תמיד מצליח להזכיר לי שסטנדרטים הם לא סתם מבנים ידועים לאילתור, אלא בראש ובראשונה שירים יפהפיים שעמדו היטב במבחן הזמן. הביצועים של הטריו הזה מצליחים לערבב בקטע אחד מלאנכוליות ואופטימיות, שקט והתפרצות, בקיצור, כמו שכבר אמרתי – מילים לא יספיקו כאן. צריך לשמוע.

אבל זו רק תחילת הדרך, כי בעשרים וחמש השנים שחלפו מאז הקלטת האלבומים הללו קיבלה הקריירה של Jarrett שינוי כיוון משמעותי הן בכך שההרכב שגובש אז הפך להרכב הקבוע והמזוהה ביותר של Jarrett והן בכך שנגינת סטאנדרטים היוותה חלק עיקרי במוסיקה שלו מאותו רגע ועד היום. אין זאת אומרת שהוא זנח את סגנונו הקודם, הוא כמובן המשיך להקליט גם מוסיקה מאולתרת בסולו (כמו ההופעות ב Paris וב La Scala שהן מהמשובחות שבהקלטות הסולו שנעשו אחרי "מהפך הסטנדרטים", ולאחרונה גם ההופעה ב Carnegie Hall שאת הקטעים החופשיים בה אני, אישית, פחות אוהב) וגם מוסיקה חופשית יותר עם הטריו הזה באלבומים כמו Always Let Me Go ו Inside Out.

מכל מקום, לאחר שני אלבומי הסטאנדרטים הראשונים הוציא Jarrett אלבומי Standards רבים (ויש שיאמרו רבים מדי) כמעט כולם הוקלטו בהופעות חיות הטובים שבהם לדעתי הם: Still Live (ה Jarrett הראשון שרכשתי ועד היום משמש כאלבום החורף שלי, שזוכה להשמעה עם הגשם הראשון), Standards Live, Live In Japan, Standards In Norway, At The Deer Head Inn, Whisper Not , The Out Of Towners וכמובן סט של שישה אלבומים המתעדים שש הופעות (שונות) שניתנו משך שלושה ימים במועדון ה Blue Note ב New York.

הוסיפו לכל אלה גם את האלבום האחרון של Jarrett שיצא בשנה שעברה: My Foolish Heart. האלבום הוקלט בהופעה בפסטיבל הג'אז של Montreux ב 2001 ודומה מבחינת התחושה ל Whisper Not המצויין והאופטימי שהוקלט ב 1999 בהופעה בפריז.

ומעבר ליפי האלבומים עצמם, לא ניתן להתעלם מההשפעה שהיתה להם על אמנים אחרים, שהבולט שבהם הוא Brad Mehldau שממש כמו Jarrett הצליח ליצור צליל טריו הומוגני (שמזכיר לא פעם את צליל הטריו של Jarrett) ואף הוא חוזר שוב ושוב לנגינת סטאנדרטים (וגם שירים עכשוויים) כבסיס לירי למוסיקה שהוא יוצר, ובכך הוא הולך בדרכו של Jarrett ובו בזמן לוקח צעד נוסף קדימה.

שתי הערות לסיום:

1. הקופסא החדשה כוללת מלבד Standards Vol. 1,2 גם 3 קטעים שאינם סטאנדרטים (וכל כך יפים) של ההרכב הזה שהוקלטו אף הם באולפן באותו יום ויצאו באלבום בשם Changes.

2. יש אנשים שהשירה של Jarrett (כן, אני קורא לציוצים המוזרים שהוא משמיע בזמן הנגינה "שירה") מפריעה להם, מפרה את שלוותם ובאופן כללי מוציאה אותם מהכלים. כמובן שהיה עדיף בלי זה אבל כנראה שהאיש לא יכול, ותאמינו לי, זה החסרון הכי קטן שלו. בשורה התחתונה – תתגברו. זה נראה לי מחיר פעוט לשלם תמורת ההנאה שבהאזנה למוסיקאי הגאון הזה.

Keith Jarrett Trio / Setting Standards
Reissue of : Standards Vol, 1 & 2 and Changes.
(ECM, 2008)
Keith Jarrett, Gary Peacock, Jack DeJohnette.

Kahil El'Zabar - Ritual Trio

כשירות לקוראי הנאמנים, הפוסט הפעם יוקדש לנגן כלי ההקשה Kahil El'Zabar הצפוי להגיע לארץ להופיע בפסטיבל הג'אז של תל-אביב.

El'Zabar יגיע לתל-אביב עם הטריו שלו הנקרא:Ethnic Heritage Ensemble. לצערי, עלי להודות כי לא שמעתי לעומק שום הקלטה של הטריו הזה, וההמלצה היחידה שאני יכול לתת על Kahil El'Zabar היא דווקא על הרכב טריו אחר שלו שנקרא: Ritual Trio.

ה Ritual Trio הוקם על ידי El'Zabar בשנות השבעים ופעל לאורך השנים במקביל ל Ethnic Heritage Ensemble. היה חבר בו הבסיסט Malacy Favors בקונטרה באס, מי ששימש במשך שנים ארוכות הבסיסט של ה Art Ensemble Of Chicago, עד מותו לפני ארבע שנים. לאחר מותו החליף אותו Yosef Ben Israel. הצלע השלישית היא המוסיקאי הנהדר והבלתי מוכר Ari Brown שמפליא לנגן בסקסופונים ובפסנתר.

הייחוד של ההרכב הזה הוא בגישה שלהם למוסיקה ובתפיסה שלהם את הג'אז כגוון אחד מקשת שלמה של צבעים וגוונים שיסודם במוסיקה האפריקאית. El'Zabar כנגן כלי הקשה התעניין מאד בשורשיו המוסיקליים האפריקאיים ואת מחקרו ותובנותיו בתחום הוא מצליח להגיש למאזינים בצורה מרתקת שמצליחה להתחבר גם לאוזניים מערביות.

אל תצפו ל Swing ולנגינה על Changes כי זה ממש לא העניין כאן.

המוסיקה של ההרכב הזה נעה על הציר שבין מוסיקה פרימיטיבית (במובן הפשוט של המילה) ובין מוסיקת Avant Gard שאינה דווקא Free. כך מצליח ההרכב לייצר מוסיקה מהפנטת ומכשפת אשר למרות שברגעי השיא היא עשויה להיות קצת עמוסה ורועשת, ברוב הזמן היא דווקא מאד פשוטה, אסטתית ומלודית. המוסיקה מושתתת על מוטיבים ומקצבים אפריקאיים והאלתור בה מתפתח בצורה איטית ומדורגת, כך שגם אם 10 דקות לתוך הקטע המוסיקה נעשית תובענית יותר, מורכבת יותר ורועשת יותר – הרי שהדבר לא קורה באופן פתאומי אלא נבנה לאט ובאופן רציף. ברגע השיא אתה מוצא את עצמך לגמרי בתוך החוויה, מתפלל שה"רעש" ו"העומס" לא יפסקו...

לאורך השנים שיתפו El'Zabar וה Ritual Trio פעולה עם אומנים שהיו מעמודי התווך של ה free וה Avant gard, כמו Archie Shepp, Pharaoh Sanders ו Lester Bowie. התוצאה, בעיני, היתה תמיד מופלאה ומרתקת. El'Zabar עצמו אמר שבשבילו המוסיקה של הענקים הללו לא היתה Avant Gard אלא פשוט המוסיקה שהקיפה אותו ושאותה נהג לשמוע ברדיו בילדותו בשיקגו.

לטעמי האלבום Africa N'da Blues שהוציאו ה Ritual Trio יחד עם Pharaoh Sanders בשנת 1999 הוא אחד האלבומים היפים ביותר שהוציא Sanders ורוחו של Coltrane נוכחת שם הרבה יותר מאשר בכל תקליטי ה"מחווה" שהוציא Sanders לאחר מותו של Coltrane.

נכון, זה לא מתאים לכל אחד (אשתי, למשל כבר הודיעה שלא אקח אותה בחשבון להופעה הזו) אבל מי שמתחבר למוסיקה הזו, מי שמחפש לדעת את המשמעות האמיתית של המונח "מוסיקה שחורה" או לפחות מוכן לפתוח את האוזניים משהו קצת אחר – ימצא כאן יופי נדיר.

באשר להרכב שמגיע לפסטיבל, כאמור El'Zabar יגיע עם ה Ethnic Heritage Ensemble שמנגנים בו מלבד El'Zabar גם המוסיקאים Ernest "Khabeer" Dawkins בסקסופון ו Corey Wilkes בחצוצרה. עיניכם הרואות – אין באס ואין פסנתר כך שאין מה לבנות יותר מדי על דמיון ל Ritual Trio המצויין שהבאס בו הוא אלמנט חשוב.

למיטב הבנתי ההרכב שיגיע צפוי להיות בעל אוריינטציה קצת יותר ג'אזית עדכנית ואולי גם קצת יותר חופשית ופחות "מסורתית" (מהבחינה האפריקאית), אבל עד שלא נשמע לא נדע...