סיכום פסטיבל הג'אז באילת 2016

שי זלמן. צילום: יוסי צבקר

פסטיבל הג'אז באילת עמד השנה בסימן חגיגת ג'אז ישראלי. כל מופעי הפסטיבל, למעט הופעתו של Chick Corea, היו על טהרת המוסיקה הישראלית. לפני הפסטיבל שמעתי לא מעט תלונות על העדרם של אמנים זרים, על ריבוי הופעות שאינן ג'אז ועל התמחור הגבוה (בפרט על התמחור בנפרד של הופעתו של Chick Corea), ובאמת רבים מחבריי, רובם פיוריסטים של ג'אז, העדיפו להדיר השנה רגליהם מהפסטיבל.

אבל מסתבר שקומץ מכורי הג'אז שאני גאה להשתייך אליו אינו מהווה מדגם מייצג של קהל הפסטיבל, שכן על פי הדיווחים השנה נמכרו כמעט פי שניים כרטיסים מבשנים שעברו והפסטיבל הוכתר על ידי מארגניו כהצלחה גדולה.

פסטיבלים בכל העולם כבר הבינו מזמן שאי אפשר לקיים פסטיבל על טהרת הג'אז וכל הפסטיבלים הגדולים משלבים גם מוסיקה מחוץ לגבולות הז'אנר. החוכמה היא כמובן באיזונים ובמינונים. הפעם, מכיוון שמראש הלכו על ג'אז ישראלי בלבד, המשימה היתה עוד יותר מורכבת, אבל אני חושב שאלי דג'יברי עמד בה בכבוד. כמובן שהייתי שמח לראות יותר ג'אז פרופר (ואני בטוח שגם דג'יברי היה שמח לכך) אבל כולנו חיים תחת אילוצים ולומדים לעבוד עם מה שיש.

אז מה היה לנו שם? ארבעה ערבים גדושים הופעות (כל ההופעות חד פעמיות !). את הערב הראשון של הפסטיבל פספסתי לצערי הרב, אבל בשלושת הלילות הבאים בהחלט היה מה לשמוע.

גלעד הקסלמן. צילום: יוסי צבקר.

יום ראשון

פתחתי עם שלישיית גלעד הקסלמן, במופע שעל פניו היה בעל פוטנציאל אדיר גם בגלל הקסלמן וגם בגלל שני חברי הטריו שלו: הבאסיסט Joe Martin והמתופף Jeff Ballard. היו כמה רגעים במהלך ההופעה שההרכב הזה הצליח להמריא לגבהים שהוא מסוגל אליהם. המקצבים המורכבים של באלארד, הפולס החזק והברור של הבס של מרטין והקווים המלודיים המיוחדים של הקסלמן כולם נכחו שם אבל מה שחסר לי היה מיקוד. נדמה היה שחלק גדול מהזמן הם שייטו במקביל זה לזה, מחפשים את הנקודה שתאפשר להם להתחבר ולעוף עם המוסיקה למעלה. זה קרה מדי פעם, אבל לא מספיק.

ההופעה הבאה העמידה בפני בחירה לא קלה: דור המייסדים של סדנת הג'אז או נבחרת של הדור הצעיר. מכיוון שלא מזמן שמעתי את ה elders (גוטפריד, פיאמנטה וקמינסקי) בחרתי ללכת לקולקטיב הצעירים: הלל סאלם (הבן של אילן) בחצוצרה, יונתן פלד בטרומבון, שחר אלנתן בגיטרה, גדי להבי בפסנתר, דור סמוכה בבאס ואיתי מזרחי בתופים ואורחת אחת מסתורית: ג'ולייטה בטנור. החבר'ה האלה נתנו בראש כמו שרק מוסיקאים צעירים ומלאי תשוקה יכולים. לחנים נהדרים (אהבתי במיוחד את Goku’s Heart של הלל סאלם) ונגינה מצויינת עם המון מסורת (במיוחד אצל הנשפנים סאלם ופלד) עשו את ההופעה הזו לאחת המהנות שראיתי בפסטיבל. עתיד הג'אז הישראלי, למי שעדיין בספק, בידיים טובות.

ירון אוזנה בטרומבון, שלום חנוך ויוסי פיין. צילום: יוסי צבקר

משם המשכתי לאורקסטרה של אבי לייבוביץ' שאירחה את שלום חנוך, שיתוף פעולה שהגה אלי דג'יברי. את הפרוייקט הקודם של האורקסטרה (עם שם טוב לוי) אהבתי מאד וגם כאן, עם המוסיקה של חנוך, הם עשו עבודה מצויינת. לדעתי הפרוייקט הזה אפילו יותר מורכב מכיוון שבבסיסה המוסיקה של חנוך היא פשוטה יותר (רוקנ'רול) ונדרש הרבה דמיון וכשרון כדי לעבד ולתזמר אותה להרכב כזה. אבל צוות מוכשר של מעבדים (יאיר סלוצקי, תומר בר, רון אלמוג, יוסי פיין, אייל וילנר, אמיר לנקנר ויונתן אלבלק), של נגנים, ושל סולנים מעולים עמדו במלאכה הזו בגבורה וייצרו הופעה חד פעמית ססגונית שסחפה את הקהל, מחובבי ההארד-קור הג'אז  (שלנגן את המוסיקה של חנוך בפסטיבל מהווה חילול הקודש מבחינתם) ועד מעריציו השרופים של חנוך. גם שלום חנוך עצמו נהנה מכל רגע. אני מקווה שכמו במקרה של שם טוב לוי, גם שיתוף הפעולה הזה יוקלט ויצא באלבום.

יום שני:
הערב נפתח עם שלישיית עומרי מור (עומרי מור בפסנתר, גלעד אברו בבאס ונועם דוד בתופים). כבר כמה שנים שעומרי מור הולך בכיוון של עירוב בין ג'אז לבין מוסיקה אנדלוסית. למעשה הוא כבר העלה הופעה כזו באחד הפסטיבלים הקודמים (אז קראו לזה אנדלוג'אז כמדומני). מסתבר אפוא שלא מדובר באפיזודה מוסיקלית חולפת אלא בסגנון שאימץ עומרי מור, ששורשיו בלימודיו ונגינתו המשותפת עם נינו ביטון (נגן העוד האלג'יראי - ירושלמי). בנגינתו עושה מור את מה שניסו גוטפריד ופיאמנטה לעשות בשנות ה-70 במסגרת "סדנת הג'אז" – עירוב של הג'אז עם מוסיקה מקומית – ובצורה מאד משכנעת. הנגינה של עומרי מור תמיד וירטואוזית ומלאת דמיון, מזכירה לי לפעמים את המוסיקה של Vajif Mustafazade (אביה של Aziza Mustafazade), אבל בניגוד להרבה אמנים אחרים שניסו לעשות את השילוב הזה, אצל מור ה"מקומי" לא בא על חשבון הג'אז, וזה מה שעושה את הנגינה שלו לכל כך ייחודית. השילוב עם שלמה בר הדרמטי הוסיף נופך אותנטי להופעה אבל הייתי בהחלט מסתפק בשלושת הנגנים המצויינים שהיו על הבמה.

משם עברנו למופע של שלומי שבן שהקיף את עצמו בשלושה ג'אזיסטים מוכחים: אבישי כהן בחצוצרה, יונתן אלבלק בגיטרה וברק מורי בבאס, ולצדם אסף אמדורסקי בקלידים, רע מוכיח בתופים , לופים וסמפלרים וביחד עם מרינה מקסימיליאן בלומין הנהדרת, טונה הרהוט וגלעד "חשבתם ששלמה בר דרמטי?" כהנא, הם העלו מופע מקורי עם שירים שנכתבו על ידי שבן ומוכיח במיוחד לפסטיבל. ג'אז זה לא היה, אבל לזכותם ייאמר שהם גם לא ניסו. אצל שבן כמו אצל שבן – יש שיאהבו ויש שישנאו אבל את המקוריות, התעוזה והאינטיליגנציה אי אפשר לקחת מהם. וברשותכם, מילה אחת לסאונדמן: "תוריד".

אייל וילנר ושרניי וייד. צילום: יוסי צבקר.

ההופעה הבאה היתה הטובה ביותר מכל ההופעות שראיתי בפסטיבל: הביג בנד של אייל וילנר. הבחור המוכשר הזה, ישראלי, בן 31 בסך הכל, הצליח להחיות את הפורמט של הביג בנד הקלאסי (וכשאני אומר קלאסי תחשבו על הביגבנדס של Basie ו Ellington) עם חבורה של נגנים צעירים מעולים שנולדו הרבה אחרי עידן התזמורות הגדולות. הוא פעיל בעיקר בניו יורק, שם הספיק להופיע כבר בכל הבמות המכובדות (כולל ב Lincoln Center) וכאילו לא די בכך שהוא מנצח על הביג בנד שלו וכותב ומעבד בעצמו את החומר הוא אף מנגן (מצויין) בקלרינט, חליל וסקסופון אלט. בכל הסולואים שוילנר לקח, תמיד הרגשתי שהוא יוצר סיפור. בלי שטף בלתי נגמר של צלילים, בלי פירוטכניקה ובלי להפציץ, אבל כן הרבה רגש ושכל וסאונד משגע.

עודד מאיר, יונתן וולצ'וק וינתן פלד. צילום: יוסי צבקר.

וילנר הביא עמו לארץ חלק מחברי ההרכב הניו יורקי שלו (Brian Davis ו Wayne Tucker בחצוצרה, חלקם ישראלים שחיים בניו יורק כמו עדן ברקת בבאריטון סקסופון ויונתן גרינשטיין בטנור) והשלים את ההרכב עם נגנים מקומיים נהדרים (גרגורי ריבקין ואסא קוק בחצוצרה, עודד מאיר, יונתן פלד, יונתן וולצ'וק בטרומבונים, עופר שפירא, איתן גופמן ואורי מנשה (איזה סולואים יפים שהבחור הזה לקח) בסקסופונים יונתן ריקליס בפסנתר, תמיר שמרלינג בבאס ויונתן רוזן בתופים)

הם נתנו הופעה מבריקה, אנרגטית, מלאת שמחה, עם עיבודים משגעים ומלאי ניצוצות. עם הביג בנד הופיעה הזמרת המוכשרת והכריזמטית Charenee Wade שהוסיפה נופך מאד אותנטי למוסיקה ולכמה קטעים הצטרף גם אלון אולארצ'יק. האולם היה מלא לחלוטין כולל שורות של אנשים שעמדו ליד הקירות-מכולות. כשנגמרה ההופעה אף אחד לא התכוון לתת להם ללכת. ואכן בסוף ההופעה עלה גם אלי דג'יברי לברך ונשאר להדרן. הם ניגנו בלוז במשך כ 20 דקות, במהלכו לקחו כל חברי ההרכב, הזמרים ואלי עצמו סולואים. היה פשוט כיף.

יום שלישי

היום השלישי שלי בפסטיבל היה כולו ג'אז. הערב התחיל באלי דג'יברי שניגן עם הרביעייה שלו  (גדי להבי בפסנתר, ברק מורי בבאס ואביתר סליבניק בתופים) חומרים בעיקר מתוך אלבומיו האחרונים Cliff Hanging ו Twelve.

אלי דג'יברי הוא כבר מזמן מעבר לסקסופוניסט מצויין. כמו לסקסופוניסטים הגדולים יש לו חתימת צליל שהיא לגמרי שלו, הוא מצליח לרגש ולשאוב את המאזין לעולמו הפנימי בלחנים המקוריים שלו, הוא לגמרי מודרני אבל גם נטוע עמוק במסורת הג'אז ומכיר אותה מקרוב. לאורך השנים הוא ניגן עם הגדולים ביותר ובשנים האחרונות ההרכבים שלו הם בית גידול לנגנים צעירים. גדי להבי ואביתר סליבניק הם דוגמאות מצויינות, וספק אם היו מגיעים לרמת ביצוע כפי שהפגינו בנגינתם אלמלא היו עוברים את טבילת האש אצל דג'יברי.

אין פלא שההופעה היתה sold out והקהל חיבק אותו בחום. בשורה לפני התעניינה גברת סגולת שיער אצל חברתה "על מה הוא מנגן הדגיברי הזה?" ונענתה ב "הוא מנגן חצוצרה. את תשתגעי ממנו". ושתיהן, אכן נהנו מאד... בסוף ההופעה דג'יברי אפילו פירגן בהדרן וניגן את  Soul Station של Hank Mobley. היה תענוג.

עופר גנור ועמוס הופמן. צילום: קביליו.

אחרי ההופעה של דג'יברי הלכתי לתפוס קצת מהדיקסילנד השמח של ישראדיקסיבנד עם אברהם פלדר הענק, ז'ק סאני ומרטון קם, שהופיעו ברחבת הפסטיבל, ומשם בצעדי ריקוד קלילים להופעת הדואט שלי שני ענקי גיטרה ישראליים: עמוס הופמן (שהגיע במיוחד מניו יורק) ועופר גנור. הופמן וגנור הגישו דואט אינטימי ומקסים, קשוב, מלא הערכה הדדית והומור. הם ניגנו בעיקר סטנדרטים, אבל כמו שקורה תמיד אצל מוסיקאים גדולים, גם סטנדרטים ששמעת כבר אלף פעמים נשמעו רעננים לגמרי כשיצאו מבין אצבעותיהם. למרות ההרכב הצנוע והווליום המתון, לא היה רגע משעמם בדואט הזה, מה שבעיקר גרם לי להצטער על כך שעמוס הופמן ארז מזוודה וחזר לניו יורק לפני כשנה.

שלישיית צ'יק קוריאה. צילום: קביליו.

את הפסטיבל סיימתי עם הטריו של Chick Corea שחוגג השנה 75. לפני כ-18 שנה, היה זה אבישי כהן הבאסיסט שהצית בו את הלהבה מחדש. היכולות הפנומנליות של אבישי כהן על הבאס והפולריתמיות החריגה שהביא איתו לא השאירו את Corea אדיש והוא, שכבר עבד עם הבאסיסטים הטובים ביותר שעולם הג'אז יכול להציע, הקליט והופיע עם אבישי כהן במשך מספר שנים. באותה תקופה  הם הקליטו גם בטריו עם ג'ף באלארד וגם בהרכב גדול יותר בשם Origin, וגם עם ההרכב הזה הם הגיעו לאילת באותה תקופה. הפעם, לצדם של Corea וכהן ניגן המתופף  Marcus Gilmore (נכדו של המתופף Roy Haynes שניגן והקליט גם הוא לא מעט עם Chock Corea).

אבישי כהן וצ'יק קוריאה. צילום: יוסי צבקר.

הקהל שהגיע להופעה הזו היה בהיי עוד לפני תחילתה, וכש Chick Corea עלה לבמה הוא זכה לתשואות רמות במשך כמה דקות. הוא מצדו מאד נהנה מהמחווה ואף צילם את הקהל בנייד שלו. בכלל, Corea היה במצב רוח מצויין ואחרי שגמר להקניט את המארגנים על כך שקבעו את ההופעה שלו ל- 11 בלילה, פנה לעשות כיוון כלים עם אבישי ועם הקהל ואז ניגש ישר לעניינים. הקטע הראשון, כמו גם ההדרן, היו מתוך האלבום המוכר ביותר של Corea שהוקלט בשנת 1972 ונקרא Light As A Feather. הם פתחו עם 500 Miles High ואת.... ניחשתם נכון: Spain ניגנו כהדרן. בין לבין ניגן Corea שתי מחוות לאמנים שהשפיעו עליו רבות: Alice in Wonderland כמחווה ל Bill Evans ואת Tempus Fugit כמחווה ל Bud Powell. ובנוסף את Fingerprints ש Corea סיפר שכתב כתשובה ל Footprints האלמותי של Wayne Shorter (ואבישי כהן ציטט ממנו בסולו שלו), את  Continuos ואת Ana’s Tango, טנגו שהוקדש לאמו של Chick Core ונכתב במקור, יחד עם עוד 14 קטעי טנגו, לצורך פס קול לסרט. אף אחד מהטנגואים הללו לא מצא את דרכו לסרט, אגב.

Chick Corea היה קצת "על אוטומט" בקטעים הראשונים, אבל ככל שעבר הזמן, ועם ההשראה מנגינת הבאס המעולה של אבישי כהן, נפתחו מעיינות היצירה שלו והוא התחיל לצאת לאילתורים יותר הרפתקניים.

ולסיום, כמה הערות כלליות:

חבל לי מאד שהחמצתי את הערב הראשון (מוצ"ש) ובפרט את הופעת ההרכב הקאמרי של יובל כהן. אני מאד מקווה שהמוסיקה הזו תנוגן בעוד הזדמנויות, אולי אפילו תוקלט, כך שגם מי שפספס הפעם יוכל לשמוע אותה. 

למעט כמה הופעות בודדות שהוגברו ביתר (רובן משתייכות לזן הפחות ג'אזי של הופעות הפסטיבל), הסאונד השנה היה מעולה. גם הבחירה לשים את מסכי הוידאו מאחורי הבמה, בגובה האמנים ולא בצידי הבמה היתה מצויינת. הגישה דרך הכניסה הדרומית של הנמל מבורכת ומקלה מאד על ההגעה אל הפסטיבל ועל היציאה ממנו. ומתחמי השתייה והמזון היו מאורגנים היטב. באופן כללי, בהיבט הארגוני הפסטיבל בהחלט מראה שיפור ממשי.

ואחרונים חביבים, אך מאד חשובים: תודה רבה לשני צלמים נהדרים ומתעדים נאמנים של סצינת הג'אז הישראלית: אברהם קביליו ויוסי צבקר, על שנאותו לחלוק עמי את תמונותיהם מהפסטיבל. כל אחד מהם בעל גישה שונה וזוית ראיה ייחודית, וביחד אני חושב שהם מספקים חוויה ויזואלית, אפילו מוסיקאילת בדרכה, על הפסטיבל.