לא אלבומי מופת ולא פסגת יצירתו, אבל שני אלבומי אולפן מצוינים של אחד הפסנתרנים הגדולים והחשובים בג'אז – Bud Powell. אם אתם כבר מכירים את ההקלטות ב Blue Note וב Verve הגיע הזמן לשמוע גם את ההקלטות ב RCA.
מדובר בשני סשני אולפן, האחד מ 5 באוקטובר 1956, שיצא תחת השם Strictly Powellוהשני מ 11 בפברואר 1957 שיצא תחת השם Swingin’ With Bud.
זהו בדיוק התפר בין ההקלטות ב Verve ובין ההקלטות ב Blue Note.
לצדו של Powell מנגנים שני מוזיקאים נהדרים שעבדו הרבה ביחד כטריו עם Powell: George Duvivier בבס ו Art Taylorבתופים.
ואם כבר אנחנו עם הטריו הזה, שווה להזכיר ולהכיר גם הקלטות שלהם ללייבל Rouletteשהוקלטו בשלושה סשנים (14 באוקטובר 1957, 2 בדצמבר 1957 ו 30 בינואר 1958) אבל נתגלו רק ב 1997 ויצאו בלייבל Blue Note באלבום אחד תחת השם Bud Plays Bird
(נכון למועד כתיבת שורות אלו, לא תוכלו למצוא את ההקלטות הללו ב Spotify, אבל אל חשש - הן מסתתרות ב YouTube תחת תמונה אחרת:
בשנת 1938 שכר הלייבל Columbia את שירותיו של Alex Steinweiss כמנהל אומנותי של הלייבל. אחת ההחלטות הראשונות שקיבל היתה להתחיל להפיץ את התקליטים של הלייבל בעטיפות קרטון מודפסות עם תמונות וגרפיקה בנוסף על המידע הטקסטואלי היבש שהיה נהוג עד אז. באותה תקופה נמכרו תקליטים בעטיפות נייר חומות חלקות, פשוטות וזולות עם חור באמצע כדי שניתן יהיה לראות את התוויות המודבקת על הוויניל שעל גביה הופיעו פרטי ההקלטה. כעשור לאחר מכן, כשהתחילו לצאת תקליטי אריכי נגן (בניגוד לסינגלים) היו עטיפות האלבומים כבר חלק בלתי נפרד מהמוזיקה ומתרבות המוזיקה.
בשנת 1956, ממשבטרםהחללעבודעבורמגזיןהקומיקס MAD (הואכונה MAD’s maddest artist ועבדבמגזיןעד 1988) אייר Don Martin חמישהאלבומיםבסגנונוהייחודיעבורהלייבל Prestige.
היועודאמניםמפורסמיםשעשוזאת (למשל Andy Warhol עבור Blue Note) אבלהעבודותשל Don Martin הןללאספקהכימיוחדותומשוגעותשהודפסועלעטיפתאלבוםג‘אז.
האלבומים (עלפיסדרהקלטתם) הם:
The Brothers
”ארבעתהאחים“ היההכינוישל Stan Getz, Zoot Sims, Herbie Steward ו Serge Challoff שניגנואתהקטע Four Brothers בביגבנדשל Woody Herman בסוףשנותה-40.
האלבוםהזההואממשחגיגהשלטנוריסטים (לבנים). שימולבמימנגןכאןטנור: Al Cohn, Zoot Sims, Stan Getz, Allen Eager, Brew Moore.
כלהחבורההזוביחדעם Walter Bishop בפסנתר, Gene Ramey בבסו Charlie Perry בתופיםהקליטו 7 קטעיםבאפריל 1949.
בנוסףנכללוכאןעוד 4 קטעיםשל Al Cohn ו Zoot Sims בשישייהעם Kai Winding, George Wallington, Percy Heath, ו Art Blakey מספטמבר 1952.
הסשןהראשון, בהובלת J.J. Johnson הוקלטבמאי 1949, ומנגניםבו Kenny Dorham בחצוצרה, sonny Rollins בטנור, John Lewis בפסנתר, Leonard Gaskin בבסו Max Roach בתופים. סשןביבופקלאסי, יפהפה. אניאישיתלאיכוללשבועמהשילובשלהסאונדשל Kenny Dorham עם Sonny Rollins הצעיר. בכללמדהיםלשמועעדכמההחבר‘ההאלהיכלולנגןביבופלוהטובכלזאתלהישמעכלכךקול….
הסשןהשני, בהובלת Kai Winding עם Brew Moore בטנור, Gerry Mulligan בבריטון, George Wallington בפסנתר, Curley Russell בבסו Roy Haynes בתופים. הוקלטבאוגוסט 1949. אתהעיבודיםעשה Gerry Mulligan וזהניכר (פחותלטעמי…)
הסשןהשלישי, בהובלתהטרומבוניסטהפחותמוכרמביןהשלושה, Bennie Green, הוקלטקצתיותרמשנהלאחרמכן (באוקטובר 1951) וזהסטשלשביעייהעם Eddie ‘Lockjaw’ Davis ו ‘Big Nick’ Nichols בטנורים, Rudy Williams בבריטון, Teddy Brannon בפסנתר, tommy Potter בבסו Art Blakey בתופים. זהבעיניהסשןהכיכיפימכלהשלושה. המוזיקההיאהרבהיותרסווינגמאשרביבופוהנגינהשל Green פשוטגורמתלילחייך.
Sonny Stitt / Bud Powell / J.J. Johnson
האלבוםשיצאב 1957 מאגדהקלטותשלשניהרכביםשוניםשל Sonny Stitt (בטנור) שהוקלטוביןאוקטובר 1949 עדינואר 1950. ההרכבהראשוןהוארביעייהמדהימהעם Bud Powell בפסנתר, Curley Russell בבסו Max Roach בתופים.
ובהרכבהשנימתווסףהטרומבוניסט J.J. Johnson ובמקום Powell ו Russell מנגנים John Lewis בפסנתרו Nelson Boyd בבס.
שובשניסטים, הפעםעם Miles Davis הצעירעודלפניההקלטותהאגדיותשלול Prestige. הםיצאובמקורבאלבומיםנפרדיםאבלהאלבוםהזה, עםהעטיפההמרהיבהשל Don Martin, יצארקלאחרמכןב 1956 כש Miles כברהיהכוכב.
הסטהשניהוקלטבפברואר 1953 ומנגניםבו Zoot Sims, Al Cohn בטנורים, Sonny Truitt בטרומבון, John Lewis, Leonard Gaskin ו Kenny Clarke בתופים. כלהקטעיםבוהולחנועלידי Al Cohn ובמקוריצאובאלבוםשל Miles שהוקדשליצירותשל Al Cohn.
לאההקלטותהכיטובותשל Miles אבלכיףגדוללחובבי Miles המוקדם (ו Rollins הצעיר, שאזעודהיהלוקחסולוקצרוממוקדרקעלקורוסאחד…)
Art Farmer Septet
אלבוםשביעייה, בהובלתהחצוצרן Art Farmer. האלבוםמורכבמשניסשניםשונים.
בסשןהראשוןמשנת 1953, שאתהעיבודיםלועשה Quincy Jones, משתתפים, Art Farmer בחצוצרה, Clifford Solomon בטנור, Oscar Estell בבריטוןסקסופון, Jimmy Cleveland בטרומבון, Quincy Jones בפסנתר, Monk Montgomery (אחשל Wes) בבסחשמלי (מסתבר, אגב, שזוהקלטתהג‘אזהאולפניתהראשונהבהשתתפותבסחשמלי) ו Sonny Johnson בתופים. כולםלמעטהמתופףהיוחבריההרכבשל Lionel Hampton.
בסשןההקלטותהשני, ב 1954, Gigi Gryce עשהאתהעיבודיםומנגניםשםלצדושל Farmer, שוב Jimmy Cleveland בטרומבון, Charlie Rouse בטנור, Dany Bank בבריטוןסקסופון, Horace Silver בפסנתר, Percy Heath בבסו Art Taylor בתופים.
Art Farmer הצעירנשמענהדר, ומענייןבעינילשיםלבלהבדליםביןהעיבודיםשל Jones לשל Gryce, לשימושבבסהחשמליוגםלתהותהאם A Love Supreme הושפעמהעיבודשעשה Jones לקטע Mau Mau….
את Bud Powellנדמה שאין צורך להציג, ובאופן מוזר, דווקא משום כך, יש צורך להציגו. Bud Powell היה אחד מאבות הביבופ בג'אז, פסנתרן מעולה, מלחין וחדשן ברמה של Thelonious Monk. אולם להבדיל מ Monk שהצליח להשריש את לחניו בקרב נגני הג'אז ולחניו הפכו לסטנדרטים המנוגנים ומוקלטים באופן תדיר עד היום, הרי ש Powell היה המבצע העיקרי של יצירותיו והן כמעט ולא הוקלטו או נוגנו בידי אחרים. המוסיקה שלו, למרבה הצער, נשארה נחלתם של מוסיקאים וידעי ח"ן והוא כמעט ואינו מוכר מחוץ לקהילת המכורים קשה (לג'אז),
Powell הניח את היסודות לפסנתרנות הג'אז המודרנית ונחשב ל Charlie Parker של הפסנתרנים, בין היתר משום שהיה הראשון שהתייחס לפסנתר לא כאל כלי מלווה אלא ככלי סולו שיכול לנגן קווי ביבופ מפותלים ומהירים, בדיוק כמו כלי הנשיפה.
מצבו הנפשי של Powell, שבילה תקופות ארוכות באשפוז בבית חולים פסיכיאטרי, ביחד עם התמכרותו לסמים גרמו לו להיות בלתי יציב, מבולבל וחברות התקליטים ובעלי המועדנים העדיפו שלא לקחת איתו סיכון ומיעטו לתת לו עבודה.
רוב מבקרי הג'אז מסכימים כי הקלטותיו הטובות יותר של Powell נעשו לפני 1954, וכי הפסנתרנות שלו בתקופה שאחרי 1954 אינה משתווה לזו שלפני כן. (בשנים 1951 עד 1953 שהה Powell באשפוז כפוי וחטף כמות הגונה של מכות חשמל שללא ספק השאירו בו את רישומן).
אני, באופן אישי, מאד אוהב אותו גם בהקלטות מאוחרות יותר כמו ההקלטה מ 24 במאי 1958 שעשה עבור הלייבל Blue Note ויצאה באלבום Time Waits או בשמו המלא:The Amazing Bud Powell, Vol.4. בהקלטה הזו מנגנים לצידו של Bud Powellגם Sam Jones בבאס ו Philly Joe Jones בתופים. ל Bud Powellלא היה הרכב קבוע והשניים, שהיו "אמני בית" בלייבל Blue Note, נשכרו באותו יום כדי ללוות את Powell. התוצאה נפלאה ומציגה את הגאונות של Powell לא רק בהיבט הפסנתרני שהוא כביכול כבר רחוק מיכולותיו בשנים שלפני כן (אבל אל תטעו. גם ב 1958 Powell לא היה פראייר) אלא גם בהיבט ההלחנה. כל שבעת הקטעים באלבום הם פרי עטו של Powell (יש גם שני alternates: ל Sub City ול John's Abbey) והם פורשים תמונה מרתקת של מלחין ויוצר מקורי, אף אם באותה תקופה כבר לא כל כך חדשני.
לצערי, לא מצאתי טיוב ישירות מהאלבום הזה, אבל הנה הקלטה של John's Abbey שנעשתה ב 1959 עם Pierre Michellot בבאס ו Kenny Clarke בתופים:
לא לשכוח לכבות את מוסיקת הרקע בנגן שבצד שמאל למעלה
אגב, כל ארבעת הדיסקים שהקליט Powell ל Blue note, שיצאו תחת השם: The Amazing Bud Powell vol.1-4 וכוללים הקלטות משנת 1949 ועד 1958 בהרכבים שונים - מומלצים מאד.
הפעם נלך קצת אחורה, לתקופת ה bebop הסוערת, אל ממשיכי דרכם של Charlie Parker וDizzy Gilespie. מדובר בדיסק כפול המכיל את שיתופי הפעולה של המלחין והפסנתרן Tadd Dameron עם החצוצרן Fats Navarro בלייבלים Capitol ו Blue Note בין השנים 1947-1949 (הדיסק הראשון) וכן הקלטות של Fats Navarroבשישייה עם חצוצרן נוסף (שהיווה בעצמו השפעה על Navarro) הלא הוא Howard McGee ובחמישייה עם Sonny Rollins ו Bud Powell מהשנים 1948-1949 (הדיסק השני).
הדיסק הראשון
Tadd Dameron נחשב למלחין "הרציני" הראשון של דור ה bebop, מלחין שהעמיד את היופי מעל לכל. כמי שהתפתח מוסיקלית בתקופת ה Big bands, ניכרות בעיבודים ובתזמורים שלו גם השפעות התקופה הזו, אבל הלחנים הם כבר לגמרי bebop.
Fats Navarro היה חצוצרן bebop קצת אחר. הוא אמנם היה מאד מושפע מ Diz (אבל מי לא היה מושפע ממנו באותה תקופה ?) אבל הוא ניסה גם לקחת את החצוצרה למקום קצת אחר. נכון, בחלק גדול מההקלטות כאן הוא עדיין נשמע מאד דומה ל Diz, וקצת קשה לי להסביר מבחינה טכנית בדיוק במה זה מתבטא אבל בואו נאמר שלמרות של- Navarro לא היתה שום מגבלה טכנית, הוא האט מעט את שטפון הצלילים שהיה נהוג אצל Diz והתחיל לנגן פראזות פחות עמוסות ובעלות קו מלודי יותר ברור. אני מניח שגם ללחנים של Tadd Dameron שהיו יותר מלודיים מהלחנים של Parker ושל Diz היה בכך חלק.
מכל מקום, החומר שמוקלט כאן הוא bebop מלודי במיטבו, ולמרות ההרכבים הקטנים – התזמורים העשירים (גם הם של Dameron) נותנים תחושה של הרכב גדול יותר ומאד חגיגי.
אבל חוץ מהנגינה של Navarro והלחנים של Dameron יש כאן עוד הרבה הפתעות. למשל מספר מוסיקאים צעירים כמו: Charlie Rouse שלימים יהיה "ה"סקסופוניסט של Monk. חצוצרן אלמוני למדי באותה תקופה בשם Miles Davis, שלצערילא מנגן באותה הקלטה עם Navarroוגם לא ממש מקבל סולואים אבל בכל זאת נשמע מצויין, Dexter Gordon, הטרומבוניסטים J.J. Johnson ו Kai Winding, האלטיסט Ernie Henry וכן Cecil Payne הבריטוניסט המצויין. אף אחד כאן לא מקבל סולואים ארוכים במיוחד (הקטעים באורך של כ- 3 דקות) אבל עדיין אפשר להתרשם מסוללת הכוכבים לעתיד, ולראות מי כבר התגבש ומי יעבור עוד הרבה שינויים בדרך (מישהו אמר Miles ?).
הדיסק השני
למרות שהדיסק הראשון מיוחד בגלל נוכחותו של Dameron כמלחין וכנגן, הרישלטעמי הפנינה האמיתית נמצאת כאן. ההקלטה של השישייה של McGee עם Navarro פשוט נפלאה. אנו זוכים לשמוע כאן שני חצוצרנים מצויינים שלכל אחד כיוון קצת שונה וממש תענוג לשבת ולהבחין בין הסגנונות של שניהם. Navarro מייצג כאן את מחנה Diz ואילו McGee מייצג את מחנה Eldridge, והשילוב בין הסגנונות כל כך רענן ומהנה, הדוגמא המובהקת לכך היא בקטע Double Talk. (תזכורת לעצמי: לקנות סוף סוף את הדבר האמיתי, האלבום Roy & Diz).
הלחנים כאן הם של McGee ושל Navarro שמתגלים לא רק כנגנים מעולים אלא גם כמלחינים מוכשרים והאוירה כאן יותר בפירוש יותר משוחררת ופחות מעובדת מהאלבומים עם Tadd Dameron. אגב, ליד הפסנתר יושב לא אחר מאשר Milt Jackson נגן הויבראפון האגדי של ה MJQ(רביעיית הג'אז המודרני), וכמובן ש Jackson מנגן גם ויבראפון באחד הקטעים.
אחרי שגמרתי לחייך מזוג החצוצרנים המופלא הזה, הצטרפו ל Navarro הפסנתרן Bud Powell ו Sonny Rollins בטנור, בהקלטה פשוט מפילה. Bud Powell הוא פסנתרן בלתי יציב, יש לו ימים מושלמים ויש לו ימים... השם ישמור. אבל כאן הוא מתועד באחד מהימים היותר טובים שלו וכל מה שיוצא מתחת לאצבעותיו פשוט מצויין. לשמוע ולהבין למה האיש נחשב גאון.
Sonny Rollins שניתן לשמוע כאן הוא עדיין לא הSonny Rollins של 7 שנים אחר כך, שניגן עם Brownie ועם Richie Powell (אחיו הצעיר של Bud Powell) בחמישיית Brownie-Roach, אבל כל אחד צריך להתחיל מאיפשהו, וזו בהחלט התחלה לא רעה, שמאפשרת לשמוע את Rollins מנגן bebop.
בסוף בסוף, יש הפתעה נוספת בדמותו של Benny Goodman שמנגן בקטע האחרון. כמובן ש Benny לא ממש מנגן bebop אבל זה לא מפריע ל Navarro לעשות את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב – לתת בחצוצרה, הפעם עם סורדינה.
לסיכום, מדובר ב-2 אלבומי bebop משובחים, שמנציחים שני כשרונות גדולים של התקופה (ועוד חבורה מוכשרת לא פחות שתזכה להתפרסם בשנים שאחרי). חובה לאוהבי Dameron ולאוהבי Navarro, ועוד יותר חובה למי שעדיין לא מכיר Navarro !
Fats Navarro and Tadd Dameron Complete Blue Note and Capitol Recordings (1947-1949)
