Keith Jarrett - The Early Years: 1966-1969

הפעם נדבר על Keith Jarrett. אני מניח שכולכם שמעתם עליו ומכירים לפחות חלק מההקלטות שלו ב ECM, בסולו, בטריו וברביעייה הנורבגית עם Jan Garbarek, Palle Danielsson, Jon Christensen. מי שלא מכיר, כדאי שיעצור עכשיו וילך לעשות השלמות...

(מתחילים כאן, באלבומי הטריו) 

אולם Jarrett לא התחיל את הקריירה שלו ב ECM. למעשה היו לו שני פרקים מאד משמעותיים ומעניינים לפני כן.

אז בואו נתחיל ממש בהתחלה:

בשנת 1966 כשג'ארט רק בן 21, הוא הצטרף ל Jazz Messengers של Art Blakey לצדם של Chuck Mangione בחצוצרה, Frank Michell בטנור ו Reggie Johnson בבאס. החיבור בין Jarrett ל Messengers נשמע אולי הזוי ממרחק השנים, אבל קשה להתווכח עם העובדות, כפי שהן מתועדות, בהופעה חיה, באלבום Buttercorn Lady.

לא צריך להיות חד אבחנה במיוחד כדי לשים לב ש  Keith Jarrett רחוק מרחק שנות אור מהפסנתרנים האחרים שניגנו עם Blakey וה Messengers. גם Art Blakey עצמו היה מודע לכך אבל בכל זאת שמח לצרף את Jarrett לשורותיו ונהנה מאד מכישרונו החריג. בדיעבד, מסתבר ש Jarrett היה משגע אותו שייפטר מהנגנים האחרים, כי הרמה שלהם לא היתה גבוהה מספיק, לטעמו. 

כך מספר Alan Goldsher  בספרו Hard Bop Academy,  מפי Donald Brown:

“I remember talking to Bu (Blakey) about it. Bu would say, ‘Keith was a great player, but he had so many problems – he was always bugging me about firing the other guys in the band, because they weren’t on his level.’ To me, everyone in that band meant business, but you hear Keith, and you know he was a notch above – even then, he was playing on a level above everyone else. Bu also told me that Keith Jarrett played a little bass, and he would take the bassist’s instrument and play something on it, then he’d pick up a saxophone and do the same thing. Art said that was because he didn’t really know who he was. But Art thought he could play the hell out of the piano.” (p.102)

אחרי השהות הקצרה בבית הספר היסודי על שם Blakey, הצטרף Jarrett לרביעייה של הסקסופוניסט והחלילן Charles Lloyd, יחד עם הבאסיסט Cecil McBee והמתופף Jack Dejohnette.

בחודש מרץ 1966, כחודשיים לאחר ההופעה עם בלייקי, וכחודש בלבד אחרי הקמת רביעיית Charles Lloyd, הם מקליטים את Dream Weaver עבור Atlantic Records. האלבום הזה פותח למעשה את הפרק המשמעותי הראשון בקריירה של Jarrett והוא יימשך כארבע שנים.

חשיבותן של ההקלטות עם הרביעייה של Charles Lloyd הוא בראש ובראשונה במקוריות וביצירתיות של ההרכב הזה. די לשמוע את Jarrett עם Blakey כדי להבין כמה הפוטנציאל שלו לא מומש שם. הוא היה זקוק לקרקע פורייה להתנסויות ולבדיקת גבולות ואת זה Charles Lloyd, Cecil McBee ו Jack Dejohnette ידעו לספק, עם לחנים יפהפיים, עם סולואים ארוכים, עם אלתור קולקטיבי ונגינה קבוצתית סופר אינטליגנטית. יותר מכל ההרכב הזה מזכיר לי את הרביעייה של Coltrane מבחינת האינטנסיביות והחופש אבל למרות החירות המוסיקלית, ההרכב נשאר קומוניקטיבי לאורך כל הדרך. האיזון הזה הוא כנראה סוד קסמה והצלחתה הרבה של רביעיית Charles Lloyd וגם אחד השיעורים החשובים ביותר ש Jarrett לקח עמו מהתקופה הזו.

על אף תקופת פעילותו הקצרה יחסית, יש לא מעט הקלטות של ההרכב הזה, חלקן הגדול בהופעות חיות.

1966

Dream Weaver

האלבום נפתח בסטנדרט השחוק ביותר, ככל הנראה, בספר השירים: Autumn Leaves. אלא שזה מקבל כאן מעטפת ונקרא Autumn Sequence. מיד לאחר האינטרו  המינורי והלירי, Charles Lloyd, בחליל, לא משאיר מקום לספק שהוא means business. הקטע מסתיים באלתור קבוצתי אקספרימנטלי שמתווה את הכיוון שההרכב יציג.

הקטע הנושא את שם האלבום, Dream Weaver, מציג בפתחו את ההשפעה הקולטריינית על הרביעייה הזו. Charles Lloyd, כמו כמעט כל הסקסופוניסטים באותה תקופה, היה מושפע מאד מהמוסיקה ומהסגנון של John Coltrane. אבל בניגוד להרבה אחרים - הוא מצליח, גם תחת כל ההשפעה הזו, לייצר צליל ואופן הבעה ייחודיים: הנגינה באזורים הגבוהים מאד של טווח הטנור, הפראזות הארוכות והמפותלות, הרגש הרב שהוא מצלח להעביר בנגינה, והטיול הבלתי פוסק על הגבול שבין "בפנים" ל"בחוץ".

אפשר אולי להתווכח על צליל הטנור של Lloyd, אבל כשהוא עובר לחליל אי אפשר שלא להיכבש בקסמו.

גם הבלדה Love Ship נשמעת קולטריינית לחלוטין כל זמן ש Lloyd מנגן, אבל ברגע שהוא מסיים את החלק שלו, Jarrett ו DeJohnette בעבודת צוות פנטסטית לוקחים אותה והופכים אותה לשלהם.

Sombrero Sam מביא עמו המון שמחה וכיף לסט, ונותן ל Jarrett הזדמנות להשתעשע עם מקצבים יותר פאנקיים, וזה גם אחד הקטעים שיופיעו עוד מספר פעמים בהקלטות של ההופעות הרבות של הרביעייה הזו.

Keith Jarrett, בהחלט מספק את הסחורה, ומה שהיה נראה מוזר ולא שייך אצל Blakey, מקבל כאן את ההקשר הנכון שלו. הנגינה שלו, כמו תמיד, מרתקת. המדיטטיביות, הפרקאסיביות, הפריטה על מיתרי הפסנתר, הגוספל והבלוז מצד אחד והחיפוש הבלתי פוסק אחר רעיונות וצלילים מצד שני - כל האלמנטים שם, וגם יכולות הליווי שלו שגורמות לכל ההרכב להישמע נהדר.

מיד לאחר הקלטת האלבום יצאה הרביעייה לסבוב הופעות מוצלח מאד באירופה. למעשה סיבוב ההופעות שלהם באירופה היה כל כך מוצלח שהוא יצר דרישה חזקה מצד הקהל האירופאי, והרביעייה מצאה את עצמה יוצאת לשני סיבובי הופעות אירופאיים נוספים באותה שנה.

כך הם נראו ונשמעו בשנת 66':

Forrest Flower 

מתעד הופעה בפסטיבל הג'אז ב Monterey ב 18 בספטמבר 1966. תגובת הקהל בהופעה לא משאירה מקום לספק שהם מאד אהבו את מה שנוגן שם. ובאמת שאי אפשר להאשים אותם. המוסיקה מצוינת, מלאת יופי וגרוב, ההרכב מגובש ולא נשמע כמו אף הרכב אחר בזכות נגינה ייחודית של Lloyd ושל Jarrett,  ולמרות שהקטעים גולשים לפעמים לאיזורים קצת יותר חופשיים יש שם איזון מצוין של ה"בפנים" וה"בחוץ" גם בין הקטעים עצמם וגם בתוכם. והתחושה היא שגם כשהם מנגנים "בלאגן" הם יודעים בדיוק לאן כל העסק הזה הולך. לטעמי זהו הטוב שבאלבומי 1966 של הרביעייה הזו.

In Europe

מכיל תיעוד של ההופעה באוסלו  ב 29 אוקטובר 1966. זהו למעשה סיבוב ההופעות השלישי של ההרכב באירופה בשנת 1966, ולמרבה השמחה בכל סיבוב כזה הם הביאו עמם חומר מקורי חדש, כל פעם מעט הרפתקני יותר, והקהל שתה אותו בצמא.

Flowering Of The Original

יצא רק בשנת 1971 ומכיל בנוסף לארבעה קטעים נוספים מההופעה ב- 29.10.1966 באוסלו, גם קטע אחד מהופעה בפסטיבל הג'אז ב Antibes, צרפת מיולי 1966, שנערכה בסיבוב ההופעות האירופאי השני של הרביעייה.

1967

על אף ההצלחה הרבה לה זכה ההרכב בהופעותיו באירופה, לקח להם יותר זמן לקבל את ההכרה שהיו ראויים לה בבית, בארה"ב. ההכרה הזו הגיע דווקא מכיוון לא צפוי.

אחד ממועדוני הופעות הרוק המרכזיים באותה תקופה היה ה Fillmore Auditorium ב San Francisco. במועדון נערכו גם "מופעי אורות" פסיכודליים ברוח התקופה, ולמרות שאף פעם לא הופיעו שם מוסיקאי ג'אז, George Avakian (שהיה המפיק של Lloyd ב Atlantic Records) הצליח לשכנע את Bill Graham (שניהל את ה Fillmore Auditorium) שהרביעייה של Lloyd עשויה להתאים מאד להופיע שם. את מה שקרה שם מתאר Avakian:

“Graham put the quartet on with no special announcement about its music; the audience for the most part had no idea it was listening to jazz. There were some kids who started to walk away, but once the group’s strongly rhythmic sound began to penetrate, the uninitiated audience became fixed. They really dug Lloyd. A wild ovation at the end of the first number underlined the quartet’s instant success. That was to have been a half hour fill in set wound up with forty minutes of encores”

אחרי אותו ערב הוזמנה הרביעייה של Lloyd להופיע ב Fillmore עוד מספר פעמים, וסללה את הדרך גם להרכבי ג'אז אחרים להופיע שם. כן, גם ההופעה של Miles ב Fillmore הניו יורקי, שיצאה ממש עכשיו בסדרת הבוטלגים של  Milesבאה בעקבות פריצת הדרך שהשיגה הרביעייה של Lloyd . זו היתה למעשה תחילתו של הפיוז'ן.

הרביעייה הקליטה שני אלבומים ב Fillmore Auditorium, עם Ron McClure במקום Cecil McBee על הבאס.

Love in ו Journey Within

הוקלטו ב 27 בינואר 1967. רוב הלחנים של Charles Lloyd עצמו, למעט Here, There and Everywhere של Lennon & McCartney ושלושה קטעים של Keith Jarrett: Is it Really the Same, Sunday Morning ו Love No.3 שהוא למעשה קטע סולו פסנתר.

Memphis Green, הבלוז ה"עקום" שמנגן Lloyd ב  Journey Within שובה לב, באופן שבו הוא מנגן כמעט את כל ה head עם צליל אחד ומייצר מתח מהפנט כנגד ההרמוניה של Jarrett.

באותה שנה הופיעה הרביעייה גם במזרח אירופה ואפילו ברוסיה. האלבום In the soviet union הוקלט ב 14 במאי 1967 ב Kalevi Sport Hall שבTallinn , אסטוניה. הוא כולל רק ארבעה קטעים, אבל זו הופעה פנטסטית שיש בה את כל המרכיבים שהפכו את הרביעייה הזו לסיפור הצלחה.

In the soviet union

הקטע Tribal Dance, מביא אנרגיות מטורפות, מציג לראווה את ההשפעות הקולטרייניות של Lloyd, ויותר ממזכיר את Resolution, הפרק השני מתוך A Love Supreme.

או קחו למשל את הפתיחה ל Love Song To a Baby היפהפה שבה Jarrett מנגן גיטרה על הפסנתר כמו שאף אחד אחר לא יכול ולא יעיז. אחרי כן Lloyd מתווה בחלילו את המנגינה ומשם Jarrett לוקח את זה עם הטריו לשמים.

אי אפשר לשמוע את Jarrett מוביל את הטריו הזה ולא לחשוב על הקלטות הטריו המאוחרות יותר שלו עבור ECM. כבר כאן היה לו את זה. את זה ואת DeJohnette שבתרומתו, גם לרביעייה הזו וגם לשלישיה של Jarrett כמה שנים אחר כך, אי אפשר להפריז. מתופף מדהים שאין שני לו ביכולת ההקשבה ו soulmate אמיתי ל Jarrett.

1968

 Soundtrack

הופעה מצוינת שהוקלטה ב Town Hall בניו יורק ב 15 בנובמבר 1968.

ההרכב הזה, שזכה להצלחה אומנותית ומסחרית גדולה, יצר מהפכה סגנונית של ממש והביא אתו את בשורת הפיוז'ן: השילוב בין ג'אז ורוק וכיבוש מעוזי הרוק על ידי מוסיקאי ג'אז. Miles Davis סיפר (כפי שמופיע בחוברת המלווה את Bitches Brew) שהאלבום In A Silent Way הושפע בעיקר מהמוסיקה של רביעיית Charles Lloyd ומהמוסיקה של Jimi Hendrix. לכן אף אחד לא היה מופתע שכאשר רביעיית Lloyd התפרקה בשיא הצלחתה בסוף שנת 1969, בין היתר על רקע חילוקי דעות כספיים, Miles Davis מיהר לשכור את שירותיו של Jack Dejohnette (ומי שהחליף אותו בערוב ימיה של הרביעייה היה Paul Motian, שגם לו שמור מקום של כבוד בפרקים הבאים בקריירה של Jarrett) ולאחר כמה חודשים גם את שירותיו של Keith Jarrett. אבל זה כבר לפוסט אחר.

כך הם נראו ונשמעו בשנת 68' (כולל Jarrett בסקסופון סופרן):

להשלמת התמונה, נציין שבמהלך השנים בהן היה Jarrett חלק מרביעיית Charled Lloyd, הוא הקליט גם שלושה אלבומים תחת שמו עבור הלייבל Vortex. שניים מהם אלבומי טריו, שאני מאד אוהב, עם Charlie Haden ו Paul Motian:

הראשון Life Between The Exit Signs, הוקלט במאי 1967 והשלישי, Somewhere Before, הוקלט באוגוסט 1968.

ביניהם, הקליט Jarrett את Restoration Ruin. ניסיון לעשות אלבום פולק / רוק, שנשמע לחלוטין לא קשור ל Jarrett. הוא מנגן שם בכל הכלים (למעט בכלי הקשת) וגם שר. למה? לא ברור לי. 

The Amercan Quartet - 1986

תראו איזו פנינה לשבת מצאתי. חברי הרביעייה האמריקאית של Keith Jarrett , חוץ ממנו עצמו , הלא הם Charlie Haden בבאס, Dewey Redman בטנור ו Paul Motian בתופים - התאחדו. הרביעייה אמנם לא כוללת פסנתר (כי בינינו, מי יכול להיכנס לנעליו של Jarrett) אבל שחקן החיזוק שהצטרף לשלושת חברי הרביעייה האמריקאית המקורית הוא לא אחר מאשר החצוצרן Baikida Carroll הנהדר. 

שורו, הביטו וראו:

Phineas Newborn

קשה שלא להתפעם מהכשרון השופע של Phineas Newborn Jr.. "בשיאו הוא היה אחד משלושת הפסנתרנים הגדולים של כל הזמנים, לצדם של Bud Powell ו Art Tatum" כך אמר עליו Leonard Feather, המבקר האגדי של Downbeat.

או קחו למשל את מה שכתב עליו George Wein, מייסד פסטיבל Newport, ב Liner Notes לאלבום הבכורה של Newborn ב Atlantic:

For years now I've listened to people scream at me about unknown pianists they have discovered. "He’s greater than Bud . "He cuts Oscar . "He leaves Tatum standing still". As many times as I have heard these cries, that is how often I have been disappointed. In­variably, these unknowns are, at their best, simply minor talents, and, at their worst, pale copies of great pianists.

About a year ago I began to hear stories about a fan­tastic pianist in Memphis, Tenn. with the almost quaint sounding name of Phineas Newborn. Jr. Men I re­spected, such as John Hammond, Willard Alexander and, of course. Count Basie, among many others, insisted that I must hear this guy. Due to my previous sad experiences, I could not get excited. However, when I got a chance to really hear Phineas in Storyville [a nightclub in Boston which Wein owned], for the first time I was not disappointed. The unknown had lived up to his press notices.

Phineas (שאת שמו ביקש להגות כ- Fine As), נולד בשנת 1931 ב Memphis. אביו, Phineas Newborn Sr. היה מתופף ומנהיג להקת בלוז ואחיו Calvin ניגן בגיטרה. הוא התחיל ללמוד פסנתר בגיל 6 מהפסנתרן בלהקה של אביו, אך הגם שפסנתר היה ונשאר הכלי העיקרי שלו הוא ניגן גם חצוצרה, טובה, אופוניום, קרן יער, סקסופון וויבראפון.

הוא התחיל את הקריירה כנגן באלבום הראשון של B.B. King וניגן בהרכבי בלוז, אך היה זה Count Basie שהתניע את הקריירה של Newborn לאחר ששמע אותו בשנת 1952 בממפיס והכיר לו את John Hammond, המפיק של Columbia Records.

Phineas היה פסנתרן בעל שליטה מושלמת בפסנתר ובעל יכולת טכנית מופלאה בשתי הידיים. היכולת הזו כמובן באה לידי ביטוי באוניסונים המהירים שהיו חלק בלתי נפרד מנגינתו (אוניסון הוא נגינת שני קווים מוסיקליים זהים בו זמנית בשתי אוקטבות שונות, או בשני כלים שונים) בהופעות הוא היה נוהג לשים את יד ימין בכיס ולנגן סולו בשמאל בלבד כדי להפגין שיכולתו בשמאל אינה נופלת מיכולתו בימין. מבחינה סגנונית הוא היה מין שילוב של Art Tatum ו Oscar Peterson.

את האלבום הראשון שלו, Here Is Phineas, הקליט בשנת 1956 ל Atlantic עם Oscar Pettiford בבאס ו Kenny Clarke בתופים והוא מהווה תצוגת תכלית מצויינת ליכולות שלו. (שמעו במיוחד את הפתיחה שלו ל All The Things You Are ששואבת השראה מ Bach ומ Art Tatum, את Barbados ואת Dahoud הביבופיים, ואת הטייק שלו על Celia של Bud Powell).

בשנת 1958, לאחר שעבד גם עם Charlie Mingus, יצא לסיבוב הופעות באירופה עם חבורה של מוסיקאי ג'אז אמריקאיים, ביניהם Lee Konitz ו Zoot Sims. תיעוד של אחת ההופעות הללו בשבדיה יצא בלייבל SteepleChase תחת השם  Stockholm Jam Session וניתן לשמוע שם את Newborn עם Benny Bailey בחצוצרה, Oscar Pettiford בבאס ו Rune Carlsson בתופים ולצידם טרומבוניסט ובאריטוניסט בלתי מזוהים.

באותה שנה גם הקליט בטריו עם Roy Hyanes  ו Paul Chambers אלבום בשם We Three שיצא על שמו של Haynes ב Prestige.

בשנת 1961 הקליט עם ההרכב של Howoard McGee ו Teddy Edwards וגם לחוד עם כל אחד מהם

בהמשך אותה שנה גם הקליט אלבום נהדר בטריו (למעשה יש שם  2 טריו שונים: האחד עם Paul Chambers ו Philly Joe Jones והשני עם Sam Jones ו Louis Hayes) שיצאו באלבום World Of Piano!. הביצוע של Lush Life והסונטינה של Ravel שמשמשת כהקדמה שלו הם פנינה נדירה:

ב 1964 הקליט את The Newborn Touch עם Leroy Vinnegar בבאס ו Frank Butler בתופים.

אז איך זה ש Newborn נותר עלום שם והוא כמעט ואינו מוכר אפילו לחובבי הג'אז ? הסיבה לכך היא ש Newborn סבל כבר בתחילת דרכו מבעיות נפשיות והתמכרות לסמים ואלכוהול. אלו החזירו אותו באמצע שנות ה-60, בשיא הקריירה שלו, לעיר הולדתו Memphis בנסיון להתמודד עם השדים שלו. במהלך השנים שלאחר מכן הוא יצא מהגלות שגזר על עצמו לעיתים די נדירות והקליט מעט יחסית. היה זה Ray Brown, הבאסיסט שניגן עם Oscar Peterson, שמילא חלק חשוב בקריירה המאוחרת של Newborn - בכל פעם שמצבו של Newborn איפשר זאת, היה Brown לוקח אותו לאולפן ומקליט עמו בטריו.

כך הוקלטו למשל Please Send Me Somenoe To Love ו Harlem Blues במהלך יומיים בחודש פברואר 1969 עם Ray Brown ו Elvin Jones בתופים. ובשנת 1976 הוקלט, שוב באותו הרכב, האלבום Back Home. וכמה חודשים לאחר מכן בסוף שנת 1976 הוקלט Look Out – Phineas is back, הפעם עם Jimmy Smith בתופים.

בשנת 1978, עשור לאחר שעזב את New York, חזר Newborn להופיע בה, ובעקבות סדרת הופעות מוצלחת הוא גם הוזמן לנגן בפסטיבל Montreux בכמה הרכבים: עם Jay McShann, Hank Jones, John Lewis ואפילו בשלישיית פסנתרים עם Herbie Hancok ו Chick Corea.

ולסיום, קבלו את הוידאו הזה משנת 1962 עם Al McKibbon בבאס ו Kenny Dennis בתופים:

במהלך השנים האחרונות החלה Laurrie Pepper, אלמנתו של נגן האלט Art Pepper, להפיץ הקלטות של המוסיקה שלו שלא ראו אור. ההקלטות יוצאות תחת הלייבל הפרטי שהקימה : Widow’s Taste. כרגיל אצל Art Pepper המוסיקה נהדרת וההבעה האישית ייחודית ומרגשת.

הנה החומר מתוך האלבום הראשון שיצא בסדרה הזו בשנת 2006 והוא מתעד הופעה של רביעיית Art Pepper ב Abashiri ביפן בשנת 1981. על הפסנתר George Cables, על הבס David Williams ובתופים Carl Brunett.

ג'אז במשכן 2014 - Monty Alexander Trio

עונת הג'אז במשכן לשנת 2014 מציגה השנה שלושה קונצרטים (בלבד). השנה, לצערי הרב, גם נפרד המשכן מניהולו האומנותי של ניצן קרמר, שהצליח במהלך השנים, ובזכות קשריו המצוינים, להעלות על במת המשכן את צמרת מוסיקאי הג'אז העולמית.

הקונצרט הראשון בסדרה, שיתקיים ב 17.1.2014 יציג את הטריו של הפסנתרן הג'מייקני Monty Alexander.  

אלכסנדר נחשב כפורץ דרך ולאחד המוסיקאים הראשונים שהצליחו לשלב בין סגנון המוסיקה הקאריבית, למוסיקת הג'אז, תוך שהוא מייצר סגנון מוסיקה ייחודי לו.

מונטי אלכסנדר, שלמרבה הפתעתי גיליתי כי הוא יהודי, נולד ב-1944, בבירת ג'מייקה, קינגסטון. בסוף שנות ה-50 היה אחד מראשיה של להקה פופולארית מקומית. בשנת 1961 עבר בתחילה  למיאמי, ובהמשך לניו יורק  ומאז הוא מעורה בזירת הג'אז האמריקאית. החל ממיאמי ומערב פלורידה, ועד למרכז ניו יורק. לאורך השנים בנה לו מוניטין של יוצר מוערך וניגן עם Milt Jackson ועם Ray Brown. בשנות ה-70 הקים אלכסנדר שלישייה עם John Clayton בבאס ו Jeff Hamilton בתופים, ביחד הם הופיעו ברחבי ארה"ב ואירופה וזכו להצלחה רבה.

שנות פעילותו העניפה צוינו בין השאר ב פרויקט יוצא דופן שנקרא  "Harlem - Kingston Express" שהיה מורכב משילוב של הרכב קלאסי של נגני ג'אז ונגני רגאיי, בהרכב הזה בא לידי ביטוי אולטמיטיבי המיזוג המוסיקלי של סגנונו הייחודי.

במהלך הקריירה הענפה שלו הוציא מונט אלכסנדר למעלה מ-70 אלבומים, ביניהם שני אלבומים שמוקדשים לעיבודים למוסיקה של בוב מארלי.

הוא הופיע והקליט עם צמרת המוסיקה והבידור העולמית, ביניהם: פרנק סינטרה, טוני בנט, ריי בראון, דיזי גילספי, סוני רולינס, קלארק טרי, קווינסי ג'ונס,ברברה הנדריקס, ביל קוסבי, בובי מקפרין ורבים אחרים.

כאן, בהופעה מ 2013 לזכרו של Claude Nobs, המייסד והמנהל האגדי של פסטיבל הג'אז ב Montreux:

באשר  לקונצרטים הנוספים בסדרה -

בקונצרט השני, שיתקיים ב-2.5.2014  תתארח לראשונה בישראל, ליז רייט, מהיוצרות הצעירות והבולטות בסצנת הג'אז העכשווית.  היא מאופיינת בקול עמוק, בוגר וחם בו היא מבצעת חומרים מקוריים שלה וקלאסיקות של ג'אז, גוספל, ורית'ם אנד בלוז.

בקונצרט השלישי והאחרון שיתקיים ב-20.6.2014, יתארחו "שלושת הכהנים" - האחים: ענת, יובל ואבישי כהן.