סיכום פסטיבל הג'אז החורפי (!!) באילת

שום דבר לא יכול היה להכין אותי לקור העז ששרר בפסטיבל הג'אז (החורפי) באילת. נכון, שאזכור המילה חורף צריך היה להדליק נורה אדומה, אבל היי – זה פסטיבל הג'אז באילת. זה הפסטיבל שבו עוד לפני סוף ההופעה הראשונה הפה והעיניים כבר מתייבשים, והמים הקרים עוד שניה רותחים לך בבקבוק.

בחורף, מסתבר, הקור האילתי אינו מגלה רחמים. ואלמלא המוסיקה היתה כל כך טובה – הייתי בוודאי חוזר חולה. אבל לא כך קרה.

ההופעה עמה פתחתי את הפסטיבל היתה הופעתם של ה Bad Plus. פעם שלישית בישראל ומזה כמה חודשים במערכת הסטריאו שלי. כתבתי עליהם כאן לא מזמן ולמרבה השמחה הם אפילו עלו על הציפיות. ההופעה שלהם היתה מעולה ומפתיעה. את החומרים כבר הכרתי לא רע, אבל באופן מוזר למדי בהקלטות שלהם ששמעתי לא הצלחתי להבין עד כמה חזקה ומרשימה היא נוכחותם של David King המתופף ושל Reid Anderson הבאסיסט. שני אלה התגלו כמוסיקאים פשוט מצויינים עם טכניקה מרשימה וטעם טוב, שביחד עם הפסנתרן Ethan Iverson נתנו הופעה אנרגטית וסוחפת, ממש לא מתפשרת (מוסיקלית) ובכל זאת הצליחו לרתק את קהל הפסטיבל ולהוציא ממנו תשואות אדירות. ה Bad Plus נשמעים בהופעה מושלם, יש שיאמרו מושלם מדי. התקשורת ביניהם היא ברמה אחרת מרוב הרכבי הטריו ששמעתי והמוסיקה שלהם (כשהם לא עושים קאוורים) באמת לוקחת כיוונים חדשים ומאתגרים. היה מצויין.

היום הראשון חלף עבר לו ואני נסתי למלון להתחמם. למחרת, גמרתי אומר, לא ישבור אותי הקור. הרי יש לי שלוש הופעות לשמוע וג'יסמונטי רק בסוף. אני לא יכול להרשות לעצמי לסבול מקור, החלטתי.

ואכן לקראת היום השני התכוננתי כפי שמתכוננים למארב לילי. שני זוגות גרביים, חולצה קצרה ומעליה ארוכה וסוודר עבה, ולגיבוי אף הכנסתי לתיק שמיכה מפנקת. שיהיה.

תוכנית היום השני החלה בהופעת דואו משובחת של אלי דג'יברי, שתמיד כיף גדול לשמוע אותו מנגן, ביחד עם Kenny Barron המופלא שליטף את הפסנתר ביד רכה והוציא ממני גרגורי עונג. התוכנית כללה בעיקר סטנדרטים והיתה הופעה פותחת מצויינת. דג'יברי למד בעבר אצל Barron אבל לא הופיע עמו מעולם וההופעה איתו היתה מן הגשמת חלום של דג'יברי לנגן עם "הפסנתרן של Stan Getz". בפועל שמעתי לא מעט השפעות Getz-יות בנגינה של אלי באותו ערב.

ההופעה השניה, שמלכתחילה צפיתי שתהיה הנקודה החלשה של הערב, אכן התגלתה ככזו. Juan Carlos Caceres הרעים בקולו ודפק על הקלידים ללא רחמים. ההופעה היתה אמורה לקחת את הטנגו לשורשים האפריקאיים שלו (וואלה ? לטנגו שורשים אפריקאיים ?) אבל בפועל נשמעה קצת כחלטורה. הקטעים היו ברובם דומים מדי זה לזה ורובם כלל לא היו טנגו. בהחלט לא ברמה של שאר ההופעות.

מכאן, במעבר חד, עוברים להופעה שרק בשבילה היה שווה לרדת לאילת ולשבת בקור המקפיא שלוש שעות. Egberto Gismonti, בארץ. לא להאמין כמה כשרון נשפך לאיש הזה מקצות האצבעות. בשיער אפור ארוך החנוט בכיפה אדומה, עלה הגאון המוסיקלי הזה והפליא לנגן גם בפסנתר וגם בגיטרה.

כבר בשניות הראשונות, כשהתיישב Gismonti ליד הפסנתר והניח את אצבעותיו על קלידיו ברי המזל, אפשר היה לשמוע את הפסנתר מתיישר, מזדקף ומתעורר לקראתו. איזה צליל יפה וצלול. ארבעה פסנתרנים שמעתי בפסטיבל על הפסנתר הזה. מלבד Juan Carlos שהתעקש להכאיב לפסנתר, שלושה פסנתרנים הוציאו ממנו, כל אחד, משהו אחר לגמרי. הנגינה שוברת המוסכמות של Iverson, הליטוף המפנק של Barron והמקוריות הגאונית של Gismonti גרמו לי בעיקר לקנא בפסנתר.

בדרך כלל אני מאד אוהב את נגינת הפסנתר של Gismonti וקצת מתקשה להתחבר לגיטרה. הפעם פשוט נשפכתי מהפסנתר והתחברתי בלי שום בעיה לגיטרה. הוא ניגן שני קטעים בפסנתר (ולו רק כדי להתגבר על הקור) ועבר לעוד מספר קטעים על גיטרות 12 המיתרים המפורסמות שלו (אחת אקוסטית ואחת "קלאסית") לא לפני שהתיישב והסביר לכולנו (בליווי הדגמות) כי המוסיקה שלו אמנם מקורית אבל היא נשענת על אדניה המוצקים של המוסיקה הברזילאית הקלאסית. לקראת הסוף חזר המכשף Gismonti לפסנתר רק כדי לשלוח אותי בחזרה למלון עם חיוך אידיוטי מרוח לי על הפנים וטעם של עוד.

אז לסיכום, היה פסטיבל נהדר, אילת נהנתה ממזג אויר משובח במשך היום ובדיעבד ההערכות שלי היתה קצת מוגזמת, בשמיכה לא השתמשתי.

ועוד הערה אחרונה למארגנים:

האוירה בכניסה לנמל היתה מאד לא נעימה, בלשון המעטה. השומרים בפתח היו חמושים מדי ואגרסיביים מדי בשביל פסטיבל ג'אז, וכל תהליך הכניסה למתחם הנמל שהיה מותנה בהצגת תעודה מזהה היה לא לעניין. גם אחרי שכבר נכנסתי לנמל נאסר עלי ללכת את שלוש מאות המטרים עד להאנגר בו התקיימו ההופעות ונתבקשתי (לא באדיבות יתירה) להמתין לשאטל שיקח אותי. כך גם בכניסה וגם ביציאה.

The Bad Plus

בהתחלה היה לי קצת קשה איתם, עם ה Bad Plus. הקטע של לנגן רוק או אפילו (גוועלד) פופ בטריו פסנתר-בס-תופים נשמע לי כמו גימיק ריק. לא כל כך התחברתי אליהם ואני מודה שגם לא ממש התעקשתי להמשיך לנסות. מבחינתי הם לא באמת ניגנו ג'אז. נכון, גם Brad Mehldau מנגן שירים שלא תמצא ב Real Book* אבל הי – זה Brad Mehldau, מותר לו לעשות מה שבא לו כי הוא כבר הוכיח לכולם שהוא יודע ג'אז מהו. אבל אלה? ומה בכלל הקטע עם השם שלהם? מה זה ה"Bad Plus" הזה - הם "הרעים ועוד" או שזה "הפלוס הרע"?

כל זה השתנה לאחרונה אחרי ששמעתי בוטלג של הופעה שלהם ב Village Vanguard בניו יורק ונפלתי. פתאום כבר לא היה אכפת לי אם הם מנגנים ג'אז או לא (והם כן. ועוד איך), מאיפה הם שואבים את הרפרטואר שלהם, או האם הם רוקיסטים שבאו לנגן ג'אז או ג'אזיסטים שבאו לנגן רוק. הם פשוט היו מדהימים באופן שבו הם שילבו בין ג'אז לרוק כאילו לא שמעו על פיוז'ן מעולם.

הפיוז'ן שלהם הוא לא פיוז'ן שנות ה-70 שנסמך בעיקר על טכניקה חסרת מעצורים, אפקטים, ושלל מקלדות ומכשירים עתירי מפסקים שהפיקו מבחר מרשים ומעצבן של צלילים מסונתזים. לא. הפיוז'ן שלהם נשמע טבעי לגמרי.

David King, המתופף, לא מנגן סווינג. הוא גם לא מנסה להוכיח את כוחו באוניסונים מהגהינום שהיו חביבים כל כך על מתופפי הפיוז'ן של שנות ה-70. הוא פשוט מתופף רוק שיודע שלפעמים צריך להניח את כל הטכניקה והמורכבות הריתמית בצד ופשוט להכות חזק וברור על הביט. מהצד השני נמצא הפסנתרן Ethan Iverson, איש מופלא ששולט בכל סגנון אפשרי ולא מנגן באף סגנון במובהק. יודע לתת בראש מצד אחד ולנגן שֶקֶט מצד שני. הוא מוסיקאי נדיר עם ידע אדיר ותשוקה בוערת לג'אז ולמוסיקאי ג'אז. (ממליץ לכם לקרוא בבלוג שלו – "Do The Math" ואני בטוח שתבינו על מה אני מדבר). ביחד עם Reid Anderson על הבאס הם גורמים לכל הדבר הזה לקרות ולהישמע טבעי ואמין.

לרגע הם נשמעים הכי בנאלי, מנגנים את השיר פשוט כמו שהוא, ורגע אחרי הם מתפוצצים בסולו שהוא כמעט Free Jazz. משחקים עם המלודיה ועם הקצב וטוענים את השיר באנרגיות שגורמות לך לתהות מי אמר שברוק חייבים לנגן גיטרה.

בראיונות איתם הם טוענים שהסוד שלהם הוא בעובדה שהם נמצאים כבר 10 שנים ביחד ב"להקה" שהם מתעקשים שאין לה מנהיג. העובדה שההרכב עובד ביחד לאורך זמן רב בהחלט תורמת לתקשורת ביניהם וליכולת שלהם להישמע כגוף אחד, ובאמת 10 שנים ביחד זו תקופה מאד משמעותית ותופעה די חריגה בג'אז.

זה לא פשוט לעשות בטריו פסנתר-באס-תופים משהו שלא נשמע כמו משהו שכבר עשו אלף פעם לפניך. אבל כמו כל הרכבי הטריו הגדולים, ה Bad Plus מצליחים להביא לבמה משהו שלהם, סגנון ייחודי ששואב את השפעותיו גם מהג'אז הקלאסי וגם מהרוק ומהאינדי ומצליח להישמע נכון, רלוונטי, מעניין ובעיקר נורא יפה.

עד היום הם הקליטו 8 אלבומים (ובוטלג מאושר אחד), והופיעו בלי סוף. האלבום האחרון שלהם Never Stop הוא פשוט פנטסטי לטעמי והוא גם האלבום הראשון שלהם שמורכב כולו אך ורק מקטעים מקוריים שלהם. האזנה לאלבום הזה גורמת לי לחכות בקוצר רוח להופעתם הצפויה כאן בינואר, בפסטיבל הג'אז החורפי באילת.

אתר פסטיבל הג'אז (החורפי) באילת.

כל התמונות: Cameron Wittig

A Disc Per Week #2

כבר עבר שבוע, ואני שמח לספר לכם שהפינה הזו גורמת לי להתחבט כבר מיום שלישי מה יהיה הדיסק עליו אמליץ השבוע. בסך הכל היו שתי אופציות מאד שונות זו מזו. על אחת תשמעו מיד, והשניה בטח באחד השבועות הקרובים. אבל למה להשאיר אתכם במתח ? אני מניח שכולם מכירים את Art Blakey וה- Jazz Messangers שלו. רוב ההקלטות המפורסמות שלהם יצאו בלייבל Blue Note. הם כנראה ההרכב הכי מזוהה עם הלייבל הזה ויש שיגידו שהסאונד שלהם זה הסאונד של Blue Note. לא רחוק מהאמת, לדעתי. והנה אני עומד להמליץ לרכם על הקלטה פשוט נפלאה של ההרכב הזה דווקא בלייבל Riverside, כמעט חילול הקודש. שם האלבום הוא Ugetsu, פנטזיה ביפנית, ומדובר בהקלטה של הופעה חיה שנערכה במועדון ה Birdland בניו יורק ב 16 ביוני 1963. מנגנים כאן Freddie Hubbard בחצוצרה, Curtis Fuller בטרומבון, Wayne Shorter בטנור, Cedar Walton בפסנתר, Reggie Workman בבאס וכמובן הלידר הבלתי מעורער Art Blakey. תשעה חודשים לאחר מכן ההרכב הזה בדיוק יתכנס באולפן של Rudy Van Gelder להקלטת האלבום Free For All. תשעה קטעים יש בדיסק הזה וכולם מולחנים נהדר ומעובדים לתפארת כמסורת ה Messangers. ארבעה קטעים של Shorter, שניים של Fuller, אחד של Walton וגם סטנדרט אחד: I didn't know what time it was של Rodgers and Hart. כולם נמצאים כאן בכושר מעולה ובמיוחד מתבלטים בנגינה Shorter ו Walton.

ועוד קוריוז אחד לפני שנתחיל את השבוע – ב Liner Notes שעל העטיפה מציין Ed Sherman כי נדהם לראות שבלייקי, מנהיג ההרכב, לא לוקח ולו סולו אחד כל ההופעה. איזה מפגן של שליטה עצמית, הוא אומר. אלא שכשיצא התקליט על גבי קומפקט דיסק נוספו לו שלושה קטעים ובקטע האחרון - בדיוק. סולו תופים....

אז שיהיה שבוע טוב, והנה כמובן Ugetsu שהלחין Cedar Walton: (לא לשכוח לכבות את מוסיקת הרקע בנגן שמצד שמאל למעלה)

פסטיבל הג'אז תל אביב: 15 עד 18 בפברואר 2011

השנה יערך פסטיבל הג'אז של תל-אביב במשך ארבעה ימים בין התאריכים 15-18 בפברואר.

הנה חשיפה ראשונה של המופעים (באדיבותו של ברק ויס):

הזמרת הנפלאה Dee Alexander תגיע משיקגו בראש הקוורטט שלה. בפסטיבל די תגיש 2 תוכניות שונות: האחת נושאה אלבומה האחרון Wild is the Wind והשנייה - עיבודים לשירים המזוהים עם נינה סימון ודיינה וושינגטון.

החצוצרן והמעבד Steven Bernstein יגיע לראשונה לישראל. ברנסטין מנהיג את ה-Sexmob שאתם ודאי מכירים, אבל כאן הוא יופיע עם הרכב Diaspora Soul שלו (הראשון בסדרת ה-Diaspora שלו בלייבל "צדיק" של זורן). השביעייה שלו מבצעת עיבודים מלהיבים במקצבים קובניים ופ'אנקיים ללחנים יהודיים מוכרים כ"מעוז צור" מה נשתנה" "שלח נא את עמי" ועוד. ברנסטין יגיע יחד עם עוד 3 מוסיקאים מובילים מסצינת צדיק ובהם הטנור Paul Shapiro המנהיג של Midnight Minyan והמתופף הקובני רוברטו רודריגז. אל הארבעה יצטרפו עוד שלושה מוסיקאים ישראלים בכירים לשביעייה לוהטת...

האלטיסט המבריק, Jaleel Shaw, מוכר ודאי לכולכם. הוא חבר קבוע ברביעייה של רוי היינס וכוכב עולה בשמי ניו יורק. אל ג'ליל יצטרף הטריו של George Colligan – אחד הפסנתרנים הכי מוערכים בניו יורק כלידר וכסיידמן. יתר חברי הטריו ממש לא קוטלי קנים: בוריס קוזלוב ודונלד אדוארדס. ארבעתם, אגב, מנגנים במינגוס ביג בנד ובמינגוס דיינסטי. הטריו של ג'ורג' קוליגן יופיע גם במופע נוסף בפסטיבל – והפעם טריו פסנתר נטו.

טיוב של קוליגן:

Tigran Hamasyan הארמני יגיע בראש הטריו האמריקאי שלו (כולל את המתופף מארק ג'וליאנה). רבות דוסקס כאן על טיגראן בשנים האחרונות - על הוירטואוזיות שלו, על השילוב של מוסיקה ארמנית במוסיקה שלו וכו' - והנה סוף סוף נוכל לשמוע אותו בלייב. חלק מהקטעים שלו יהיו קטעי סולו מאלבומו האחרון שעומד לצאת באירופה ממש לפני הופעתו אצלנו.

אחרונה חביבה, החלילנית המופלאה Nicole Mitchell שתגיע בראש הטריו המופלא לא פחות שלה - Indigo Trio עם חמיד דרייק והריסון באנקהד. מי שאוהב פרי ג'אז הרפתקן איכותי אך באותה מידה מלודיוקומוניקטיבי – זו ההופעה בשבילו.

כעת למופעים המתקיימים באולם הקטן של הסינמטק ולמופע הישראלי "המרכזי":

חמישיית עדן ברקת

הבריטוניסט הצעיר עדן ברקת הפך במהירות לבחירה הראשונה של כל הרכב ג'אז המחפש נגן בריטון. החמישייה אותה מנהיג ברקת פועלת יחד זה למעלה משנתיים ועובדת באינטנסיביות על לחנים מקוריים ולחני ג'אז ידועים והכל בעיבודים מיוחדים ומקוריים הכתובים לשלושה כלי נשיפה (טנור-טרומבון-בריטון) וחטיבת קצב משוללת כלי הרמוני.

עפר פלד- אררט

הנשפן והמלחין עפר פלד הוא מהמובילים בישראל בתחום הג'אז האתני. בפרוייקט החדש שלו "אררט", פלד וחבורת נגניו משלבים מוסיקה ערבית, טורקית, צוענית, אפריקאית, תימנית והודית עם ג'אז מודרני ולחנים מקוריים.

פלד, נגן מבוקש אצל אומנים מתחומים שונים – מיהודית רביץ ואייל גולן ועד אבי ליבוביץ והגרובתרון, נסע והשתלם בכל רחבי העולם בסגנונות מוסיקליים שונים, ובשנים האחרונות מתמקד בליטוש סגנונו המוסיקלי הייחודי המושפע מכל אשר למד וניגן במסעות אלה.
הנגנים של "אררט" משתמשים בערב זה בקשת צבעונית של כלים, חלקם כלי נגינה המאפיינים את הג'אז, חלקם כלים אותנטיים עממיים ויוצרים ג'אז אתני משובח ומגוון.

האנסמבל של עופר שפירא מארח את ממלו גיטנופולוס

הסקסופוניסט והמלחין עופר שפירא בהופעת בכורה כמנהיג הרכב בפסטיבל הג'אז של תל אביב יציג את לחניו ועיבודיו העשירים להרכב הכולל בחזית הבמה ארבעה כלי נשיפה. האנסמבל גם יארח את המוזיקאי הבינלאומי הוותיק ממלו גייטנופוליס.

רוב החומרים שינוגנו במופע מתבססים על חומרים מתוך דיסק הבכורה של שפירא ‘Two Views' שיצא לא מכבר בהשתתפותו של נגן הבריטון המעולה גארי סמוליאן איתו הקליט באחד מלילות פסטיבל ג'אז תל אביב בשנה שעברה.

רביעיית עינב עם טיגראן האמאסיאן

הסקסופוניסט והמלחין שאולי עינב עושה חיל בשנים האחרונות בסצינת הג'אז של ניו יורק. אלבומו השני opus one, עליו מבוסס המופע, יצא לפני מספר חודשים בלייבל הצרפתי הבינלאומי האיכותי music plus loin .

עינב והפסנתרן הבינלאומי טיגראן האמאסיאן שניגנו בעבר בניו יורק, יופיעו יחדיו בפעם הראשונה בפסטיבל בינלאומי.

אלברט בגר וחמיד דרייק Fire from within

כשש שנים לאחר המפגש המוזיקאלי הראשון בין אלברט בגר לחמיד דרייק, יעלו השניים בפעם הראשונה על במת הפסטיבל לדואט. אתם לא צריכים אותי כדי לדעת שמדובר באירוע חד פעמי שצפויים בו רגעים מהפנטים לא מעטים.

איילת רוז גוטליב- בצידי דרכים + אורח מיוחד: אלון אולארצ'יק

הזמרת והמלחינה איילת רוז גוטליב שבה זה לא מכבר לארץ לאחר שהות רבת שנים בניו יורק. גוטליב משלבת ביצירתה אלמנטים רבים מעולמות מוזיקליים מגוונים החל מג'אז דרך חזנות אוונגרד, מוזיקה קלאסית ושירת המזרח ומשתמשת בקולה לא רק כקול אלא גם ככלי נגינה.היא שיתפה פעולה במהלך הקריירה עם ג'ון זורן, ג'ו לובאנו ובובי מקפרין והוציאה 4 אלבומים שזכו לשבחי הביקורת.

במופע ב"צידי דרכים" מבצעת גוטליב לחנים מקוריים שלה לשירי משוררים כגון אגי משעול, נתן זך ויהודה עמיחי. לביצוע חלק מהשירים יצטרף אליה אלון אולארצ'יק.

שלישיית דני אדלר – Back Home ine Tel Aviv

הגיטריסט דני אדלר, יליד תל אביב ותושב יו יורק בחצי יובל השנים האחרון זוכה בשנים האחרונות לעדנה בסצינת הג'אז, במיוחד אחרי שני אלבומיו האחרונים בהם הופיעו הטנור גרנט סטוארט והאורגניסט ג'ואי דפרנצ'סקו. אדלר יבצע סטנדרטים וקטעים מקוריים שלו בטריו עם טל רונן ואמיר ברסלר.

שלישיית אריק שטראוס- back from Paris

הפסנתרן הוותיק אריק שטראוס חזר ארצה לאחר שהות בת כמה חודשים בקריית האומנים בפריז שם הלחין חומר חדש פרי עטו אותו הקליט בליווי מוזיקאים מפריז. בפסטיבל יציגו הטריו של שטראוס את החומרים החדשים לצד עיבודיו המקוריים לסטנדרטים ידועים.

ואיך אפשר בלי לשלם את המס...

תזמורת הג'אז של תל אביב מארחת את אפרת גוש

אפרת גוש היא אחת הזמרות המרתקות והמקוריות ביותר בנוף המוזיקה הישראלי. קולה ואישיותה המיוחדים של אפרת מאפשרים לה לחצות גבולות בין סגנונות שונים החל ברוק דרך מוזיקה לטינית וכלה בג'אז ובמוזיקת נשמה.

יחד עם תזמורת הג'אז של תל אביב בראשותו של עמיקם קימלמן, גוש תבצע סטנדרטים אמריקאים, שנסונים צרפתיים ועיבודי ג'אז לחלק מלהיטיה.

A Disc Per Week #1

אני רוצה לחנוך פינת המלצות שבועית. זו תהיה פינה קטנה. לא סקירה מקפת, לא ה"אלבום הכי טוב" או תארים בומבסטיים כאלה. רק משהו כיפי שעשה לי את השבוע. בתקוה שאצליח לפרסם המלצה כזו כל שבוע.

אז את (סוף) השבוע הזה עשה לי בגדול האלבום El Hombre של הגיטריסט Pat Martino. האלבום הוקלט ללייבל Prestige בשנת 1967 והוא גם האלבום הראשון שהקליט Pat Martino תחת שמו.

בבסיסו עומד הרכב כֶּלי שהיה מאד מקובל בסול-ג'אז של שנות השישים: גיטרה-אורגן-תופים. כאן אלו הם Martino בגיטרה כמובן, Truddy Pits באורגן ו Mitch Fine בתופים.

אבל זה לא הכל. מלבד המתופף משתתפים גם Abdu Johnson בקונגה ו Vance Anderson בבונגוס, והם מוסיפים טאצ' לטיני לגרוב. לחלק מהקטעים מצטרף גם Danny Turner המצויין בחליל.

זה אלבום כיפי וגרובי, יש בו שבעה קטעים, מתוכם חמישה קטעים מקוריים של Martino ושני סטנדרטים שזוכים לביצועים יפים במיוחד: Once I loved של Jobim ו Just Friends.

רוצים לשמוע דוגמה ? בבקשה. (לא לשכוח לכבות את מוסיקת הרקע בנגן שצד שמאל למעלה)

הנה One For rose:

והנה A Blues For Mickey O:

Carla Bley and Steve Swallow great duet

פשוט נהדר לראות שני מוסיקאים כל כך טובים עם חוש הומור נפלא. זה מן טייק אוף על One Note Samba. קבלו את One note blues...
(לא לשכוח לכבות את מוסיקת הרקע בנגן מצד שמאל למעלה)

Eilat first winter Jazz festival - Jan. 20-22, 2010

בחודש ינואר הקרוב (20 עד 22 בינואר, ימים חמישי עד שבת) יוולד במזל טוב אח קטן לפסטיבל הג'אז בים האדום. פסטיבל חורף, צנוע יותר במימדיו אבל עם אמנים אורחים מהשורה הראשונה.

על הניהול האומנותי הופקד דובי לנץ ויש בכך כדי להסביר את הבחירות באמנים שרובם אינם מזוהים כאמני ג'אז נטו אלא יותר כאמנים שעושים "מוסיקת עולם".

לפסטיבל החורף הראשון יגיעו אפוא Egberto Gismonti הענק שינגן פסנתר (איזה כיף !!) וגיטרה, הפסנתרן והזמר הארגנטינאי Juan Carlos Caceres עם שלישייתTango Negro , אמן כלי ההקשה והטאבלה ההודי Trilok Gurtu, פרוייקט Horse Of Passion של המתופף הותיק דורון רפאלי עם הפסנתרן הוד מושונוב.

מצד הג'אז ינגנו Kenny Barron ואלי דג'יברי בדואט וכן שלישיית The Bad Plus, שמנגנת בפורמט של פסנתר-באס-תופים גם גרסאות למוסיקת פופ, רוק, קאנטרי ומוזיקה קלאסית. ה Bad Plus, כבר ניגנו באילת בעבר והם מגיעים לאחר שהוציאו השנה אלבום משובח במיוחד.

בנוסף מתוכנן מופע מיוחד בשם "אחים למען אחווה" שיהווה מפגש מסורות וסגנונות מוסיקליים בין האחים ממוצא מצרי, ג'וזף וג'יימס טאוואדרוס לבין האחים לבית מוכיח, רע ותם אליהם יצטרף אסף תלמודי.

הפסטיבל יארך שלושה לילות והמופעים יתקיימו בנמל אילת בהאנגר 6 אשר יוכשר לשמש כאולם מופעים סגור, וערוך לקליטת כ- 2000צופים. בנוסף צפויות גם הופעות חופשיות של הרכבים צעירים וג'ם סשנים.

נשמע כמו הזדמנות נהדרת לחוות את פסטיבל הג'אז באילת ללא החום המעיק של סוף אוגוסט, אני בהחלט מתכוון להגיע.

למי שלא מכיר את הנפשות הפועלות, אספתי כמה טיובים שמסבירים על מה מדובר (לא לשכוח להפסיק את מוסיקת הרקע בנגן מצד שמאל למעלה):

Egberto Gismonti

Juan Carlos Caceres with Tango Negro Trio

Trilok Gurtu

The Bad Plus

Kenny Barron

Paul Bley - My Standard

‎

אני רוצה להציג לכם פסנתרן שהוא אחת האהבות הגדולות שלי בג'אז. הוא אינו נופל מענקי פסנתר כמו Keith Jarrett או Bill Evans ולמרות שהוא לא מוכָּר ולא מוכֵר כמותם, עבורי הוא לגמרי בליגה שלהם, אם לא יותר.

אני מדבר על הפסנתרן הקנדי Paul Bley אותו שמעתי לראשונה באלבום Diane של Chet Baker שהוקלט בשנת 1985 עבור הלייבל הדני SteepleChase.

מטבע הדברים, Chet Baker היה הסיבה שהביאה אותי לרכוש את האלבום מלכתחילה, וכבר בשמיעה הראשונה הרגשתי שמדובר באלבום אחר לגמרי מכל אלבומיו של בייקר. שמעתי את האלבום הזה שוב ושוב ובכל פעם גיליתי שאני חוזר אליו קצת פחות בגלל Chet וקצת יותר בשביל הנגינה של Bley. האלבום הזה הוא אחת הפנינים שהוציא Chet Baker תחת ידיו וחלק גדול מהקרדיט לכך מגיע ל Paul Bley. הנגינה המינימליסטית, האוורירית והמלנכולית של Bley מתמזגת עם קולו הייחודי של Chet ועוד יותר עם נגינת החצוצרה שלו ויוצרת אלבום חד פעמי, מקסים ומאד מרגש.

תקופה ארוכה ניסיתי למצוא עוד פנינים כאלה בדיסקוגרפיה של Chet, אבל ללא הצלחה יתירה. לקח לי זמן להבין שאת מבוקשי אמצא דווקא אצל Bley. התחלתי אפוא לנבור בדיסקוגרפיה של Paul Bley וגיליתי שהוא הקליט המון, בהרכבים שונים ומגוונים. Bley ניגן והופיע לצדם של מוסיקאים אינדווידואליסטים, בעלי רוח חופשית שנטו ברובם לצד החופשי יותר של הג'אז: Ornette Coleman, Don Cherry, Charlie Haden, Gary Peacock, Paul Motian, Steve Swallow וזו רק רשימה חלקית.

האלבום עליו אני רוצה לספר לכם נקרא My Standard והוא, כשמו, מורכב בעיקר מסטנדרטי ג'אז, אם כי Bley לא הלך על הנדושים שבהם. הבחירה של Bley, שבסיסו נטוע בג'אז החופשי, לנגן דווקא סטנדרטים, כובלת אותו כביכול לקטעים בעלי מבנה ברור וידוע מראש. לכאורה זה ההיפך הגמור מג'אז חופשי, אולם בפועל Paul Bley מצליח לשמר את החופש שלו גם בתוך המסגרת ולהביא מעצמו תוכן חדש לגמרי לאותן מנגינות.

אם מה שעולה לכם בראש זה Keith Jarrett שעשה מזה קריירה לא רעה, אתם לגמרי בכיוון, שכן Paul Bley היה אחת ההשפעות של Jarrett הצעיר, וניתן לשמוע הרבה דמיון בין השניים, למרות ש Bley יותר חופשי מ Jarrett והוא גם הרבה פחות רפטטיבי ממנו.

יש ל Paul Bley חוש מדהים למלודיה והאלתור שלו תמיד מכיל בתוכו קו מלודי חזק. יש לו השפעות מאד ברורות של מוסיקה קלאסית ומצד שני הוא "בלוזיונר" אדיר (מלשון בלוז) וצובע הכל בהרמוניות ג'אזיות נפלאות. אין לו סווינג במובן הרגיל אבל במקום זה יש לו את הדרך האישית שלו להתנהל במרחב הריתמי של הקטע, עם המון space מצד אחד ועם גרוב מאד מיוחד מצד שני וזו, לדעתי, אחת הסיבות שהוא צריך לצדו מתופפים מעולים (ר' למשל השילוב בינו ובין Paul Motian שנשמע כל כך טבעי ונכון). צליל הפסנתר שלו פנטסטי (הנמוכים נהדרים) והוא מלא רעיונות כרימון. האינטראקציה שלו עם הנגנים (במקרה זה: Jesper Lundgaard הדני בבאס ו Billy Hart בתופים) מצויינת ולמרות שלא מדובר בהרכב קבוע שלו הם נשמעים מעולה ביחד, נותנים איש לרעהו את מלוא החופש והחיבור ביניהם טבעי לחלוטין. Billy Hart הצליח להפתיע אותי לגמרי ביכולת ההקשבה שלו ובנגינה מינימליסטית. (למשל ב Lover Man).

הדיסק מכיל 14 סטנדרטים ושלושה קטעים מקוריים של Bley, ובשונה מרוב המוסיקה ש Bley מקליט, הקטעים כאן קצרים למדי. קטע הפתיחה I’m Glad There Is You (סולו פסנתר) קובע את הקצב והאווירה לשאר האלבום. קטעים כמו All The Things You Are ו You’d Be So Nice To Come Home To מקבלים טיפול מקיף ואוהב ולמרות שאינספור שלישיות ניגנו אותם וטחנו אותם עד דק הם נשמעים חדשים, רענים ומסקרנים כמו בפעם הראשונה ששמעתי אותם, וכך גם Long Ago and Far Away, , The Theme, I Can’t Get Started ו I Wish I Knew.

למרות שמדובר בסטנדרטים מוכרים למדי זה נשמע כאילו Bley פשוט נותן לעצמו להיזרק לתוך הקטע, וכשנגמר ה head הוא מתחיל לאלתר בלי ידיעה מוקדמת להיכן הוא הולך, מה שיוצר תחושה חזקה מאד של חופש. (כך למשל Black and Blue ו I Wish I Knew).

האלבום הוקלט בלייבל SteepleChase בשנת 1985 (באותה שנה בה הוקלט Diane של Chet ובאותו label), ולמרות שלא מדובר ב"אלבום הטוב ביותר" של Paul Bley זה אלבום נהדר בעיני ומומלץ מאד לכל מי שעושה את צעדיו הראשונים באיזורים החופשיים יותר של הג'אז.