דפים

יום רביעי, 31 בדצמבר 2008

McCoy Tyner - Guitars


אחרי שנים ארוכות של שגרה משעממת למדי מצדו של הפסנתרן McCoy Tyner מגיע סוף סוף פרוייקט מעניין שלו. Tyner שהיה הפסנתרן ברביעייה "הקלאסית" של John Coltrane פיתח כבר בתחילת שנות ה- 60 את הסגנון הייחודי שלו ומאז הקליט לא מעט עם כל ה"מי ומי" בעולם הג'אז. הוא הקליט הרבה מאד חומר מקורי שלו אך לא באמת הצליח להשתחרר מצלו הענק של Coltrane. התחושה שלי היא שמסוף שנות ה- 70 הוא גם הפסיק לנסות.

בכל מקרה, באלבום עליו אני כותב, הוא כבר לא מנסה להשתחרר מעברו המפואר והוא מנגן, לצד 3 קטעים מקוריים שלו מתוך האלבום המפורסם ביותר שהוציא The Real McCoy, גם מספר לא מבוטל של קטעים מתוך הרפרטואר של Coltrane. אז מה מיוחד כל כך באלבום הזה אתם שואלים ? ובכן – ההרכב.

לצד Tyner מנגנים Ron Carter בבאס ו Jack DeJohnette בתופים ושניהם כמובן מצויינים. אבל החידוש הוא בסולנים שכולם גיטריסטים. כן כן. שמעתם נכון. Tyner הלך על אלבום של רביעייה (עם כמה דואטים) בחר מספר גיטריסטים והקליט עם כל אחד מהם 2-3 קטעים.

הגיטריסטים שנבחרו לפרוייקט הם John Scofield, Marc Ribot, Bill Frisell, Derek Trucks ו Bela Fleck שמנגן בבנג'ו.

מכיוון שלכל אחד מהם סאונד שונה, תפיסה מוסיקלית שונה וסגנון נגינה שונה – התוצאה מאד מגוונת ומאפשרת לקבל תמונת רוחב של מגוון סגנונות על הגיטרה, לשמוע גישות שונות לאלתור ולצליל ולהנות ממנעד רחב של אינטראקציות בין הגיטרה לבין יתר ההרכב. Tyner מצידו נותן הרבה מאד מרחב לגיטרה וברוב האלבום הוא בכלל בתפקיד המלווה, אותו הוא כה מיטיב למלא. Tyner היה ונשאר פסנתרן אדיר שיודע לקחת סולו ולהרים איתו את הקטע ומלווה אדיר שיודע לתמוך בסולנים אותם הוא מלווה. למרות שאין בנגינה שלו שום דבר חדש או מפתיע אני פשוט מתמוגג כשאני שומע אותו מנגן את הקטעים הכל כך מוכרים שבאלבום כי אחרי כל כך הרבה פסנתרנים שמנגנים בסגנון Tyner טוב לשמוע שהמאסטר עדיין נשמע יותר טוב מכולם.

Marc Ribot מנגן עם Tyner 2 דואטים של אימפרוביזציה חופשית, שאני, כמי שבדרך כלל לא כל כך מתחבר לגיטריסט הזה, דווקא מאד אהבתי. בנוסף הוא מנגן את Passion Dance של Tyner מתוך האלבום ב"הא" הידיעה של Tyner משנת 1967, הלא הוא The Real McCoy, וכן את 500 Miles. למי שלא מכיר, Ribot הוא גיטריסט מאד לא שיגרתי והגיטרה שלו נשמעת בהתאם: מיללת, מנסרת, עם הרבה דיסטורשן ואפקטים אבל גם עם הרבה space בכלל מדובר בנגינה מאד ייחודית. למרות המעמד המכובד והמארחים בעלי השם הוא לא מנסה להתחנף ל"גדולים" ושומר על זהותו המוסיקלית העצמית. זה לא תופס את האוזן מייד (כמו גיטריסטים אחרים כאן) אבל בהחלט מעניין.

אחריו עולה לנגן John Scofield המצויין. הסגנון והצליל כאן אחרים לגמרי. שילוב אדיר של נגינת גיטרה מודרנית ונגיעות של גיטרה ג'אז א-לה Grant Green הגדול. Scofield מנגן את Mr. P.C. של Coltrane ואת Blues On The Corner אף הוא מתוך האלבום The Real McCoy.







המוסיקאי הבא שנקרא לעמדת הגיטריסט, Bela Fleck, מנגן דווקא בבנג'ו. כלי מאד נפוץ בימיו הראשונים של הג'אז (בסגנון הדיקסילנד) ומאד לא נפוץ כיום. סגנון הנגינה והצליל של Fleck אינם מזכירים במאומה את נגינת הבנג'ו של נגני הדיקסילנד ולי הבנג'ו מזכיר דווקא את העוד במיוחד בקטע Trade Winds. מלבד הצליל הייחודי מביא איתו Fleck להקלטה גם 2 קטעים מקוריים (Trade Winds ו Amberjack) ומנגן גם את My Favorite Things – אחד הקטעים הכי מזוהים עם Coltrane.

הגיטריסט הבא בתור, Derek Trucks, איננו "גיטריסט ג'אז" אבל ההגדרות הללו הרי כבר מזמן לא מעניינות. הוא צעיר הנגנים כאן ומביא עמו נגינה בלוזית עם צליל "מלוכלך" שמצליחה להתאים את עצמה גם להרכב המאד ג'אזי הזה. הוא מנגן את Slapback Blues ואת Greensleeves שזכה לתחייה מחודשת בזכות Coltrane.

אחרון חביב הוא הגיטריסט Bill Frisell, ללא ספק אחד מענקי הגיטרה היום. סגנונו ייחודי וניתן לזיהוי מיידי, הרבה בזכות הפרייזינג שלו והמשחק התמידי עם הדינמיקה של הצליל. Frisell מנגן כאן את Contemplation הנהדר של Tyner (גם הוא מתוך האלבום The Real McCoy) את Boubacar (בדואט עם Tyner) ואת Baba Dream שניהם מחווה לגיטריסט Boubacar Traore (הקטע הראשון הולחן על ידי Traore עצמו והקטע השני על ידי Frisell).

לדיסק מצורף גם DVD מושקע מאד ובו קטעי ודיאו מהאולפן המתעדים כל אחד מהגיטריסטים בקטע אחד שהוקלט בדיסק וכן את השיחות שלפני ההקלטה בין הנגנים. זהו אחד ה DVD-ים הבודדים שאני מכיר בו קיימת אופציית ה Angle המאפשרת מעבר בין 6 תצוגות שונות (רגילה, מסך מחולק, כל אחד מהנגנים בנפרד) וכך ניתן לעקוב אחרי כל אחד מהנגנים בנפרד. האלבום יצא לפני כחודשיים בלייבל Half Note.

יום שני, 29 בדצמבר 2008

Freddie Hubbard נפטר הבוקר

Freddie Hubbard, חצוצרן הג'אז האגדי נפטר היום (29.12.2008) בבית חולים בקליפורניה, בגיל 70. Hubbard התחיל את הקריירה המוסיקלית שלו בשנות ה- 60 בשורה של אלבומים נפלאים שהקליט בלייבל Blue Note הן כסיידמן (לצד Herbie Hancock וכחבר ב Jazz Messangers) והן כמוביל. בשבועות האחרונים שהה Hubbard באשפוז בטפול נמרץ לאחר שעבר התקף לב קשה. יהי זכרו ברוך.

אשתדל להעלות לכאן סקירה של אלבומיו בימים הקרובים.

בינתיים - הנה כמה מהרגעים היפים שלו











יום שישי, 28 בנובמבר 2008

Eri Yamamoto - הרומן שלי עם ארי

הרומן שלי עם Eri Yamamoto התחיל במקרה. חיפשתי משהו אחד, מצאתי משהו אחר, נדדתי מכאן לשם ופתאום מצאתי את עצמי מוקף במוסיקה שלה, נפעם מהכשרון ומיפי המוסיקה שהיא יוצרת.

מקריות, אף כי בסדר גודל שונה לגמרי, היא גם זו שאחראית לרומן של Eri Yamamoto עם הג'אז. Eri, פסנתרנית קלאסית שנולדה ולמדה ביפן, הגיע לבקר את אחותה בניו-יורק בשנת 1995 ובמקרה לגמרי, תפסה הופעה של Tommy Flanagan בסנטרל פארק. Eri אשר לא שמעה ג'אז לפני כן ובכלל לא היתה מודעת לז'אנר נשבתה בקסמי המכשף Flanagan (ובאמת אי אפשר להאשים אותה) והחליטה להתעמק בנושא. בשנת 1996 כבר נרשמה ללימודים ב New School of Music ובשנת 2000 סיימה את לימודיה כשהיא משאירה מאחוריה שובל של מעריצים מבין מוריה. אחד המורים אצלו למדה היה Reggie Workman הבאסיסט, שיעץ לה, עוד בהיותה תלמידה, למצוא gig קבוע ולהתחיל להופיע כמה שיותר מהר מכיוון שההופעות החיות במקומות קטנים הן חלק עיקרי בתהליך עיצובו של מוסיקאי ג'אז. Eri לקחה את העצה ברצינות והחלה להופיע במקום קטן ב Village בשם Arthur's Tavern. ההתקדמות שלה בלימודים וביכולת הנגינה היתה מטאורית ובתוך שנתיים שלוש כבר פיתחה סגנון אישי ומגובש. זהו הישג מדהים בייחוד לאור הרקע שלה. Eri Yamamoto הפכה במהרה לאחד הסודות השמורים בסצינת הג'אז של ניו-יורק. לא הרבה הכירו אותה, אבל כמעט כל מי ששמע אותה הפך למעריץ ושמה עבר מפה לאוזן.

אם אתם מדמיינים כעת בחורה יפנית קומפקטית שמפרקת פסנתרים לארוחת בוקר בסגנון Hirmoi – אתם ממש לא בכיוון. הנגינה של Eri, כיאה לפסנתרנית שבאה מהמוסיקה הקלאסית, לא עוסקת ביצירת אפקטים או בשחרור אגרסיות. הכיוון הוא הרבה יותר מלודי, סיפורי, לעיתים מופשט ולעיתים פרשנויות חדשות ומעניינות שלה לסטנדרטים מוכרים. ניתן לשמוע בנגינה שלה ערב רב של השפעות כמו Jarrett, Ahmad Jamal ו Brad Mehldau אם למנות לפחות חלק.


אבל במקום שאני אשבור את הראש איך להפוך מוסיקה מדהימה למילים – בואו נדבר על האלבומים, כי זה הדבר האמיתי.


תחילה אלבום הבכורה, Up & Coming, שהוקלט בשנת 2001 ויצא בלייבל Jane Street Records. מנגנים בו לצד Eri Yamamoto גם הבאסיסט John Davis והמתופף הקבוע שלה Ikuo Takeuchi. כמצופה וכמקובל באלבומי בכורה של פסנתרנים, Eri מנסה כוחה במספר סטנדרטים (All blues, Without A Song, Billie's Bounce ו My Foolish Heart) ולמרות שמדובר בקטעים שהוקלטו אינספור פעמים על ידי מוסיקאים מנוסים וותיקים שנדמה שכבר עשו עם השירים הללו כל מה שאפשר לעשות – Eri מצליחה להוציא תחת ידיה תוצאה מרעננת, מעניינת ומצויינת.

שנה לאחר מכן, עדיין באותו לייבל, יצא אלבומה השני Three Feel שוב עם Ikuo Takeuchi בתופים אולם Alan Hampton מנגן בבאס. הפעם מקבל My Favorite Things טיפול מיוחד ושונה.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 2004, הקליטה Eri את אלבומה השלישי והאחרון עבור הלייבל Jane Street Records, בשם Colors. הבאסיסט הפעם הוא Ben Street והמתופף נשאר Ikuo Takeuchi.


בשנת 2005 עבד William Parker, שהוא ככל הנראה הבאסיסט הכי מעניין והכי מגוון בג'אז כיום, על אלבום חריג ויוצא דופן מבחינתו: טריו "קלאסי" עם פסנתר ותופים אשר בניגוד למוסיקה לה היינו מורגלים ממנו יהיה הרבה יותר קומוניקטיבי ויחשוף צד אחר, קל יותר לעיכול, של Parker. לצורך הפרוייקט לקח Parker את Eri Yamamoto כפסנתרנית (ולא את Mathew Shipp הפסנתרן הקבוע איתו הוא עובד) ואת Michael Tompson בתופים. התוצאה נפלאה ממש והאלבום המדובר הוא Luc's Lantern, שיצא בלייבל Thirsty Ear, שידבר גם למי שהשם William Parker מתקשר אצלו עם Free חסר הגיון וסדר.

באופן לא מפתיע, הפרוייקט הזה של Parker לקח את Eri למחוזות רחוקים והנגינה שלה באלבום הזה, כמו בכל מה שיבוא אחריו, שונה מאד מהנגינה שלה בשלושת האלבומים הראשונים שהקליטה. סגנון הנגינה שלה שהיה עד אז בעל אוריינטציה של ג'אז מיינסטרימי מודרני (אם כי מיוחד) השתחרר והפך יותר אימפרסיוניסטי ומופשט. גם הלחנים שלה השתחררו ונשענו פחות ופחות על מבנים מוכרים. בקיצור ההתחברות עם Parker וחבורתו בהחלט פתחו אצלה פתח למשהו אחר, שונה ועוד יותר אישי. אך בד בבד היא מצליחה לשמור על הנגישות, על היופי ועל הפשטות שאפיינו את אלבומיה המוקדמים.

Eri עברה, אפוא, להקליט בלייבל Thirsty Ear העוסק בעיקר ב Free Jazz. בשנת 2006 היא הקליטה עבור הלייבל הזה אלבום בשם Cobalt Blue עם David Ambrosio בבאס ועם המתופף הקבוע שלה Ikuo Takeuchi. ההרכב עם Ambrioso בבאס (בתמונה למעלה) הפך להיות הרכב הטריו הקבוע שלה, איתו היא מופיעה ומקליטה עד היום.

בינתיים, Parker שהתרשם מאד מכשרונה ומיכולותיה שלי Eri שילב אותה גם בפרוייקט אחר שלו, הרכב בשם Raining On The Moon, העוסק בקשר שבין מוסיקה ובין שירה (poetry). האלבום בו משתתפת Eri Yamamoto נקרא Corn Meal Dance (בלייבל Aum Fidelity).

בשנת 2008 הוציאה Eri Yamamoto שני אלבומים בלייבל Aum Fidelity בו החל להקליט גם William Parker. האלבום האחד, Redwoods, הוא אלבום טריו עם הצוות הקבוע (Ambrioso ו Takeuchi) והאלבום השני, Duologue, הוא האלבום הראשון שהקליטה Eri Yamamoto כלידרית שלא במסגרת טריו – זהו אלבום דואטים עם ארבעה מוסיקאים (William Parker, Hamid Drake, Daniel Certer ו Federico Ughi) הפעילים בעיקר בזירת ה Free , כאשר עם כל אחד מהם הקליטה Eri Yamamoto שני קטעים שכתבה במיוחד עבורו. הלחנים מקסימים והביצועים מלאי חכמה, עדינות ורגש. למרות הרקע של המוסיקאים עמם היא מנגנת בדואטים האלה, ולמרות שזה בפירוש אינו ג'אז מסורתי במובן המקובל של המילה, האלבום מאד נגיש ונותן ביטוי לכשרונה של Eri כמלחינה.

עכשיו כל מה שנותר הוא לקוות שאחד ממארגני הפסטיבלים יקח יוזמה, ירים טלפון ל Eri Yamamoto ויזמין אותה להופיע כאן. כי כמו שאמר Charlie Parker: עכשיו זה הזמן. בעוד כמה שנים היא כבר תהיה עסוקה מדי, מפורסמת מדי והבאתה להופיע בארץ ודאי תהיה יקרה מדי...

מי שמעוניין לשמוע קטעים לדוגמא - ימצאם כאן.


יום שני, 10 בנובמבר 2008

Donald Byrd & Pepper Adams


הנה חובה נעימה: הבטחתי שאכתוב על נגני בריטון. תכננתי לכתוב על Shahib Shihab הנהדר (ועוד אעשה זאת) אבל החלטתי ללכת על משהו יותר גדול, שישלב גם את האהבה שלי לבריטון וגם את האהבה שלי לחצוצרן Donald Byrd, אחד החצוצרנים המצויינים והאנשים המיוחדים בג'אז. אז הנה היא לפניכם - סקירת האלבומים שהקליטו הצמד Donald Byrd (חצוצרה) ו Pepper Adams (סקסופון בריטון).

התקופה בה נערכו ההקלטות המדוברות הינה בין השנים 1958 ל 1961. הן Byrd והן Adams כבר היו מוסיקאים מוכרים למדי בזירת הג'אז. Byrd כבר הספיק בקריירה הקצרה שלו לנגן ולהקליט עם Art Blakey, Max Roach, Hank Mobley, Sonny Rollins, Horace Silver, Gigi Gryce עמו היה Byrd שותף בהובלת ההרכב Jazz Lab, הוא הקליט גם מספר אלבומים עם Jackie McLean, עם Coltrane ועם עוד רבים אחרים והשתתף כבר בכמה עשרות אלבומים, חלקם אלבומים שיצאו תחת שמו – כל זה בשלוש שנים בלבד. מן הצד השני, Pepper Adams, הסתמן ככוכב עולה על הבריטון. הוא ניגן עם Stan Kenton, Maynard Ferguson, Chet Baker ו Coltrane. העובדה ש Adams היה לבן וניגן בריטון גרמה לכך שרבים ציפו ממנו להישמע "מתוק" ונקי כמו Gerry Mulligan אבל Adams העדיף צליל יותר אגרסיבי ו"מלוכלך" מהצליל של Mulligan. למעשה הוא ניגן על הבריטון כאילו היה טנור ולא נתן לגודל הפיזי של הכלי המסורבל להפריע לו לנגן עליו בקלילות ובמהירות. אין פלא, אפוא, שהוא הסתדר היטב עם החבר'ה השחורים הצעירים שהקליטו ב BlueNote ואף היווה מקור לחיקוי ולהשראה לנגני בריטון רבים שבאו אחריו.

Byrd ו Adams הסתובבו באותם חוגים זמן רב. שניהם ילידי Detroit והיו פעילים בזירת הג'אז המקומית בצעירותם, לאחר מכן למדו שניהם באותו קולג' ולאחר מכן, כשהגיעו ל New York, הם נפגשו וניגנו ביחד במספר הזדמנויות אבל אף פעם לא בהרכב משלהם אלא כחלק מהרכבים של אחרים.

הכימיה האישית והמוסיקלית ששררה ביניהם יצרה את התנאים לשיתוף הפעולה הפורה, כאשר Byrd מביא את הנקיון, המתיקות והליריות שתמיד אפיינה את נגינתו ואילו Adams מביא את החספוס, הלכלוך והבלוז גם בנגינה וגם בצליל. שניהם, Byrd ו Adams, אף פעם לא עסקו בהפגנת וירטואוזיות או ב show off אלא תמיד היו מאד ממוקדים במוסיקה עצמה והנגינה שלהם באה לשרת המוסיקה ולא להיפך. אמנם אף אחד מהאלבומים שהקליטו ביחד לא שינה את פני הג'אז, לא פרץ גבולות ובוודאי לא היה יצירת מופת בשום מובן שהוא, אבל כל מי ששומע את ההקלטות מגיע למסקנה אחת ברורה: השילוב בין החצוצרה של Byrd והבריטון של Adams פשוט נשמע מצויין.

האלבום הראשון שהוציא הצמד הזה תחת ידו הוא 10 To 4 At The 5 Spot בלייבל Riverside אינו פחות ממצויין והוא יצא, בניגוד לאלבומים שיצאו ב BlueNote, תחת שמו של Pepper Adams. כפי שמעיד שמו זהו אלבום שהוקלט בהופעה חיה במועדון ה Five Spot בשנת 1958 ומנגנים בו לצד Donald Byrd ו Pepper Adams גם Bobby Timmons בפסנתר, Doug Watkins בבאס ו Elvin Jones בתופים.



לאחר מכן, עדיין בשנת 1958, הוקלט Off The Races. זהו האלבום הראשון שהקליטו Byrd & Adams עבור BlueNote ומנגנים בו גם Jackie McLean בסקסופון אלט (שותף ותיק של Donald Byrd), הפסנתרן Wynton Kelly, הבאסיסט Sam Jones ו Art Taylor בתופים.

עוד בטרם הוקלט האלבום הבא זומנו Byrd ו Adams לנגן בהרכב של Thelonious Monk שתועד באלבום המפורסם The Thelonious Monk Orchestra At Town Hall עליו כבר כתבתי כאן לפני כשנה.


האלבום הבא בתור היה Byrd In Hand שהוקלט, שוב עבור BlueNote, בשנת 1959. כאן מארחים Byrd ו Adams את Charlie Rouse הנהדר בטנור (כנראה בעקבות שיתוף הפעולה איתו בתזמורת ה Town Hall של Monk) ואיתם מנגנים Walter Davis בפסנתר, ושוב Sam Jones ו Art Taylor. האלבום הזה פשוט נפלא בעיני. העיבודים לחצוצרה, בריטון וטנור נשמעים פנטסטי והנגינה של שלושת הנשפנים משובחת ומלאת שמחת חיים. בכלל, לשמוע את Charlie Rouse מחוץ להקשר הברור של Monk זו חוויה מענגת והוא נותן לאלבום טאצ' בלוזי בולט עוד יותר מהרגיל באלבומים של הצמד.


בשלב הזה היתה הפסקה קלה בהקלטות האולפן של הצמד ל BlueNote, אבל Byrd ו Adams המשיכו להופיע כל אימת שהדבר התאפשר. הופעה אחת כזו, משנת 1960, תועדה באלבום כפול בשם Donald Byrd and Pepper Adams At The Half Note Café. מנגנים שם Duke Pearson בפסנתר, Laymon Jackson בבאס ו Lex Humphries בתופים.

שנת 1960 היתה שנה פורייה במיוחד עבור הצמד. על אף שלא הקליטו אלבום אולפן עבור BlueNote באותה שנה, הם לא הפסיקו להקליט וניגנו ביחד כחלק משישייה של מוסיקאים מ Detroit שהקליטה בשנת 1960 ללייבל Bethlehem אלבום בשם Motor City Scene ביחד עם Tommy Flanagan בפסנתר, Kenny Burrell בגיטרה, Paul Chambers בבאס ו Louis Hayes בתופים.

באותה שנה גם נפגשו השניים בפסנתרן צעיר ומוכשר בשם Herbie Hancock ומעשה שהיה, כך היה: לתחילתו של אחד מסיבובי ההופעות ההופעות שתוכננו להרכב (10 ימים במילווקי אם זה ממש חשוב לכם), לא יכול היה Duke Pearson, ששימש כפסנתרן הקבוע שלהם, להגיע וכך מצאו את עצמם Donald Byrd ו Pepper Adams בחיפוש אחר פסנתרן מחליף לשלושת ימי ההופעות הראשונים. הם הלכו לשמוע את Herbie Hancock ב Jam Session. למרות שלדברי Hancock הוא ניגן גרוע במיוחד באותו ערב, כנראה ש Byrd ו Adams דווקא הצליחו להתרשם ממנו ולקחו אותו איתם. לאחר שתמו שלוש ההופעות ביחד הם הודיעו לו שערכו הצבעה בקרב חברי ההרכב והוחלט שהוא יחליף את Duke Pearson. לא רק בהופעות במילווקי אלא בכלל. כך, למעשה, היו אלה Byrd ו Adams שנתנו ל Herbie את ההזדמנות הראשונה שלו להקליט ואת הקלטת הבכורה שלו ניתן לשמוע באלבום שלהם בשם Out Of This World שהוקלט ב 1960 עבור הלייבל Warwick עם Laymon Jackson בבאס ו Jimmy Cobb בתופים.

ההקלטות עבור BlueNote נמשכו בשנת 1961 באלבום Chant בו שוב מופיע "הרכש החדש" Herbie Hancock אשר זו היתה בסך הכל הפעם השניה שלו באולפן ההקלטות, וההקלטה הראשונה עבור BlueNote. שנים אחר כך סיפר Hancock כי חובו ל Donlad Byrd לא מסתכם רק בכך שעשה את ההקלטות הראשונות שלו בזכות Byrd ו Adamsאלא גם ש Donald Byrd היה מי ששכנע אותו להקים חברת publishing עצמאית (דבר שאפשר Hancock להנות מהתמלוגים על המוסיקה שהלחין, וכידוע במקרה שלו היה ממה להנות) וכן היה זה Byrd שהשיג לו את החוזה להקליט את האלבום הראשון כלידר עבור BlueNote.

מכל מקום, מלבד Byrd, Adams ו Hancock מנגנים באלבום הזה Doug Watkins בבאס ו Teddy Robinson. אלא שב BlueNote כנראה לא כל כך האמינו באלבום הזה והוא לא יצא לשוק אלא רק בשנת 1979. גם היום, למיטב ידיעתי, הוא לא מודפס וקשה מאד להשיגו.

בהמשך אותה שנה (61') חזרו Byrd ו Adams לאולפן של Rudy Van Gelder עוד פעמיים: פעם אחת עם הפסנתרן הקודם, Duke Pearson, שגם הלחין ארבעה מתוך ששת הקטעים באלבום, Laymon Jackson בבאס ו Philly Joe Jones בתופים והקליטו את The Cat Walk, ופעם שניה עם Hancock בפסנתר, Butch Warren בבאס ו Billy Higgins בתופים והקליטו את Royal Flush המצויין. שמיעה של שני האלבומים הללו זה לצד זה מחדדת את ההבחנה בתרומתו הייחודית של כל אחד מהפסנתרנים הללו לצליל הכולל של ההרכב.

כאן למעשה נסתיים שיתוף הפעולה ההדוק בין המוסיקאים והם נפרדו ופנו לאפיקים חדשים. Pepper Adams חבר ל Thad Jones והשתתף בפרוייקטים שונים בין היתר עם Mingus. משך שנים רבות הוא היה חלק בלתי נפרד מה big band המהולל של Mel Lewis ו Thad Jones עמם ניגן עד מותו בשנת 1986.

שותפו, Byrd, נסע בתחילת שנות השישים לאירופה ללמוד הלחנה והמשיך להקליט שורה של אלבומים עבור Blue Note. בשנות ה 70 הלך Byrd בכיוון מסחרי יותר מבחינה מוסיקלית והקליט מוסיקה יותר Fאנקית ו"חשמלית", במהלך שנות השבעים אף הלך ללמוד משפטים והפך לעורך דין פעיל בנושא זכויות אדם בכלל וזכויות השחרוים בפרט, אך הוא לא נטש לגמרי את המוסיקה. הוא המשיך להקליט ובעיקר ללמד, אך לבסוף, בשנות התשעים שימש Byrd כפרופסור למשפטים ועסק בעיקר בהוראה.

למרות ששיתוף הפעולה ביניהם הסתיים כאמור בשנת 1961, בשנת 1967 שוב נפגשו הצמד Byrd & Adams והקליטו את The Creeper יחד Sonny Red בסקסופון אלט, Chick Corea בפסנתר, Miroslav Vitous בבאס ו Mickey Roker בתופים. הקטע הראשון באלבום הזה שונה לגמרי מהאלבומים הקודמים והוא ממחיש את השינוי שעבר הג'אז בששת השנים שחלפו. מעניין לשמוע כיצד התאימו את עצמם Byrd ו Adams, אשפי ה Hard Bop לסגנון המשוחרר והמודרני יותר שמופגן כאן. בהמשך האלבום חוזרים Byrd ו Adams לעשות את מה שהם יודעים לעשות כל כך טוב, והתוצאה היא אלבום מצויין שלא מבייש, לדעתי, את האלבומים הקודמים, וגם Chick Corea נהדר. אבל שוב ב BlueNote כנראה לא השתגעו מהתוצאה ושחררו אותה לציבור רק ב 1981. גם האלבום הזה אינו זמין כיום.

הערה אחרונה לפני סיום: אחת הסיבות בגינן נמנעתי מלכתוב את הפוסט הזה עד עתה היא שלא הייתי בטוח שהדיסקים ניתנים להשגה. לכתוב על דיסקים בלתי ניתנים להשגה נראה לי כמו התעללות בקוראים. אבל לאחרונה ראיתי שאת רובם המוחלט של הדברים ניתן להשיג כיום כך שאני יכול לכתוב עליהם בלב שלם. אגב, למי שבונה על סט של Mosaic אספר שסט כזה כבר יצא לא מזמן אבל כדרכם של סטים מצויינים הוא נחטף ואזל די מהר.

יום ראשון, 9 בנובמבר 2008

The Cookers 2008

זוכרים את ה Cookers שהיו בירושלים לפני קצת יותר משנה והעיפו לשמיים את הגג של הצוללת הצהובה ?

הנה הם בגרסת 2008, בהופעה בפסטיבל ג'אז בגרמניה. ההרכב נשאר כמעט אותו הרכב שהיה בארץ, רק הפעם עם Billy Hart בתופים ועם Kirk Lightsey בפסנתר במקום George Cables שמצבו הבריאותי לא מאפשר לו יותר להופיע.

EDDIE HENDERSON - trumpet
DAVID WEISS - trumpet
CRAIG HANDY - saxophone, flute
BILLY HARPER - saxophone
KIRK LIGHTSEY - piano
CECIL McBEE - bass
BILLY HART - drums














יום חמישי, 6 בנובמבר 2008

The Triumph Of Charlie Parker

סרטו התיעודי של Gary Giddins על Charlie Parker. מרתק.




יום חמישי, 30 באוקטובר 2008

Who's afraid of David S. Ware?


הפוסט הבא אינו מיועד לבעלי לב חלש. גם לא למי שלא מוכן להשקיע מאמץ בכדי לתת לאוזן להתרגל ולהכיר משהו חדש, מורכב וקצת אחר. אני מדבר על נגן הסקסופון טנור המצויין David S. Ware ועל הרביעייה שלו.
מי ש"נופל" בלי הכנה על הקלטה מקרית של David S. Ware עשוי לפתח טראומה ורעידות בכל הגוף כששמו של Ware מוזכר, אבל אני מאמין שעם כמה המלצות נכונות ונקודות פתיחה ידידותיות ניתן יהיה להפיג את החששות ולהביא את המוסיקה של Ware גם לאנשים שזו אינה כוס התה שלהם.
אני מודה, לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להתחבר למוסיקה של David S. Ware. אינני מעריץ עיוור שלו והרבה מההקלטות שעשה לא מדברות אליי, אבל בכל זאת יש מספר אלבומים שלו שככל שאני שומע אותם יותר – כך אני מגלה בהם יותר ובזכותם אני ממשיך לנסות ולשמוע גם את האלבומים שעדיין קשים לי.
לפני שניגש למוסיקה, מעט רקע: David S. Ware נולד בשנת 1949 והחל לנגן בגיל צעיר, בהתחלה על סקסופון אלט, אח"כ על בריטון ורק מאוחר יותר עבר לנגן בטנור והחליט להתמקד בו. הושפע רבות מ Sonny Rollins מ Coltrane ומ Albert Ayler אבל הצליח די מהר ליצור לעצמו סגנון מאד אישי וייחודי. השליטה שלו בכלי פנומנלית, הצליל מופלא והמוסיקה שלו מאד רוחנית (במובן spiritual).
הוא היה חלק מסצינת הלופטים בניו-יורק של שנות השבעים, לצד מוסיקאים כ David Murray, Sam Rivers, Arthur Blythe, Don Pullen ועוד. את פרסומו הראשון קיבל כשניגן בהרכב של הפסנתרן האוואנטגארדי Cecil Taylor עמו עבד מספר שנים. הוא גם היה חבר בהרכב של החצוצרן Ahmed Abullah בשם The Solomonic Quintet ואף מנגן באלבום (המעולה !!) שהוציא ההרכב הזה בשנת 1987. למעשה העניין המחודש שלי ב David S. Ware התעורר מחדש לאחרונה לאחר ששמעתי אותו מנגן באלבום הזה.
את הרביעייה שלו הקים Ware בשנת 1989 (עד אז, עבד Ware, שסירב להתפשר על המוסיקה שלו וסירב לנגן כ sideman בהרכבים של אחרים, כנהג מונית במשך 14 שנה). ברביעייה חברים, מלבד Ware עצמו, גם הפסנתרן Mathew Shipp והבאסיסט William Parker, שניהם מוסיקאים מדהימים (ומי שראה את William Parker מפרק את הסינמטק יודע שאני לא מגזים אפילו קצת), מנהיגים הרכבים משלהם ונחשבים פיגורות בעלי שם עולמי בזירת הג'אז החופשי. למעשה המתופפים הם היחידים שהתחלפו לאורך השנים, ומשנת 1999 מאייש את כסא המתופף Guillermo E. Brown.
למרות הפורמט של הנגינה שהוא לעיתים חופשי מאד, כנראה שהשמירה על הרכב קבוע מאפשרת למוסיקאים לייצר תקשורת שכולה נמצאת במוסיקה, מכיוון שהם מצליחים להבין מה כל אחד מהם רוצה בכל רגע ומצליחים ללכת איתו יד ביד בדרך חד פעמית ולא נודעת בלי להחליף מילה.
המוסיקה של הרביעייה מבוססת בעיקר על קטעים שכתב Ware ועל Standards שמקבלים טיפול מקיף, מפורקים (או יותר נכון מנופצים לרסיסים) ונבנים מחדש באלתור מלא. התוצאה היא לעיתים קשה לעיכול, מפוזרת ולא ברורה ולעיתים עמוקה, לירית ויפהפיה, מאד מעניינת ואנרגטית ותמיד עם תחושה חזקה של ספיריטואליות.
האלבום Flight Of I שיצא בשנת 1991 היה האלבום הראשון שהקליט Ware בלייבל היפני DIW (והאחרון עם המתופף המקורי של הרביעייה Marc Edwards) הסאונד הוא DIW טיפוסי (מי שמכיר הקלטות בלייבל הזה יודע בדיוק במה מדובר). זה אלבום מקסים, לירי ועמוק שנחשב אחד מהאלבומים הטובים ביותר שיצר Ware. הוא כולל גם ביצועים לסטנדרטים There Will Never Be Another You ו Yesterdays. המלצת הבית.
Surrendered הוקלט בשנת 1999 עבור הלייבל Columbia. זהו אלבומו השני והאחרון של Ware בלייבל הזה (אמנם Columbia אינו הלייבל הטבעי למוסיקה של Ware אך הוא הוחתם בתקופה ש Branford Marsalis היה המנהל האומנותי של הג'אז בלייבל, כשהמוסיקה היתה חשובה לא פחות מהביזנס) והוא למיטב ידיעתי הנגיש ביותר מאלבומיו של Ware. האלבום כולל, בין היתר, ביצוע משגע ל Sweet Georgia Bright של Charles Lloyd. האלבום הזה הוא הכי straight ahead שאפשר לקבל מ David S. Ware. בקיצור זה לא ממש אלבום שמייצג את הרוב אבל בהחלט מעניין ושווה שמיעה. אידיאלי כנקודת פתיחה.
מכאן ברשותכם, נעבור לשני אלבומים מעט יותר מאתגרים
Freedom Suite (יצא בלייבל AUM בשנת 2002) הוא עיבוד ליצירה המפורסמת שהקליט Sonny Rollins בשלישייה עם Oscar Petifford בבאס ו Max Roach בתופים בשנת 1958. הגרסה של רביעיית Ware ארוכה בהרבה מהמקור ונוצרה במיוחד להופעה בפסטיבל ג'אז בסן פרנסיסקו. הסוויטה המקורית היא יצירת מחאה מרשימה וגרסתה החדשה בביצוע רביעיית David S. Ware אינה מביישת את היצירה המקורית ומצליחה להתעלות לרמתה. בעיניי מדובר באבלום נגיש למדי, והיכרות עם המקור של Rollins, למרות שאיננה חובה, רק מעמיקה את החוויה.
Renunciation הוקלט בהופעה חיה בשנת 2006 ויצא בלייבל AUM שנה לאחר מכן. חלקו נגיש יותר וחלקו נגיש פחות אבל האנרגיה שמתפתחת שם, בתוך המוסיקה ובין המוסיקאים היא עצומה והביטוי האישי מרשים ביותר.
ומה טוב יותר מלסיים במילותיו של David S. Ware עצמו, מתוך ראיון שנתן ל Fred Jung עבור ה JazzWeekly:
Our music is not so strange and so other worldly that nobody can hear it and nobody can enjoy it. I don't believe that. I believe that it is just a matter of letting people be exposed to it. That is all.

יום רביעי, 29 באוקטובר 2008

Lots Of Jazz Interviews at JazzWeekly

למי שלא מכיר עדיין את האתר הנפלא הזה – JazzWeekly מציע שפע של ראיונות (או יותר נכון: שיחות) עם מוסיקאי ג'אז וגם ביקורות אלבומים. הכיוון של האלבומים הנסקרים הוא מודרני ו Avant Garde בעיקר, אבל הראיונות שמופיעים שם (ע"י Fred Jung) מאד לא רשמיים כוללים גם הרבה מוסיקאים מצויינים וידועים שאינם Avant Garde. מרתק.

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin