פסטיבל הג'אז תל אביב 2013 - היום הראשון

צ'יהירו יאמאנאקה. פסנתרנית. יפנית.
צילום: דניאל אנדרסן

הגיע הזמן לסכם את אירועי פסטיבל הג'אז תל אביב 2013.

נתחיל בזה שעד לפני חודש בכלל לא ידענו שיהיה פסטיבל. המיזם הזה, שידע למעלה מ-20 שנים יפות והביא מגוון אדיר של מוסיקה משובחת לתל אביב בוטל, קוצץ ולאחר מאבק לא פשוט של כולנו - הוחזר. אז קודם כל, היה שווה. כל המאבק, כל הרעש שעשינו החזירו לנו את הפסטיבל שלנו. אמנם ההתראה היתה קצרה, התקציב דל יחסית והיו רק שלושה ימים, אבל בכל זאת היה פסטיבל.

דבר שני, מועד הפסטיבל, בשלהי חודש מאי ולא בחורף, איפשר להחליף את הופעות האכסדרה הצפופות בהופעות חוץ. זה נתן חיזוק רציני לתחושת הפסטיבל וגם הוציא את המוסיקה החוצה, לרחוב וראיתי לא מעט עוברי אורח, שלא העלו בדעתם ללכת לפסטיבל ג'אז, שהציצו ונפגעו.

לגבי ההופעות עצמן, אני מתייחס כמובן להופעות בהן נכחתי.

קורי וילקס
צילום: דניאל אנדרסן

את היום הראשון של הפסטיבל פתחתי בהופעה של Corey Wilkes  עם Greg Spero. במבט לאחור אני יכול להגיד שזו היתה הפתעת הפסטיבל מבחינתי. Wilkes ו Spero שני שיקגואים שהעלו, פרקטית, מחווה למוסיקה של Miles ושל Herbie Hancock היו בבחינת חידה עבורי לפני הפסטיבל. את Wilkes עוד הכרתי מהופעתו עם El Zebar  בפסטיבל הג'אז של תל אביב בעבר, אבל הפעם הוא בא בזכות עצמו. הוא הביא איתו את Greg Spero שעליו מעולם לא שמעתי לפני כן. ממה שקראתי קצת או ראיתי ביוטיוב, היה בלבי חשש כבד שספרו יצמד לקלידים וימלא את הערב באפקטים דיגיטליים שכבר מזמן איבדתי את הסבלנות אליהם. תוסיפו לזה את העובדה שלצמד האורחים מחו"ל הצמידו שלושה נגנים ישראליים: הבאסיסט אסף חכימי (או "חחחחחחחחחחחחחחחחכימי" בלשונו של Wilkes), רועי אוליאל בתופים וגלעד דוברצקי בכלי הקשה.

ההופעה לא היתה מושלמת. רחוק מכך. חכימי נאלץ להיאבק עם בעיות סאונד עם הקונטרה באס בחלקה הראשון של ההופעה, רועי אוליאל שנוכחותו כמעט ולא הורגשה לצערי (הוא מוקם מאחורי כל הנגנים, לבד בחושך...) ואפילו Corey Wilkes שהיתה תחושה מעט "חפפנית" בנגינה שלו ובהתנהלות שלו על הבמה.

ובכל זאת זו היתה הופעה נהדרת שגרמה לכולנו לצאת מחוייכים מאוזן לאוזן. למעלה משעתיים ניגנה החמישייה הזו חומרים מקוריים לצד חומרים של Miles Davis ו Herbie Hancock ואלמלא היו מכריחים אותם לסיים הם היו ממשיכים לנגן עוד ועוד. Wilkes הביא איתו המון אנרגיה ושמחת חיים לבמה, וניכר היה שהוא נהנה מכל רגע ובעיקר מסוגל להדליק את החבורה שאיתו על הבמה. Greg Spero הבריק בסולואים שנדדו בין הקלידים ל Fender Rhodes ולפסנתר. יש לו גרוב נדיר ואי אפשר לטעות בהשפעות החזקות של McCoy Tyner ו Herbie Hancock שהוא מביא איתו, במיוחד שהוא מנגן את המוסיקה של Hancock.

גלעד דובריצקי. הפתעה נעימה
צילום: דניאל אנדרסן

לכל זה צריך להוסיף את גלעד דוברצקי שהפליא לנגן במגוון כלי הקשה ונתן הופעה מדהימה (המשולש בעצמו הופתע ממה שגלעד הצליח להוציא ממנו). התקשורת שלו עם Spero  היתה מהמושלמות שראיתי, גם אם לא לוקחים בחשבון שהם מכירים לא יותר מיום אחד. הם ניגנו כאיש אחד, לא מסירים את העיניים זה מזה והאיחוד הזה התפוצץ על הבמה לחגיגה של גרוב וקצב. Herbie, כבר אמרנו?

משם הלכתי לשמוע את Chihiro Yamanaka או כפי שכונתה בקרב רובם המכריע של באי הפסטיבל: "היפנית". גם היא קיבלה חיזוק ישראלי בדמותם של אחת מחוליות הקצב הטובות ביותר שאפשר לקבל בישראל: גלעד אברו ואמיר ברסלר.

כן, אני יודע שיש לי עניין עם פסנתרניות יפניות, כבר אמרו לי את זה לא פעם. אז מה. היתה הופעה משובחת. לצ'יהירו, יפנית דקיקה וקטנטונת יש פסנתרנות מושלמת. זאת אומרת היא יכולה לנגן הכל. כל מה שהיא רוצה במהירות בלתי חוקית ומבלי לדפוק לרגע על הקלידים. הבעיה היחידה היא שהיא באמת מנסה לעשות את זה. לנגן הכל, כל הזמן ולפעמים פשוט בא לך שהיא תרגע מעט ותתן לעצמה קצת ספייס בנגינה. לפחות בבלאדות.

אך מה לנו כי נלין? היא עושה את מה שהיא יודעת ועושה את זה נהדר. כמו שהגדיר ידידי רז: זו היתה הופעת ה too many notes  הטובה ביותר ששמעתי.

אברו וברסלר (שזכו לשמוע את שמם מעוות בדרכים יצירתיות ומקוריות שבאמת רק יפניות מסוגלות לבטא) היו נהדרים בצליל, בנוכחות ובתוכן ונראה היתה שצ'יהירו היתה מאד מרוצה מהמלווים שנפלו בחלקה.

במיוחד נהניתי לראות את אמיר ברסלר בפעולה: בתנועות קטנות, בטוחות חסכוניות ויעילות, כמעט ולא מרים את המקלות יותר מסנטימטרים בודדים מעל התופים והמצילות, מחזיק מסך של סאונד פריך וסמיך עם דינאמיות מרשימה (יכולת ללטף לרגע ולהתפוצץ ברגע שאחריו), ללא ספק אחד המתופפים הכי טובים שקמו כאן.

רוצים כרטיסים למופע הפתיחה של פסטיבל הג'אז תל אביב?

ביום רביעי הבא יפתח פסטיבל הג'אז של תל אביב בהפקה מיוחדת לפסטיבל של המוסיקה של כנר על הגג בביצוע רביעיית דניאל זמיר (דניאל זמיר בסקסופון, ניתאי הרשקוביץ בפסנתר, גלעד אברו בבאס ואמיר ברסלר בתופים). אל הרביעיה המוכשרת הזו יצטרף גם נתן דטנר בשירה.

זוג כרטיסים למופע הפתיחה של הפסטיבל ינתן לראשון שיענה נכונה על השאלה הבאה:

מה הקשר בין כנר על הגג לתחזית מזג האויר ?

את התשובות יש לשלוח אלי למייל (לחיצה על תמונת תיבת הדואר בצד ימין)

בהצלחה.

עדכון, 25 במאי 2013:

ראשית, תודה רבה לכל מי שטרח ושלח eMail. למדתי שיש לבלוג הרבה קוראים פאסיביים.

היו לא מעט תשובות נכונות. חלקן הן התשובה אליה כיוונתי, כפי שתראו מיד, וחלקן תשובות מעניינות ונכונות בדרכן, למרות שלא התכוונתי. אבל התשובה הנכונה הראשונה זוכה.



התשובה היא.....  Joe Zawinul שניגן פסנתר באלבום של Cannonball Adderley משנת 1964 שהוקדש למוסיקה מתוך כנר על הגג והיה גם אחד המייסדים והקלידן של Weather Report.

הודעה נשלחה לזוכה.

Roy Campbell and Ehran Elisha - 31.May.2013 Tel Aviv

את Roy Campbell נראה שאין צורך לזהכיר לוותיקי פסטיבל הג'אז של תל אביב. ההופעה שנתן לפני 8 שנים בפסטיבל הותירה רושם עז על הקהל ועד היום אנשים נזכרים בה בערגה כאחת מההופעות הטובות ביותר ששמעו.

ובכל זאת אספר ש Roy Campbell הוא חצוצרן שמזוהה עם נגינת מוסיקה חופשית (למרות שבמהלך הקריירה שלו ניגן גם בסגנונות אחרים). הוא נולד ב Los Angeles אך גדל והתחנך מוסיקלית ב New York. בתחילת שנות ה-70 למד עם Kenny Dorham, Lee Morgan ו Howard McGee ולמד תקופה מסויימת גם עם Yusef Lateef.

הוא זוקף לזכותו שיתופי פעולה עם מוסיקאים כגון William Parker ו Hamid Drake (להרכב המשותף שלהם קראו The Pyramid Trio) ובתחילת שנות ה-80, לאחר שהות ממושכת באירופה, הקים את Other Dimensions in Music (עם Daniel Carter, William Parker ו Rasheid Baker).

Roy Cambell מביא עמו שילוב של מסורת וחדשנות. מוסיקאי אוונטגארדי שגם כאשר הוא דוחף את המוסיקה שלו ואת המאזינים שלו מעבר לגבולות המוכרים, הוא עדיין מתכתב עם הג'אז המסורתי. 

שם המשחק במוסיקה הזו הוא סבלנות. אין כאן סיפוק מיידי וגם לא שיר מוכר שתוכלו לזמזם. זהו מסע שיש להתמסר אליו באזניים פתוחות, בלב חפץ ובלא דעות קדומות. מסע שנע בין אפריקה להארלם, בין הנילוס להאדסון בין התבניתי לחסר הצורה.

שובו של Campbell לארץ, הפעם עם המתופף ערן אלישע מעלה את רף הציפיות גבוה גבוה. אני מאמין שיוכל להעניק שוב לקהל את אותה חוויה וזו גם הזדמנות מצויינת למי שלא היה באותה הופעה, או למי שהיה ועדיין לא היה בשל באותה עת למוסיקה הזו (אהמממ... אהמממ...) , לשמוע את Campbell ואת המוסיקה שלו ב live, כמו שצריך לשמוע אותה.

האלבום Watching Cartoons with Eddie יצא בלייבל הישראלי OutNow (של קרצ'מר, בוקלמן ויאיר יונה) והוא מתעד מפגש של Campbell ואלישע ב 2008 ב New York.

 Roy Campbell ו Ehran Elisha יופיעו בפסטיבל הג'אז תל אביב ביום שישי, 31 במאי 2013, ברבע לחצות.

Tel Aviv Jazz Festival: 29-31 May 2013

כפי שכבר עדכנתי, מאמצינו לביטול הגזירה שהוטלה על פסטיבל הג'אז תל אביב (להפיכתו לפסטיבל דו שנתי) נשאו פרי והשנה יתקיים הפסטיבל התל אביבי ה- 24 בין התאריכים 29-31 במאי בסינמטק תל אביב.

התקציב אמנם מצומצם השנה (שהרי הפסטיבל כלל לא נועד להיות אלא רק בשנה הבאה) אבל המנהלים האומנותיים (ניצן קרמר וברק וייס) הצליחו להרכיב תוכנית מבטיחה עם לא מעט אורחים מחו"ל והרבה כבוד למוסיקאים המקומיים המצויינים שלנו.

אז מה יהיה לנו שם?

הסקסופוניסט (בעיקר אלט אבל גם סופרן) הנהדר Gary Bartz יגיע עם הרביעייה הקבועה שלו: Barney McAll בפסנתר, James King באס ו Greg Bandy בתופים, עמם הקליט גם את אלבומו האחרון והמצויין Coltrane Rules.

הפסנתרנית היפנית Chihiro Yamanaka תופיע בטריו עם גלעד אברו (באס) ואמיר ברסלר (תופים)

Watch live streaming video from iridiumlive at livestream.com

החלילנים Nicola Stilo (איטליה) ומתן קליין ינגנו עם גיל זוהר (פסנתר), רן לוי (גיטרה בס) ורועי אוליאל (תופים). Stilo, אגב, ניגן בשנות השמונים עם Chet Baker בחליל, בפסנתר ובגיטרה.

דואט של החצוצרן Roy Campbell ונגן התופים וכלי ההקשה ערן אלישע. השניים חברים קרובים כ-20 שנה והקלטת הבכורה שלהם watching cartoons with Eddie עליה מבוסס המופע, שיצאה לשוק בשנה שעברה, נבחרה כאחת מהקלטות הג'אז הטובות של 2012 במגזין DownBeat.

החצוצרן Corey Wilkes (מנגן עם Kahil El-Zabar) והפסנתרן Greg Spero מסצנת הג'אז של שיקגו ישתפו כאן פעולה עם אסף חכימי (באס),  רועי אוליאל (תופים) וגלעד דוברצקי (כלי הקשה).

וכמובן הפקות מקוריות שהופקו במיוחד לפסטיבל :

רביעיית דניאל זמיר (עם ניתאי הרשקוביץ', גלעד אברו ואמיר ברסלר) בהפקה מיוחדת  ל"כנר על הגג" יארחו את נתן דטנר. (וזו הזדמנות טובה לשלוח אתכם לשמוע את האלבום המצויין שהוציא Cannonball Adderley עם המוסיקה של "כנר על הגג")

הזמרת אסתר רדא בעיבודים מיוחדים לשירים של נינה סימון עם בן חוזה בגיטרה, מיכאל גיא בקונטרבס, ליאור רומנו בקלידים, דן מאיו  וינון פרץ בחצוצרות, גל דהן בסקסופון ומעיין מילו בטרומבון.

הזמרת אירית דקל תופיע עם התזמורת האנדלוסית אשקלון

הגיטריסט אורי ברכה יארח את החלילן והזמר שם טוב לוי לחגיגת מוסיקה ברזילאית עם אורן שגיא (קונטרבס), אילן קצ'קה (תופים)

שביעיית "חגיגה"  (אלון פרבר בסופרן, חגי אמיר באלט, יונתן וולצ'וק בטרומבון, גדי להבי בפסנתר, טל גמליאלי בקונטרבס ודני בנדיקט בתופים) תארח את ז'וקה פרפיניאן (כלי הקשה ושירה) בהפקה מיוחדת לשירים של מתי כספי.

חמישיית הפסנתרן רונן שמואלי (עם אלכסנדר לוין בטנור, יונתן וולצ'וק בטרומבון, יוראי אורון בקונטרבס, יונתן רוזן בתופים) תארח  את הזמרת רודי ביינסן.

לאתר הפסטיבל ולוח ההופעות.

שלוש הופעות שיעיפו לכם את השבת

שלוש הופעות, כל אחת יותר טובה מהשניה, היישר מפסטיבל הג'אז בוורשה (אני לא צוחק!!) ב 1980.

הראשונה - Sonny Rollins ברביעייה עם Mark Soskin בפסנתר, Jerome Harris בבאס ו Al Foster בתופים. Rollins כאן בשיא כוחו.

השניה - הרכב ה Special Edition של Jack DeJohnette עם MArty Ehrlich בבאס קלרינט, John Purcell באלט, Howard Johnson בטובה ובריטון ו Rufus Reid בבאס.

השלישית - David Murray Octet עם Julius Hemphill באלט, Roy Campbell בחצוצרה, Baikada Caroll בחצוצרה, Craig Harris בטרומבון, Curtis Clarke בפסנתר, Wilbur Morris בבאס ו Billy Higgins.

הפסטיבל אולי פולני למהדרין, אבל המוסיקה -It doesn't get any better than that....

שבת שלום.

The Connection

בשנת 1962 יצא לאקרנים בארה"ב הסרט The Connection בבימויה של Shirley Clarke.

הסרט מבוסס על מחזה off Broadway שכתב Jack Gelber והוא בנוי כסרט בתוך סרט. בתמצית, הסרט מביא את סיפורם של שמונה נרקומנים, מכורים להרואין, המחכים בדירה ניו-יורקית לסוחר הסמים שלהם (The Connection) העונה לשם Cowboy שיבוא עם החומר.

הסצינה כולה מצולמת בידי במאי קולנוע, שהסכים לשלם בשבילם עבור הסמים בתמורה לכך שיתנו לו לצלם אותם בפעולה. אלא שהעניינים מסתבכים כשהוא עצמו משתכנע לנסות להזריק את הסם, כדי לחוות את החוויה באופן אישי, אולם הוא אינו מגיב טוב לחוויה. 


הסרט הוקרן בפסטיבל קאן וזכה לתגובות טובות ולפרס המבקרים שהתייחסו אליו כאל סרט כמעט תיעודי, אולם בארצות הברית לא שפר גורלו...

הסרט נאסר להקרנה מכיוון שהמילה shit, ככינוי להרואין, הופיעה בו 7 פעמים. אף על פי כן הוא הוקרן מספר בודד של פעמים ללא אישור וספג ביקורות גרועות. לאחת ההקרנות הגיע גם מפקח מטעם המועצה לאישור סרטים של ניו-יורק והאירוע הסתיים במעצרו של המקרין. 

עכשיו אתם בטח שואלים למה אני מספר לכם על סרט סמים כושל מתקופה חשוכה בה המילה shit היתה אסורה בקולנוע האמריקני. והתשובה היא: Freddie Redd, Jacky McLean, Larrie Ritchie, Michael Mattos. ההרכב הזה לא רק מופיע בסרט אלא גם אחראי לפס הקול שלו שיצא בשנת 1960 בלייבל Blue Note ותועד באלבום שנקרא: The Music From The Connection. את המוסיקה הלחין הפסנתרן Freddie Redd שכאמור גם מופיע בסרט.

אגב, McLean עצמו גם שיחק במשך שנתיים, בין 1958-60, במחזה עליו מתבסס הסרט. בשנת 1957 הוא ריצה מאסר עקב שימוש בסמים ונשללה ממנו תעודת ה cabaret והזכות להופיע במועדונים. כך שהתיאטרון זכה ליהנות מכישרונו באותה תקופה.

עד לא מזמן היתה לנו רק המוסיקה, אבל בשנת 2012 יצא הסרט ברימסטר חדש והוא זמין להקרנות (למיטב ידיעתי עדיין לא ניתן לרכוש כ- DVD ביתי). כפי שאפשר לראות בדוגמאות הקצרות ב YouTube, (לצערי עדיין לא הצלחתי להניח ידי על עותק מלא) הג'אז אינו מתפקד רק כמוסיקת רקע אלא הוא ממש חלק בלתי נפרד מהסרט והמוסיקאים עצמם מתועדים כשהם מנגנים את פס הקול תוך כדי הסרט.

צירפתי שני קטעים כדי שתבינו עד כמה טובה המוסיקה - אוהבי McLean בוודאו כבר מכירים היטב את ההקלטה הזו, גם אם לא במלוא ההקשר:

והנה הפרומו לסרט:

אבל הרביעיה של Redd עם McLean איננה ההרכב היחיד שהקליט את המוסיקה הזו. קיימת גם הקלטה של אותה המוסיקה בדיוק, משנת 1961, בהרכב של חמישייה עם החצוצרן Howard McGee, Tina Brooks בטנור ו Redd בפסנתר (מופיע בשם הבדוי: I Ching), Milt Hinton בבאס ו Osie Johnson בתופים.

גרסה נוספת, מ 1962 הפעם של שישייה, עם Cecil Payne בבריטון סקסופון, Clark Terry בחצוצרה, Bennie Green בטרומבון, Duke Jordan בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Charlie Persip בתופים. המוסיקה כאן נכתבה בידי Payne ו Kenny Drew.

שתי ההקלטות האחרונות (של McGee ושל Payne) שהיו עד לא מזמן כמעט בגדר חלום רחוק יצאו  ע"ג דיסק אחד בלייבל הספרדי Fresh Sound.

אבל בכך לא די. מסתבר שהיתה גם גרסה של המחזה שהוצגה בחוף המערבי בהשתתפותו של Dexter Gordon וזכתה לגרסה מוסיקלית נוספת של Dexter Gordor שתועדה אף היא, בחלקה, באלבום Dexter Calling. (הקטע Soul Sister מקביל ל Sister Salvation, הקטע I Want More מקביל ל O.D. Overdose ו Ernie's Theme מקביל ל Music Forever.

וממש לאחרונה יצאה המוסיקה (גרסת Redd) גם ברביעייה בהנהגתו של המתופף  Aldo Romano בלייבל Dreyfus Jazz עם Baptiste Herbin, באלט Alessandro Lanzoni בפסנתר ו Michel Benita בבאס.

לקריאה נוספת:

http://www.nybooks.com/blogs/nyrblog/2012/may/05/talking-smack-about-junk-shirley-clarke-connection/

http://cdn.shopify.com/s/files/1/0150/7896/files/TheConnectionPressKit_1.pdf?1137

http://www.npr.org/2012/06/23/155513524/shirley-clarkes-connection-will-it-click-at-last

פסטיבל הג'אז תל-אביב חוזר !

הדיו הקלושים של מאבקנו להחזרת פסטיבל הג'אז תל-אביב שכחו מזמן, אבל היום הגיע בשורה מפתיעה ומשמחת -  הפסטיבל חוזר.

ובמילותיו של ברק וייס:

אני שמח לספר לכם כי בסוף חודש מאי – 29-31 - יתקיים למרות הכל פסטיבל ג'אז תל אביב!!

הצלחנו לגייס תרומה משמעותית ובתוספת מסוימת של עירית תל אביב – אנו מרימים פסטיבל.

אז נכון – מדובר בפסטיבל רזה, שהתקציב שלו הוא מחצית מהתקציב הרגיל של פסטיבל ג'אז תל אביב,
ונכון - היינו צריכים "להרים" פסטיבל בתוך כחודש ובסוף חודש מאי ולא במועד הרגיל
אבל הפסטיבל יהיה פסטיבל איכותי שאהיה גאה להיות אחד מהחתומים עליו, ואני מקווה שחשיבותו בעצם קיומו שלא יאפשר את המשך השכחתו לקראת השנים הקרובות.

להרגשתי – בלי המאבק של כולנו – העירייה לא היתה נותנת לפסטיבל הזה לקרות, גם כשהצלחנו להשיג ספונסור. עניין של משחקי יוקרה. אז תודה לכולם!

בימים הקרובים (ב-1 במאי כנראה) תתפרסם תוכנית הפסטיבל ואני מקווה שתאהבו אותה (את חלקה לפחות)
הפסטיבל הקרוב צריך להיות גם מפגן כח שלנו – חובבי הג'אז. להוכיח לרון חולדאי ולשאר הבירוקרטים שיש הצדקה לפסטיבל ג'אז אורבני בתל אביב. אני אשמח אם תגיעו לפסטיבל – למופעי האולם וגם למופעי החוצות החינמיים.

אנחנו עדיין מאוד מאוד זקוקים לעזרתכם. הפעם לא בשליחת מכתבים לראש העיר – אלא ביצירת המסר לרון חולדאי שהפסטיבל בתל אביב והג'אז הם דברים רלוונטיים ואקטואלים לרבים-רבים ואין לפגוע בהם יותר:

(1) מקס' נוכחות של חובבי הג'אז בסינמטק תל אביב בימי הפסטיבל –באולמות ובמופעי החינם ברחבת הסינמטק. תעבירו את המסר לחברים שלכם – בפסטיבל השנה חייבים להיות, אפילו רק לשתות בירה ולראות מופעים חינמיים ברחבת הסינמטק;

(2) כמה שיותר התייחסות ברשתות החברתיות, בבלוגים, בפורומים לפסטיבל – ליצירת באז אינטרנטי משמעותי לפסטיבל;

(3) אם תוכלו ליצור לנו קשרים עם אנשי תקשורת ועיתונות – כדי שתהיה כתיבה לקראת הפסטיבל ובמהלך הפסטיבל – זה יהיה מעולה.

שיהיה לנו בהצלחה – ושוב – תודה לכולם על המיילים, הפקסים והגיבוי. זה באמת עזר מאוד ולהתראות ב-29-31 במאי!

Steve Kuhn trio with strings in Tel Aviv

אני מודה שכששמעתי ש Steve Kuhn מגיע להופיע בארץ קפצתי משמחה. Kuhn, למי שלא מכיר, הוא פסנתרן אדיר שיודע לשים את המנגינה לפני הכל. במהלך הקריירה הארוכה שלו הוא ניגן עם Coltrane, Serge Challoff, Art Farmer, Kenny Dorham, Stan Getz, Steve Swallow, Ron Carter, Al Foster ועוד רבים. 

אבל אז ראיתי שהוא ינגן סשה ארגוב וגם יופיע עם נגנית אבוב ורביעיית מיתרים וקצת התאכזבתי. מה רע בטריו ? מה רע במוסיקה של kuhn ?

אז ביצעתי חקירה קטנה, וגיליתי ש Kuhn הקליט בעבר (2000) עם מיתרים, ב ECM אלבום מקסים ביופיו שנקרא Promises Kept.

הקשבתי לאלבום הזה ונפלתי ברצפה. איזו יופי, איזו אסתטיקה. ומה שיפה במיוחד באלבום הזה, שלא כמו אלבומים רבים אחרים עם strings, זו העובדה שמי שכתב את העיבוד למיתרים הוא מקצוען אמיתי שידע מה הוא עושה. המיתרים לא מנגנים הרמוניות בנאליות מעל המוסיקה, הם לא מנסים לגנוב את ההצגה ואין בהם שימוש יתר. להיפך הם מגיעים במינון הנכון ומשרתים את הטריו, ומוסיפים לו צבע מאד מיוחד, שאי אפשר להשיג באופן אחר, בלי להרוס את הדינמיקה של הטריו ואת זו של Kuhn.

מי שכתב את העיבודים ואף ניצח על הרכב המיתרים באלבום ההוא היה הארגנטינאי Carlos Franzetti.
 

הבשורה הטובה היא ש Kuhn קרא לדגל, שוב, את Franzetti והפעם לטובת עיבודים למוסיקה של סשה ארגוב. לצד Kuhn והמיתריסטים ינגנו David Wong בבאס ו Billy Drummond בתופים. אם הם יצליחו לשחזר את הקסם מהאלבום ההוא ועוד עם המוסיקה של ארגוב - זו הולכת להיות הופעה מדהימה, לא פחות. ל Kuhn יש את היכולת לחפור לתוך המוסיקה הזו ולהוציא ממנה את המיטב.

בקיצור, 22.3.2013 במשכן לאומניות הבמה. אני הולך.

ועוד דבר, יש גם הנחה יפה - למי שיטרח לקרוא כאן.

עדכון אחרי ההופעה: Promises not kept....

סוף סוף הגיע מוצ"ש ואני מוצא קצת זמן איכות עם עצמי לשמוע מוסיקה ולשבת לכתוב את רשמי מההופעה.

ברקע מתנגנן האלבום הזה עם Pete LaRoca בתופים ו Scott LaFaro בבאס.


ההשפעה של Bill Evans לא נעלמת מאוזני אבל כבר אפשר לשמוע את הקול היוחודי של Kuhn.

ובמעבר חד לרשמי מהופעתו של קיון במשכן בליל שישי:
שלא בדומה לאלבומו הנפלא של Kuhn עם הרכב המיתרים בעיבודו של Franzetti שנקרא Promises Kept, אתמול ההבטחות הללו לא קוימו.

חצי ראשון כלל 6 קטעים (5 של סשה ארגוב ואחד, Trance, של Kuhn).

לצערי, ולמרות (ואולי בגלל??) שאני מת על המוסיקה של ארגוב ומאד מאד אוהב את הנגינה של Kuhn די התבאסתי. הנגנים מוכשרים ככל שיהיו היו קפוצים, דרוכים ובעיקר מרוכזים בדפי התווים. Steve Kuhn היה נראה כמי שמתאמץ לנגן את מה שהיה כתוב על הדפים ולא כמי ששוחה במוסיקה הזו בסגנון חופשי. לקחת פסנתרן כמו Kuhn, שהוא נגן טריו מהשורה הראשונה, ולתת לו להזיע על מוסיקה מולחנת לא מקורית שלו היה כמעט בגדר התעללות בו ובמוסיקה. 

אל תבינו לא נכון. זה לא ש Kuhn לא עמד במשימה. הוא ניגן את התפקיד שלו ואפילו אלתר אבל מי שמכיר את הנגינה שלו (ומי שנשאר לשמוע את מלוא החלק השני) יודע שמה שקיבלנו ממנו בחלק הראשון לא מתחיל אפילו לגרד את הפוטנציאל שלו.

ואז הגיע Trance. קטע מקורי של Kuhn עם עיבוד של Franzetti שכבר הוקלט על ידם בעבר ומשום מה גם הקטע הזה לא מתרומם.
אני מבין בדיוק למה ניצן ביקש מ Kuhn לנגן את Trance אבל אמש, למרבה הצער, הביצוע היה פושר.

אני גם לא בטוח ש Franzetti נושא באשמה. נכון, העיבודים שכתב לא היו מבריקים ומענינים כמו העיבודים שכתב למוסיקה של Kuhn שהונצחה באלבום Promises kept אבל בכל זאת הוא עשה עבודה לא רעה. אלו בהחלט לא היו עיבודי המיתרים השמאלציים הרגילים. 

היה מן חוסר אנרגיה בביצוע שנובע לדעתי מהעובדה שהחומר היה חדש לגמרי ל Kuhn ולחברי הטריו שלו. מה שועבד אצל בולאני הזיקית הווירטואוזית והאנרגטית, לא עובד אצל מוסקאי יקה בן 75....

יכול גם להיות ש Franzetti ו Kuhn תפסו את המוסיקה של ארגוב ברצינות מדי ובמקום לתת לה עיבוד שידגיש את אופיה השירי נתנו לה טיפול כבד יותר, כמעט קלאסי-קאמרי, שהוציא ממנה את שמחת החיים שלה. 

המוסיקאים הישראלים ניגנו בסדר גמור לדעתי (וממילא הם לא נדרשו לאלתר אלא ניגנו את מה ש Franzetti הכין להם). 

החלק השני נפתח בעוד 2 קטעים של ארגוב עם סקציית המיתרים והאבוב, ועדיין לא המריא. אז עזבו את הבמה Franzetti, המיתריסטים והאבובנית ונותרנו עם הטריו.

כאן המצב כבר השתפר לאין ערוך. במוסיקה שלו Kuhn מרגיש בבית, ובעיקר הוא נפלא בסטנדרטים. ההרכב התשחרר מכבלי העיבודים הקשוחים והטריו began to swing.... 

Kuhn ניגן עוד קטע אחד של ארגוב, הפעם בטריו, וכאילו להרגיז הקטע  הזה נשמע יותר טוב מכל מה ששמענו עם המיתרים.

היכולת המלודית של Kuhn והצליל שלו הם מה שמבדיל אותו מפסנתרנים אחרים ושניהם נכחו היטב בננגינתו בחלק השני. 
עם זאת, עדיין, לטעמי, Kuhn של אתמול לא היה בשיאו אבל ברור לי שאי אפשר לצפות ממוסיקאי שיאלתר כל פעם את ה best solo שלו.

וכן, גם אני מסכים שהמופע התחיל מאוחר מדי (ובכל זאת הגעתי על השניה האחרונה. אלוהים, השירות ב"ברטי" היה כל כך איטי !!)

ודבר אחרון, לגבי נטישת הקהל את ההופעה, אני לא חושב שיש לזה קשר לאיכות המוסיקלית של ההופעה. מי שרצה לנטוש מסיבות מוסיקליות, כאלה או אחרות (בין אם הוא חובב ג'אז מאוכזב או חובב ארגוב שגילה להפתעתו ש Steve Kuhn מנגן ג'אז), כבר נטש בהפסקה. אני חושב שהשעה עשתה את שלה. זה וחוסר נימוס בסיסי.

רביעיית אורי גורביץ' - "וידוי"

בשקט בשקט, די מתחת לרדאר של רובנו, ממשיך ברק וייס לנהל את סדרת הג'אז בבית אביחי בירושלים שמנפיקה הופעות מצויינות. הפעם היתה זו הופעתו של אורי גורביץ' המעולה שעשה מחווה למוסיקה של סשה ארגוב. הרביעייה שלו כללה את ניתאי הרשקוביץ' בפסנתר, גלעד אברו בבאס ואביב כהן בתופים.

בניגוד להופעות הקודמות בהן הייתי בבית אביחי שהתנהלו בחצר הפנימית והקרירה, הפעם העונה הכתיבה הופעת פנים. זו נערכה ב"ח7" שהוא לא פחות מאולם בתוך קומה 7- בחניון (המתוקתק להתקנא) של בית אביחי.

לא פעם כשאנחנו יוצאים מהמשכן בתל-אביב, מבואסים אנושות מהסאונד, מתחילים הדיונים על מהנדסי אקוסטיקה, פתרונות סאונד יצירתיים, אנשי סאונד איטלקיים שהגיעו במיוחד עם ההרכב והשקעות אסטרונומיות הדרושות כדי להוציא סאונד נורמלי מהאולם, והנה כאן בחניון בקומה 7-, בלי תירוצים ובלי "מעייסס" יש פשוט סאונד מצויין.

ומכאן להופעה עצמה. 

לצערי עדיין אין וידאו מההופעה, אבל יש וידאו מהחזרה. שימו לכם שיתנגן בזמן שאתם ממשיכים לקרוא:

אהבתי מאד את העיבודים של גורביץ׳ (האם האם, יוסי ילד שלי מוצלח, שיר הרעות שהפך סוחף, תפוח זהב to name a few). היה משהו מאד נינוח וטבעי באופן שאורי והחברים השתמשו בשירים הקאנוניים האלה ככלי קיבול למוסיקה שלהם.

מעבר לזה אני לא חושב שיכול להיות חולק שמדובר במוסיקאים מעולים. אברו שהוא כידוע מלווה נהדר נתן 2-3 סולואים נפלאים וראו שהוא נהנה מכל רגע על הבמה. אביב (שזו לדעתי הפעם הראשונה שאני שומע אותו) התגלה לי כמתופף מצויין קשוב מאד, דינמי מאד שיודע לנגן מלא וחסכוני בו בזמן. בחירה מצויינת להרכב הזה ולמוסיקה הזו. ניתאי הרשקוביץ הנהדר שניגן בווירטואוזיות קלילה מה שהוא רוצה. ערב רב של סגנונות והשפעות מבראד מלדאו ועד אוסקר פטרסון. מושלם כמלווה ומושלם כסולן. וכמובן אורי שבשיא המקצועיות הביא עיבודים מודפסים לכולם והוביל בכריזמטיות השקטה שלו את ההרכב. כבר אמרתי פעם ואין לי אלא לחזור על כך - הצליל שלו מקסים חם ומלטף וכל כך חסר פוזה ומאמץ. הפרייזינג מושלם עם טאצ׳ מודרני מאד מדוייק במינון שלו. תענוג להקשיב לו ולא פחות מזה תענוג לראות אותו מנגן.

אורי, גלעד וניתאי. צילם: מוטי שאול

הם עשו מטעמים מהמוזיקה של ארגוב ובהחלט עשו לה כבוד. חבל שהשקעה כזו בעיבודים ובהכנה תרד לטמיון אחרי הופעה אחת. הופעות נוספות או לפחות הקלטה נראות לי כהמשך מתחייב ממש.

בכל מקרה, אחרי כמה סבבים של בולאני מנגן ארגוב וההופעה של קיון הקרבה ובאה, אני חושב שניתן יהיה לומר שחלבנו את הפרה הארגובית מכל הכיוונים ואפשר להמשיך הלאה.