המחצית הראשונה היתה מופלאה. לא פחות. בולאני פתח בסולו לשיר אהבה איטלקי ישן שלאחריו הזמין לבמה את ענת כהן. ענת מצדה שטפה את הבמה באור ובצליל מושלם מהקלרינט, עם כריזמה ובטחון עצמי בכמויות אך ללא שמץ שחצנות (ואם זה מזכיר לכם את התיאור בו נקטתי לגבי אחיה אבישי - אתם ממש לא טועים. לשניהם יש את זה) . השליטה שלה בכלי מושלמת ומבחינת סגנון הנגינה היא מפגינה יכולת מרשימה ומגוונת שכמותה אין כיום, לדעתי, לאף קלרניתן ג'אז. הצליל שלה נע מצליל מלא ועצי ועד לצליל רך ואוורירי, מנקי ועד Growling והיא עושה שימוש רב ב glissando (גלישה מצליל לצליל) וב note bending. שנים שלא שמעתי נגינת קלרינט ג'אז כל כך מהנה בהופעה.
השידוך שלה לבולאני היה רעיון מצויין. רוב הרפרטואר הגיע מהצד של ענת (הרבה מוסיקה ברזילאית) וסטפאנו עשה בקלילות את הדרך אליה וניגן את החומר כאילו הוא שלו. הליווי שלו היה מדוייק ותפור ממש לפי מידה וישב על ענת והמוסיקה שלה כמו כפפה. ועד עכשיו לא יוצא לי מהראש הביצוע שלהם ל "The Peacocks" של Jimmy Rowles.
היו גם את הבדיחות הרגילות והווירטואוזיות המרשימה של בולאני אבל המוסיקה בהחלט היתה כאן לב העניין ונסקה לגובה רב.
החלק השני, לצערי, היה קצת פחות טוב. זה לא שעומרי מור הוא לא פסנתרן נהדר. ממש לא. הוא פסנתרן מצויין אלא שכשמפגישים שני פסנתרנים מצויינים, בעלי יכולות טכניות מאד גבוהה יש חשש שהמפגש יגרר לסוג של תחרות. זה לא קרה כל הזמן, הם אפילו צחקו על זה בהתחלה (כשכל אחד התמתח כמו לפני קרב איגרוף) אבל זה היה ברקע. לפחות מצדו של עומרי שיצא מכליו להראות שהוא לא פראייר ליד סטפאנו (והוא באמת לא פראייר !!). סטפאנו בולאני פירגן לו ביד רחבה ובכל זאת היו רגעים לא מעטים שהמוסיקה נדחקה הצידה לטובת הפגנת שרירים, וחבל.
למי שהחמיץ את ההופעה הנהדרת הזו במשכן בשישי האחרון, הנה קצת מלח על הפצעים:
סטפאנו וענת בשמלה הסגולה של סשה ארגוב
עומרי וסטפאנו מנגנים Parker:
Connotation Blues של Ornette Coleman (קודם המקור ואחר כך הביצוע של עומרי, ענת וסטפאנו)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה