פאנוניקה מגייסת בהד-סטארט

פסטיבל הג'אז החדש שיתקיים ביפו, אשר קם על בסיס מימון מהציבור, פתח את הדלת והוכיח שאפשר לגייס את חובבי הג'אז למעשים ולהרים מיזם אומנותי . עכשיו עושה זאת "פאנוניקה" - הגוף שעומר מאחורי "בית העמודים" ומנסה לגייס מימון לפעילותו שמטרתה היא הנגשת הג'אז לציבור, הטמעתו בחיי היום יום, ויצירת מסגרות למפגשים מוסיקליים בין המוסיקאים לקהל. 

לאתר הגיוס של פאנוניקה

למי שלא מכיר - בית העמודים נמצא בנחלת בנימין בתל אביב ומקיים 6 הופעות ג'אז בשבוע, הכניסה להופעות חופשית, המקום שוקק קהל רב גילאי ותוסס שמשפיע לטובה גם על שאר העסקים לצידו שחלקם ראו כי טוב והצטרפו לאחרונה ל"ניסוי" המוצלח. את הסכום שהם משקיעים בהופעה, הם מכניסים חזרה מהקהל ששותה ואוכל וחוזר שוב ושוב.

בשנה האחרונה הפעילות התרחבה מעבר לגבולות 'בית העמודים' ונפתח ליין ג'אז קבוע ומוצלח כל רביעי ב'רוטשילד 12' בת"א, כל שלישי ב'מרקיה' בירושלים, כל חמישי בגלידריה האיטלקית 'ארטה' בת"א, ובקרוב במקומות נוספים.

אז פסטיבלי ג'אז זה כמובן נהדר - כן יירבו, אבל הופעות קבועות במשך כל השנה הן הדבר האמיתי, הן מאפשרות חשיפה לג'אז לא רק שבוע או שבועיים בשנה, אלא באופן רציף ותמידי. בנוסף הן מאפשרות שיתופי פעולה ארוכי טווח והתגבשות של הרכבים וחומר מקורי, ונותנות הזדמנות לעשרות מוסיקאים להתפרנס (קצת) מנגינה.

הג'ז בישראל - 50 השנים הראשונות

בשבוע שעבר הושק הספר "הג'ז בישראל - 50 השנים הראשונות" (הוצאת סטימצקי). הספר הוא למעשה אלבום המתאר את חיי הג'אז בישראל משנות השלושים ועד שנות השמונים, והוא משופע ביוגרפיות ותמונות של המוסיקאים שהיו פעילים ב (שלא לומר הקימו את) סצינת הג'אז בישראל. למותר לציין שזהו פרוייקט ייחודי וחשוב מאין כמוהו.

הספר מחולק לפרקים ראשיים בסדר כרונולוגי,כל פרק מתאר תקופה של חמש שנים, כאשר בכל פרק מובא תיאור של סצנת הג'ז באותן שנים, בסוף כל פרק ביוגרפיות של האמנים הישראלים הבולטים במיוחד באותן שנים וביקורים של אמנים אורחים. הפרק האחרון עוסק במדיה ובחינוך לאורך כל התקופה.

הערך המוסף של הספר טמון ברשימת ההשמעה הנלווית אליו שנמצאת וממתינה לכם ב Youtube, והספר מפנה אליה בנקודות המתאימות.

את הספר ניתן לרכוש בחנויות סטימצקי, אבל אם אתם נוסעים לפסטיבל הג'אז באילת בשבוע הבא - תוכלו למצוא שם את יאיר דגן עצמו בדוכן שיועד לו באתר הפסטיבל, ולרכוש את הספר ישירות ממנו. 

Itamar Borochov - Wanderer Song

אני מבשל סקירה על האלבום Outset של איתמר בורוכוב שמתנגן אצלי לפחות פעם בשבוע בחודשים האחרונים. בינתיים קבלו וידאו חדש לקטע Wanderer Song (באלבום הוא נקרא Pain Song) מאיתמר בורוכוב, הפעם בהרכב עם גדי להבי בפסנתר, אברי בורוכוב בבאס ועופרי נחמיה בתופים:

בעל הבית השתגע!

איך יכול להיות? תגידו לי, איך יכול להיות שאלבומים שחלמתי עליהם שנים, שהזלתי ריר רק מלראות את העטיפה שלהם בקטלוגים ישנים ולדמיין איך הם נשמעים, נמכרים בגרושים?

איך אוספים של אלבומים נדירים שקוששתי אחד לאחד, בחנויות יד שניה בארץ ובחו"ל, נמכרים לכל דורש במחירי רצפה?

איך "קומפליטים" במהדורה מוגבלת שהייתי מזמין בדואר מ Mosaic מצאו את דרכם לסלסלת המבצעים של חנויות הרשת ונמכרים בפרוטות, בפחות ממחיר של דיסק אחד במחיר ביניים?

כבר כמה שנים שאני מקבל מידי כמה ימים את המיילים המעצבנים האלה מ Amazon. לראות, ולא להאמין. כמה קל ופשוט לקבל היום, בלחיצת עכבר קלילה ובהוצאה כספית זניחה, את מה שעמלתי באיסופו שנים רבות. אתה אפילו לא צריך לחפש, לעזאזל. הם דוחפים לך את לפרצוף. רק תקנה. ואם אתה כבר כאן, לא תיקח את הקמופליט של Sonny Rollins ב Prestige?

קחו למשל את Lee Morgan. במשך שנים שמרו ב Blue Note על ביקוש אספני לאלבומים המוקדמים שלו. אם היה לך – אז בטח את Candy (שקניתי בפיקדילי בחיפה) או את City Lights בהוצאה יפנית (שמצאתי פעם להפתעתי בדיסק קלאב באילת), אולי את indeed! (הוצאה יפנית, ניצן שמר לי עד שאגיע ביום חמישי לקורוס) אבל את Volume 2 או Volume 3 ? או את Cooker ? תמשיך לחלום. שמעתי פעם על מישהו שיש לו. אולי יקליט לך לקסטה. נראה.

וכן, אני זוכר היטב איפה ומתי ובאילו נסיבות הגיע לידי כל אחד מאותם אלבומים. ואני גם זוכר את ההתרגשות שנלוותה לפתיחת הניילון המרשרש והוצאת הדיסק בידיים רועדות מקופסת הפלסטיק והנחתו בדיסק-מן, לשמיעה ראשונה באוטובוס, בדרך הביתה מהצבא.

אני זוכר את הימים והלילות שהייתי חורש על כל אלבום חודש, מכיר בעל פה כל סולו, משנן את שמות הנגנים, את תאריכי ההקלטה ולומד לקשר בין הסאונד של הכלי לשם של הנגן שמפיק אותו. קורא שוב ושוב ושוב את ה Liner notes, כאילו יש מבחן בסוף, ונפגש עם חברים למרתונים אינסופיים של שמיעת מוסיקה ומבחני זיהוי.

אגב, גבר, את הקומפליט של Donald Byrd ב Blue Note כבר יש לך? חבל, זה רק 20 פאונד לפאקינג 21 (!!) אלבומים (בתמונה מימין החלק השני עם 10 אלבומים בלבד). רק היום. בעצם מעכשיו ועד בכלל.

אז אולי Lee Morgan ? הסט הזה יושב עליך פצצה כאחד שרק אתמול שמע את השם הזה בפעם הראשונה. 12 אלבומים בפחות מעשרה פאונד. אומרים שיש כאן כמה "נדירים". ככה קראו לזה פעם.

יודע מה? יש לי משהו במיוחד בשבילך. זה עף כל כך מהר במוזאיק, אנשים היו מוכנים להרוג בשבילו. The Complete Max Roach. עם Booker Little ו Kenny Dorham - הריבאונד המושלם למי שזה עתה נודע לו על לכתו בטרם עת של Brownie הגדול (9 אלבומים ב 11 פאונד). מי זה Brownie ? מה זאת אומרת מי זה בראוני ? אולי חצוצרן הג'אז הכי גאון ומבריק וחמוד שהיה כאן והלך בגיל 26. לפני 20 שנה חסכתי כמה משכורות צבאיות כדי לקנות את הקופסא שלו ב EmArcy. קוביה של שלמות. היום, חביבי, אתה יכול או ב 10 פאונד או, אם בא לך להתפרע, ללכת ממש על EmArcy אוריגינל ב 30 פאונד.

ודיברנו כמעט רק על חצוצרנים ואלה רק דוגמאות. איך אתה עם Jarrett ? יש באימפולס, יש באטלנטיק, מה שתרצה, חבר. או אולי Art Blakey ? עם החמישייה המפורסמת עם Wayne Shorter ? או אולי קופסא פסיכית של Wayne  מהתקופה המוקדמת, כולל ההקלטות עם Blakey וההקלטות ב Vee-Jay ? לא שמעת על Vee-Jay ? אומרים שפעם אנשים היו מרטיבים במיטה רק מלחשוב על האלבומים של shorter ו Morgan ב Vee-Jay, אבל הנה הם כאן בשבילך חביבי, פחות מ 12 פאונד. לארוז לך שניים? ו Rollins ו Bird ו Miles ו Powell ו Ahmad Jamal ו Gigy Gryce וה Jazztet וחכה רגעף אחי, יש לי עוד במחסן מאחורה...

מתסכל להיווכח כמה זול וזמין ההיצע של מיטב המוסיקה בעולם. הכל פה, לא בחצי חינם, סאנשיין. בחיני חינם. רק תבוא ותקשיב. אף אחד כבר לא מוריד מרוב שזה זול.

ולחשוב איזה חור עשיתי לעצמי בכיס בשביל לממן את כל המוסיקה הזו, שמפארת את הקיר בחדר העבודה שלי.

פסטיבל יפו ג'אז - אוקטובר 2015

לא מזמן, ממש בפוסט הקודם, סיפרתי לכם על קבוצת הפייסבוק "להחיות את הג'אז בישראל", ועכשיו אני שמח לספר לכם שיוזמה אחת כבר עלתה לאויר על ידי עמיקם קימלמן, נגן סקסופון, מעבד ומחנך עתיר זכויות בג'אז הישראלי.

הרעיון הוא להרים פסטיבל בעזרת "מימון המונים", קרי – הקהל יממן את הפסטיבל באמצעות רכישה מוקדמת של כרטיסים להופעות. ה catch – אין הרבה זמן, מכיוון שאתר HeadStart שבו מתנהל גיוס הכספים מגביל את תקופת הגיוס, ונכון להערב נותרו מעט למעלה מחודש להשלמת גיוס 120,000 ש"ח. בסופו של דבר, אם לא יגויס מלא הסכום – יוחזר הכסף ל"משקיעים" והפסטיבל ייגנז.

הפסטיבל יימשך שלושה ימים ויכלול עשרה מופעים בהשתתפות 8 אמנים מחו"ל ו- 35 אמנים ישראלים ויתקיים ב"מרכז תרבות מנדל" ביפו בתאריכים 8-10 באוקטובר 2015.

כל הפרטים, מי מופיע, מה מנגנים ומתי ואיך תומכים ורוכשים כרטיסים - הכל כאן:

http://www.headstart.co.il/project.aspx?id=15904

אז חוץ ממוסיקה טובה יש לנו כאן הזדמנות לעשות משהו עבור עצמנו. זה הזמן לבוא ולתמוך.

עדכון משמח - 14 באוגוסט 2015

בינתיים, עוד בטרם חלף המועד להשלמת גיוס הכספים בהדסטארט, עבר הפסטיבל את סכום המינימום של 120,000 ש"ח, כך שהיוזמה יוצאת לדרך. ניתן כמובן עדיין לרכוש כרטיסים.

מרתון הרכבים ב"שטריקר" - יוני 2015

לא מזמן קמה קבוצת פייסבוק בשם "להחיות את מופעי הגא'ז בישראל". מטרת הקבוצה היא... להחיות את מופעי הג'אז בישראל.

אבל כמו שכולנו יודעים הבעיה היא לא רק העדר מקומות לשמוע ולנגן, אלא גם העדר אהדה או אפילו מודעות ציבורית לג'אז. אין זה סוד שהג'אז איננו פופולרי מזה עשורים רבים ושהוא נחלתם של מעטים, אבל אנחנו תמיד היינו קומץ קטן אך דעתני ומסיונרי. וכמו ש Wayne Escoffery אומר ב TED, אחד הדברים היפים בג'אז הוא שהמוסיקה הזו מוכרת את עצמה. פשוט צריך להקשיב לה.

אני מסכים איתו לגמרי. במהלך השנים, בכל פעם שאיתרתי חבר עם פוטנציאל להתחבר לג'אז, הפעלתי את קסמיי ודאגתי לחשוף אותו לכמה שיותר סוגים של ג'אז, מתוך אמונה שמשהו אחד לפחות ימצא חן בעיניו ויגרום לו להתחיל את המסע שכולנו נמצאים בו כבר שנים רבות. וזה עבד. זה תמיד עובד.

זו גם היתה הסיבה שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה. מתוך רצון להגדיל את החשיפה לג'אז. וגם זה תרם משהו להגדלת החשיפה, או אולי בעיקר להעמקתה.

והנה פעם בשנה מגיעה הזדמנות שממש מתחננת שייקחו אותה: התוכנית האקדמית של קונסרבטוריון שטריקר בתל אביב מציינת סוף שנת פעילות בסדרת קונצרטים של ההרכבים השונים הפועלים בתוכנית.

ארבעה ערבים (מה- 23 ביוני עד ה- 27 ביוני) , בכל ערב ארבעה הרכבים, והכל בחינם. הזדמנות מצוינת לשמוע את דור העתיד של הג'אז בישראל (נכון, הם עוד מעט נוסעים ל New School בניו-יורק להמשך לימודים, אבל למרבה השמחה מסתבר שרובם חוזרים בסוף לארץ אחרי שהייה כזו או אחרת).

שום דבר שאכתוב, שום דיסק שאשמיע לא משתווה לדבר האמיתי – לשמוע, לראות ולחוות ג'אז חי מנוגן על ידי אנשים שהמוסיקה בוערת בעצמותיהם. תעשו לעצמם טובה ופשוט תלכו. ותיקחו אתכם גם חברים שלכם.

תוכנית המרתון באתר הקונסרבטוריון

Christian Scott in Tel Aviv - 23.1.2015

החצוצרן והמלחין Christian Scott גדל בניו אורלינס כשהוא מוקף במוסיקה מכל עבר.  בגיל 12 התחבר אל החצוצרה. בחסות דודו, הסקסופוניסט Donald Harrison, שניגן בין היתר עם ה Jazz Messangers, קיבל הכשרה מוסיקלית מרוכזת. את ההקלטה הראשונה שלו עשה בגיל 18 במסגרת האלבום Real Life Stories של דודו, Donald Hrrison,  ואת אלבום הבכורה שלו כמוביל, Rewind That,  הוציא בשנת 2006, כשהיה בן 23. 

"יש אנשים שמתחילים עם בי בופ, יש שמתחילים עם פוסט בופ, יש שמתחילים עם פיוז'ן", מספר Scott, "הדוד שלי לקח אותי חזרה אל ראשיתה של המוסיקה. הוא לימד אותי חומרים ש Buddy Bolden ניגן בתחילת המאה ה-20". בעשור וקצת שחלפו מאז הוציא Scott עשרה אלבומים כמוביל הרכב, זכה בפרס אדיסון לאמן ג'אז בינלאומי, והתפתח כיוצר נועז וחדשני, בעל מודעות ומחויבות פוליטית וחברתית משוכללת.

Scott מחויב בכל מאודו למורשת של הג'אז ולתפקיד שלו בתוך ההקשר הרחב של ההיסטוריה של המאה ה-20. המוסיקה שעשו בשנות ה-60 אמנים כמו Miles Davis, John Coltrane, Charlie Mingus, וגם Bob Dylan ו Jimmy Hendrix יקרה ללבו.

"האקלים הפוליטי והחברתי של התקופה היה הרבה יותר סמיך, והיו כמה מוסיקאים שלא פחדו לשקף את האקלים הזה בעבודה שלהם", הוא אומר. "הם אלה שבסופו של דבר החזיקו מעמד זמן רב יותר".

באלבומיו משובצים קטעים שבהם התייחסות מפורשת לנושאים פוליטיים ואקטואליים והוא אף שינה שמו, והוסיף לChristian Scott  את  aTunde Adjuah , שמות של שתי ערים באומה המערב אפריקאית Benin, שהיא כיום Gahna. "כך אני מודיע לעולם שאני מקבל את עברי ואני מוכן לחקור אותו", הוא אומר. "במובן מסוים כלל לא שיניתי את שמי. השלמתי אותו, כדי לשקף חלק נוסף של אילן היוחסין שלי, החלק שלפני סקוט".

באלבומו האחרון, אלבום כפול מ 2012 בשם Christian aTunde Adjuah, מצולם Scott בתחפושת האינדיאנית המסורתית של בני משפחתו. סבו היה צ'יף וכל המשפחה השתתפה בטקסים האינדיאניים המסורתיים ב New Orleans. סקוט עצמו היה בתפקיד שנקרא spyboy...

Larry Bannock, נשיא מועצת האינדיאנים של ה Mardi Gras של New Orleans מסביר קצת על התפקיד:

The Spy Boy is first in the front: he is the baddest of all the Indians...he is ahead looking for trouble. Only a chosen few can be Spy Boy. It's his job to send a signal to First Flag when he sees other Indians. First Flag signals back down the line to Big Chief. Big Chief has a stick that controls the Indians. When he hits the ground with the stick, they better get down and bow to the Chief.

הנה Christian Scott בפעולה ב Mardi Gras של 2012:

והנה הדוד Big Chief Donald Harrison Jr. מופיע עם התלבושת האינדיאנית במסגרת פסטיבל ב New Orleans:

המוסיקה ש Scott יוצר משלבת בין עולמות ותרבויות, מוסכת אל תוך הג'אז גם רוק, היפ הופ ו R’n’B. כשהוא משלב בין חומרים מקוריים, מחוות לקלאסיקה של הג'אז, שיר של Tom York, בלדות רפלקטיביות, נופי צליל חלומיים והשפעות של רוק בוער, מפגין Scott שליטה מושלמת בחצוצרה וניצב ברמה בין קומץ אמני ג'אז צעירים המרחיבים את החזון האמנותי אל מעבר לגבולות הז'אנר.

בנוסף לנועזות המוסיקלית, Christian Scott מנסה לדחוף את הגבולות גם בכל מה שקשור לצליל ולצורה. הוא אפילו מעצב בעצמו את החצוצרות שלו שמיוצרות על ידי ADAMS בהולנד.

ביום שישי ה- 23.1.2015 יופיע Scott ברביעייה במסגרת סדרת ג'אז במשכן בבית האופרה. איתו בהרכב ינגנו חברי ההרכב הקבוע שלו: Lawrence Fields בפסנתר וקלידים, Kris Funn בבאס, ו Joe Dyson בתופים.

לקראת ההופעה הצפויה אתם מוזמנים להתרשם (מה להתרשם? לעוף !!) מהופעות קודמות שלו. הנה הופעה מפסטיבל הג'אז ב Nancy בצרפת מ 2010:

והנה הופעה נוספת שלו, מאותו פסטיבל, שלוש שנים לאחר מכן:

עדכון - 25.1.2015 - אז איך היתה ההופעה?

אני מאמין שחצוצרן טוב חייב להיות קצת ערס. חצוצרה היא לא כלי שאפשר להתחבא מאחוריו, אי אפשר לייצר אתה איזה בליל של צלילים ולהסתתר בצלם. יש לה צליל חזק, ברור וחותך, היא תובעת נאמנות מוחלטת ומשטר אימונים קטלני והיא מאד פיזית ברמת הפקת הצליל. כדי להיות חצוצרן באמת טוב נדרשים, בעיני, מאפייני אישיות נוספים על מוסיקליות ויכולת טכנית על הכלי. נדרשת נוכחות בוטחת, אמירה ברורה ואיזושהי כריזמה אישית. פסנתרן, סקסופוניסט, גיטריסט ואפילו מתופף יכולים להיות נגנים מצוינים גם בלי התכונות האלה, אבל בשביל חצוצרן טוב – הן הכרחיות.

בסופו של דבר, הטענה שלי היא שחצוצרן טוב צריך להיות קצת ערס על הבמה: Miles היה כזה, Freddie Hubbard היה כזה, Lee Morgan היה כזה, Woody Shaw היה כזה, Enrico Rava כזה, Roy Hargrove כזה, Wynton Marsalis כזה ויש לי עוד הרבה דוגמאות *.

* לפני שאתם קופצים, אני מודע לכך שיש גם כאלה שמתקיימות בהם התכונות שמניתי לעיל, אבל אי אפשר להגדיר אותם כערסים: אנשים כמו Chet Baker, Kenny Dorham, Clifford Brown ו Tom Harrell.

על Christian Scott התזה שלי יושבת בול. הוא בסה"כ בן 31, נולד ב New Orleans ומגיע עם לוק ועם אטיטיוד של אחד שכבר ראה הכל. טווס מקושט עדיי זהב, שמנגן בחצוצרות ייחודיות שעיצב לעצמו, אחד שעף על עצמו ועל הנגנים שלו, אינטליגנטי, רהוט, עם ביטחון עצמי בשמיים... אם הוא לא היה נגן כל כך טוב כל זה בטח היה מעצבן אותי, אבל כשהוא לוקח את החצוצרה לפה הכל נשכח. הוא אמנם לא אוהב שמשווים אותו לחצוצרנים אחרים, אבל גם הוא יודע היטב שההשוואה ל Miles ול Freddie Hubbard בלתי נמנעת וזו בהחלט מחמאה אדירה בשבילו.

לפני כמה שנים שמעתיו בפסטיבל ג'אז בחו"ל ובעיקר זכור לי הווליום המטורף בו התנהלה ההופעה. זה היה כל כך חזק עד שבקושי אפשר היה לשמוע. הווליום בהופעה ביום שישי במשכן היה הרבה יותר רגוע, אבל עדיין סבלנו מבעיית באלאנס שגרמה לכך שהמתופף Dyson האפיל לגמרי על הפסנתר המצויין של Fields. אלמלא הבעיה הזו ההופעה היתה מקבלת אצלי ציון מושלם.

כל חברי ההרכב הם נגנים מצוינים, אבל דווקא Lawrence Fields, המופנם מבין הארבעה, בלט לטובה על הפסנתר. הסולואים שלו (הגם שהיה קשה לשמוע אותם עקב השתלטות עוינת של התופים) היו משובחים,  מלאכת מחשבת של בניית עניין ומתח.

כמו שניתן לשמוע באלבומים של Christian Scott, מבחינה מוסיקלית, מדובר בחומר מקורי שנשמע בהחלט שונה מכל דבר אחר. מין שילוב בין ג'אז לרוק ולהיפ הופ (אבל לא ג'אז-רוק)  ממש לא Mainstream ורחוק מ Traditional. החומר שנוגן (למעט קטע אחד שהם כתבו באותו יום ונקרא One Night in Tel-Aviv) מופיע באלבומים של Scott.