The George Coleman Octet

בימים האחרונים אני פותח את היום עם Danger High Voltage, אלבום נפלא של שמיניית George Coleman שהוקלט במרץ 1996 (ויצא בלייבל Two and Four בשנת 2000). למען הדיוק משתתפים באלבום תשעה מוסיקאים: Coleman בטנור, Jim Rotondi בחצוצרה, Adam Brenner באלט, Gary Smulyan בבאריטון, Harold Mabern, שותפו הותיק וחבר ילדותו של קולמן, בפסנתר,  Ray Drummond בבאס, George Coleman Jr. בתופים ו Daniel Sadownick בכלי הקשה.

למי שלא מכיר את George Coleman הנה תקציר מנהלים זריז:

הוא נולד בממפיס, בגיל 15 התחיל לנגן בסקסופון אלט בכוחות עצמו לאחר שהושפע עמוקות מהמוסיקה של Charlie Parker . בשנת 1952 שמע אותו B.B. King והזמין אותו להצטרף אליו למסע ההופעות הבלתי נגמר שלו. בשנת 1955 שוב הצטרף Coleman למלך הבלוז אבל הפעם כבר עבר לטנור שהפך להיות הכלי העיקרי שלו. בהמשך ניגן Coleman  עם כל השמות הגדולים: Max Roach, Miles Davis, Charles Mingus, Slide Hampton, Elvin Jones, Horace Silver, Lee Morgan, Charles Earland, Chet Baker, Herbie Hancock, Ahmad Jamal והרשימה עוד ארוכה.

הוא אחד הנציגים המובהקים של מועדון ה Heavyweight tenors . הצליל שלו (בדגש על שלו, כי אפשר לזהות אותו מייד)  גדול, מלא, סמכותי, עשיר ומלא נשמה (מה שנקרא בלעז Soulful) וכל זה לצד טכניקה מטורפת שמאפשרת לו לעשות מה שהוא רוצה על הכלי.

בחזרה לאלבום הבוקר שלי. אז אם יש תשעה נגנים, אתם ודאי שואלים, למה אני מתייחס לאלבום כאלבום של שמינייה ?

מפני ששמיניית George Coleman היא לא הרכב חדש שנוצר לטובת האלבום הזה, וגם לא הרכב חדש שנוצר בשנת 1996. שמיניית George Coleman  נוסדה ב 1974  ולמעשה היתה המעבדה המוסיקלית של George Coleman. הוא המשיך להקליט ולהופיע ללא הרף לצד מוסיקאים אחרים אבל השמינייה היתה הבייבי שלו. ולמרות שלא הקליטה אלא שני אלבומים רשמיים, היא בהחלט היתה פעילה בזירת ההופעות במהלך שנות ה-70 והשמונים. בחירת הקטעים ובעיקר העיבודים, עליהם היה אחראי Coleman, משקפים את אישיותו המוסיקלית ולמרות שהם לא מתאפיינים בתחכום מיוחד או ברעיונות חדשניים, הם פוגעים בדיוק בבטן.

הנה On Green Dolphin Street מהופעה של השמינייה ברומא 1981. לצדו של Coleman מנגנים חבורה של מוסיקאים מטורפים שרובם כבר אינם חיים : Danny Moore בפלוגלהורן,  Sal Nistico בטנור, Mario Rivera בבאריטון, Bobby Watson באלט, Harold Mabern בפסנתר, Clint Houston בבאס ו Billy Higgins בתופים.

וכאן בהופעה בפסטיבל הג'אז ב Montreux ב 1980:

והנה למשל ביצוע מדליק ל Isn’t She Lovely של Stevie Wonder  מ 1983 (השיר גם פותח את האלבום Danger High Voltage) – לצערי מי שהעלה את הוידאו חסם את אפשרות השיתוף, אז תצטרכו להגיע דרך הלינקים:

https://www.youtube.com/watch?v=NMfKJTDjAY0

https://www.youtube.com/watch?v=f1iiMTDeEuU

ומאותה הופעה Simone:

ובכל זאת – מעבר לכמה בוטלגים מהופעות יש עוד אלבום אולפן אחד שהוציאה השמינייה:

Big George (אותו שמעתי לראשונה לפני 20 שנה לאחר שחבר טוב עשה לי ריפ של האלבום מתקליט לקלטת)  הוקלט במשך יומיים בחודש נובמבר 1977. במקור הוא נקרא Revival ויצא בלייבל Catalyst ומאוחר יותר בלייבל Affinity תחת השלם Big George. מנגנים שם Danny More בחצוצרה ופלוגלהורן, Frank Strozier באלט, Junior Cook בטנור, Mario Rivera בבאריטון, Harold Mabern בפסנתר, Lisle Atkinson  בבאס, Idris Muhammad בתופים ובקטע אחד גם Azzedin Weston   בכלי הקשה.

הנה 'Joggin מתוך Big George:

והקטע הזה, Pretty Blues, כבר מתוך האלבום Danger High Voltage:

ולסיום, טריביוט של Gary Smulyan לאותה שמינייה (כאמור, Smulyan זכה לנגן בשמינייה עם Coleman) מפסטיבל הג'אז ב Litchfield, אנגליה ב 2012. עם Eric Alexander בתפקיד George Coleman, אולי ההשפעה הכי חזקה ומובהקת שלו: