בואו נדבר הפעם על Duke Ellington. יש כל כך הרבה מה לומר ולספר על אגדת הג'אז הזו ועוד הרבה יותר מזה יש לשמוע, כי הוא כתב והקליט בלי סוף – שאני פשוט לא יודע איפה להתחיל. יש לא מעט אנשים ש Ellington הוא "השריטה" שלהם. הם מכירים את כל האלבומים ואת כל ההרכבים השונים לאורך השנים, יודעים לספר מי עזב ומי חזר ומתי ולמה, ממש כמו שמכורי כדורגל מכירים בעל פה ויודעים לדקלם באמצע הלילה את ההרכבים ששיחקו במשחקי הליגה לפני 30 שנה, כולל שחקני הספסל.
אני לא כזה. ההיכרות של עם Ellington החלה די בתחילת הדרך שלי בג'אז, התאהבתי בתיזמורים שלו ובלחנים שלו שהצליחו להביא צבע שונה ומאד מיוחד שלא הכרתי אז ולא הכרתי מאז. אחר כך עברתי לדברים "מתקדמים" יותר – כמו Parker, כמו Miles, כמו Coltrane. את Ellington והסגנון "המיושן" שלו השארתי מאחוריי, או כך לפחות חשבתי. דני קרפל אמר לי אז שפעם, כשאהיה גדול, אחזור לשמוע Duke Ellington ואז גם אולי אבין באמת את גדולתו. אני לא בטוח שהגעתי לשם כבר, כי אוסף ההקלטות שלי עדיין מכיל מעט מאד הקלטות של Ellington והאלבומים הללו אינם מושמעים אצלי לעיתים קרובות.
אז מה פתאום אני כותב על Duke Ellington אתם ודאי שואלים. העניין הוא שלאחרונה הגיע לידי אלבום כפול בשם The Great Paris Concert שהוא למעשה תיעוד של 4 הופעות שנתנו Duke וחברי ההרכב שלו ב Olympia, Paris בשנת 1963 ויצא בלייבל Atlantic. את האלבום הזה, או יותר נכון חלק ממנו, היה לי בקלטת (מקורית!) בתקופה שעוד קנו קלטות מקוריות. זו הקלטת שאיתה גיליתי את המוסיקה של Ellington ואיתה ביליתי שבועות ארוכים מבלי שידעתי מי זה Ellington ומי האנשים הנפלאים שמנגנים איתו. כך למשל היה עם Johnny Hodges - נגן סקסופון האלט הראשון ששמעתי, ומאז שום נגן אלט לא הצליח לרגש אותי שוב באותו אופן.
Duke Ellington החל את הקריירה שלו בסוף שנות ה 20 של המאה שעברה, כשההרכב שהנהיג שימש הרכב הבית של המועדון המפורסם ביותר בהארלם: ה Cotton Club. באותה תקופה נהגו לרקוד, רחמנא ליצלן, לצלילי ג'אז ו Duke Ellington הביא איתו סאונד חדש שהדהים את באי המקום וגרם להם לחזור לשם ערב אחרי ערב. הסאונד הזה, שקשה לי להגדיר אותו אבל קל מאד לזהות אותו, נקרא ה Jungle Sound ובאותה תקופה הוא הילך קסמים על כל מי שבא לשמוע אותו והיו הרבה כאלה. מסתבר שהיו גם לא מעט כאלה שבאו והיו כל כך מרותקים למוסיקה עד שהעדיפו לשבת לשמוע ולא לרקוד. ההרכב ניגן אמנם ב Cotton Club אבל נשמע בכל ארה"ב מכיוון שמדי שבוע שידרו בשידור חי את המוסיקה של Ellington ברדיו.
כך למעשה היה Ellington הצעיר אחד המוסיקאים הראשונים שתרמו לשינוי המשמעותי ביותר שעבר הג'אז – המעבר מאולמות הריקודים למועדונים ובשלב מאוחר יותר לאולמות הקונצרטים. Ellington גם הקפיד לחדש כל הזמן וכתב כל הזמן חומר חדש להרכב שלו, והיה עוד משהו – Ellington היה שחור שכתב מוסיקה שחורה, הוא כתב מתוך התרבות השחורה על נושאים "שחורים", במקצבים אפריקאיים בסולמות בלוזיים והרמוניות לא שגרתיות והצליח להעביר במוסיקה שלו מין אווירה קסומה, אלגנטית ואניגמטית שחורה שהיטיבה לדבר אל הקהל השחור, אבל קנתה מעריצים רבים גם בקרב הלבנים.
תור הזהב של התזמורת של Ellington היה בשנות הארבעים והיא מנתה הרכב קבוע של 12-13 נגנים להם כתב Duke באופן ייחודי תוך שהוא מתאים את התפקידים באופן אישי לנגנים, כל אחד לפי סגנונו ואופיו. חברי ההרכב כונו Ellingtonians ו Ellington עצמו שימש כפסנתרן של ההרכב. העובדה שההרכב היה קבוע וחבריו מנוסים מאד בנגינה אחד עם השני איפשרה ל Duke Ellington לעשות ככל העולה על רוחו מבחינה מוסיקלית וההרכב היה למעשה מעבדת הניסויים המוסיקלית שלו. באותן שנים הוא לא רק כתב עשרות להיטים שהפכו כמובן לסטנדרטים המוכרים ביותר בג'אז, ביניהם: It Don’t Mean A Thing If It Ain’t Got That Swing, Mood Indigo, In A Sentimental Mood, Prelude To A Kiss, Caravan ועוד הרבה מאד לחנים, אלא גם התנסה בתיזמורים שונים ומשונים והגדיל באופן משמעותי את "פלטת הצבעים" שעמדה לרשות מלחיני הג'אז בדורות שאחריו והפך לאחד המלחינים האמריקניים החשובים ביותר מאז ומעולם.
בתחילת שנות החמישים, לאחר שחלף תור הזהב של ה Big Bands, המשיך Ellington להופיע ברחבי ארה"ב ובעיקר באירופה אבל הפופולאריות של ההרכב שלו ושל המוסיקה שכה היטיב ליצור היתה בירידה מתמדת. חלק מהנגנים עזבו למקומות אחרים והיה נדמה שתור הזהב של הדוכס נגמר. אלא שאז בשנת 1956, בפסטיבל הג'אז ב Newport אירע הנס. Ellington והנגנים עלו על הבמה ולקראת סוף ההופעה, שברובה הותירה את הקהל מנומנם ואדיש על הכסאות, נתן Paul Gonzalves, נגן הסקסופון טנור, את סולו חייו. נדמה לי שהיו שם 27 קורוסים (קרי 27 מחזורי סולו) במהלך הסולו שלו כי הקהל פשוט קם על רגליו והתחיל לרקוד ולהשתולל וסירב להירגע ולא נתן ל Ellington והנגנים לרדת מהבמה. ההופעה הזו הוקלטה ויצאה בלייבל Coulmbia ולמיטב ידיעתי זו ההקלטה הנמכרת ביותר של Duke Ellington.
בעקבות אותה הופעה התעורר עניין מחודש במוסיקה של Duke והוא קיבל עשרות הזמנות להופעות ברחבי העולם וזריקת מרץ יצירתית. הפעם כבר כתב סוויטות ארוכות יותר, ממש קונצרטנטיות חלקן בעלות אמירה אנטי גזענית, כאשר הוא ממשיך בסגנונו הייחודי – לכתוב תפקידים אישיים שיתאימו לנגנים השונים בהרכב שלו. הקול של ההרכב של Ellington היה שילוב נהדר של קולות המוסיקאים עמם עבד, ביניהם: נגן סקסופון האלט Johnny Hodges , הכנר ונגן הקורנט Ray Nance, נגן הטנור Paul Gonsalves, החצוצרן Cootie Willams, נגן הבריטון סקסופון Harry Carney (שניגן עם Ellington כ- 50 שנה!).
ההופעה ב Paris ב 1963 אינה מהווה ציון דרך חשוב והיא גם לא הקלטה בעלת חשיבות היסטורית (כמו ההקלטה של ההופעה ב Newport, למשל) אבל היא פשוט הופעה מצויינת עם כל הכוכבים הגדולים של Ellington ועם הרבה מהלהיטים הגדולים שלו וגם סוויטה אחת (Suite Thursday). ניתן לשמוע את הכתיבה ה Ellington-ית הטיפוסית, את התזמורים העשירים, את הנגינה הקבוצתית המושלמת העשירה בדינמיקה עדינה מחד ובאנרגיות מתפרצות מאידך. כמעט כל קטע מציג סולן אחר והאופן שבו התאים Ellington את הקטעים למוסיקאים שלו מעורר התפעלות. אני לא טוען שזה האלבום הטוב ביותר של Ellington, כי לא שמעתי את כולם אפילו לא מאית מהם (כן, יש לו כמה מאות אלבומים) – אבל בשבילי הוא תמיד יישאר האלבום המופלא ההוא, שאת הקלטת שלו שחקתי עד דק.
בהופעה מנגנים: Duke Ellington בפסנתר, Cootie Williams, Cat Anderson ו Roy Burrowes בחצוצרות, Ray Nance בקורנט ובכינור, Lawrence Brown, Buster Cooper ו Chuck Connors בטרומבונים, Johnny Hodges בסקסופון אלט, Russell Procope בקלרינט ובאלט, Jimmy Hamilton בקלרינט ובטנור, Paul Gonsalves בטנור, Harrey Carney בבריטון וקלרינט, Ernie Shepard בבאס ו Sam Woodyard בתופים.
Hodges ו Ellington
3 תגובות:
כרגיל,אהבתי את המאמר.משה
שלום משה,
אני שמח לשמוע שאהבת :)
פיניתי לי קצת זמן לקרוא את הבלוגים שאני עוקב אחריהם והתחלתי בך.
אתה כותב נהדר.
היה מאוד נחמד אם היית מוסיף קצת טעימות מהמוזיקה.
(אם אתה רוצה, אני אשמח לעזור לך בדרכים לעשות את זה).
ג'וס.
הוסף רשומת תגובה