יומן שישי - פטסיבל הג'אז תל אביב

חמיד דרייק
צילום: קביליו

אתחיל מהסוף. אתמול חזיתי בתחייתו של פסטיבל הג'אז בתל-אביב.

זה היה יום שישי שמשי ומקסים שהתחיל בשלישייה של Ari Brown, Joshua Abrams ו Hamid Drake. דרייק הודה בחיוך רחב שגם הם עצמם היו מעדיפים לבלות את אחר הצהריים בחוץ, בשמש החמימה. אבל מאחר שנכפתה עליהם הופעת צהריים הם לא איכזבו וחיממו את האוירה באולם 1 של הסינמטק עד לטמפרטורת רתיחה. Ari Brown האדיר בטנור, כבר בן 72, אבל מלא אנרגיות כמו שני חבריו הצעירים יותר להרכב.

הם העניקו לקהל שבא שעה של שיקאגו-ג'אז אגרסיבי אך מלא נשמה כמו בימים הטובים של הפסטיבל. את חמיד דרייק, שהוא נגן כלי הקשה טוטאלי ונפלא, הייתי מוכן לשמוע גם בסולו, קל וחומר בטריו כזה. ארי בראון מנגן עם צליל ענק, יורה בסמכותיות ליינים מודליים ובלוזיים קולטריינים בקצב בינוני ומאחוריו סוערים, לעיתים בעוצמה רבה ולעיתים בלחש, אברמס ודרייק במקצבים מורכבים שמשתלבים באופן יפהפה עם הפשטות הלירית של בראון ויוצרים את התבשיל השיקגואי הסמיך והממכר הזה. הופעה אדירה שמשאירה אותך באויר שעות ארוכות לאחר שנסתיימה.

ארי בראון, ג'ושוע אברמס וחמיד דרייק
צילום: קביליו

ארי בראון
צילום: קביליו

אחרי מנוחת צהריים מתחייבת (מה לעשות, הגיל והסטייק עושים את שלהם) הגעתי שוב לסינמטק להופעות הערב שהתחילו עם הרביעייה החדשה של Enrico Rava. הרביעיה החדשה מונה את Francesco Diodaty הפנטסטי בגיטרה, Gabriele Avngelista בבאס ו Enrico Morello בתופים. לאורך הקריירה הארוכה של ראווה (בן 77 כיום) הוא ניגן במגוון רחב של הרכבים וסגנונות אבל תמיד הביא עמו את הסגנון הייחודי שלו: צליל נהדר, ליריות איטלקית, פראות מאופקת, דרמטיות והנטייה לנגן פראזות ולהשאיר אותן תלויות באויר, בלי פתרון.

אנריקו ראווה.
צילום: יוסי צבקר

ברביעיה החדשה ראווה חוזר לנגן בהרכב נטול פסנתר אלא עם גיטרה חשמלית (כמו שניגן באלבומים מתחילת הקריירה שלו בשנות ה 70), אבל לא גיטרת נפח שבאה לעשות נעים באוזן, אלא חשמלית עמוסת אפקטים שיודעת גם לכסח ולנסר כשצריך. הגיטריסט Francesco Diodaty הנפלא לא הפסיק להפתיע לרגע בהתפרצויות צליליות, בסאונדים, באפקטים ובאוניסונים מטורפים (עם ראווה) שפורצים כאילו לפתע משום מקום. ניכר היה שהוא לא מפסיק לאתגר ולהפתיע גם את ראווה, שהיה מקסים והרפתקן כהרגלו ותלה עיניים משתאות ומתלהבות בגיטריסט שלו בציפייה דרוכה לראות מה יעשה בעוד רגע. קשה להאמין שמוסיקאי כה ותיק מסוגל יהיה לשחזר את הרעננות והסקרנות המוסיקלית שלו ושל הקהל שלו, אבל ראווה של אתמול הוכיח שהוא עדיין מלא תשוקה למוסיקה כמו אותו ראווה משנות ה-70 שהקליט את  Katchapari ו Il Giro Del Giorno in 80 Mondi ו The Plot ועוד. בסוף ההופעה פגשתי ידיד ותיק שחשף אותי לפני כ-20 שנה לאלבומי המופת של ראווה משנות ה-70. דמעות עמדו בעיניו. "לשמוע את ראווה ככה, בהרכב כזה זה חלום שהתגשם" הוא אמר. צודק.

אגב, אם עוד לא שמעתם את Wild Dance, האלבום שהקליטו ראווה והרביעייה הזו ל ECM  לפני כשנה, יחד עם הטרומבוניסט הנהדר Gianluca Petrella – עשו לעצמכם טובה גדולה והוסיפוהו ל wish list שלכם.

חברתי מ', שפעם יכולתי להשפיע על טעמה המוסיקלי מקרוב (חלקנו משרד), לא הכירה את ראווה של שנות ה-70 (נו טוב, קשה להספיק להדביק את כל הפערים, בכל זאת צריך גם לעבוד) הופתעה לגלות חשמלית עם דיסטורשן בהופעת ג'אז ונהנתה מההופעה בכלל ומהאפיל של ראווה בפרט. בשתי מילים - "איטלקי בועט", הגדרה די קולעת.

Francesco Diodaty
צילום: גנגי (https://www.facebook.com/gangijazz)

Enrico Rava's New Quartet
צילום: גנגי (https://www.facebook.com/gangijazz)

אילו בכך היה מסתיים ערבנו – דיינו, אבל נותרה עוד הופעה. הפקה מיוחדת לפסטיבל: אלי דג'יברי ברביעייה חדשה (עם תום אורן בפסנתר, תמיר שמרלינג בבאס ואביתר סליבניק בתופים) מנגנים את Soul Station, אלבום המופת האייקוני של Hank Mobley מ 1960. ממש לאחרונה נתקלתי בבחור (טנוריסט בשם Joe Grziosi) שלקח על עצמו כפרוייקט אימונים להוציא את כל האלבום הזה ב-12 סולמות ולקח לו "רק" 3 שנים להשלים את המשימה (בהצלחה רבה, תודה ששאלתם) ולהעלות את התוצאות לרשת.

לדג'יברי היה ודאי הרבה פחות זמן להקדיש לפרוייקט הזה אבל גם הוא הוציא את הסולואים מתוך האלבום וניכר שיש בו אהבה והערכה גדולים גם ל Mobley  (הן כסקסופוניסט והו כמלחין) וגם לסגנון ה Hard Bop ש Mobley בכלל והאלבום Soul Station בפרט, היו ממייצגיו המובהקים.  

דג'יברי פתח בסערה עם  Bugle Call Rag של Earl Bostic ומשם עבר לנגן את הקטעים מ Soul Station כשביניהם שיבץ גם כמה קטעים מקוריים שלו. מעניין לשמוע את ההבדלים בין הסגנון של Mobley ובין זה של דג'יברי אבל באופן לא מפתיע, דגיברי נשמע לא פחות טוב ולא פחות משכנע ממובלי כשהוא מנגן את הסולואים של Mobley, אחד לאחד, כפי שהם מופיעים באלבום. אבל לא רק את הסולואים של מובלי הוא שחזר על הבמה, גם סולו הפסנתר הנפלא של Wynton Kelly בקטע This I Dig Of You זכה לשחזור באוניסון פסנתר/סקסופון סופרן שישב כל כך טוב שקשה היה להאמין שיש כאן שני כלים שמנגנים בו זמנית.

תום אורן
צילום: גנגי (https://www.facebook.com/gangijazz)

האנרגיות, הכריזמה, הצליל החם והמוסיקליות שדג'יברי מביא איתו עוברים היטב מהבמה לקהל שמצדו נופל שבוי לגמרי בקסמו. אין הרבה ג'אזיסטים ישראליים שהיו יכולים למלא את האולם הגדול בסינמטק בשעה 23:30 ביום שישי וגם דג'יברי יודע זאת היטב ומקפיד להודות שוב ושוב לקהל.

הרביעייה החדשה של דג'יברי כוללת את תום אורן הגאון (שהחליף את גדי להבי) והפגין יכולות מרשימות בסולואים שלקח ששילבו באופן מעורר השראה בין מוסיקה קלאסית וג'אז א-לה Wynton Kelly, ושלהבו את הקהל ; את תמיר שמרלינג (שהחליף את ברק מורי) ושניהם, יחד עם אביתר סליבניק, עושים עבודה מצויינת ואני יכול רק לנחש שהעבודה עם דג'יברי היא בית ספר מצויין למוסיקאים צעירים בכל האספקטים של המוסיקה.

אביתר סליבניק
צילום: גנגי  (https://www.facebook.com/gangijazz)

בסיכום – לא נכחתי אמנם בכל ימי הפסטיבל, אבל ביום שישי בו נכחתי היה מרתק ומענג. ולא פחות חשוב - נוכחתי שלמרות הפשרות הרבות (בעיני חובבי הג'אז) פסטיבל תל אביב הוא עדיין מותג ג'אז איכותי ונקווה שימשיך להיות פעיל גם בשנים הבאות ואם אפשר – יותר ג'אז הארד קור ובמחירים יותר הגיוניים.