דפים

יום שישי, 30 באוגוסט 2019

אילת 2019 - יום שני

את יומו השני של הפסטיבל פתחה תחרות הסקסופון על שם Michael Brecker. זו השנה הראשונה שבה התחרות מתקיימת ולשלב חצי הגמר הוזמנו שמונה סקסופוניסטים שניגנו בפני השופטים ביום שני בצהריים. שלושה מהם, Alex Hahn (אלט), Alex Weitz (טנור) ו Artem Badenko (טנור), עלו לשלב הגמר והופיעו בערב באולם הגדול.

כל אחד מהם ניגן שלושה קטעים ובסך הכל הציגו שלושת המתמודדים רמה גבוהה. את הסקסופוניסטים ליווה הרכב ישראלי עם יונתן ריקליס בפסנתר, ברק מורי בבאס ואביתר סליבניק בתופים, שעשו עבודה מצוינת וגרמו למתמודדים להישמע במיטבם. הזוכה במקום הראשון בתחרות היה Alex Hahn מלוס אנג'לס, במקום השני Alex Weitz ובמקום השלישי Artem Badenko.

בזמן שבין סיום נגינת המתמודדים ועד לפרסום החלטת השופטים הוקרן קטע מהופעת ה Brecker Brothers מהפסטיבל (ובאופן תמוה נבחר הקטע היחיד כנראה שבו Brecker אינו לוקח סולו....). קטע הוידאו הזה, כמו יתר קטעי הוידאו מפסטיבלי העבר שהוקרנו במהלך כל הפסטיבל, הוקדש למפיק בנצי שירה ז"ל שהלך לעולמו השנה. בנצי שירה היה ממקימי הפסטיבל והיווה דמות קבועה בפסטיבל כשבמשך שנים רבות דאג לתעד את מופעי הפסטיבל שאחר כך שודרו במשך השנה בערוצי הטלוויזיה.


חווה אלברשטיין. צילום: פטר ויט
ההופעה הבאה שתכננתי לראות באותו ערב היתה הטריו של אלי דג'יברי, אבל מכיוון שנותר זמן עד לתחילתה החלטתי ללכת לשמוע חלק מההופעה של חווה אלברשטיין ושלומי שבן. כאמור, ההופעה הזו לא היתה חלק מהאג'נדה המקורית שלי, אבל מרגע שנכנסתי אליה היה לי קשה מאד להתנתק. חווה אלברשטיין עדיין שרה נהדר. אמנם הקול כבר לא קול הפעמונים שהיה פעם אבל ההגשה, האינטליגנציה והרגש עדיין שם והמופע היה מקסים ומרגש, השירים היו מאד מגוונים (מהלהיטים המתחייבים, דרך שירים ביידיש ועד ל"שקיעתה של הזריחה" של פורטיס). אהבתי מאד את הנגינה והעיבודים של שלומי שבן, שהותאמו היטב לשירים, העצימו את הדרמה כשצריך ויורדו למינימליסטיות כשנדרש, מבלי לנסות  להאפיל על פשטות השירה וההגשה או לגנוב את ההצגה. אמנם לא ג'אז, אבל בהחלט הופעה טובה ומרגשת ששמחתי שהצלחתי לתפוס.


חווה שלומי. צילום: פטר ויט

ההופעה הבאה, כנראה ההופעה המרכזית של הפסטיבל, היתה הטריו של אלי דג'יברי עם Ron Carter ו Al Foster. הציפיות, מטבע הדברים היו גבוהות מאד. הרכב של טריו סקסופון/בס/תופים הוא לא שגרתי ונדרשים נגנים מעולים, בעלי תקשורת והקשבה הדדית טובים מאד כדי להוציא ממנו את המיטב. אני חושב שהיחיד שהקליט טריו סקסופון עם Carter ו Foster (שניהם "אגדות" ג'אז במלוא מובן המילה) היה Joe Henderson – וההקלטה הזו, של הופעה חיה ב Village Vanguard משנת 1985, יצאה באלבום כפול בלייבל Blue Note תחת השם המחייב “State of the tenor”. (אם לא שמעתם את האלבום הזה לאחרונה – רוצו לשמוע).



אלי דג'יברי. צילום: פטר ויט

אל פוסטר. צילום: פטר ויט

דג'יברי, אפוא, הכניס את עצמו לנעליים גדולות, אבל למרבה השמחה הן לא היו גדולות מדי עבורו. אי אפשר היה להתעלם מהפמיליאריות הרבה ששררה בינו לבין Foster (עמו ניגן כמה שנים באופן קבוע) ו Ron Carter (שהיה אחד מהמדריכים שלו ב Monk Institute), שבאה לידי ביטוי בנגינה הבטוחה והחופשית של דג'יברי, שעל אף ההתרגשות הניכרת שלו מגודל המעמד וכתפו השמאלית הפצועה, באמת היה "ברגע" והזכיר לכולנו איזה מוזיקאי מצויין הוא. הטריו הוציא ממנו את המיטב וקשה היה שלא להבחין בהשפעתם של Joe Henderson ושל Sonny Rollins על הנגינה שלו. 

הטריו התמקד בסטנדרטים (Someday My Prince Will Come, All The Things You Are, Body And Soul) ובקטעים מקוריים של Ron Carter (81 ו Third Plane הנפלא) וניכר היה שחברי ההרכב נהנים מכל רגע, במיוחד אלי דג'יברי - שלא הפסיק להתמוגג, לעודד ולהדליק את שני שותפיו לנגינה.

אל פוסטר. צילום: פטר ויט

קטע הסולו של Ron Carter שניגן את You Are The Sunshine Of My Life ושילב בו את הפרלוד מתוך הסוויטה מס' 1 לצ'לו בסול מז'ור של באך היה נפלא. וחוץ מזה, היה כיף לשמוע את צליל הבאס הכל כך מוכר ומיוחד של Ron Carter ממלא את האולם. 

רון קרטר. צילום: פטר ויט

דג'יברי סיפר ש Ron Carter, מלבד היותו נגן מצויין, הוא גם מתלבש מצטיין והוא זה שהעניק לדג'יברי את העניבה הראשונה שלו, אותה ענב גם בהופעה הזו. בסוף ההופעה הפתיע Carter את דג'יברי כשהעניק לו את מטפחת הכיס שלו, כעשרים שנה אחרי אותה העניבה.

ככה נראים כשנהנים. צילום: פטר ויט

למי שפספס - הנה הקלטה של ההופעה שנעשתה על ידי כאן 88.

אחרי ההופעה הזו הייתי צריך הפסקה להירגע מעט לפני שהלכתי לשמוע את הטריביוט לחצוצרן Roy Hargrove שהלך לעולמו השנה. Roy Hargrove היה איש נדיר. מעבר להיותו חצוצרן על, עם המון נשמה ושליטה טכנית מופלאה בחצוצרה ובכל סגנונות המוזיקה מביבופ ועד היפהופ, הוא היה אוהב מוזיקה טוטאלי הנאמן למסורת הג'אז, לאורה גדל והתחנך וגם ודאג להמשיך אותה עבור הדור הצעיר. כמוזיקאי צעיר Roy Hargrove נהג ללכת לכל במה אפשרית, להתרועע ולשבת עם הנגנים המבוגרים יותר שלפעמים היו נותנים לו גם לעלות ולנגן איתם (מה שנקרא to sit in). זו מסורת ידועה ומאד חשובה בג'אז שכמעט כל מוזיקאי בשנותיו המעצבות נהנה ממנה. המסורת הזו היא בעצם בית הספר האמיתי לג'אז וחלק מתהליך ההכשרה המתחייב לכל מוזיקאי ג'אז.


אלון בנימיני,אלון  ניר ואלכסנדר לוין. צילום: יוסי צבקר


מרקיז היל ותום אורן. צילום: יוסי צבקר


עם השנים כשרוי הארגרוב הלך והתפרסם וההופעות שלו כבר היו פחות במועדונים קטנים ויותר בפסטיבלים וקונצרטים באולמות גדולים - היו לו פחות ופחות הזדמנויות להיפגש ולנגן עם מוזיקאי ג'אז אחרים, אבל הוא מעולם לא ויתר על האהבה שלו למוזיקה וגם כשהיה מסיים להופיע בפסטיבל או בקונצרט בפני אולם מלא, היה מחפש ג'אם סשן או מועדון מקומי לנגן בו בשעת הקטנות של הלילה ולהיפגש עם נגנים אחרים. לא פעם היה אפשר לראות אותו ב 2 בלילה מגיח מפאתי המועדון ומצטרף להרכב, בצניעות ומתוך אהבה גדולה למוזיקה ולמסורת הזו.


צילום: יוסי צבקר

הטריביוט שהעלו לכבודו בפסטיבל הפגיש בין החצוצרן Marquis Hill שהעיד על עצמו ששמע כנער צעיר את Roy Hargrove בהופעות ומאד הושפע ממנו ובין חבורה של מוזיקאים ישראליים מעולים שחיים ופועלים כיום בניו יורק: אלכסנדר לוין בטנור, תום אורן בפסנתר, אלון ניר בבאס ואלון בנימיני בתופים. 


חמישיית הטריביוט לרוי הארגרוב. צילום: יוסי צבקר

החבורה הזו הביאה עמה לבמה פיצוץ של אנרגיה צעירה ורעננה שאין לי ספק שרוי הארגרוב היה גאה בה מאד. הם ניגנו קטעים המזוהים עם Hargrove והביאו לאילת את הסאונד העדכני והאנרגטי של הג'אז הניו יורקי. אם הייתי צריך לציין מישהו במיוחד אני חושב שהיו אלה צמד האלונים: אלון ניר הבאסיסט ואלון בנימיני המתופף שתרומתם לצליל הסמיך והמהודק של ההרכב היתה קריטית ומאד מורגשת.

* התמונות הנהדרות שלאורך הפוסט הגיעו היישר ממצלמותיהם של פטר ויט ויוסי צבקר המוכשרים והמקסימים ועל כך תודתי הרבה.


יום שני, 26 באוגוסט 2019

אילת 2019 - יום ראשון

שלום חברים, אחרי שנתיים שלא הייתי כאן, אני חייב להודות שהתגעגעתי לפסטיבל הג'אז באילת. אפילו החום שהיה כמעט בלתי נסבל עבורי ניסה להסביר פנים והתמתן מעט, בעיקר בזכות הבריזה מהים.

אל הופעת הפתיחה של אבישי כהן (באס) הגעתי מעט באיחור אבל הספקתי לראות שלא הרבה השתנה. אבישי הוא עדיין הבאסיסט המעולה שהכרנו, והטריו שלו, עם אלצ'ין צ'ירינוב ונעם דוד בתופים, עושה את העבודה. חוש הומור אף פעם לא היה הצד החזק שלו, וגם זה לא השתנה. אבי ליבוביץ' ושם טוב לוי שהתארחו וגם ניגנו כל אחד דואט עם כהן (הדואטים הללו היו פסגת ההופעה לטעמי) הוסיפו גיוון ועניין ובאופן כללי ההופעה היתה טובה למעט הסאונד האגרסיבי מדי לטעמי ב Port Arena.


הטריו של אבישי כהן והאורחים: אבי לייבוביץ' ושם טוב לוי.
צילום: פטר ויט

אבי לייבוביץ' ואבישי כהן. צילום: פטר ויט

משם המשכתי לשמוע את הטריו של Ari Hoenig עם אור ברקת וניתאי הרשקוביץ'. במילה אחת:

וואו.

איזה טריו. לא חושב שאי פעם שמעתי בלייב טריו כל כך מהודק (אולי הטריו של Michel Camilo בימיו הטובים, אבל זה כל כך שונה). ארי, ניתאי ואור יושבים כל כך טוב ונינוח ביחד ואז ארי פותח מנועים והרכבת המוזיקלית הזו יוצאת למסע מטורף, מפתיע, דינמי בצורה יוצאת דופן, שובר ציפיות בכל שניה, כזה שמשאיר אותך על קצה הכסא כל ההופעה. רק מי שמנגנים ומופיעים ביחד הרבה זמן יכולים להישמע ככה.
אלי דג'יברי, שהציג את הוניג בתחילת ההופעה, כ Master of Rhythm, לא יכול היה לספק הגדרה קולעת יותר למה ששמענו. עם סט די מינימליסטי, מגע עדין ודינמיקה מופלאה הוניג שייט במרחב המוזיקלי כמו במטריקס. היפוכים, הזזות, הכפלות, האטות והאצות – כולם מונחים טכניים שלא עושים צדק עם המוזיקה שהוא מוציא מהתופים. לא היה רגע דל בהופעה הזו ואי אפשר היה שלא להעריך את כמות העבודה, הזמן והאינטליגנציה שהושקעו בלהביא שלושה מוזיקאים לרמה כזו של תיאום.


טריו מושלם: ארי, אור וניתאי. צילום: פטר ויט


ניתאי הרשקוביץ' ואור ברקת היו שותפים מושלמים לחוויה הזו. ניתאי, פסנתרן סופר אינטליגנטי ורגיש, שבשנים האחרונות צריך לטוס עד לניו יורק בשביל לשמוע אותו מנגן, נתן הופעה מדהימה שבה שום דבר לא היה צפוי ויחד עם זאת הכל היה נטוע מאד בתוך מסורת הג'אז. הוא מפתח כמה רעיונות מוזיקליים ממש מאפס, נותן לכל אחד לגדול מעט ואז מניח אותו בצד ועובר לחקור משהו אחר, לשחק איתו לכמה רגעים ושוב נותן לדמיון שלו לקחת אותו למקום ולרעיון אחר. ואז הוא חוזר לאחד הרעיונות הקודמים, מרחיב אותו או מחבר אותו לרעיון אחר, אבל העניין הוא שכל האלתור והחופש היצירתי הזה מתקיים בתוך מסגרת ריתמית שמשתנה ללא הרף והכל קורה במין טבעיות בלתי הגיונית כזו שנשמעת כל כך טוב, לעזאזל, כי בזמן שארי וניתאי שוברים כל ציפייה מוזיקלית, היה זה אור ברקת שניגן בקור רוח ובחצי חיוך את הבסיס האיתן, המוצק והברור אליו יחזרו ועל גביו הם ניגנו.


ניתאי הרשקוביץ',. צילום: פטר ויט


אם לא הבנתם – זו היתה, לדעתי, ההופעה הטובה ביותר של הערב, ואני מקווה שהפסטיבל יזמן לי עוד רגעים כאלה בימים הבאים.

עד אז אתם מוזמנים לשמוע את האלבום שלהם שיצא לא מזמן.


לשמיעת האלבום בספוטיפיי - לחץ על התמונה

משם המשכתי לשמוע את Marquis Hill וה Blacktet שלו. בניגוד לחזותו החיצונית, Hill הוא מוזיקאי עדין ורגיש וחצוצרן מצוין. בימים האחרונים הוא שהה באילת, לימד והדריך מוזיקאים צעירים בסדנת הג'אז של הפסטיבל והחוויה הזו כנראה היתה מאד משמעותית עבורו כי הוא ציין אותה מספר פעמים וזכה לתשואות רמות מצד הסטודנטים הצעירים שמילאו את אולם ה Red Note. הם ניגנו חומר מקורי ולמרות שהמוזיקאים היו טובים (אהבתי את Logan Richardson באלט ואת Joel Ross שניגן ויבראפון ופסנתר, והיו לו לא מעט רגעים מעניינים) והחומר ממש אחלה - אני לא יכול לומר שההופעה השאירה בי איזשהו חותם. נהניתי לשמוע (ונשארתי עד הסוף).


Marquis Hill ו Logan Richardson. צילום: פטר ויט

Marquis Hill. צילום: פטר ויט


ההופעה הבאה היתה פרוייקט "לא סטנדרטים" של תומר בר וחברים מוכשרים (ניצן בר, אלכסנדר לוין, יוראי אורון, עופרי נחמיה, יוליה קליין, נועה איילי, נועם חיימוביץ' וניצן קנטי) במסגרתו לוקחים שירים ישראליים (ממש לא סטנדרטים) ומעניקים להם טיפול מקיף. כבר כמה שנים שהם עושים את זה והפעם הם משיקים אלבום:

לשמיעת האלבום בספוטיפיי - לחץ על התמונה
אני לא בטוח שהקהל שבא להופעה ידע מה בדיוק צפוי לו, בייחוד מאחר ששמעתי לא מעט אנשים שסיפרו שהם הולכים להופעה של גרוניך ורכטר... אבל מי שבא עם אוזניים ולב פתוחים – לא התאכזב. התארחו שם אלון אולארצ'יק, שלמה גרוניך, רונה קינן, שלומי שבן ויוני רכטר שנראו כנהנים מאד להתמודד עם האתגר המורכב שתומר בר יצר מהשירים שלהם.


תומר בר. צילום: פטר ויט

אלכסנדר לוין. צילום: פטר ויט

שלמה גרוניך. צילום: פטר ויט



יוראי אורון וניצן בר. צילום: פטר ויט


לפני סיום:

* תודה ענקית לפטר ויט. שבזמן שאני ישבתי והקשבתי למוזיקה, לא הפסיק להתרוצץ ולחפש זוויות צילום, ובאדיבותו כל התמונות בפוסט הזה.

* בלילה הראשון של הפסטיבל לא נרשמה צפיפות חריגה מה שאפשר התנהלות נוחה בין האולמות ומול דוכני המזון.

* יוזמה חדשה ומבורכת מציעה שימוש לאורך כל הערב בכוסות רב פעמיות במקום כוסות הפלסטיק החד פעמיות (ניתן לקבל כוסות רב פעמיות כנגד פיקדון בכניסות לפסטיבל). גם שומרים על הסביבה וגם מקבלים הנחה במילוי חוזר J

* ואחרון וממש לא חביב – כרטיסי הכניסה מחייבים סריקה בכניסה להופעה וביציאה ממנה. מי שעזב הופעה לפני שנסתיימה וללא שכרטיסו נסרק ביציאה חווה עיכובים ארוכים ומעצבנים בכניסה להופעה האחרת (שהחלה בזמן שההופעה הראשונה עדיין נמשכה). אני מבין שזה ניסיון להתמודד עם תופעת העברת הכרטיסים בין אנשים, אבל היישום בשטח עדיין לא בשל.  

יום שני, 12 באוגוסט 2019

פסטיבל ג'אז בים האדום: 25-27 באוגוסט, 2019

 לאתר הפסטיבל
לאתר הפסטיבל
בסוף החודש (25-27 באוגוסט) יתקיים בפעם ה-33 פסטיבל ג'אז בים האדום באילת. אלי דג'יברי, המופקד על ניהולו האמנותי של הפסטיבל בשנים האחרונות, יצר תכנית מוזיקלית מגוונת ומעניינת עם שמות גדולים ואמנים מוכרים מהארץ ומחו"ל לצד אמנים פחות מפורסמים, אך לא פחות טובים.

הפסטיבל מתקיים בשני מתחמי הופעות, וההופעות מתחלקות לסירוגין ביניהם:
Port Arena – אולם ההופעות המרכזי, עם מקומות מסומנים.
Red Note – האולם הקטן יותר, בו המקומות אינם מסומנים.

כמו שאתם בטח יודעים, בהופעה חיה תמיד יש הפתעות ובהופעת ג'אז – על אחת כמה וכמה. כבר הייתי בהופעות רבות ש"על הנייר" נראו מבטיחות אך התגלו כמשמימות ומנגד, הייתי גם בהופעות מופלאות כשבאתי עם ציפיות נמוכות ויצאתי מחויך מאושר.

בדיוק מסיבה זו אני שמח על שינוי המדיניות של הפסטיבל שחזר בו ממכירת כרטיסים בודדים להופעות למתכונת של מכירת כרטיס כניסה יומי/תלת יומי, מה שמאפשר ומעודד "נטילת סיכונים" מצד הקהל והגעה להופעות שאינן בהכרח באיזור הנוחות או בתחום העניין הטבעי של הקהל.

אז מה בתכנית השנה ? הפסטיבל, כמסורתו במשך למעלה משלושים שנות קיומו, אינו מתרכז רק בג'אז והוא כולל סגנונות רבים. אני, מטבע הדברים, אתמקד בהופעות הג'אז.

נפתח, כמו תמיד, באורחים מחו"ל (למרות שגם ההרכבים הישראליים מכילים לא מעט ישראלים שגרים ויוצרים בחו"ל).

החצוצרן Marquis Hill יופיע עם הרכב בשם ה Blacktet והם עושים שילוב של ג'אז קלאסי עם מודרני, עם היפ-הופ, ניו-סול ושיקאגו-האוס. הרבה מילים מפוצצות אבל הנה הופעה מעולה שלהם בבימהאוס באמסטרדם מלפני שלושה חודשים שתעשה לכם סדר ותראה לכם בדיוק על מה מדובר:




לארץ, אגב, יגיע ה Balcktet בהרכב אחר מאשר בוידאו: Joel Ross בויבראפון ופסנתר, Logan Richardson בסקסופון, Jeremiah Hunt בבאס, ו Joe Dyson בתופים.

בנוסף ישתתף Marquis Hill בהופעת מחווה לחצוצרן הנפלא Roy Hargrove שנפטר בנובמבר בשנה שעברה לאחר מחלה ממושכת והוא רק בן 49. לצדו של Hill ינגנו ארבעה מוסיקאים ישראליים צעירים החיים ופועלים היום בניו יורק: אלכנסדר לוין בסקסופון, תום אורן בפסנתר, אלון ניר בבאס ואלון בנימיני בתופים.

הסקסופוניסט Kenny Garrett שתמיד תענוג לשמוע אותו, יגיע בהרכב של חמישיה עם Vernell Brown בפסנתר, Corcoran Holt בבאס, Samuel Laviso בתופים ו Rudy Bird בכלי הקשה.

הנה ההרכב של Kenny Garrett שיופיע כאן, בהופעה בבלו-נוט במילאנו באפריל השנה:



האורח הבא הוא הזדמנות שאסור לפספס – Enrico Rava, החצוצרן האיטלקי החשוב והנפלא חוגג 80, ויגיע עם הרכב שכולו מוסיקאים איטלקים: Giovanni Guidi בפסנתר, Francesco Diodati בגיטרה חשמלית, Franseco Bearzatti בטנור, Gabriele Evangelista בבאס, ו Enrico Morello בתופים. מי שמכיר את ראווה יודע שחוץ מזה שהוא מוזיקאי מרתק, הוא יודע לבחור מעולה את המלווים שלו מקרב המוזיקאים הצעירים האיטלקים.

הנה ההרכב הזה בהופעה השנה:





הסקסופוניסט Donny McCaslin יופיע עם ההרכב שלו עם Jason Lindner בקלידים, Tim Lefebvre בבאס, Zach Danziger בתופים. זה שלושת רבעי מההרכב (למעט המתופף) שהשתתף באלבומו האחרון של David Bowie.

הטריו של המתופף הניו יורקי Ari Heonig  יופיע עם הפסנתרן ניתאי הרשקוביץ' ועם הבאסיסט אור ברקת.
וכאן הם בהופעה בארץ מלפני שנתיים:




אחרי שבשנה שעברה הביא אלינו את Herbie Hancock, השנה אלי דג'יברי ינגן בפאוור טריו עם שני בוגרים נוספים של ההרכב של Miles Davis: הבאסיסט  Ron Carter והמתופף Al Foster. לא נראה לי שצריך להגיד הרבה מעבר לזה.

הגיטריסט הצרפתי Richard Manetti יעלה מחווה לגיטריסט הצועני Django Reindhardt, עם Frederic d’Oelsnitz בפסנתר ופסנתר חשמלי, Jean Marc Jafet בבאס ו Yoann Serra בתופים. הנה הופעה שלהם מלפני שנתיים:





בואו נעבור לישראליים -

הטריו של הבאסיסט אבישי כהן, יפתח את הפסטיבל בחגיגת השקה לאלבומו החדש Arvoles, עם הפסנתרן האזרבייג'ני אלצ'ין שירינוב והמתופף נעם דוד. בהופעה יתארחו גם הטרומבוניסט אבי ליבוביץ' ושם טוב לוי בחליל (במקום Bjorn Samuelsson ו Anders Hagberg שמנגנים בכלים אלו באלבום).




פרוייקט 'לא סטנדרטים', מבית הצוללת הצהובה, פועל כבר למעלה מעשור ואחראי על כמה משידוכי הג'אז המקוריים במוזיקה הישראלית. הפרוייקט כבר התארח בפסטיבל הג'אז באילת, אבל הפעם, לראשונה בתולדות הפרויקט, יוצא אלבום אוסף חדש המציג ביצועים ממיטב שיתופי הפעולה עם מוזיקאים מהארץ ובינלאומיים בשנים האחרונות. לרגל יציאת האלבום יעלה מופע מיוחד וחגיגי עם הרכב עשיר בהובלתו של תומר בר וחבורה נכבדת של אורחים: אלון אולארצ'יק, שלמה גרוניך, יוני רכטר, שלומי שבן ולראשונה גם רונה קינן.  לצדו של תומר בר (קלידים, פסנתר והפקה מוזיקלית) ינגנו גם אלכסנדר לוין בסקסופון, יוראי אורון בבאס, עופרי נחמיה בתופים, יוליה קליין וניצן קנטי בכינור, נועה איילי בצ'לו, נועם חיימוביץ' בויולה.

אחת ההופעות המסקרנות היא מפגש פסגה בין ארבעה פסנתרנים, מהמובילים בג'אז הישראלי – יונתן אבישי, עומרי מור, עומר קליין ותום אורן. כל אחד מהם הוא מוסיקאי מרתק בזכות עצמו, אך מעניין יהיה לשמוע מה יניב השילוב ביניהם. הערב יחולק לשלושה חלקים ובאמצעות שני פסנתרים ינגנו הארבעה סולו, דואטים ולבסוף – כולם ביחד.

החצוצרן דני רוזנפלד מנהיג בשנים האחרונות שמינייה (!) שמחייה את הביבופ של שנות הארבעים. נדיר היום לשמוע הופעה שלמה שמבוססת על החומרים המעולים האלה, ועוד יותר נדיר לשמוע את זה בהרכב של שמינייה ועוד עם נגנים כל כך טובים: דני רוזנפלד בחצוצרה, עופר שפירא באלט, קובי סלומון בטנור, אלון פרבר בבריטון, יונתן וולצ'וק בטרומבון, יונתן ריקליס בפסנתר, רם ארז בבאס ויונתן רוזן בתופים.
הנה וידאו שלהם שצילם יוסי צבקר בהופעה בית העמודים:


יש כמובן הופעות נוספות שאינן ג'אז כמו: שלומי שבן וחווה אלברשטיין, הזמרת Buika, זמר הפלמנקו Diego El Cigala, Amadou and Mariam ממאלי ועוד.

בנוסף תתקיים השנה, לראשונה, תחרות הסקסופון על שם Michael Brecker. בשלב הראשון יופיעו שמונת המועמדים שנבחרו מתוך מאות סקסופוניסטים שהגישו מועמדות. ובשלב הגמר יופיעו שלושת הפיינליסטים.
כמו כן יקיים הפסטיבל את הג'אם סשן הלילי המסורתי, כתות אמן ואת "תכנית הצעירים" (שבוע של סדנאות עם מיטב אמני הפסטיבל שיערך לפני הפסטיבל עצמו).

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin