Tina Brooks and his Waiting Game

 הסיפור שאני עומד לספר לכם לא נגמר טוב. זהו סיפורו של Tina Brooks, אחד מגיבורי הסקסופון שלי. מוזיקאי אדיר שמת בחוסר כל, בלי פרוטה ובעיקר בלי הכרה.

נתחיל בזה שהוא מוזיקאי מדהים בעיני, מאלתר נפלא, מלחין ומעבד מצויין. אבל לא רק אני חושב כך. תראו מה אמר עליו Freddie Hubbard, ש Brooks ניגן איתו ב Open Sesame, אלבום הבכורה שלו ב Blue Note:

 "I loved Tina. He had a nice feeling. I got into him before I got into Hank (Mobley). He would write shit out on the spot and it would be beautiful. He wrote "Gypsy Blue" for me on the first record and I loved it. I just loved it. Tina made my first record date wonderful. He wrote and played beautifully. What a soulful, inspiring cat. I loved him."

גם ל Jackie McLean ששיתף פעולה עם Brooks בכמה אלבומים, וש Brooks היה השחקן המחליף שלו ב The Connection (מחזהו Jack Gelber עם מוזיקה של Freddie Redd על חבורת מוזיקאים שמחכים לסוחר הסמים שלהם – ראו כאן) היתה הערכה רבה כלפיו והוא דאג לא אחת ש Alfred Lion ו Francis Wolff (בעלי Blue Note) יקליטו אותו בלייבל שלהם.

אבל כל ההערכה והדחיפה לא באמת עזרו ל Tina Brooks, ולמעט אלבום אחד שלו, True Blue, אף אחד מארבעת (או בעצם חמשת) האלבומים שהקליט כלידר לא ראו אור בחייו, אלא רק שנים לאחר מותו.

הסיפור מתחיל בילד בשם Harold Brooks מ North Carolina שהיה חלש, קטן וביישן. הכינוי שהודבק לו היה Teeny  והפך עם השנים ל Tina. בשנת 1944, כשהיה בן 12, עברה משפחתו לניו יורק, אבל Tina Brooks שסבל הצקות חוזרות ונשנות מילדי השכונה נשלח בחזרה לגור אצל קרובים ב North Carolina.

ב1949  חזר Brooks לניו יורק והתחיל לנגן בבארים בעיקר R&B ולאטין, אבל בשעות הקטנות אפשר היה למצוא אותו בג'ם סשנים בהארלם. בשנת 1955 הצטרף לטור קצר עם Lionel Hampton ובשנת 1956 לקח אותו החצוצרן Little Benny Harris תחת חסותו והיה בעצם מי שהכניס את Tina Brooks לג'אז המודרני. ההשפעות שלו מגיעות מ Lester Young, Charlie Parker, Dexter Gordon, Wardell Grey וגם מסקסופוניסטים מודרניים יותר כמו Rollins ו Mobley. אבל כמו הגדולים – Brooks הצליח להבחין את עצמו מן ההמון ולרקוח סגנון אישי וייחודי שניתן לזיהוי. גם בנגינה וגם בהלחנה.

Benny Harris היה גם זה שהרים טלפון ל Alfred Lion, בשלהי 1957, ואמר לו להגיע מהר למועדון בהארלם כדי לשמוע את Brooks. משם הדרך להחתמתו  של Brooks ב Blue Note היתה קצרה. ואכן Brooks השתתף בשנת 1958 בשני אלבומים של Jimmy Smith: The Sermon ו House Party,  (וגם בעוד בהופעה חיה של סמית' במועדון Smalls Paradise בהארלם שיצא רק מאוחר יותר באלבום Cool Blues). בנוסף הוא משתתף ב Blue Lights של Kenny Burrell ובהקלטה של Burrell בהופעה חיה ב Five Spot Cafe ב 1959.

אבל למרות שכבר ניגן עם הכוכבים של Blue Note, עדיין היתה נחוצה לו הקלטה כלידר כדי לשלוף אותו מהאנונימיות שלו.

בתחילת 1958 הוא כבר הקליט את Minor Move, אלבומו הראשון כלידר ל Blue Note, עם Lee Morgan  בחצוצרה, Sonny Clark בפסנתר, Doug Watkins בבאס ו Art Blakey בתופים. למרות שהאלבום כבר נערך, קוטלג והוכן להדפסה – Blue Note החליטו בסוף שלא להוציא אותו והסיבות לכך לא ממש ברורות. האלבום יצא בסופו של דבר לראשונה ב 1980, עשרים שנים לאחר שהוקלט ושש שנים אחרי מותו של Tina Brooks, הודות ל Michael Cuscuna שגאל אותו מהמרתפים והוציא אותו לאור ב Blue Note יפן.

ב 19 ביוני 1960 הקליט החצוצרן Freddie Hubbard את אלבומו הראשון ל Blue Note. האלבום נקרא Open Sesame והוא מציג את Hubbard  הצעיר (בסך הכל בן 22 באותה עת) כלידר, אבל Hubbard הביא איתו את Tina Brooks כנגן הטנור, והלה גם תרם לחנים מעולים (Open Sesame, Gypsy Blue) ועיבודים לאלבום. האלבום הזה, ובמיוחד הקטעים שהביא Brooks, הזכירו לחברים ב Blue Note שיש להם אוצר ביד ושבוע לאחר מכן מצא את עצמו Tina Brooks שוב באולפן להקליט את אלבומו השני כלידר באלבום שנקרא True Blue. מנגנים בו: Frddie Hubbard, Duke Jordan בפסנתר, Sam Jones בבאס ו Art Taylor בתופים.

למרות שהאלבום הזה דווקא כן יצא לחנויות מספר חודשים לאחר שהוקלט, הלייבל היה מרוכז בלשווק דווקא את Freddie Hubbard, כוכב החצוצרה החדש שלהם, שגם נראה והתנהג כמו כוכב, ולא את Tina Brooks, החלוש, הקטן והביישן. וכך יצא שלמרות ששני האלבומים יצאו לשוק במקביל, ובשניהם השתתפו גם Hubbard וגם Brooks – רק הראשון זכה לקבל גב מהלייבל, שהמשיך לטפח אותו (בצדק מוחלט, כמובן) גם בשנים הבאות. בעוד True Blue, האלבום של Brooks, בלי עזרת השיווק ויחסי הציבור של Blue Note, לא זכה להצלחה גדולה ולא הביא לפריצה המיוחלת.

בשלב זה Brooks התחיל לעבוד עם Jackie McLean ועם Freddie Redd. כאמור, הוא גם היה מעורב איתם במחזה The Connection ומנגן באלבו בשם זה שהוקלט ללייבל Felsted עם Howard McGee בחצוצרה, Freddie Redd בפסנתר, Milt Hinton בבאס ו Osie Johnson בתופים. באוגוסט 1960 הוא השתתף באלבום Shades Of Redd של Freddie Redd (לצד McLean) ובספטמבר 1960 הוביל במשותף עם McLean סשן של שישייה עם Blue Mitchell בחצוצרה, McLean באלט, Kenny Drew בפסנתר, Paul Chambers בבאס ו Art Taylor בתופים.  אבל גם הפעם מזלו של Brooks לא האיר לו פנים. 


חצי מהסשן הזה יצא רק שנים מאוחר יותר, יחד עם עוד סשן של McLean, באלבום Jackie’s Bag. לא רק שהקטעים שהלחין Brooks לא נכללו באלבום שיצא תחת שמו של McLean, הוא גם לא הוכר כ co-leader של ההקלטה. העוול הזה תוקן רק ב 1980, שנים רבות אחרי, כשהסשן יצא במלואו ב Blue Note יפן, תחת האלבום Street Singer עם קרדיט משותף ל Brooks ו McLean.

חודש לאחר מכן, באוקטובר 1960, שוב נכנסו לאולפן כל החבורה שעשתה את Street Singer, למעט McLean, לסשן תחת Tina Brooks כלידר. זה היה הסשן השלישי ש Brooks הוביל (או הרביעי אם סופרים את הסשן בהובלתם המשותפת של Brooks / McLean). ההקלטה הניבה אלבום מעולה, שנערך, קוטלג ו... שוב – לא זכה לראות אור יום. הסיבה, בדיוק כמו באלבום Minor Move, אינה ידועה, אבל היא בוודאי לא נעוצה באיכות המוזיקה כי על כך אין עוררין. גם הפעם עלינו להודות ל Cuscuna שגאל את ההקלטה מארכיון Blue Note והוציא לאור ב 1980 ב  Blue Note יפן את Back To The Tracks.

ההקלטה הבאה שלו ללייבל היתה בינואר 1961, שוב עם שני שותפיו: Freddie Redd בפסנתר ו Jackie McLean באלט. גם ההקלטה הזו לא ראתה אור שנים ארוכות עד לימי Mosaic (שוב Cuscuna...)

ולבסוף, במרץ 1961, הקליט Tina Brooks את האלבום האחרון שלו. לא רק כלידר, לא רק ב Blue Note. בכלל. Tina Brooks הקליט את אלבומו האחרון ב מרץ 1961 ומאז ועד מותו לא נכנס עוד לאולפן.

באלבום משתתפים Johnny Coles בחצוצרה, Kenny Drew בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Philly Joe Jones בתופים. בשלב הזה ודאי לא תופתעו לשמוע שגם האלבום הזה, הרביעי תחת שמו של Brooks (או החמישי אם סופרים את הסשן בהובלתם המשותפת של Brooks / McLean) , לא יצא לאור בימי חייו של Brooks ולא הוביל להכרה שכל כך ציפה לה ושלה היה כה ראוי. לא סתם אחד הקטעים באלבום, שעל שמו נקרא גם כל האלבום, נקרא The Waiting Game. אבל החברים ב Blue Note כנראה לא הבינו את האירוניה. גם האלבום הזה יצא רק שנים אחרי מותו של Brooks ב Blue Note יפן.

עד היום לא ברור למה Blue Note התעקשו לקבור את  האלבומים ולמעשה את הקריירה של Tina Brooks. מבחינת התוצרת המוזיקלית הוא בוודאי סיפק את הסחורה ועל כך יעידו האלבומים שהוקלטו שהם Hard Bop פנטסטי בדיוק כזה שהיה בלב ליבה של העשייה הבלו נוטית באותן שנים.

Tina Brooks נפטר בגיל 42, בשנת 1974, עני, אנונימי ומתוסכל, ללא שזכה בהכרה וללא שזכה לראות את רוב האלבומים שהקליט. הוא מת לאחר שהכליות שלו חדלו לתפקד אבל כשנשאל אחד מחבריו ממה הוא מת תגובתו היתה: General Dissipation (היעלמות כללית).

סיכם זאת היטב Michael Cuscuna:

“Tina Brooks was a magnificent talent who was among us all too briefly. He was a unique, sensitive improviser who could weave beautiful and complex tapestries through his horn. His lyricism, unity of ideas and inner logic were astounding. Far lesser talents have been far more celbrated.”

Oliver Nelson & Eric Dolphy

Oliver Nelson ו Eric Dolphy - שני מוסיקאים מדהימים, שונים לגמרי באישיותם המוסיקלית, שיתפו פעולה בין השנים 1960-1961 בהקלטת ארבעה אלבומים מופלאים. אחד מהם, The Blues And The Abstract Truth (או בקיצור: The Blues) שהוקלט ללייבל impulse!, הפך, ובצדק,לאחד מאלבומי הג'אז המוערכים ביותר ואילו שלושת האחרים, נשארו אלמוניים יחסית.

אבל מי שאהב את השילוב של Nelson ו Dolphy ב The Blues לא יכול להרשות לעצמו לפסוח על האלבומים האחרים שהקליטו ביחד: Screamin’ The Blues, Straight Ahead ו Trane Whistle.

יוצא הדופן מכל ארבעת האלבומים הוא האלבום הראשון, Trane Whistle, שהוקלט ב  1960, תחת שמו של Eddie “Lockjaw” Davis.

Oliver Nelson הלחין ועיבד לביג בנד ארבעה מתוך ששת הקטעים שבאלבום וזו למעשה הפעם הראשונה שהעיבודים שלו לתזמורת גדולה מוקלטים. הכתיבה לביג בנד תהפך באמצע שנות השישים לעיסוקו המרכזי של Oliver Nelson. למרות ש Eric Dolphy משתתף באלבום (הוא ו Nelson מגנים באלט כחלק מהביג בנד) שניהם לגמרי סיידמנים. אגב באלבום הזה הוקלטה הגרסה הראשונה של Stolen Moments, הקטע שפותח את The Blues שהפך כל כך מזוהה עמו. כאן הוא נקרא The Stolen Moment


אבל לעומת האלבום הזה, בשלושת האלבומים הבאים מקומם של Nelson  ושל Dolphy מרכזי הרבה יותר, והם מדגישים במכוון את השוני ביניהם אבל גם נשענים על המשותף.

באלבום השני, Screamin’ The Blues, שהוקלט בינואר 1961 ללייבל New Jazz Records, מנגנים נלסון (בטנור ואלט), דולפי (באלט סקסופון ובס קלרינט), Richard Williams בחצוצרה, Richards Wyands בפסנתר  ו George Duvivier בבס ו Roy Haynes בתופים. הוא, אגב, המתופף בכל ארבעת האלבומים.

מה שעושה את האלבום זה הניגוד המופלא בין הנגינה של Oliver Nelson שהיא מאד מלודית, מפוקסת, מצייתת להרמוניה ומשתמשת בשפה המוכרת של הבלוז, הביבופ וההרד בופ, ולעומתו, על Eric Dolphy לא חלים אותם חוקים. הוא מנגן פראי, כאילו ללא קשר להרמוניה בקוים שבלתי אפשרי לשיר אבל מצליח, באורח קסם, להישמע "בפנים" גם כשהוא לגמרי "בחוץ".

שניהם בלוזיסטים מדהימים, אנרגטיים, סוחפים, עם צליל בלתי נשכח ואמירה ברורה ובוטחת. וכשהם מנגנים ביחד את החלקים הכתובים (Nelson כותב ומעבד מדהים) הם נשמעים פשוט פנטסטי. כל זה מבלי לגרוע מהתרומה החשובה של Richard Williams שהוא חצוצרן מצויין ולא מספיק מוכר.

באלבום השלישי, The Blues, שהוקלט חודש לאחר Sreamin’, בפברואר 1961, משתתפת סוללת כוכבים רצינית: Freddie Hubbard בחצוצרה, Bill Evans בפסנתר, Paul Chambers בבס ו George Barrow בבריטו סקסופון. Eric Dolphy מנגן כאן אלט וחליל (ללא הבס קלרינט שבולט כל כך באלבום שלפני ובאלבום שאחרי). 

נלסון ודולפי ממשיכים לחקור את הבלוז, אבל הנוכחות של Evans ו Hubbard מאד משמעותית והסולואים שהם לוקחים מרימים את האלבום הזה לגבהים אחרים. ההרכב גם יותר גדול מאשר ב Screamin’ מה שמאפשר ל Neslon ללכת עוד צעד משמעותי לעיבודים עשירים יותר. האלבום הזה הוא קלאסיקה במלוא מובן המילה: לחנים מעולים, עיבודים עשירים, סולואים בלתי נשכחים ובעיקר אווירה מדהימה.

חודש נוסף חולף מאז The Blues ובמרץ 1961 שוב נכנסים נלסון ודולפי לאולפן להקליט את Straight Ahead, שוב עבור הלייבל   New Jazz Record. האלבום הזה הוא הרבה דברים אבל בוודאי לא Straight Ahead. ההרכב הוא אותו הרכב שניגן ב Screamin’ מינוס Williams החצוצרן. אבל גם בהרכב של חמישייה נלסון לא מאבד את יכולתו לכתוב עיבודים מתוחכמים שאף אחד אחר לא יכול לכתוב. נלסון  מנגן כאן גם בקלרינט (בנוסף על הטנור והאלט) ואילו דולפי מנגן בשלושת הכלים שלו: אלט, חליל ובס קלרינט. גם כאן הם ממשיכים לחקור את הבלוז ואת הדומה והשונה בגישות שלהם. מוסיקה מדהימה, לא מתחנפת אבל מאד נגישה. חלוקת התפקידים ברורה:Dolphy  הוא ה"מתח" ואילו נלסון הוא ה"פתרון" והסינרגיה מדהימה.

המפיק של האלבום, Joe Goldberg, מספר שההקלטות נקבעו לשעה 13:00. הוא הגיע לאולפן ב 15:30 מתוך הנחה שעד אז הם יסיימו להתכונן ואפשר יהיה להתחיל להקליט. אולם כשהגיע מצא אולפן ריק מלבד מפקח ההקלטה מטעם הלייבל ומהנדס ההקלטה Rudy Van Gelder מקפל ציוד. מסתבר שכל הקטעים באלבום הזה הוקלטו בטייק אחד, והנגנים סיימו והלכו.

במהלך השנים הבאות הלך Nelson לכיוון של כתיבה להרכבים גדולים (לביג בנד שלו היו הקלטות נהדרות) ולאחר מכן התעסק יותר במוסיקה מסחרית - הלחנה לסרטים ולטלוויזיה. אבל בעיני השנתיים האלה ושיתוף הפעולה עם דולפי מציגים את נלסון הסקסופוניסט ההארד קור בצורה הטובה ביותר.