חשיפה בינלאומית 2012

החל מיום רביעי הקרוב,  ובמשך ארבעה ימים, יתקיימו אירועי חשיפה בינלאומית למוסיקת ג'אז ומוסיקת עולם 

ישראלית. 

ההופעות תתקיימנה בכמה מוקדים: בצוללת הצהובה בירושלים (בלא תשלום), בלבונטין 7 ובמועדון האזור בתל-אביב (בתשלום סמלי).

להלן לוח ההופעות המתוכננות, באדיבות המנהל האומנותי ברק וייס:

רביעי – 21.11.2012 הצוללת הצהובה, ירושלים	20:30-23:30	מופע פתיחה: עומר אביטל ולהקת המזרח. עם גרג טארדי, נדב רמז, ג'ייסון לינדנר ודניאל פרידמן
		אילנה אליה ואנסמבל ארם
		מארק אליהו - אנסמבל חולות (עם פרץ אליהו)
		אבישי כהן - Triveni. עם עומר אביטל ודניאל פרידמן
חמישי – 22.11.2012 הצוללת הצהובה, ירושלים	15:00-17:00	רלי מרגלית – סוסים
		רעות רגב טריו - R*Time
		דודו טסה והכווייתים
	20:30-23:30	מיורה טריו
		וויסאם ג'וברן - סולו עוד
		עומר קליין - פרוייקט "שיר השירים" בהופעת בכורה
		אנסמבל יאמאן
שישי – 23.11.2012 לבונטין 7, תל-אביב	15:30-19:30	דיאלנא
		רביעיית איליה סקיבינסקי
		שלישיית אלברט בגר
		LayerZ
		רביעיית יותם זילברשטיין
שישי – 23.11.2012 האזור, תל-אביב	החל מ 22:30	פ'אנקנשטיין
		מונטיפיורי
		אסתר רדא
שבת, 24.11.2012 הצוללת הצהובה, ירושלים	14:00-17:30	יובל כהן וניתאי הרשקוביץ דואו
		חמישיית שאולי עינב
		בוסתן אברהם
		שישיית עמית פרידמן
		Idan K & The Movement of rhythm
שבת, 24.11.2012 הצוללת הצהובה, ירושלים	22:00-24:00	רביעיית דניאל זמיר
		דיוואן סאז

והנה הקלטה טריה לגמרי של ההרכב של עומר אביטל, שינגן במופע הפתיחה, ביום רביעי בצוללת בירושלים:

Miguel Zenon Quartet - Tel Aviv 30.11.2012

עקב המצב הבטחוני ביטל Miguel Zenon את הגעתו

סדרת הג'אז בבית האופרה-המשכן לאמנויות הבמה קצרה הפעם מן הרגיל. בסך הכל מונה הסדרה, הנפתחת בסוף החודש, שלושה קונצרטים שנבנו ותוכננו במיוחד לסדרה זו.

הקונצרט הראשון בסדרה, שיתקיים ביום שישי 30.11.2012 בשעה 22:00, יארח, לראשונה בישראל, את המלחין ונגן סקסופון האלט Miguel Zenon, המייצג דור חדש של אמנים המשלבים בין החדש ויצירתי לבין השורשים העמוקים של המוסיקה הלטינית בכלל והפורטוריקנית בפרט.

את השכלתו המוסיקלית הראשונית רכש Zenon בפורטו ריקו ומשם עבר ללמוד ב Berkley וב Manhattan School of Music. 

Miguel Zenon הקליט עד כה 7 אלבומים תחת שמו. הופעתו בארץ בסוף החודש תתבסס על אלבומו המצליח ביותר, Alma Adentro. ל Zenon יכולת אלתור משובחת, צליל נהדר וייחודי ורעיונות מקוריים בנגינה, עיבוד והלחנה.

<

<

אבל Zenon לא מנגן רק מוסיקה פורטו ריקנית. הוא חבר וותיק גם ב"הרכב הכוכבים" SF Jazz Collective (בו חבר גם החצוצרן אבישי כהן), שם הוא מראה את כוחו גם בסגנונות אחרים לגמרי.

במקביל לנגינה מטפח Zenon מורשת של חינוך למוסיקה וידוע כמרצה מבוקש בכל רחבי העולם בתחומו. בשנת 2011 הוא הוגדר כשגריר של אמנות מטעם פורטו ריקו והוענקה לו קרן חינוכית שבעזרתה הוא יוזם מופעים ייחודיים והרצאות ברחבי ארץ הולדתו. 

יחד עם Zenon יופיעו Luis Perdomo בפסנתר, Hans Glawischnig בבאס ו Eric Doob בתופים.

ואם עדיין לא השתכנעתם שכדאי לבוא, פשוט תקשיבו לזה:

 <

Charles Mingus - The Jazz Workshop Concerts 1964-65

Mosaic Records התחילו לקדם את הסט החדש שלהם שכולל 7 דיסקים המתעדים 5 הופעות של מינגוס בשנים 1964-1965. מדובר בהקלטות חיות של ההופעות שערך מינגוס עם ההרכב שלו והוקלטו ללייבל העצמאי שלו (jazz workshop).

ההופעות הכלולות: Town Hall, Amsterdam, Monterey '64, Monterey '65 & Minneapolis - למעט town hall המצוינת וההופעה במונטריי 64' (נדירה) שאר ההופעות לא היו זמינות עד כה .

ברוב ההופעות מנגנים Johnny Coles, Eric Dolphy ו Clifford Jordan וכמובן Mingus בבאס ו Dannie Richmond בתופים. אח"כ Dolphy נפטר והיה צריך למצוא לו מחליף. להופעה במונטריי הצטרפו גם כמה אורחים מעניינים.

הסט הזה רחוק מלהיות שלם. הוא לא כולל הופעות רבות מאותן שנתיים (אולי מכיוון שהוקלטו בלייבלים אחרים ?) , אבל למי שהתרגש (כמוני) מהוצאת ההקלטה של ההופעה בקורנל ב Blue Note לפני כמה שנים - מדובר בחגיגה.

בימים האחרונים (ולא ברור עד מתי) ניתן לשמוע את כל ההופעה במיניאפוליס במסגרת "First listen" באתר של NPR, וזה שווה כל רגע. תאמינו לי אני כבר כמה ימים מחובר לזה באינפוזיה. לפי מיטב הבנתי זו ההופעה היחידה בה ההרכב שונה מההרכב הנ"ל, מנגנים שם: Lonnie Hillyer בחצוצרה, Charles McPherson באלט (לצד החברים המקוריים Jaki Byrd הגאון בפסנתר, Mingus בבאס וDannie Richmond בתופים.)

מעבר למוסיקה המצויינת (!!) , מינגוס שופע פנינים והומור וההופעה החיה עושה למוסיקה שלו רק טוב.

Cyrus Chestnut: Nobody Like 'The Nutman'

בשבועות האחרונים אני חזק בעניין של Cyrus Chestnut. כשתראו תבינו למה:

JazzMix Israel - Mezzo

ערוץ המוסיקה הצרפתי Mezzo (95 בשלט שלכם, אם במקרה שכחתם) יקדיש את חודש אוקטובר למוסיקה בישראל. כחלק מפרוייקט JazzMix יצולמו בישראל במהלך אוקטובר 5 הופעות שיוקרנו בהמשך בערוץ Mezzo.

ההופעות שיצולמו יהיו פתוחות לקהל (והמחירים נמוכים ולעיתים ממש חינם). הנה לוח ההופעות, כל מה שנותר זה לבחור לאילו הופעות בא לכם ללכת:

24.10   עמוס הופמן – האזור, תל-אביב.

25.10   אלי דג'יברי עם גדי להבי – מרכז ענב, תל-אביב

29.10   עומרי מור – זאפה, תל-אביב

30.10   האורקסטרה של אבי ליבוביץ' – הצוללת הצהובה, ירושלים

31.10   ירון הרמן – מרכז ז'רר בכר, ירושלים

הקטע הזה של האורקסטרה אומר הכל:

Spain Again - Camilo and Tomattito - Tel Aviv 29.10.2012

עקב מכירת כרטיסים דלה - המופע בוטל

Camilo ו Tomattito ,שני אמנים מעולמות מוזיקליים שונים. הראשון, Michel Camilo – פסנתרן ווירטואוז מבריק ומלחין פורה הידוע בשילוב הרמוניות ג'אז עם טעמים קאריביים ומקצבים של הרפובליקה הדומיניקנית. השני, טומטיטו - גיטריסט פלמנקו מוביל.

השנים משתפים פעולה במופע Spain Again הנושא את שם האלבום השני המצליח אותו הקליטו יחדיו אתו הופיעו למעלה מ-40 פעם בכל רחבי העולם  ואיתו הם גם מגיעים לישראל.

קמילו וטומטיטו מכירים זה את זה כבר משנות התשעים המוקדמות אז נפגשו בספרד בהקלטה של הרכב פלמנקו קטמה ketama. מהר מאוד הפכו לחברים טובים אבל לא הופיעו יחד עד 1997, באותה השנה פנה אליהם פסטיבל הג'אז ברצלונה וביקש מהם לבצע  דואט מחווה לפסנתרן הספרדי  Tete Montoliou. בקיץ של 1999 הם הופיעו מעל 40 הופעות יחד ואלבום אולפן משותף היה דבר בלתי נמנע , באוגוסט אותה שנה יצא אלבום משותף. בשנת 2000 הם זכו בגראמי לטיני  עבור אלבומם – Spain. החיבור ביניהם יצר דואט אינטימי וחוויה מרגשת.

ביולי 2005 הוזמנו Camilo ו Tomattito להופיע בפסטיבל הג'אז בים הצפוני בהולנד המופע היה סולד אאוט. לאחר ההופעה החליטו שהגיע הזמן לאלבום שני ובעצת והקליטו את Spain Again. האלבום זכה  באלבום ג'אז הטוב ביותר ב Spain Music Awards. עם המופע הנושא את שם האלבום Spain Again הופיעו במעל 15 מדינות ברחבי העולם עם 40 הופעות. 

Camilo ו Tomattito יגיעו לארץ במסגרת סיבוב הופעות עולמי להופעה אחת בלבד ב-  29.10.12 בהאנגר 11.

פסטיבל הג'אז בים האדום 2012 - חלק שני

היום האחרון של הפסטיבל, יום חמישי, התחיל באתגר עבורי. 

כשרק התחלתי לשמוע ג'אז הגיע לידי דיסק של הרכב שנקרא "זוויות". אני כבר לא זוכר איזה דיסק זה היה, אבל זוכר היטב שלא הבנתי מה רוצים ממני. אם זה הג'אז הישראלי, סיכמתי לעצמי, אז כנראה שלא נועדנו זה לזה.

בינתיים עברו יותר מ-20 שנה והג'אז הישראלי הפך למושג שאפשר להזכירו מבלי להרגיש נבוך. גם הטעם שלי השתכלל עם השנים והאוזן התרגלה לאט לאט לסגנונות שונים בג'אז. פרי ג'אז כבר הפך לאורח קבוע ורצוי אצלי בבית ולכן הרגשתי שזהו זמן מצויין למפגש מחודש עם הזוויות.

נכנסתי בהתרגשות מסויימת למפגש המחודש עם הרולד רובין וחבורתו. על הבמה עמדו Mark Smulian בבאס, Reuben Hoch בתופים, Arli Liberman התוספת החדשה והצעירה בגיטרה ובמרכז ניצב, סתור שיער וכפוף מעט, חתן השמחה  (שחגג יום הולדת 80) – הרולד רובין.

בחיי שניסיתי להתחבר למוסיקה שלהם אבל פשוט לא הצלחתי. המוסיקאים לא הצליחו להתרומם כהרכב מאוחד. Arli מצדו ניגן יופי של בלוז אבל הוא בא לתת את השואו שלו ולא היה שום קשר בין הנגינה שלו למה ששאר הנגנים עשו. הרולד ניגן בקלרינט שלו בדיוק כמו שזכרתי – לא ברור ולא מובן. וגם Mark ו Reuben לא השאירו עלי רושם מיוחד. עם כל הרצון שלי להתחבר לזוויות ולמוסיקה שלהם, זה לא הלך. לא השתכנעתי. אבל, הי – מזל טוב להרולד!

משם המשכנו להופעה שהיוותה את ההיפך הגמור מהופעתם של ה"זוויות". חמישיית Kenny Garrett עם Vernell Brown בפסנתר, Corcoran Holt בבאס, Rudy Bird בכל הקשה ו Marcus Baylor בתופים.

זו היתה ההופעה השניה שלהם בפסטיבל (הם הופיעו ביום הראשון של הפסטיבל ושוב ביום האחרון), אלא שבהופעה הראשונה Baylor המתופף לא הגיע ו Rudy Bird הפרקאשניסט תפס את מקומו מאחורי התופים. למרות ההחלפה, הביקורות ששמעתי על ההופעה הזו ממי שנכח בה, היו מצויינות. אלא אחרי ששמעתי את ההרכב עם Baylor בתופים לא ברור לי איך יכול היה Rudy Bird להחליף אותו. מדובר בפצצת אנרגיה מהסוג שמטריף לא רק את הקהל אלא בעיקר את עצמו ואת שאר המוסיקאים על הבמה. הייתם צריכים לראות איך Garrett קרן מאושר כשנעמד מול Baylor והם ניגנו סולו ארוך, רק אלט ותופים.

אני לא יודע איך Bird מנגן תופים אבל בהופעה שראיתי הוא ניגן נהדר בכלי ההקשה (וגם עשה קולות רקע). Vernell Brown ו Holt היו מעולים וסיפקו ל Garrett קרקע פורייה לאילתורים שלו. ההרכב כולו נשמע ממש טוב, והתקשורת ביניהם היתה מצויינת. ניכר היה שהם ממש נהנים לנגן ביחד, אבל גולת הכותרת היתה ללא ספק Kenny Garrett. אלטיסט מופלא, מלא ביטחון עם צליל משגע (חם ולא מאנפף) וסגנון שאי אפשר לטעות בו (נ' שישב לידי הפטיר כלאחר יד ש Garrett מרבה להשתמש בתחליפים טריטוניים, תהא המשמעות של זה אשר תהא). Garrett נכנס לאלתור במלוא הכוח, ולאט לאט מגביר את העצמה ואת האינטנסיביות. המתח המוסיקלי רק עולה ועולה, נבנה מקורוס לקורוס עד שהוא מתפוצץ בסוף בין האצבעות של Garrett לקול תשואות הקהל. חוויה מדהימה.

 ככה זה נראה ב NSJF 2008:

חוץ מזה יש ל Garrett יכולת מצויינת לתקשר עם הקהל ולהפעיל אותו. זה מתחיל במחיאות כפיים, כאשר Kenny מעודד את הקהל לא להפסיק למחוא כפיים ומשלב את מחיאות הכפיים הסוערות בתוך המוסיקה, ממשיך בצעקות עידוד בלתי פוסקות מצד הקהל ונגמר בהרמת כל הקהל על הרגליים ובריקוד סוער של כל הקהל לצלילי Happy People אותו ניגנו Garrett והלהקה בערך 6 פעמים. כש Garrett סיים סוף סוף את ההופעה וירד מהבמה הקהל החזיר אותו בשירת Happy People. לא חושב שאפילו Garrett ראה את זה מגיע. הוא היה נרגש מאד ובסוף ההופעה חזר לבמה ולחץ ידיים לעשרות אנשים מהקהל. צריך היה להיות שם כדי להאמין.

אחרי ההופעה האינטנסיבית של Garrett הייתי חייב מנוחה. ההופעה של Carmen Souza התאימה בדיוק למטרה הזו. מוסיקת עולם מ Cape Varde שנוגנה על ידי Souza (שירה, גיטרה ו Fender Rohdes), Filipe Melo בפסנתר, Theo Pascal המעולה בבאס (חשמלי ואקוסטי) ו Mauricio Zottarelli בתופים. ההופעה היתה מאד מגוונת וכללה שירים מסגנונות שונים (הרבה אפריקה ומוסיקה לטינית) אבל אותי קנה הביצוע של Carmen Souza ל Song For My Father שכתב Horace Silver לאביו שהגיע מ Cape Varde. מסתבר ש Souza עשתה שיעורי בית, היא הוציאה את הסולו של Silver, תו אחרי תו באופן מושלם ושרה אותו מקסים. 

אמנם לא מההופעה באילת, אבל Song for my father תקני לגמרי:

בשלב זה, השעה היתה כבר אחת בלילה והגיע הזמן לחתום את הפסטיבל בהופעה של הטריו YES! של Aaron Goldberg בפסנתר, עומר אביטל בבאס ו Ali Jackson בתופים. איזה יופי של הרכב לסגור איתו יומיים של ג'אז משובח. גולדברג, אביטל וג'קסון משתפים פעולה כבר שנים רבות וזה ניכר בנגינה שלהם ובקשר שלהם על הבמה. למרות שהם עבדו לא מעט ביחד ב-20 השנה האחרונות הם אף פעם לא הקליטו ביחד כטריו, עד השנה שאז הוציאו דיסק שנקרא בפשטות Yes! (יצא בלייבל Sunnyside).

זהו טריו מודרני שכל אחת מצלעותיו היא מוסיקאי מצויין וביחד הם נשמעים מאד רענן ובכשרון רב הם מצליחים להעביר לקהל את הפאן שהם חשים על הבמה. בכל פעם שאני שומע את Goldberg בהופעה אני נדהם מחדש מהקלות שבה הוא שולף את הרעיונות שלו ופשוט שופך אותם על הפסנתר וגם הפעם היתה לי תחושה כזו. עומר מביא איתו גרוב שאין לאף אחד על הכוכב הזה ומלבד הנגינה המצויינת יש בו משהו שפשוט גורם לך לחייך באושר משך כל ההופעה ועלי ג'קסון , אח עלי ג'קסון, איזה מתופף ענק בלי שום פוזה ובלי אגו מדביק הכל באלגנטיות ומגיב בקטנה לכל התגרות מצדו של עומר או של Aaron. בסוף ההופעה עלה דג'יברי (שעקב תפקידו הניהולי נאלץ להשאיר את הסקסופון בקייס במהלך כל הפסטיבל) וביחד הם ניגנו את Mannic Depressive , שהלחינו אלי דג'יברי וברק מורי, ונכלל גם הוא באלבום. היה מרומם.

ולסיכום כמה מילים על הפסטיבל: 

למרות שהשנה היה נראה שהפסטיבל ריק יותר מבשנים עברו (כנראה בשל הקדמת התאריכים) ולמרות שכמות החסויות והמפרסמים פחתה באופן ניכר, דווקא מבחינה אומנותית הפסטיבל הזה היה אחד המוצלחים ביותר שאני זוכר. התחושה הזו שלי קיבלה חיזוק הן מצד הקהל (שהביע בקול רם את הנאתו בעידוד בלתי פוסק של המוסיקאים) והן מצד המוסיקאים שהרבו מילים בשבחו של הקהל ושל הפסטיבל באופן שאיני זוכר כמותו באף אחד מהפסטיבלים הקודמים. כל הכבוד למנהלים האומנותיים דובי לנץ ואלי דג'יברי שעמדו באתגר בכבוד רב והרימו פסטיבל מצויין. ניפגש בשנה הבאה.

פסטיבל הג'אז בים האדום 2012 - חלק ראשון

השנה הצליח הפסטיבל האילתי הוותיק לייצר יומיים אידיאליים לחובבי הג'אז: כל הופעות הג'אז המעניינות שיש בפסטיבל במשך יומיים רצופים שהם גם היומיים האחרונים של הפסטיבל, קרי – צמוד לסוף השבוע. מושלם לסופשבוע משפחתי באילת. בתי המלון בעיר, מצדם, יישרו קו עם התאריכים החדשים שנקבעו לפסטיבל והעלו מחירים כמיטב המסורת (יום אחד בלבד אחרי שהזמנתי מלון באילת, עלה המחיר בגין חדר זהה באותו מלון ב 50% !!).

על כל פנים, ירדתי מהנסיעה הארוכה ישר להופעה הראשונה של הערב – חמישיית החצוצרן Sean Jones. למרות שלא היתה לי היכרות מעמיקה עם המוסיקה של Sean Jones, טיפחתי ציפיות גבוהות לקראת ההופעה הזו בגלל נוכחותו של Orrin Evans בעמדת הפסנתרן. לשמחתי, מהצליל הראשון של הערב היה ברור שלא אתאכזב. Jones והחבר'ה באו להנות. Sean Jones עצמו היה במצב רוח מרומם (כל הכבוד לאנשי ההפקה שחשבו שיהיה זה רעיון טוב לקחת אותם לשחות עם דולפינים. זה עבד יופי). הם מנגנים Hard Bop מודרני, מהודק וחם, בדיוק מהזן שעל חסרונו התלוננתי כשחזרתי מה North Sea Jazz Festival.

 זו רוח הדברים:

הסינרגיה בין הנגינה של Tim Green באלט ובין Sean Jones בחצוצרה היתה מצויינת. הם ניגנו שני קטעים של Tim Green קטע אחד של Evans והיתר היו קטעים מקוריים של Sean Jones מהדיסק No need for words שעוסק כולו באהבה. קטעי הקישור של Jones, שהתעקש לספר מה עומד מאחורי הלחנים, היו מעט יותר מדי אישיים לטעמי אבל רק הדגישו כמה הוא מרגיש משחורר מול הקהל. הסולואים של Orrin Evans בהחלט הצדיקו את הציפיות הגבוהות שתליתי בו, הוא שלט בפסנתר ביד רמה בסולואים מלאי השראה ומשחקי קצב ואנרגיה מתפרצת, לא מעט הודות לתקשורת המצויינת שלו עם המתופף Obed Calvaire. 

Green באלט היה מצויין, מעניין ומאד גרובי והנגינה של Jones בחצוצרה היתה נפלאה גם היא. יש לו, ל Jones, טכניקה סופנית אבל גם יכולת לספר סיפור ואף אחת מהיכולות הללו אינה באה על חשבון השניה. הבאסיסט Matt Clohesy  והמתופף Obed Calvaire היו המנוע של החמישיה הזו ונתנו לה תנופה וגרוב משגע. זו היתה ההופעה הראשונה שראיתי בפסטיבל, וממש לא רציתי שהיא תסתיים. על כל פנים הרף נקבע, והוא היה גבוה מאד.

משם המשכתי להופעה של Geri Allen וה- Time Line. אני מת על Geri Allen (מי לא?) אבל ההחלטה שלה לצרף רקדן סטפס (Maurice Chestnut) להרכב היתה קצת מדאיגה. היא עלתה לבמה עם ערימת דפים מהם הקריאה מיד בתחילת ההופעה מן מניפסט ארכני בעד החופש, השלום והאחווה. לרגע פחדתי שהיא תיגרר לפוליטיקה מקומית ותעורר עליה את זעם הקהל אבל לשמחתי היא נשארה באיזור האמירות הכלליות והנאום עבר בשלום. משהסתיים שלב הנאומים עברנו למוסיקה. Geri Allen בהחלט סיפקה את הסחורה, היא מנגנת מדהים ואפילו עשרה רקדני סטפס לא היו משנים את זה. זה לא שהרקדן היה גרוע או משהו. פשוט ההופעה לא היתה חסרה דבר גם אם Allen היתה מחליטה לוותר עליו. הוא עלה וירד לסירוגין והשתלב די טוב עם ההרכב, אבל אני לא הרגשתי שיש לו איזשהו ערך מוסף אמיתי להופעה (בדיסק, אגב, זה באמת נשמע הרבה יותר טוב). Gerri Allen כנראה חשבה אחרת ונראתה מאד מרוצה ממנו.Dwayne Dolphin האדיר בבאס ו Kassa Oveall, לעומת זאת, בהחלט היו נחוצים ותרמו תרומה חשובה להרכב שהזכיר לי לא מעט בגרוב ובסאונד שלו את יחידת הקצב של Coltrane בשנות השישים. היה אחלה.

ההופעה הבאה היתה ההרכב של גלעד הקסלמן בגיטרה, Mark Turner בטנור, Markus Gilmore בבאס ו Mat Brewer בתופים. זה, כמדומני, ההרכב שהקליט את האלבום Hearts Wide Open שהוציא הקסלמן לפני שנה וזכה לביקורות נלהבות. 

נתחיל בשלושה דברים שממש הפריעו לי: הווליום של הגיטרה בבלאנס היה חזק מדי, היו חסרות לי אוקטבות נמוכות בנגינה של הקסלמן והשילוב עם Mark Turner לא עשה לי את זה. בכלל, מאז שחזרתי מרוטרדם אני קצת חסר סבלנות לטנוריסטים שמסתובבים סביב עצמם ולא מגיעים לשום מקום. פעם מאד אהבתי את Mark Turner ואת הייחודיות בסגנון שלו. במקום לנגן ישר ולעניין הוא היה מהרהר בסקסופון ומבלי לשים לב הייתי מוצא את עצמי הולך שבי אחר ההרהורים האלו, מתמכר לצליל שלו ומתעורר בסוף הסולו על ענן הרחק הרחק מהקרקע. אבל לאחרונה אני מרגיש כאילו יותר ויותר סקסופוניסטים מנסים לנגן כך, ובמקום להביא סולו ממוקד, חד וברור הם מעדיפים לנגן משהו אמורפי, חסר גרוב שלא הולך לשום מקום. Turner עדיין עושה את זה נהדר, אבל המגמה מעצבנת אותי כך שטרנר תפס אותי בזמן לא טוב.

דוגמית מהופעה דומה בדנמרק:

מצד שני, אם תורידו את Turner ואת העצבים שלי מהמשוואה, דווקא נהניתי מההופעה. גלעד הקסלמן הוא מאלתר מצויין, שמצליח לבטא את עצמו בגיטרה באופן מעורר הערצה. לפרקים הוא קצת הזכיר לי את Scofield (במובן הטוב של זה). כשהוא לא היה טכני מדי, וזו הבעיה עם נגנים כל כך טובים טכנית, מאד אהבתי את מה שהוא עשה.

אל ההופעה האחרונה באותו לילה הגעתי עייף למדי וחבל כי על הבמה היו שלושה מאסטרים שהביאו לאילת טריו פסנתר-בס-תופים מופלא. Christian McBride האדיר בבאס, Christian Sands בפסנתר ו Ulyses Owens בתופים. McBride, כיאה לווירטואוז בעל שם, קיבץ סביבו מוסיקאים ברמה גבוהה ביותר: Sands הוא פסנתרן צעיר ומופלא שיודע (בין היתר) לנגן כמו שניגנו הגדולים לפני כ- 50 או 60 שנה ולגרום לזה להישמע עדכני לגמרי ופשוט כאילו זה הדבר הכי קל שיש. Ulyses Owens מתופף פנטסטי שלא חיפש להתחכם היכן שלא היה צריך וידע לעשות הכל במינון הנכון, וביחד הם הצליחו להעמיד טריו מצויין וכל כך cool שהקהל היה ממש בטירוף.

הנה Killer Joe מתוך ההופעה של ההרכב הזה בווינה לפני כשנה:

מאחר וזו היתה ההופעה השניה של ההרכב בפסטיבל הזה, McBride עלה לבמה מחוייך כולו מאוזן לאוזן וסיפר על החוויה המדהימה שקיבל מהקהל לילה לפני כן. לא כל כך הבנתי על מה הוא מדבר עד שהחלה ההופעה. McBride ניגן כמה תיבות של walking bass פשוט והקהל הריע כמו משוגע. ככה זה נמשך כל ההופעה. הטריו  אמנם נתנו אחלה הופעה אבל התשואות, הצרחות וההתלהבות היו מוגזמות וחסרות פרופורציה עד כדי כך שממש חשתי חוסר נוחות (ואני מאד בעד "להדליק" את ההרכב ולתת להם להרגיש את הקהל וכמה הוא נהנה). בשלב מסויים גם התאורן נכנס לזה והתחיל להבהב ולשחק עם האורות לפי הקצב. 

על כל פנים, ההופעה היתה נהדרת, בסיומה לא היה לאיש ספק שיש היום חבר'ה צעירים ומוכשרים שיודעים לעשות את המוסיקה הזו לא פחות טוב ממה שידעו לעשות אותה פעם, שה- straight ahead jazz חי וקיים ויש לו בנזונה של swing. כולם, הן הנגנים והן הקהל, יצאו מההופעה מנה מחוייכים למשעי וזה מה שחשוב, לא ?