פסטיבל הג'אז תל-אביב: היום הרביעי

אבישי כהן. צילום (מההופעה של יום רביעי) : קביליו

את היום הרביעי והאחרון של הפסטיבל פתחתי בשעת צהריים עם הטריו של אבישי כהן. ההופעה הזו הותירה אותי נרגש ודי חסר נשימה גם כמה דקות אחרי שנסתיימה. היה בה כל מה שציפיתי ועוד קצת. ובאתי עם ציפיות בשמים.

אבישי ניגן בטריו, מה שנראה כפורמט החביב עליו, לאור העובדה ששלושה מתוך ארבעת האלבומים בהם הוא הלידר הינם אלבומי טריו. שותפיו לטריו היו יונתן אבישי (הקוסם, זוכרים?) ו Jeff Ballard שמהווה גם צלע קבועה בטריו של Brad Mehldau וניגן עם אבישי בתקליט הראשון שלו, The Trumpet Player, גם הוא בטריו.

אבישי הוא לידר טבעי. כל חזותו משדרת בטחון עצמי וקסם אישי וגם כשהוא מציג את הקטעים בטון שקט אתה מרגיש שהוא מרגיש הכי בבית על הבמה. 

אבל כשהוא נוטל את החצוצרה ומצמיד אותה לשפתיו – אז מתרחש הקסם הגדול. הצליל, הנקיון, הכריזמה בנגינה, הטכניקה המושלמת, הסגנון האישי הברור כל אלה הם רק כלים שנועדו לאפשר לו לעשות את הקסם. לנגן מוסיקה שמצליחה לרגש אותי כמעט מייד, גורמת לי לשקוע לתוך החוויה המוסיקלית באופן טוטאלי. אני עוצם עיניים והלב רוקד. גם הגוף. יש לי אמונה שלמה בכהן כקברניט שידע להוביל אותי בדרך המרתקת שלו ולהנחית אותי בסוף הטיול בעדינות אל הקרקע.

Jeff Ballard. צילום: גנגי

המוסיקה היתה ברובה המכריע מקורית של אבישי כהן, למעט Kofifi Blue של Abdullah Ibrahim ועוד קטע (מתי שהוא בטח אזכר איזה .... ) של Ornette Coleman שהשתלבו נהדר עם הקו שהוביל את כל ההופעה. הנגינה של אבישי כהן בטריו די שונה מהנגינה שלו עם Third World Love. בעוד שהמוסיקה של TWL מוציאה ממנו נגינה מאד גרובית, עם הרבה חזרות ופראזות מאד ספציפיות שהפכו לכל כך מזוהות עם המוסיקה של TWL, בטריו הוא יותר מספר סיפור ופחות רוכב על הגרוב ובעיקר הוא הרבה פחות מוסיקאי של פראזות. לאחרונה (גם בהופעה וגם באלבום החדש של שלושת הכהנים – Family) גם הצליל שלו והסגנון נשמעים לי קצת שונים. ניכר לאוזן שאבישי כהן מודע היטב למורשת המפוארת של החצוצרה בג'אז, והוא מסוגל לקחת ממנה מבלי לנסות להישמע כמו חצוצרנים אחרים. וטוב לראות שגם ברמה הגבוהה שהוא נמצא בה הוא כל הזמן מתפתח ומחפש.

יונתן אבישי כמובן מתאים למוסיקה הזו בצורה מושלמת. שמעו את האלבום Flood ותבינו על מה אני מדבר. הוא יודע לתת לאבישי כהן את כל התמיכה שהוא צריך וגם לצמצם את הנוכחות שלו כשהוא מרגיש שזה מה שהמוסיקה דורשת. הסולואים שלו היו תענוג צרוף של מלאכת מחשבת של אור וצל, צלילים ושקט. אבל כל זה לא היה מתאפשר לולא היה Jeff Ballard מאחורי התופים. הוא מתופף שכלי הנגינה העיקרי שלו זה האוזניים שלו. הוא פשוט יודע להקשיב ולתת את המינון המדויק שנדרש ממנו. רגע הוא מתפוצץ ומדליק חבית של חומר נפץ על הבמה ורגע אחר הוא הלוחש לתופים. כל כך הרבה מוסיקליות ואפס אגו. מדהים.

ישבתי לבד בהופעה הזו, התחברתי לגמרי למוסיקה ובכנות – הרגשתי שהטריו הזה בא לנגן רק בשבילי, בדיוק את המוסיקה שהייתי צריך. כל כך נהניתי בהופעה הזו שכשראיתי את אבישי לאחר מכן כל מה שרציתי היה לתת לו חיבוק תודה גדול. 

קיובר וחכימי. צילום: קביליו

את הפסטיבל סיימתי עם ערב המחווה של Ronnie Cuber למוסיקה של Horace Silver. 

ההופעה הזו בנתה ציפיות גבוהות מאד גם בגלל סוג המוסיקה, כמות הנגנים ואיכותם ולא מעט בזכות שרשרת פוסטים אישיים שפרסם יונתן גרינשטיין, מי שניגן טנור באותב הופעה, ובה תיאר מזוית אישית את החזרות לקראת המופע וגם את אישיותו הססגונית והבלתי רגועה בעליל של האורח Ronnie Cuber. (הקריאה מומלצת ביותר -  כאן, כאן וכאן)

לצדו של Cuber ניגנו אבי לייבוביץ' בטרומבון, ניב תואר בחצוצרה, יונתן גרינשטיין בטנור, רונן שמואלי בפסנתר, אסף חכימי בבאס ושי זלמן בתופים. ההופעה כללה קטעים מקוריים של Silver בלבד, וכאלה יש בשפע.

Silver שהיה מהמקימים של ה Jazz Messangers המקוריים (עם Blakey) כותב Hard-Bop מתובל בהרבה Soul, אבל נעדר את העוצמה שהיתה במוסיקה של Art Blakey. התזמורים שלו, אותם שיחזר Cuber בצורה מושלמת, נשמעים מעולה ומאד מהודקים. מטבע הדברים כשיש ארבעה נשפנים על הבמה אף אחד לא מקבל יותר מדי זמן סולו וייאמר לזכות Cuber שהוא החיל את אותו דין גם על עצמו. 2-3 קורוסים לכל אחד והלאה. 

מימין לשמאל: גרינשטיין, תואר חכימי, לייבוביץ', קיובר ושמואלי. צילום: קביליו

ישבתי בשורה הראשונה ממש מתחת ל  Cuberונהניתי מאד מהנגינה שלו. אף כי היתה מיינסטרימית – זה מאד התאים לסיטואציה המוסיקלית. מדי פעם לגם קיובר מ"כוס המים שלו" ובסך הכל היה נראה די מבסוט, מה שכנראה גרם לו לרקוד בגמלוניות ולהגיד על כל קטע שזהו הקטע האהוב עליו של הוראס סילבר, God damn it.

מבחינת המוסיקאים הישראליים מאד אהבתי את הנגינה של רונן שמואלי שהצליח לייצר דרמה ולבנות סולואים שיש בהם התפתחות ועניין. גם ניב תואר היה מצוין אם כי היה נראה לי מעט לחוץ. אבי לייבוביץ' ויונתן גרינשטיין, לצערי, לא ממש נתנו את מה שהם יודעים לתת וחבל, כי שניהם נגנים מצויינים שיכולים לסחוב הופעה על גבם. אסף חכימי, שזהו המפגש הראשון שלי עם הנגינה שלו, הותיר בי רושם של באסיסט מצויין, מאד יציב ובעל נוכחות. וכמובן שהליהוק המתבקש של הערב היה שי זלמן שכמו נולד להופעה כזו.

אסף חכימי. צילום: גנגי

בסך הכל היתה הופעה מהנה, בעיקר בזכות המוסיקה של Silver והתזמורים העשירים ומבחינתי היוותה סיום ראוי לפסטיבל.

ואי אפשר לסיים בלי מילה על החברים: נהניתי מאד לפגוש הרבה חברים ומכרים ותיקים, חלקם מוסיקאים וחלקם חובבי ג'אז ותיקים ואושיות פורומים מכובדות ומוכרות, כולם ללא יוצא מן הכלל אנשים שהמוסיקה הזו היא סם חיים בשבילם. 
זה גם הזמן להודות לשני צלמים נהדרים שמעדיפים, כך נדמה, לראות את ההופעות דרך עינית המצלמה, ואשר ניאותו בחפץ לב לחלוק עמי (ועמכם) את התמונות שצילמו:. תודה רבה לשניכם גנגי וקביליו.

נראה לי שזהו. בסך הכל היה כיף. היו כמובן עוד כמה הופעות שהייתי בהן ופחות נהניתי אבל העדפתי לכתוב רק על ההופעות שאהבתי. נתראה, כנראה, בשנה הבאה.

ואני מתחיל כבר מעכשיו את הקמפיין להבאת Paul Bley, עדיף בטריו. 

לצפייה בתמונות של גנגי מהיום הרביעי - לחץ כאן.