Lou Blackburn - Complete Imperial Recordings

Lou Blackburn הוא טרומבוניסט ומוסיקאי שלא זכה לחשיפה ולהכרה שהוא ראוי לה. הטרומבוניסט הנפלא הזה ניגן עם רבים וטובים, בין היתר שנתיים עם Lionel Hampton, אחר כך תקופה קצרה בתזמורת של Cat Anderson (החצוצרן האגדי של Ellington) ואפילו שנה בתזמורת של Ellington.

בשנת 1961 עבר Blackburn למערב ארה"ב והשתקע ב L.A.. למרות ש Blackburn התפרנס יפה מנגינה בתזמורות בתיאטרון ומנגינה לפסי קול לסרטים, כל הזמן הזה בער בו הרצון לעשות מוסיקה שלו, עם הרכבים קטנים יותר.

בשנת 1963 סוף סוף מגשים Blackburn את החלום הזה. ביחד עם החצוצרן Freddie Hill הם מציגים חמישייה לא שגרתית שבחזיתה עומדים שני כלי נשיפה ממתכת (brass)*. השילוב הזה קטלני במיוחד מכיוון שמדובר בשני מוסיקאים ששולטים באופן מוחלט בכלי שלהם ויודעים להפיק ממנו מגוון רחב של צבעים ובעיקר בגלל השילוב בין השניים. הצליל הגבוה של החצוצרה משתלב באופן יפהפה עם הצליל הנמוך של הטרומבון וגם אופי הנגינה של Blackburn ושל Hill דומה למדי. האוניסונים (נגינת המלודיה באופן זהה על ידי מספר נגנים) שלהם נשמעים רעננים וכשהם מנגנים בשני קולות זו בכלל חגיגה. העובדה שאין סקסופון בסביבה נותנת לצליל הכולל של ההרכב אופי שונה. לא פחות חשוב לציין שההרכב הזה היה הרכב שעובד ומופיע ביחד במועדונים ולא הורכב רק לצורך ההקלטה, והדבר ניכר מהשניה הראשונה.

גם למי שלא משוגע על טרומבון מצפה כאן הפתעה, כי Blackburn הוא טרומבוניסט מצויין שנגינת הטרומבון שלו נקיה, חלקה ומאד ברורה.

תוסיפו לכל זה את הליווי של הפסנתרן Horace Tapscott (בעצמו טרומבוניסט לשעבר, שניגן גם הוא בתזמורת של Lionel Hampton) שזו לו ההקלטה הראשונה ותקבלו אלבום נפלא מכל הבחינות. Tapscott התפרסם מאוחר יותר כנגן אוואנטגארדי בועט, אבל כאן הוא עדיין בתחילת דרכו ואינו "מתפרע" מספיק (וחבל...) הוא מלווה יוצא מן הכלל ונגינת הסולו שלו היא משהו שאתה מחכה לו בכל קטע.

לצידם מנגנים John Duke בבאס ו Leroy Henderson בתופים, שניהם מצויינים ומכניסים המון אנרגיה לסט.

Lou Blackburn and Freddie Hill

הרפרטואר כאן מתחלק בין קטעים מקוריים, שכתב Blackburn במיוחד להרכב הזה, ובין סטנדרטים שמקבלים עיבודים מיוחדים, שלדעתי משקפים השפעה חזקה מצד עבודתו של Blckburn בתעשיית המוסיקה לסרטים והצגות.

האלבום יצא הן בלייבל Fresh Sound (בשנת 1999 תחת השם Perception) והן בלייבל Blue Note אבל למרות העטיפות השונות – זהו בסופו של דבר אותו אלבום שכולל שני אלבומים שיצאו במקור בלייבל Imperial תחת השמות Jazz Frontier ו Two Note Samba. מומלץ מאד.

Lou Blackburn – trombone

Freddie Hill – trumpet

Horace Tapscott – piano

John Duke – bass

Leroy Henderson – drums

Recorded in Holywood, 1963

* סקסופון, על אף שהוא בנוי ממתכת, אינו נחשב כלי נשיפה ממתכת (brass) מכיוון שמפיקים ממנו צליל באמצעות "עלה" (reed) בדומה לקלרינט.

פגוש את המוסיקאי

הנה פרוייקט מעניין: אחת לשבועיים יתקיים במועדון "לבונטין 7" מפגש בו יתארח מוסיקאי ג'אז ישראלי שיתן לקהל הזדמנות להציץ לטעמו המוסיקלי וישמיע מוסיקה שהשפיעה עליו.

ממש לאחרונה פרסם Ben Ratliff, כתב ה New York Times, ספר בשם The Jazz Ear, בו הוא מתאר את רשמיו מפגישות שקיים במהלך השנים האחרונות עם מוסיקאי ג'אז מהשורה הראשונה, במהלכן הקשיב יחד עמם למוסיקה שהם בחרו ושוחח עמם עליה. לדבריו, המפגש האינטימי עם המוסיקאים וההאזנה המשותפת למוסיקה חשפה בפניו רבדים חדשים אצל המוסיקאים עמם נפגש אשר לא היו נגישים בראיון סטנדרטי, שם מטבע הדברים מתמקדים בשיחה על האלבום החדש או על מסע ההופעות הנוכחי.

בעוד שבגרסת הספר המפגש האינטימי התרחש רק בין הכתב למוסיקאי ולנו לא נותר אלא לקרוא את התרשמויותיו של Ratliff, בלבונטין תוכלו להיות נוכחים בעצמכם ולהתרשם ישירות הן מהמוסיקאי והן מהמוסיקה שהוא שומע. אמנם קצת פחות אינטימי אבל מאד בלתי אמצעי. הכניסה, אגב, חופשית.

המפגש הראשון יתקיים ב 17.2.2009 בשעה 18:30 עם הפסנתרן דניאל שריד, שהוא גם אחד מבעליו של המועדון.

פסטיבל הג'אז תל-אביב: 24-27 פברואר 2009

סוף סוף הוא מגיע. פסטיבל הג'אז של תל אביב. הפעם החגיגה גדולה מתמיד כי הפסטיבל הזה הוא ה- 20 במספר ולכבוד המאורע החגיגי התארך הפסטיבל ביום אחד והוא יימשך ארבעה ימים במקום שלושה וגם התייצבות האורחים מחו"ל מרשימה ומגוונת.

הפסטיבל ייפתח ביום שלישי, 24.2.2009, בזוג הופעות בעלות פוטנציאל גבוה במיוחד שיתקיימו במשכן לאומנויות הבמה ("בית האופרה"). ההופעה הראשונה היא הופעת החמישייה של הסקסופוניסט הווירטואוז James Carter מלווה ב Dwight Adams בחצוצרה, Gerard Gibbs בפסנתר, Ralphe Armstrong בבאס ו Leonard King בתופים. ההופעה השניה היא הופעת מחווה לחצוצרן Lee Morgan בהשתתפות שני חצוצרנים: David Weiss ו Jermey Pelt ולצידם שני נגני הטנור הענקיים Billy Harper (שהפך אורח קבוע בפסטיבל) ו Bennie Maupin (שניהם ניגנו עם Morgan בהקלטותיו האחרונות בלייבל Blue Note), George Cables בפסנתר, Dwayne Burno בבאס ו Billy Hart בתופים.

למחרת יעבור הפסטיבל למשכנו הקבוע – הסינמטק, שם יתקיימו ההופעות בימים רביעי עד שישי (25 עד 27 בפברואר). במהלך שלושת הימים תוכלו לשמוע את הופעותיהם הבאות של האמנים האורחים: שלישיית האורגן של James Carter, חמישיית Jermey Pelt (שתיהן ברביעי) את George Cables בטריו (חמישי) ואת החלילן James Newton עם שלישיית אלברט בגר (שישי).

אמנים ומוסיקאים מקומיים (גם כאלה שרוב הזמן נמצאים בחו"ל) זוכים לחשיפה מכובדת ביותר בתמהיל מעניין במיוחד.

כך ברביעי תופיע הזמרת יעלה באלין בחמישייה, ותופיע חמישיית נגן הגיטרה מישל שגראוי.

ביום חמישי יופיעו הפסנתרן תומר בר (שיחגוג את צאת אלבומו השני) ויארח את דניאל סלומון ואורחים נוספים, רביעיית מל רוזנברג עם החצוצרן ייבגני וריסוצקי תנגן מחווה ל Chet Baker, ובסוף היום רבעיית החצוצרן יואב עמיצור.

בשישי יתקיימו ההופעות של הפסנתרן עומר קליין המארח את יהודית רביץ, הופעתו של החלילן מתן קליין בה הוא מנגן מוסיקה ברזילאית בהרכב של רביעייה . בנוסף יופיע רמי פורטיס (?!) במופע מיוחד ושלישיית הפסנתרן זהר כחילה במחווה לנעמי שמר.

כבכל שנה, גם השנה יתקיימו מופעים חופשיים באכסדרה: רביעיית הפסנתרן ארי ערב עם הזמרת תמי קלי ב"שירים תל אביביים" (בשלישי - במשכן) חמישיית אורי ברכה (רביעי) חמישיית יעקב אמר ורוברט אנצ'יפולובסקי (חמישי) חמישיית "הרובע הצרפתי" במחווה לסקסופוניסט Sidney Bechet (שישי).

וביום שישי בצהריים – הפניניג חגיגי ברחבת הסינמטק עם תזמורת הג'אז של תל-אביב בניצוחו של עמיקם קימלמן וההרכב Good Time Jazz בהנהגתו של ז'אק סאני.

קישור לאתר הפסטיבל.

"A Genius Is The One Most Like Himself" and some more advice from Thelonius Monk

מסמך מרתק שערך ככל הנראה נגן סקסופון הסופרן, Steve Lacy, ובו הוא מרכז רשימת עצות ותובנות מפיו של Thelonious Monk עמו ניגן לראשונה בשנת 1960 ולימים הפך לאחד הפרשנים החשובים והמעניינים של המוסיקה של Monk. חלק מן העצות האלה מופיע לעיתים קרובות בספרי הדרכה ולימוד אילתור וג'אז כך שחלקן מוכרות. (תודה רבה ליותם שמצא את המסמך)

לחץ על התמונה כדי לראותה בבירור

1. MONK'S ADVICE (1960)

JUST BECAUSE YOU'RE NOT A DRUMMER, DOESN'T MEAN THAT YOU DON'T HAVE TO KEEP TIME.

PAT YOUR FOOT AND SING THE MELODY IN YOUR HEAD, WHEN YOU PLAY.

STOP PLAYING ALL THOSE WEIRD NOTES (THAT BULLSHIT), PLAY THE MELODY!

MAKE THE DRUMMER SOUND GOOD.

DISCRIMINATION IS IMPORTANT.

YOU'VE GOT TO DIG IT TO DIG IT, YOU DIG?

ALL REET!

ALWAYS KNOW....(MONK) --- [flip it over and upside down and read]

IT MUST BE ALWAYS NIGHT, OTHERWISE THEY WOULDN'T NEED THE LIGHTS.

LET'S LIFT THE BAND STAND!!

I WANT TO AVOID THE HECKLERS.

DON'T PLAY THE PIANO PART, I'M PLAYING THAT. DON'T LISTEN TO ME. I'M SUPPOSED TO BE ACCOMPANING YOU!

THE INSIDE OF THE TUNE (THE BRIDGE) IS THE PART THAT MAKES THE OUTSIDE SOUND GOOD.

DON'T PLAY EVERYTHING (OR EVERYTIME); LET SOME THINGS GO BY. SOME MUSIC JUST IMAGINED. WHAT YOU DON'T PLAY CAN BE MORE IMPORTANT THAN WHAT YOU DO.

A NOTE CAN BE SMALL AS A PIN OR AS BIG AS THE WORLD, IT DEPENDS ON YOUR IMAGINATION.

STAY IN SHAPE! SOMETIMES A MUSICIAN WAITS FOR A GIG, AND WHEN IT COMES, HE'S OUT OF SHAPE AND CAN'T MAKE IT.

WHEN YOU'RE SWINGING, SWING SOME MORE!

(WHAT SHOULD WE WEAR TONIGHT? SHARP AS POSSIBLE!)

ALWAYS LEAVE THEM WANTING MORE.

DON'T SOUND ANYBODY FOR A GIG, JUST BE ON THE SCENE.

THESE PIECES WERE WRITTEN SO AS TO HAVE SOMETHING TO PLAY AND TO GET CATS INTERESTED ENOUGH TO COME TO REHEARSAL.

YOU'VE GOT IT! IF YOU DON'T WANT TO PLAY, TELL A JOKE OR DANCE, BUT IN ANY CASE. YOU GOT IT! (TO A DRUMMER WHO DIDN'T WANT TO SOLO.)

WHATEVER YOU THINK CAN'T BE DONE, SOMEBODY WILL COME ALONG AND DO IT.

A GENIUS IS THE ONE MOST LIKE HIMSELF.

THEY TRIED TO GET ME TO HATE WHITE PEOPLE, BUT SOMEONE WOULD ALWAYS COME ALONG AND SPOIL IT.

ספרות ג'אז

המונח "ספרות ג'אז" אין כוונתו ספרי ג'אז כמו ביוגרפיות, סקירות תקופתיות, סגנוניות וכדומה, אלא ליצירות ספרותיות שהג'אז שלוב בהן, בצורה גלויה או סמוייה, כחלק מהעלילה או על ידי שימוש בדימויים מעולם הג'אז או אפילו באופן הכתיבה עצמו.

בועז כהן כתב בבלוג שלו, "רעש" רשימה נהדרת על ספרות ג'אז. מומלץ לקרוא.

Duke Ellington - The Great Paris Concert

בואו נדבר הפעם על Duke Ellington. יש כל כך הרבה מה לומר ולספר על אגדת הג'אז הזו ועוד הרבה יותר מזה יש לשמוע, כי הוא כתב והקליט בלי סוף – שאני פשוט לא יודע איפה להתחיל. יש לא מעט אנשים ש Ellington הוא "השריטה" שלהם. הם מכירים את כל האלבומים ואת כל ההרכבים השונים לאורך השנים, יודעים לספר מי עזב ומי חזר ומתי ולמה, ממש כמו שמכורי כדורגל מכירים בעל פה ויודעים לדקלם באמצע הלילה את ההרכבים ששיחקו במשחקי הליגה לפני 30 שנה, כולל שחקני הספסל.

אני לא כזה. ההיכרות של עם Ellington החלה די בתחילת הדרך שלי בג'אז, התאהבתי בתיזמורים שלו ובלחנים שלו שהצליחו להביא צבע שונה ומאד מיוחד שלא הכרתי אז ולא הכרתי מאז. אחר כך עברתי לדברים "מתקדמים" יותר – כמו Parker, כמו Miles, כמו Coltrane. את Ellington והסגנון "המיושן" שלו השארתי מאחוריי, או כך לפחות חשבתי. דני קרפל אמר לי אז שפעם, כשאהיה גדול, אחזור לשמוע Duke Ellington ואז גם אולי אבין באמת את גדולתו. אני לא בטוח שהגעתי לשם כבר, כי אוסף ההקלטות שלי עדיין מכיל מעט מאד הקלטות של Ellington והאלבומים הללו אינם מושמעים אצלי לעיתים קרובות.

אז מה פתאום אני כותב על Duke Ellington אתם ודאי שואלים. העניין הוא שלאחרונה הגיע לידי אלבום כפול בשם The Great Paris Concert שהוא למעשה תיעוד של 4 הופעות שנתנו Duke וחברי ההרכב שלו ב Olympia, Paris בשנת 1963 ויצא בלייבל Atlantic. את האלבום הזה, או יותר נכון חלק ממנו, היה לי בקלטת (מקורית!) בתקופה שעוד קנו קלטות מקוריות. זו הקלטת שאיתה גיליתי את המוסיקה של Ellington ואיתה ביליתי שבועות ארוכים מבלי שידעתי מי זה Ellington ומי האנשים הנפלאים שמנגנים איתו. כך למשל היה עם Johnny Hodges - נגן סקסופון האלט הראשון ששמעתי, ומאז שום נגן אלט לא הצליח לרגש אותי שוב באותו אופן.

Duke Ellington החל את הקריירה שלו בסוף שנות ה 20 של המאה שעברה, כשההרכב שהנהיג שימש הרכב הבית של המועדון המפורסם ביותר בהארלם: ה Cotton Club. באותה תקופה נהגו לרקוד, רחמנא ליצלן, לצלילי ג'אז ו Duke Ellington הביא איתו סאונד חדש שהדהים את באי המקום וגרם להם לחזור לשם ערב אחרי ערב. הסאונד הזה, שקשה לי להגדיר אותו אבל קל מאד לזהות אותו, נקרא ה Jungle Sound ובאותה תקופה הוא הילך קסמים על כל מי שבא לשמוע אותו והיו הרבה כאלה. מסתבר שהיו גם לא מעט כאלה שבאו והיו כל כך מרותקים למוסיקה עד שהעדיפו לשבת לשמוע ולא לרקוד. ההרכב ניגן אמנם ב Cotton Club אבל נשמע בכל ארה"ב מכיוון שמדי שבוע שידרו בשידור חי את המוסיקה של Ellington ברדיו.

כך למעשה היה Ellington הצעיר אחד המוסיקאים הראשונים שתרמו לשינוי המשמעותי ביותר שעבר הג'אז – המעבר מאולמות הריקודים למועדונים ובשלב מאוחר יותר לאולמות הקונצרטים. Ellington גם הקפיד לחדש כל הזמן וכתב כל הזמן חומר חדש להרכב שלו, והיה עוד משהו – Ellington היה שחור שכתב מוסיקה שחורה, הוא כתב מתוך התרבות השחורה על נושאים "שחורים", במקצבים אפריקאיים בסולמות בלוזיים והרמוניות לא שגרתיות והצליח להעביר במוסיקה שלו מין אווירה קסומה, אלגנטית ואניגמטית שחורה שהיטיבה לדבר אל הקהל השחור, אבל קנתה מעריצים רבים גם בקרב הלבנים.

תור הזהב של התזמורת של Ellington היה בשנות הארבעים והיא מנתה הרכב קבוע של 12-13 נגנים להם כתב Duke באופן ייחודי תוך שהוא מתאים את התפקידים באופן אישי לנגנים, כל אחד לפי סגנונו ואופיו. חברי ההרכב כונו Ellingtonians ו Ellington עצמו שימש כפסנתרן של ההרכב. העובדה שההרכב היה קבוע וחבריו מנוסים מאד בנגינה אחד עם השני איפשרה ל Duke Ellington לעשות ככל העולה על רוחו מבחינה מוסיקלית וההרכב היה למעשה מעבדת הניסויים המוסיקלית שלו. באותן שנים הוא לא רק כתב עשרות להיטים שהפכו כמובן לסטנדרטים המוכרים ביותר בג'אז, ביניהם: It Don’t Mean A Thing If It Ain’t Got That Swing, Mood Indigo, In A Sentimental Mood, Prelude To A Kiss, Caravan ועוד הרבה מאד לחנים, אלא גם התנסה בתיזמורים שונים ומשונים והגדיל באופן משמעותי את "פלטת הצבעים" שעמדה לרשות מלחיני הג'אז בדורות שאחריו והפך לאחד המלחינים האמריקניים החשובים ביותר מאז ומעולם.

בתחילת שנות החמישים, לאחר שחלף תור הזהב של ה Big Bands, המשיך Ellington להופיע ברחבי ארה"ב ובעיקר באירופה אבל הפופולאריות של ההרכב שלו ושל המוסיקה שכה היטיב ליצור היתה בירידה מתמדת. חלק מהנגנים עזבו למקומות אחרים והיה נדמה שתור הזהב של הדוכס נגמר. אלא שאז בשנת 1956, בפסטיבל הג'אז ב Newport אירע הנס. Ellington והנגנים עלו על הבמה ולקראת סוף ההופעה, שברובה הותירה את הקהל מנומנם ואדיש על הכסאות, נתן Paul Gonzalves, נגן הסקסופון טנור, את סולו חייו. נדמה לי שהיו שם 27 קורוסים (קרי 27 מחזורי סולו) במהלך הסולו שלו כי הקהל פשוט קם על רגליו והתחיל לרקוד ולהשתולל וסירב להירגע ולא נתן ל Ellington והנגנים לרדת מהבמה. ההופעה הזו הוקלטה ויצאה בלייבל Coulmbia ולמיטב ידיעתי זו ההקלטה הנמכרת ביותר של Duke Ellington.

בעקבות אותה הופעה התעורר עניין מחודש במוסיקה של Duke והוא קיבל עשרות הזמנות להופעות ברחבי העולם וזריקת מרץ יצירתית. הפעם כבר כתב סוויטות ארוכות יותר, ממש קונצרטנטיות חלקן בעלות אמירה אנטי גזענית, כאשר הוא ממשיך בסגנונו הייחודי – לכתוב תפקידים אישיים שיתאימו לנגנים השונים בהרכב שלו. הקול של ההרכב של Ellington היה שילוב נהדר של קולות המוסיקאים עמם עבד, ביניהם: נגן סקסופון האלט Johnny Hodges , הכנר ונגן הקורנט Ray Nance, נגן הטנור Paul Gonsalves, החצוצרן Cootie Willams, נגן הבריטון סקסופון Harry Carney (שניגן עם Ellington כ- 50 שנה!).

ההופעה ב Paris ב 1963 אינה מהווה ציון דרך חשוב והיא גם לא הקלטה בעלת חשיבות היסטורית (כמו ההקלטה של ההופעה ב Newport, למשל) אבל היא פשוט הופעה מצויינת עם כל הכוכבים הגדולים של Ellington ועם הרבה מהלהיטים הגדולים שלו וגם סוויטה אחת (Suite Thursday). ניתן לשמוע את הכתיבה ה Ellington-ית הטיפוסית, את התזמורים העשירים, את הנגינה הקבוצתית המושלמת העשירה בדינמיקה עדינה מחד ובאנרגיות מתפרצות מאידך. כמעט כל קטע מציג סולן אחר והאופן שבו התאים Ellington את הקטעים למוסיקאים שלו מעורר התפעלות. אני לא טוען שזה האלבום הטוב ביותר של Ellington, כי לא שמעתי את כולם אפילו לא מאית מהם (כן, יש לו כמה מאות אלבומים) – אבל בשבילי הוא תמיד יישאר האלבום המופלא ההוא, שאת הקלטת שלו שחקתי עד דק.

בהופעה מנגנים: Duke Ellington בפסנתר, Cootie Williams, Cat Anderson ו Roy Burrowes בחצוצרות, Ray Nance בקורנט ובכינור, Lawrence Brown, Buster Cooper ו Chuck Connors בטרומבונים, Johnny Hodges בסקסופון אלט, Russell Procope בקלרינט ובאלט, Jimmy Hamilton בקלרינט ובטנור, Paul Gonsalves בטנור, Harrey Carney בבריטון וקלרינט, Ernie Shepard בבאס ו Sam Woodyard בתופים.

Hodges ו Ellington

McCoy Tyner - Guitars

אחרי שנים ארוכות של שגרה משעממת למדי מצדו של הפסנתרן McCoy Tyner מגיע סוף סוף פרוייקט מעניין שלו. Tyner שהיה הפסנתרן ברביעייה "הקלאסית" של John Coltrane פיתח כבר בתחילת שנות ה- 60 את הסגנון הייחודי שלו ומאז הקליט לא מעט עם כל ה"מי ומי" בעולם הג'אז. הוא הקליט הרבה מאד חומר מקורי שלו אך לא באמת הצליח להשתחרר מצלו הענק של Coltrane. התחושה שלי היא שמסוף שנות ה- 70 הוא גם הפסיק לנסות.

בכל מקרה, באלבום עליו אני כותב, הוא כבר לא מנסה להשתחרר מעברו המפואר והוא מנגן, לצד 3 קטעים מקוריים שלו מתוך האלבום המפורסם ביותר שהוציא The Real McCoy, גם מספר לא מבוטל של קטעים מתוך הרפרטואר של Coltrane. אז מה מיוחד כל כך באלבום הזה אתם שואלים ? ובכן – ההרכב.

לצד Tyner מנגנים Ron Carter בבאס ו Jack DeJohnette בתופים ושניהם כמובן מצויינים. אבל החידוש הוא בסולנים שכולם גיטריסטים. כן כן. שמעתם נכון. Tyner הלך על אלבום של רביעייה (עם כמה דואטים) בחר מספר גיטריסטים והקליט עם כל אחד מהם 2-3 קטעים.

הגיטריסטים שנבחרו לפרוייקט הם John Scofield, Marc Ribot, Bill Frisell, Derek Trucks ו Bela Fleck שמנגן בבנג'ו.

מכיוון שלכל אחד מהם סאונד שונה, תפיסה מוסיקלית שונה וסגנון נגינה שונה – התוצאה מאד מגוונת ומאפשרת לקבל תמונת רוחב של מגוון סגנונות על הגיטרה, לשמוע גישות שונות לאלתור ולצליל ולהנות ממנעד רחב של אינטראקציות בין הגיטרה לבין יתר ההרכב. Tyner מצידו נותן הרבה מאד מרחב לגיטרה וברוב האלבום הוא בכלל בתפקיד המלווה, אותו הוא כה מיטיב למלא. Tyner היה ונשאר פסנתרן אדיר שיודע לקחת סולו ולהרים איתו את הקטע ומלווה אדיר שיודע לתמוך בסולנים אותם הוא מלווה. למרות שאין בנגינה שלו שום דבר חדש או מפתיע אני פשוט מתמוגג כשאני שומע אותו מנגן את הקטעים הכל כך מוכרים שבאלבום כי אחרי כל כך הרבה פסנתרנים שמנגנים בסגנון Tyner טוב לשמוע שהמאסטר עדיין נשמע יותר טוב מכולם.

Marc Ribot מנגן עם Tyner 2 דואטים של אימפרוביזציה חופשית, שאני, כמי שבדרך כלל לא כל כך מתחבר לגיטריסט הזה, דווקא מאד אהבתי. בנוסף הוא מנגן את Passion Dance של Tyner מתוך האלבום ב"הא" הידיעה של Tyner משנת 1967, הלא הוא The Real McCoy, וכן את 500 Miles. למי שלא מכיר, Ribot הוא גיטריסט מאד לא שיגרתי והגיטרה שלו נשמעת בהתאם: מיללת, מנסרת, עם הרבה דיסטורשן ואפקטים אבל גם עם הרבה space בכלל מדובר בנגינה מאד ייחודית. למרות המעמד המכובד והמארחים בעלי השם הוא לא מנסה להתחנף ל"גדולים" ושומר על זהותו המוסיקלית העצמית. זה לא תופס את האוזן מייד (כמו גיטריסטים אחרים כאן) אבל בהחלט מעניין.

אחריו עולה לנגן John Scofield המצויין. הסגנון והצליל כאן אחרים לגמרי. שילוב אדיר של נגינת גיטרה מודרנית ונגיעות של גיטרה ג'אז א-לה Grant Green הגדול. Scofield מנגן את Mr. P.C. של Coltrane ואת Blues On The Corner אף הוא מתוך האלבום The Real McCoy.

המוסיקאי הבא שנקרא לעמדת הגיטריסט, Bela Fleck, מנגן דווקא בבנג'ו. כלי מאד נפוץ בימיו הראשונים של הג'אז (בסגנון הדיקסילנד) ומאד לא נפוץ כיום. סגנון הנגינה והצליל של Fleck אינם מזכירים במאומה את נגינת הבנג'ו של נגני הדיקסילנד ולי הבנג'ו מזכיר דווקא את העוד במיוחד בקטע Trade Winds. מלבד הצליל הייחודי מביא איתו Fleck להקלטה גם 2 קטעים מקוריים (Trade Winds ו Amberjack) ומנגן גם את My Favorite Things – אחד הקטעים הכי מזוהים עם Coltrane.

הגיטריסט הבא בתור, Derek Trucks, איננו "גיטריסט ג'אז" אבל ההגדרות הללו הרי כבר מזמן לא מעניינות. הוא צעיר הנגנים כאן ומביא עמו נגינה בלוזית עם צליל "מלוכלך" שמצליחה להתאים את עצמה גם להרכב המאד ג'אזי הזה. הוא מנגן את Slapback Blues ואת Greensleeves שזכה לתחייה מחודשת בזכות Coltrane.

אחרון חביב הוא הגיטריסט Bill Frisell, ללא ספק אחד מענקי הגיטרה היום. סגנונו ייחודי וניתן לזיהוי מיידי, הרבה בזכות הפרייזינג שלו והמשחק התמידי עם הדינמיקה של הצליל. Frisell מנגן כאן את Contemplation הנהדר של Tyner (גם הוא מתוך האלבום The Real McCoy) את Boubacar (בדואט עם Tyner) ואת Baba Dream שניהם מחווה לגיטריסט Boubacar Traore (הקטע הראשון הולחן על ידי Traore עצמו והקטע השני על ידי Frisell).

לדיסק מצורף גם DVD מושקע מאד ובו קטעי ודיאו מהאולפן המתעדים כל אחד מהגיטריסטים בקטע אחד שהוקלט בדיסק וכן את השיחות שלפני ההקלטה בין הנגנים. זהו אחד ה DVD-ים הבודדים שאני מכיר בו קיימת אופציית ה Angle המאפשרת מעבר בין 6 תצוגות שונות (רגילה, מסך מחולק, כל אחד מהנגנים בנפרד) וכך ניתן לעקוב אחרי כל אחד מהנגנים בנפרד. האלבום יצא לפני כחודשיים בלייבל Half Note.

Freddie Hubbard נפטר הבוקר

Freddie Hubbard, חצוצרן הג'אז האגדי נפטר היום (29.12.2008) בבית חולים בקליפורניה, בגיל 70. Hubbard התחיל את הקריירה המוסיקלית שלו בשנות ה- 60 בשורה של אלבומים נפלאים שהקליט בלייבל Blue Note הן כסיידמן (לצד Herbie Hancock וכחבר ב Jazz Messangers) והן כמוביל. בשבועות האחרונים שהה Hubbard באשפוז בטפול נמרץ לאחר שעבר התקף לב קשה. יהי זכרו ברוך.

אשתדל להעלות לכאן סקירה של אלבומיו בימים הקרובים.

בינתיים - הנה כמה מהרגעים היפים שלו

Eri Yamamoto - הרומן שלי עם ארי

הרומן שלי עם Eri Yamamoto התחיל במקרה. חיפשתי משהו אחד, מצאתי משהו אחר, נדדתי מכאן לשם ופתאום מצאתי את עצמי מוקף במוסיקה שלה, נפעם מהכשרון ומיפי המוסיקה שהיא יוצרת.

מקריות, אף כי בסדר גודל שונה לגמרי, היא גם זו שאחראית לרומן של Eri Yamamoto עם הג'אז. Eri, פסנתרנית קלאסית שנולדה ולמדה ביפן, הגיע לבקר את אחותה בניו-יורק בשנת 1995 ובמקרה לגמרי, תפסה הופעה של Tommy Flanagan בסנטרל פארק. Eri אשר לא שמעה ג'אז לפני כן ובכלל לא היתה מודעת לז'אנר נשבתה בקסמי המכשף Flanagan (ובאמת אי אפשר להאשים אותה) והחליטה להתעמק בנושא. בשנת 1996 כבר נרשמה ללימודים ב New School of Music ובשנת 2000 סיימה את לימודיה כשהיא משאירה מאחוריה שובל של מעריצים מבין מוריה. אחד המורים אצלו למדה היה Reggie Workman הבאסיסט, שיעץ לה, עוד בהיותה תלמידה, למצוא gig קבוע ולהתחיל להופיע כמה שיותר מהר מכיוון שההופעות החיות במקומות קטנים הן חלק עיקרי בתהליך עיצובו של מוסיקאי ג'אז. Eri לקחה את העצה ברצינות והחלה להופיע במקום קטן ב Village בשם Arthur's Tavern. ההתקדמות שלה בלימודים וביכולת הנגינה היתה מטאורית ובתוך שנתיים שלוש כבר פיתחה סגנון אישי ומגובש. זהו הישג מדהים בייחוד לאור הרקע שלה. Eri Yamamoto הפכה במהרה לאחד הסודות השמורים בסצינת הג'אז של ניו-יורק. לא הרבה הכירו אותה, אבל כמעט כל מי ששמע אותה הפך למעריץ ושמה עבר מפה לאוזן.

אם אתם מדמיינים כעת בחורה יפנית קומפקטית שמפרקת פסנתרים לארוחת בוקר בסגנון Hirmoi – אתם ממש לא בכיוון. הנגינה של Eri, כיאה לפסנתרנית שבאה מהמוסיקה הקלאסית, לא עוסקת ביצירת אפקטים או בשחרור אגרסיות. הכיוון הוא הרבה יותר מלודי, סיפורי, לעיתים מופשט ולעיתים פרשנויות חדשות ומעניינות שלה לסטנדרטים מוכרים. ניתן לשמוע בנגינה שלה ערב רב של השפעות כמו Jarrett, Ahmad Jamal ו Brad Mehldau אם למנות לפחות חלק.

אבל במקום שאני אשבור את הראש איך להפוך מוסיקה מדהימה למילים – בואו נדבר על האלבומים, כי זה הדבר האמיתי.

תחילה אלבום הבכורה, Up & Coming, שהוקלט בשנת 2001 ויצא בלייבל Jane Street Records. מנגנים בו לצד Eri Yamamoto גם הבאסיסט John Davis והמתופף הקבוע שלה Ikuo Takeuchi. כמצופה וכמקובל באלבומי בכורה של פסנתרנים, Eri מנסה כוחה במספר סטנדרטים (All blues, Without A Song, Billie's Bounce ו My Foolish Heart) ולמרות שמדובר בקטעים שהוקלטו אינספור פעמים על ידי מוסיקאים מנוסים וותיקים שנדמה שכבר עשו עם השירים הללו כל מה שאפשר לעשות – Eri מצליחה להוציא תחת ידיה תוצאה מרעננת, מעניינת ומצויינת.

שנה לאחר מכן, עדיין באותו לייבל, יצא אלבומה השני Three Feel שוב עם Ikuo Takeuchi בתופים אולם Alan Hampton מנגן בבאס. הפעם מקבל My Favorite Things טיפול מיוחד ושונה.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 2004, הקליטה Eri את אלבומה השלישי והאחרון עבור הלייבל Jane Street Records, בשם Colors. הבאסיסט הפעם הוא Ben Street והמתופף נשאר Ikuo Takeuchi.

בשנת 2005 עבד William Parker, שהוא ככל הנראה הבאסיסט הכי מעניין והכי מגוון בג'אז כיום, על אלבום חריג ויוצא דופן מבחינתו: טריו "קלאסי" עם פסנתר ותופים אשר בניגוד למוסיקה לה היינו מורגלים ממנו יהיה הרבה יותר קומוניקטיבי ויחשוף צד אחר, קל יותר לעיכול, של Parker. לצורך הפרוייקט לקח Parker את Eri Yamamoto כפסנתרנית (ולא את Mathew Shipp הפסנתרן הקבוע איתו הוא עובד) ואת Michael Tompson בתופים. התוצאה נפלאה ממש והאלבום המדובר הוא Luc's Lantern, שיצא בלייבל Thirsty Ear, שידבר גם למי שהשם William Parker מתקשר אצלו עם Free חסר הגיון וסדר.

באופן לא מפתיע, הפרוייקט הזה של Parker לקח את Eri למחוזות רחוקים והנגינה שלה באלבום הזה, כמו בכל מה שיבוא אחריו, שונה מאד מהנגינה שלה בשלושת האלבומים הראשונים שהקליטה. סגנון הנגינה שלה שהיה עד אז בעל אוריינטציה של ג'אז מיינסטרימי מודרני (אם כי מיוחד) השתחרר והפך יותר אימפרסיוניסטי ומופשט. גם הלחנים שלה השתחררו ונשענו פחות ופחות על מבנים מוכרים. בקיצור ההתחברות עם Parker וחבורתו בהחלט פתחו אצלה פתח למשהו אחר, שונה ועוד יותר אישי. אך בד בבד היא מצליחה לשמור על הנגישות, על היופי ועל הפשטות שאפיינו את אלבומיה המוקדמים.

Eri עברה, אפוא, להקליט בלייבל Thirsty Ear העוסק בעיקר ב Free Jazz. בשנת 2006 היא הקליטה עבור הלייבל הזה אלבום בשם Cobalt Blue עם David Ambrosio בבאס ועם המתופף הקבוע שלה Ikuo Takeuchi. ההרכב עם Ambrioso בבאס (בתמונה למעלה) הפך להיות הרכב הטריו הקבוע שלה, איתו היא מופיעה ומקליטה עד היום.

בינתיים, Parker שהתרשם מאד מכשרונה ומיכולותיה שלי Eri שילב אותה גם בפרוייקט אחר שלו, הרכב בשם Raining On The Moon, העוסק בקשר שבין מוסיקה ובין שירה (poetry). האלבום בו משתתפת Eri Yamamoto נקרא Corn Meal Dance (בלייבל Aum Fidelity).

בשנת 2008 הוציאה Eri Yamamoto שני אלבומים בלייבל Aum Fidelity בו החל להקליט גם William Parker. האלבום האחד, Redwoods, הוא אלבום טריו עם הצוות הקבוע (Ambrioso ו Takeuchi) והאלבום השני, Duologue, הוא האלבום הראשון שהקליטה Eri Yamamoto כלידרית שלא במסגרת טריו – זהו אלבום דואטים עם ארבעה מוסיקאים (William Parker, Hamid Drake, Daniel Certer ו Federico Ughi) הפעילים בעיקר בזירת ה Free , כאשר עם כל אחד מהם הקליטה Eri Yamamoto שני קטעים שכתבה במיוחד עבורו. הלחנים מקסימים והביצועים מלאי חכמה, עדינות ורגש. למרות הרקע של המוסיקאים עמם היא מנגנת בדואטים האלה, ולמרות שזה בפירוש אינו ג'אז מסורתי במובן המקובל של המילה, האלבום מאד נגיש ונותן ביטוי לכשרונה של Eri כמלחינה.

עכשיו כל מה שנותר הוא לקוות שאחד ממארגני הפסטיבלים יקח יוזמה, ירים טלפון ל Eri Yamamoto ויזמין אותה להופיע כאן. כי כמו שאמר Charlie Parker: עכשיו זה הזמן. בעוד כמה שנים היא כבר תהיה עסוקה מדי, מפורסמת מדי והבאתה להופיע בארץ ודאי תהיה יקרה מדי...

מי שמעוניין לשמוע קטעים לדוגמא - ימצאם כאן.