פסטיבל ג'אז בים האדום: 25-27 באוגוסט, 2019

לאתר הפסטיבל

בסוף החודש (25-27 באוגוסט) יתקיים בפעם ה-33 פסטיבל ג'אז בים האדום באילת. אלי דג'יברי, המופקד על ניהולו האמנותי של הפסטיבל בשנים האחרונות, יצר תכנית מוזיקלית מגוונת ומעניינת עם שמות גדולים ואמנים מוכרים מהארץ ומחו"ל לצד אמנים פחות מפורסמים, אך לא פחות טובים.

הפסטיבל מתקיים בשני מתחמי הופעות, וההופעות מתחלקות לסירוגין ביניהם:

Port Arena – אולם ההופעות המרכזי, עם מקומות מסומנים.

Red Note – האולם הקטן יותר, בו המקומות אינם מסומנים.

כמו שאתם בטח יודעים, בהופעה חיה תמיד יש הפתעות ובהופעת ג'אז – על אחת כמה וכמה. כבר הייתי בהופעות רבות ש"על הנייר" נראו מבטיחות אך התגלו כמשמימות ומנגד, הייתי גם בהופעות מופלאות כשבאתי עם ציפיות נמוכות ויצאתי מחויך מאושר.

בדיוק מסיבה זו אני שמח על שינוי המדיניות של הפסטיבל שחזר בו ממכירת כרטיסים בודדים להופעות למתכונת של מכירת כרטיס כניסה יומי/תלת יומי, מה שמאפשר ומעודד "נטילת סיכונים" מצד הקהל והגעה להופעות שאינן בהכרח באיזור הנוחות או בתחום העניין הטבעי של הקהל.

אז מה בתכנית השנה ? הפסטיבל, כמסורתו במשך למעלה משלושים שנות קיומו, אינו מתרכז רק בג'אז והוא כולל סגנונות רבים. אני, מטבע הדברים, אתמקד בהופעות הג'אז.

נפתח, כמו תמיד, באורחים מחו"ל (למרות שגם ההרכבים הישראליים מכילים לא מעט ישראלים שגרים ויוצרים בחו"ל).

החצוצרן Marquis Hill יופיע עם הרכב בשם ה Blacktet והם עושים שילוב של ג'אז קלאסי עם מודרני, עם היפ-הופ, ניו-סול ושיקאגו-האוס. הרבה מילים מפוצצות אבל הנה הופעה מעולה שלהם בבימהאוס באמסטרדם מלפני שלושה חודשים שתעשה לכם סדר ותראה לכם בדיוק על מה מדובר:

Bimhuis TV | Marquis Hill Blacktet

לארץ, אגב, יגיע ה Balcktet בהרכב אחר מאשר בוידאו: Joel Ross בויבראפון ופסנתר, Logan Richardson בסקסופון, Jeremiah Hunt בבאס, ו Joe Dyson בתופים.

בנוסף ישתתף Marquis Hill בהופעת מחווה לחצוצרן הנפלא Roy Hargrove שנפטר בנובמבר בשנה שעברה לאחר מחלה ממושכת והוא רק בן 49. לצדו של Hill ינגנו ארבעה מוסיקאים ישראליים צעירים החיים ופועלים היום בניו יורק: אלכנסדר לוין בסקסופון, תום אורן בפסנתר, אלון ניר בבאס ואלון בנימיני בתופים.

הסקסופוניסט Kenny Garrett שתמיד תענוג לשמוע אותו, יגיע בהרכב של חמישיה עם Vernell Brown בפסנתר, Corcoran Holt בבאס, Samuel Laviso בתופים ו Rudy Bird בכלי הקשה.

הנה ההרכב של Kenny Garrett שיופיע כאן, בהופעה בבלו-נוט במילאנו באפריל השנה:

האורח הבא הוא הזדמנות שאסור לפספס – Enrico Rava, החצוצרן האיטלקי החשוב והנפלא חוגג 80, ויגיע עם הרכב שכולו מוסיקאים איטלקים: Giovanni Guidi בפסנתר, Francesco Diodati בגיטרה חשמלית, Franseco Bearzatti בטנור, Gabriele Evangelista בבאס, ו Enrico Morello בתופים. מי שמכיר את ראווה יודע שחוץ מזה שהוא מוזיקאי מרתק, הוא יודע לבחור מעולה את המלווים שלו מקרב המוזיקאים הצעירים האיטלקים.

הנה ההרכב הזה בהופעה השנה:

הסקסופוניסט Donny McCaslin יופיע עם ההרכב שלו עם Jason Lindner בקלידים, Tim Lefebvre בבאס, Zach Danziger בתופים. זה שלושת רבעי מההרכב (למעט המתופף) שהשתתף באלבומו האחרון של David Bowie.

הטריו של המתופף הניו יורקי Ari Heonig  יופיע עם הפסנתרן ניתאי הרשקוביץ' ועם הבאסיסט אור ברקת.

וכאן הם בהופעה בארץ מלפני שנתיים:

אחרי שבשנה שעברה הביא אלינו את Herbie Hancock, השנה אלי דג'יברי ינגן בפאוור טריו עם שני בוגרים נוספים של ההרכב של Miles Davis: הבאסיסט  Ron Carter והמתופף Al Foster. לא נראה לי שצריך להגיד הרבה מעבר לזה.

הגיטריסט הצרפתי Richard Manetti יעלה מחווה לגיטריסט הצועני Django Reindhardt, עם Frederic d’Oelsnitz בפסנתר ופסנתר חשמלי, Jean Marc Jafet בבאס ו Yoann Serra בתופים. הנה הופעה שלהם מלפני שנתיים:

בואו נעבור לישראליים -

הטריו של הבאסיסט אבישי כהן, יפתח את הפסטיבל בחגיגת השקה לאלבומו החדש Arvoles, עם הפסנתרן האזרבייג'ני אלצ'ין שירינוב והמתופף נעם דוד. בהופעה יתארחו גם הטרומבוניסט אבי ליבוביץ' ושם טוב לוי בחליל (במקום Bjorn Samuelsson ו Anders Hagberg שמנגנים בכלים אלו באלבום).

פרוייקט 'לא סטנדרטים', מבית הצוללת הצהובה, פועל כבר למעלה מעשור ואחראי על כמה משידוכי הג'אז המקוריים במוזיקה הישראלית. הפרוייקט כבר התארח בפסטיבל הג'אז באילת, אבל הפעם, לראשונה בתולדות הפרויקט, יוצא אלבום אוסף חדש המציג ביצועים ממיטב שיתופי הפעולה עם מוזיקאים מהארץ ובינלאומיים בשנים האחרונות. לרגל יציאת האלבום יעלה מופע מיוחד וחגיגי עם הרכב עשיר בהובלתו של תומר בר וחבורה נכבדת של אורחים: אלון אולארצ'יק, שלמה גרוניך, יוני רכטר, שלומי שבן ולראשונה גם רונה קינן.  לצדו של תומר בר (קלידים, פסנתר והפקה מוזיקלית) ינגנו גם אלכסנדר לוין בסקסופון, יוראי אורון בבאס, עופרי נחמיה בתופים, יוליה קליין וניצן קנטי בכינור, נועה איילי בצ'לו, נועם חיימוביץ' בויולה.

אחת ההופעות המסקרנות היא מפגש פסגה בין ארבעה פסנתרנים, מהמובילים בג'אז הישראלי – יונתן אבישי, עומרי מור, עומר קליין ותום אורן. כל אחד מהם הוא מוסיקאי מרתק בזכות עצמו, אך מעניין יהיה לשמוע מה יניב השילוב ביניהם. הערב יחולק לשלושה חלקים ובאמצעות שני פסנתרים ינגנו הארבעה סולו, דואטים ולבסוף – כולם ביחד.

החצוצרן דני רוזנפלד מנהיג בשנים האחרונות שמינייה (!) שמחייה את הביבופ של שנות הארבעים. נדיר היום לשמוע הופעה שלמה שמבוססת על החומרים המעולים האלה, ועוד יותר נדיר לשמוע את זה בהרכב של שמינייה ועוד עם נגנים כל כך טובים: דני רוזנפלד בחצוצרה, עופר שפירא באלט, קובי סלומון בטנור, אלון פרבר בבריטון, יונתן וולצ'וק בטרומבון, יונתן ריקליס בפסנתר, רם ארז בבאס ויונתן רוזן בתופים.

הנה וידאו שלהם שצילם יוסי צבקר בהופעה בית העמודים:

יש כמובן הופעות נוספות שאינן ג'אז כמו: שלומי שבן וחווה אלברשטיין, הזמרת Buika, זמר הפלמנקו Diego El Cigala, Amadou and Mariam ממאלי ועוד.

בנוסף תתקיים השנה, לראשונה, תחרות הסקסופון על שם Michael Brecker. בשלב הראשון יופיעו שמונת המועמדים שנבחרו מתוך מאות סקסופוניסטים שהגישו מועמדות. ובשלב הגמר יופיעו שלושת הפיינליסטים.

כמו כן יקיים הפסטיבל את הג'אם סשן הלילי המסורתי, כתות אמן ואת "תכנית הצעירים" (שבוע של סדנאות עם מיטב אמני הפסטיבל שיערך לפני הפסטיבל עצמו).

יומן שישי - פטסיבל הג'אז תל אביב

חמיד דרייק
צילום: קביליו

אתחיל מהסוף. אתמול חזיתי בתחייתו של פסטיבל הג'אז בתל-אביב.

זה היה יום שישי שמשי ומקסים שהתחיל בשלישייה של Ari Brown, Joshua Abrams ו Hamid Drake. דרייק הודה בחיוך רחב שגם הם עצמם היו מעדיפים לבלות את אחר הצהריים בחוץ, בשמש החמימה. אבל מאחר שנכפתה עליהם הופעת צהריים הם לא איכזבו וחיממו את האוירה באולם 1 של הסינמטק עד לטמפרטורת רתיחה. Ari Brown האדיר בטנור, כבר בן 72, אבל מלא אנרגיות כמו שני חבריו הצעירים יותר להרכב.

הם העניקו לקהל שבא שעה של שיקאגו-ג'אז אגרסיבי אך מלא נשמה כמו בימים הטובים של הפסטיבל. את חמיד דרייק, שהוא נגן כלי הקשה טוטאלי ונפלא, הייתי מוכן לשמוע גם בסולו, קל וחומר בטריו כזה. ארי בראון מנגן עם צליל ענק, יורה בסמכותיות ליינים מודליים ובלוזיים קולטריינים בקצב בינוני ומאחוריו סוערים, לעיתים בעוצמה רבה ולעיתים בלחש, אברמס ודרייק במקצבים מורכבים שמשתלבים באופן יפהפה עם הפשטות הלירית של בראון ויוצרים את התבשיל השיקגואי הסמיך והממכר הזה. הופעה אדירה שמשאירה אותך באויר שעות ארוכות לאחר שנסתיימה.

ארי בראון, ג'ושוע אברמס וחמיד דרייק
צילום: קביליו

ארי בראון
צילום: קביליו

אחרי מנוחת צהריים מתחייבת (מה לעשות, הגיל והסטייק עושים את שלהם) הגעתי שוב לסינמטק להופעות הערב שהתחילו עם הרביעייה החדשה של Enrico Rava. הרביעיה החדשה מונה את Francesco Diodaty הפנטסטי בגיטרה, Gabriele Avngelista בבאס ו Enrico Morello בתופים. לאורך הקריירה הארוכה של ראווה (בן 77 כיום) הוא ניגן במגוון רחב של הרכבים וסגנונות אבל תמיד הביא עמו את הסגנון הייחודי שלו: צליל נהדר, ליריות איטלקית, פראות מאופקת, דרמטיות והנטייה לנגן פראזות ולהשאיר אותן תלויות באויר, בלי פתרון.

אנריקו ראווה.
צילום: יוסי צבקר

ברביעיה החדשה ראווה חוזר לנגן בהרכב נטול פסנתר אלא עם גיטרה חשמלית (כמו שניגן באלבומים מתחילת הקריירה שלו בשנות ה 70), אבל לא גיטרת נפח שבאה לעשות נעים באוזן, אלא חשמלית עמוסת אפקטים שיודעת גם לכסח ולנסר כשצריך. הגיטריסט Francesco Diodaty הנפלא לא הפסיק להפתיע לרגע בהתפרצויות צליליות, בסאונדים, באפקטים ובאוניסונים מטורפים (עם ראווה) שפורצים כאילו לפתע משום מקום. ניכר היה שהוא לא מפסיק לאתגר ולהפתיע גם את ראווה, שהיה מקסים והרפתקן כהרגלו ותלה עיניים משתאות ומתלהבות בגיטריסט שלו בציפייה דרוכה לראות מה יעשה בעוד רגע. קשה להאמין שמוסיקאי כה ותיק מסוגל יהיה לשחזר את הרעננות והסקרנות המוסיקלית שלו ושל הקהל שלו, אבל ראווה של אתמול הוכיח שהוא עדיין מלא תשוקה למוסיקה כמו אותו ראווה משנות ה-70 שהקליט את  Katchapari ו Il Giro Del Giorno in 80 Mondi ו The Plot ועוד. בסוף ההופעה פגשתי ידיד ותיק שחשף אותי לפני כ-20 שנה לאלבומי המופת של ראווה משנות ה-70. דמעות עמדו בעיניו. "לשמוע את ראווה ככה, בהרכב כזה זה חלום שהתגשם" הוא אמר. צודק.

אגב, אם עוד לא שמעתם את Wild Dance, האלבום שהקליטו ראווה והרביעייה הזו ל ECM  לפני כשנה, יחד עם הטרומבוניסט הנהדר Gianluca Petrella – עשו לעצמכם טובה גדולה והוסיפוהו ל wish list שלכם.

חברתי מ', שפעם יכולתי להשפיע על טעמה המוסיקלי מקרוב (חלקנו משרד), לא הכירה את ראווה של שנות ה-70 (נו טוב, קשה להספיק להדביק את כל הפערים, בכל זאת צריך גם לעבוד) הופתעה לגלות חשמלית עם דיסטורשן בהופעת ג'אז ונהנתה מההופעה בכלל ומהאפיל של ראווה בפרט. בשתי מילים - "איטלקי בועט", הגדרה די קולעת.

Francesco Diodaty
צילום: גנגי (https://www.facebook.com/gangijazz)

Enrico Rava's New Quartet
צילום: גנגי (https://www.facebook.com/gangijazz)

אילו בכך היה מסתיים ערבנו – דיינו, אבל נותרה עוד הופעה. הפקה מיוחדת לפסטיבל: אלי דג'יברי ברביעייה חדשה (עם תום אורן בפסנתר, תמיר שמרלינג בבאס ואביתר סליבניק בתופים) מנגנים את Soul Station, אלבום המופת האייקוני של Hank Mobley מ 1960. ממש לאחרונה נתקלתי בבחור (טנוריסט בשם Joe Grziosi) שלקח על עצמו כפרוייקט אימונים להוציא את כל האלבום הזה ב-12 סולמות ולקח לו "רק" 3 שנים להשלים את המשימה (בהצלחה רבה, תודה ששאלתם) ולהעלות את התוצאות לרשת.

לדג'יברי היה ודאי הרבה פחות זמן להקדיש לפרוייקט הזה אבל גם הוא הוציא את הסולואים מתוך האלבום וניכר שיש בו אהבה והערכה גדולים גם ל Mobley  (הן כסקסופוניסט והו כמלחין) וגם לסגנון ה Hard Bop ש Mobley בכלל והאלבום Soul Station בפרט, היו ממייצגיו המובהקים.  

דג'יברי פתח בסערה עם  Bugle Call Rag של Earl Bostic ומשם עבר לנגן את הקטעים מ Soul Station כשביניהם שיבץ גם כמה קטעים מקוריים שלו. מעניין לשמוע את ההבדלים בין הסגנון של Mobley ובין זה של דג'יברי אבל באופן לא מפתיע, דגיברי נשמע לא פחות טוב ולא פחות משכנע ממובלי כשהוא מנגן את הסולואים של Mobley, אחד לאחד, כפי שהם מופיעים באלבום. אבל לא רק את הסולואים של מובלי הוא שחזר על הבמה, גם סולו הפסנתר הנפלא של Wynton Kelly בקטע This I Dig Of You זכה לשחזור באוניסון פסנתר/סקסופון סופרן שישב כל כך טוב שקשה היה להאמין שיש כאן שני כלים שמנגנים בו זמנית.

תום אורן
צילום: גנגי (https://www.facebook.com/gangijazz)

האנרגיות, הכריזמה, הצליל החם והמוסיקליות שדג'יברי מביא איתו עוברים היטב מהבמה לקהל שמצדו נופל שבוי לגמרי בקסמו. אין הרבה ג'אזיסטים ישראליים שהיו יכולים למלא את האולם הגדול בסינמטק בשעה 23:30 ביום שישי וגם דג'יברי יודע זאת היטב ומקפיד להודות שוב ושוב לקהל.

הרביעייה החדשה של דג'יברי כוללת את תום אורן הגאון (שהחליף את גדי להבי) והפגין יכולות מרשימות בסולואים שלקח ששילבו באופן מעורר השראה בין מוסיקה קלאסית וג'אז א-לה Wynton Kelly, ושלהבו את הקהל ; את תמיר שמרלינג (שהחליף את ברק מורי) ושניהם, יחד עם אביתר סליבניק, עושים עבודה מצויינת ואני יכול רק לנחש שהעבודה עם דג'יברי היא בית ספר מצויין למוסיקאים צעירים בכל האספקטים של המוסיקה.

אביתר סליבניק
צילום: גנגי  (https://www.facebook.com/gangijazz)

בסיכום – לא נכחתי אמנם בכל ימי הפסטיבל, אבל ביום שישי בו נכחתי היה מרתק ומענג. ולא פחות חשוב - נוכחתי שלמרות הפשרות הרבות (בעיני חובבי הג'אז) פסטיבל תל אביב הוא עדיין מותג ג'אז איכותי ונקווה שימשיך להיות פעיל גם בשנים הבאות ואם אפשר – יותר ג'אז הארד קור ובמחירים יותר הגיוניים.

Enrico Rava & Stefano Bollani - Duet

הפעם הראשונה ששמעתי את Enrico Rava מנגן היתה באלבום Rava Plays Rava (שיצא בלייבל Philology) שם הוא מנגן בדואט עם Stefano Bollani. אני זוכר את הדיסק הזה כל כך טוב כי מאז הצליל של Rava לא יוצא לי מהראש. כל כך הרבה צבעים, ניואנסים ותחושות שהוא מצליח להוציא מכלי אחד. Rava הוא אמן יחיד במינו שמצליח לבטא באמצעות החצוצרה שלו את כל קשת הרגשות האנושיים. הוא מביע את עצמו גם בנגינה וגם בלחנים שיושבים אצלו כל כך טוב, מרגישים תמיד קטנים ופשוטים אבל נושאים על גבם כל כך הרבה מוסיקה טובה.

תוסיפו לאיש המדהים הזה את הפסנתרן Stefano Bollani, פנומן בכל סטנדרט אפשרי, זיקית של סגנונות שמסוגל לנגן הכל, אבל באמת הכל, ולהישמע בכל סגנון כאילו זה הסגנון שלתוכו נולד ושרק אותו הוא מנגן כבר 20 שנה - וקיבלתם דואט של פעם בחיים.

בכלל, דואט הוא חיבור מורכב מאד. מצד אחד אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה כי יש לך פרטנר נוסף שצריך ללכת איתך ומצד שני – אתם רק שניים שזה לא ממש הרכב מלא ואי אפשר לעשות עיבודים ולהסתמך על העושר הצלילי והריתמי שמביאים איתם כלים נוספים. לא פשוט.

לנגן דואט עם ענק כמו Rava ולנסות לעמוד לצידו כשווה בין שווים אינו דבר טרוויאלי. מעטים הם הנגנים שיכולים לא רק ללות אותו אלא גם לסקרן אותו ולאתגר אותו. מצד שני, מעטים גם המוסיקאים שמסוגלים לכשף אולם שלם כש Bollani מתחיל לטייל על הפסנתר ומנסה לגנוב את ההצגה, כשכל דרך כשרה לכך.

אין כאן Leader ו Sideman, אלא שני מוסיקאים מוכשרים ורגישים שמסוגלים לבצע היטב את שני התפקידים, ומסוגלים לנהל ביניהם שיחה מוסיקלית מרתקת, מתוך עמדה של שוויון.

את Rava ו Bollani בדואט ניתן לשמוע ב- 2 אלבומים: הראשון הוא, כאמור, Rava Plays Rava שהוקלט באולפן ואילו השני הוקלט בהופעה חיה ונקרא Montreal Dairy B (יצא בלייבל Label Bleu) הוא מכיל חלק מהלחנים שמופיעם גם באלבום הראשון אבל אפקט ההופעה החיה מורגש בו היטב. הקטעים הרבה יותר ארוכים וגם הרבה יותר חופשיים. שני המוסיקאים מרשים לעצמם ללכת הרבה יותר רחוק, להתפרע ולהתחרע על הקטעים ולהפוך אותם למשהו אחר לגמרי.

(למען שלמות הסקירה אציין כי ממש לאחרונה יצא אלבום דואט נוסף של הזוג הזה, The Third Man, הפעם בהוצאת ECM אלא שלטעמי הוא הרבה פחות מעניין משני האלבומים שציינתי לעיל)

קשה להגיד מה יפה יותר. הגרסה המרוככת, המסודרת והמאורגנת של הקלטת האולפן או הגרסה הפראית והבועטת של ההופעה. מה שבטוח – אתמול בלילה קיבלנו את שתיהן.

בחלק מהקטעים נטלו לעצמם Rava ו Bollani את החופש להשתולל ולקחת את הקטעים רחוק ובחלק אחר הם נצמדו למנגינה והשקיעו המון אנרגיה בלהישאר "קטנים" ונאמנים למנגינה הפשוטה והיפה, לתת לה לעשות את העבודה וכמו להסתתר מאחוריה (וזה אחד הדברים המדהימים בנגנים האלה, שכבר מזמן עברו את הצורך להוכיח שהם יותר חשובים מהמוסיקה).

בקטעים האלו ירד Bollani למינימום ההכרחי, והליווי שלו היה מינימליסטי ומדוייק – ההפך הגמור מ Bollani המוחצן, האקסטראווגאנדי והמשוגע שניגן גם הוא עם Rava באותו ערב. למי שראה את Bollani רק בשתי הופעות הסולו שנתן עד כה בישראל ציפתה הפתעה נעימה, מכיוון ש Bollani המלווה הוא חיה אחרת לגמרי מ Bollani הסולן, והליווי שלו הוא חוויה חד פעמית ייחודית ומרתקת. Enrico Rava יודע זאת היטב ולכן הוא בוחר לנגן עם Bollani בכל הזדמנות וגם בהרכבים יותר גדולים.

בסוף אלבום ההופעה של Bollani ו Rava ב Montreal מודה Rava ל"תזמורת" ובאמת התחושה היא ש Bollani לבדו מהווה תזמורת מלאה כי לא חסר שם כלום, לא באס ולא תופים – בולאני לבדו עושה את כל העבודה, והכל בחיוך ובקלילות בלתי נתפשת.

ההופעה אתמול היתה התגשמות של חלום מבחינתי, עוד מסדרת הג'אז האיטלקי במוזיאון תל-אביב שבה היו אמורים השניים להופיע וביטלו. הייתי בשל להופעה הזו כבר אז, לפני כחמש שנים. אתמול סוף סוף התגשם החלום.

Enrico Rava, Stefano Bollani – המשכן לאומנויות הבמה, תל-אביב, 16 במאי 2008.

היה מדהים !

ותודה לידידי דניאל אנדרסן על התמונות.

Rava and Fresu Quintet

אין זה סוד שהג'אז האיטלקי קנה לו מקום של כבוד בארצנו הקטנטונת, לא מעט בזכות החשיפה הרחבה לה זכה, תודות לאנשים "המשוגעים לדבר" דוגמת ניצן קרמר (אשר היה במקומות הנכונים בזמנים הנכונים: חברות תקליטים, חנויות תקליטים וניהול אומנותי של פסטיבלים) ודאג לחשוף את הקהל הישראלי לג'אז האיטלקי.

"ג'אז איטלקי" הוא, מן הסתם, ג'אז המנוגן על ידי נגנים איטלקיים, אבל לא בכך ייחודו. הג'אז האיטלקי, בדרך כלל (ותמיד ישנם חריגים) מתאפיין בנגינה מאוד לירית ופחות טכנית, עם דגש חזק על המלודיה. החומר המנוגן הוא במקרים רבים חומר מקורי או חומר "איטלקי" (קרי: מוסיקה מסרטים איטלקיים, מחוות לאופרות איטלקיות, שירי עם איטלקיים) אבל ישנם גם אלבומים בהם מנוגנים "סטנדרטים" ודווקא באלבומים אלה ניתן להתרשם מהגישה האיטלקית ומהפרשנות האיטלקית כפי שהיא באה לידי ביטוי כשהיא מיושמת על קטעים מוכרים שיש להם ביצועים של אמני ג'אז רבים ומגוונים.

שני אלבומים כאלו הם נשוא המלצתי הנוכחית - ובשניהם משתפים פעולה שני חצוצרני העל של הג'אז האיטלקי, הלוא הם: Enrico Rava ו Paulo Fresu שני החצוצרנים הללו שונים מאד זה מזה בסגנון, בצליל, באופי ודווקא לכן השילוב ביניהם נותן תוצאה פנומנלית ביופיה, ובעיני מאד מאפיינת את ה "ג'אז האיטלקי".
האלבום הראשון נקרא Shades Of Chet ומוקדש לחצוצרן האמריקני Chet Baker. מנגנים בו, מלבד 2 החצוצרנים דלעיל, גם Enzo Pietropaoli בבס Roberto Gatto בתופים ו Stefano Bollani הנהדר בפסנתר. לא כל הקטעים הם קטעים המזוהים עם Chet אבל רוח האלבום בהחלט מאד תדבר לחובביו, ויש הרבה כאלה...

האלבום השני, של אותו הרכב, נקרא Play Miles Davis והוקלט בהופעה חיה בפסטיבל הג'אז במונטריאול בשנת 2001. האלבום מוקדש כולו ל Miles כל הקטעים שם הם קטעים המזוהים עם Miles, כאלה שהיו חלק בלתי נפרד מהרפרטואר שלו לאורך השנים וזכו לביצועים מאד מזוהים. הטיפול בלחנים הכל-כך מזוהים עם Miles על ידי ההרכב ובראשו שני החצוצרנים האיטלקיים נותן לנו שוב הזדמנות מעולה להבין על מה כל המהומה. האנרגיה של ההופעה החיה מוציאה מהם את המיטב וצריך לשמוע את Stefano Bollani כדי להבין מה זו אנרגיה של הופעה חיה.

Enrico Rava and Paulo Fresu Quintet:
Shades Of Chet
Play Miles Davis (montreal Dairy)
(Label Bleu 1999, 2001)
Enrico Rava, Paulo Fresu, Stefano Bollani, Enzo Pietropaoli, Roberto Gatto.