Woody Shaw הוא לטעמי אחרון הענקים בשושלת של Dizzy, Brownie, Morgan, Hubbard. כמו כל אחד מקודמיו הוא הצליח לקחת את החצוצרה למקום אחר, גם מבחינה טכנית וגם מבחינה מוסיקלית. על Woody Shaw האדם מספרים שהיה טיפוס לא פשוט בעל התקפי זעם, אבל זה לא העניין כאן.
העניין כאן הוא המוסיקה והיכולת של Woody Shaw לשמר, להחיות ולחדש, אפילו בשנים הכי קשות של הג'אז.
בלייבל HighNote יצאו לאור ארבעה אלבומי הופעה חיה של Woody Shaw. האלבומים תופסים את Woody Shaw בכושר מצויין ומצליחים להעביר באופן מאד חי את תחושת ההופעה ואת האנרגיה שעל הבמה.
תארוך ההופעות מצוי במחלוקת: בעוד שעל פי המצויין באלבומים עצמם מדובר בהקלטת מהשנים 1977 (שלושת האלבומים הראשונים) ו 1981 (האלבום הרביעי) הרי שהדיסקוגרפיה באתר הרשמי של Woody Shaw גורסת כי מדובר בהקלטות שנערכו כולן בין השנים 1979-1980 (בהסתמך על הרפרטואר ועל הנגנים).
כך או כך, מדובר כאמור בארבעה אלבומים מצויינים שמעריציו של Shaw חייבים לעצמם.
ההרכב נשמר ברובו לאורך כל ארבעת האלבומים:
באלבום הראשון מנגן Woody Shaw עם Carter Jefferson בסקסופון, Larry Willis בפסנתר, Stafford James בבאס ו Victor Lewis בתופים.
באלבום השני מחליף הטרומבוניסט המעולה Steve Turre את Carter Jefferson (למעט בקטע הרביעי) ומושך את כל האלבום לכיוון קצת יותר "כהה" מבחינת הצליל.
ההרכב הזה נשמר גם באלבומים השלישי והרביעי, למעט "הופעת אורח" של הפסנתרן Mulgrew Miller (האדיר) שמחליף את Larry Willis בשני קטעים באלבום השלישי.
שלושת האלבומים הראשונים מאד אופיניים ל Woody shaw. הצליל המושלם והייחודי שלו (בראיון ל Downbeat אמר Shaw שזה הדבר החשוב ביותר לחצוצרן), המוסיקה שלוקחת צעד ענק קדימה מסגנון ה hard bop אבל עדיין שומרת איתו על קשר עין, הסגנון ה"שחור" והאגרסיבי. רוב הקטעים הם מקוריים של Woody Shaw וחברי ההרכב ובזכות העובדה שמדובר באלבומי הופעה – הקטעים ארוכים ומאפשרים בניית סולואים ארוכים שיש בהם התפתחות טבעית ובעיקר הקשבה והסתמכות של הנגנים אחד על השני בפיתוח הרעיונות המוסיקליים תוך כדי הנגינה.
האלבום הרביעי בסדרה מעט שונה משלושת קודמיו. ראשית, מפני שיש בו שלושה סטנדרטים (When Lights Are Low, It Could Happen To You, Bye Bye Blackbird), בניגוד לאלבומים האחרים המורכבים רק מקטעים מקוריים של Shaw ושל חבריו להרכב (למעט What Is This Thing Called Love, באלבום השני).
שנית, מפני שהנגינה של Shaw לאורך רובם המוחלט של הקטעים מאד מושפעת מ Miles. למרות ש Shaw מעולם לא נחשב כמי שמושפע מ Miles Davis, לטעמי בהקלטה הזו קשה לפספס את ההשפעה הברורה של Miles, נראה ש Woody Shaw הוא ממש חוגג אותה, וכמה שזה יפה. Shaw אפילו תוקע סורדינה בחצוצרה. יותר מזה ?
Larry Willis פשוט משגע בפסנתר, נותן ליווי מאד אנרגטי אבל קשוב ותומך, וכמובן מבריק בקטעי הסולו. בהחלט פסנתרן לא מוערך מספיק. עצוב לשמוע אחרי הסולואים שלו, כשהוא גומר לפרק את הפסנתר, מחיאות כפיים כל כך עלובות מצד הקהל.
הנגינה של Stafford James בבאס מאד מזכירה לי את Ron Carter ביכולת שלה למלא את החלל ולייצר בסיס רחב ואיתן לכל ההרכב.
Victor Lewis הוא מתופף מצויין שמתאים להרכב הזה כמו כפפה. מין שילוב מנצח של Elvin Jones ביחד עם Tony Williams. מאד דינמי ומסוגל לייצר את האנרגיה האדירה שכמעט דוחפת את כולם מהבמה וגורמת למוסיקה לשמור על "עצימות גבוהה" במשך כל ההופעה.
באשר ל Steve Turre – הוא פרטנר ותיק של Woody Shaw והקליט עמו די הרבה, בצדק לטעמי. בכלל, השילוב של חצוצרה עם טרומבון (brass) ולא עם סקסופון (reeds) נותן עוצמה וסוג של "כהות" מיוחדת בצליל הכולל של ההרכב, דבר שבעיני גם הוא מזוהה מאד עם Woody Shaw (למרות שלא חסרו לו שיתופי פעולה מצויינים עם סקסופוניסטים).
אני מודה ש Carter Jefferson הוא תעלומה בעיני. מדובר בנגן מצויין, מושפע מאד מקולטריין אבל בהחלט לא חקיין. יש לו צליל מלא, חזק ועוצמתי, רעיונות יפים וסולואים שלא משאירים אותך אדיש, ובכל זאת – לא זכיתי לשמוע אותו מחוץ להקלטות הללו.
זהו להפעם. אני ממליץ כמובן בחום על ארבעת ההקלטות האלו, ולמי "שכבד לו" ארבעה אלבומים – שיקח את הראשון והרביעי ויקבל מדגם מייצג.
ראיון מצויין ב DownBeat Magazine בשנת 1978 (אף מילה על Miles):
http://www.shout.net/~jmh/articles/woody4.html
האתר "הרשמי" של Woody Shaw:
Woody Shaw Live, Volumes 1-4
(HighNote Records, 1977-1981)
Woody Shaw, Carter Jefferson, Steve Turre, Larry Willis, Mulgrew Miller, Stafford James, Victor Lewis.
8 תגובות:
אין מילים. אתה ענק.
שאלה - למה לא כללת ברשימה את מיילס?
וגם
את Ronnie Mathews אני מאד אוהב.
בקצב שכזה עוד נצליח לעשות סדר בבלאגן....
ברוך.
ברוך,
קודם כל תודה רבה ! אני שמח על תגובותיך.
לגבי מיילס - הוא לא נכלל בשוללת הזו כי הוא לבדו בשושלת נפרדת. כל החבר'ה שכללתי ברשימה קשורים סגננונית זה לזה, והסגנון של כל אחד נבנה על היסודות שהניח זה שלפניו.
אצל מיילס המצב שונה לגמרי. למרות שבתחילת דרכו הוא הושפע עמוקות מדיזי, בסופו של דבר הסגנון שלו (או אולי נכון יותר לומר "הסגנונות שלו") לא דומה כלל לסגנון של דיזי (או של אף אחד אחר מהשושלת המכובדת הנ"ל). גם woody shaw, כשהוא מדבר על ההשפעות שלו, אינו מזכיר את מיילס (כדאי לך לקרוא את המאמר ב downbeat).
מעניין שדווקא מיילס, כשנשאל על הנגנים הצעירים לא התלהב מאף אחד חוץ מאשר מ Woody Shaw.
ולעניין הבלאגן - אני כבר בכלל לא בטוח שאני רוצה לעשות סדר בבלאגן. אולי רק למפות אותו...
קארטר ג'פרסון הוציא אלבום אחד ויחיד בשנת 79 בשם
Rise Of Atlantis
בלייבל טיימלס ההולנדי. אלבום נחמד אבל לא מדהים עם טרומסה הינו (חוץ מטראק אחד) בחצוצרה
ג'פרסון היה אלכוהוליסט ומזה היו לו הרבה בעיות רפואיות.
יש כמה אלבומים מצוינים של מאלאקיי תומפסון בהם הוא משתתף. הוא נפטר באירופה בתחילת שנות ה-90 וחבריו המוזיקאים היו צריכים לערוך הופעות לגיוס כספים לשחרור גופתו מביה"ח ולתשלום ימי האשפוז.
אפשר לקבל הסבר איך תגובה מספר 3 מתקשרת לנושא?
(אחד שלא מבין כשלא מסבירים לאט ובשפה קלה).
ברוך.
ברוך,
הקשר הוא נגן הסקסופון באלבום הראשון - קרטר ג'פרסון אשר בכתבה ציינתי שהוא תעלומה עבורי. (בדיעבד הסתבר לי שהוא ניגן עם וודי שואו גם בהזדמנויות אחרות, למשל בהקלטות האולפן עבור קולומביה).
יאיר,
ברוך שלמטה זה לא אותו ברוך שלמעלה.
וזה מלמעלה הוא -
JWYTK
ברוך בר-שלו.
הרגת אותי :)
עכשיו אני כבר לא מבין כלום.
מה זה JWYTK ?
ומי אתה? ברוך דלמעלה או ברוך דלמטה ?
אני בעד ציון שמות משפחה למניעת בלבול...
יאיר שלום
טירון ג'אז שכמותי הגיע לאתר שלך ממש במקרה, ועוד יותר במקרה לפוסט על וודי שואו. אני רוצה להודות על ההמלצה על ארבעת אלבומי ההופעה החיה. הם פשוט אדירים, בייחוד האלבום הרביעי.
אני מאוד נהנה מהאתר שלך, לומד ממנו הרבה ומכיר אגדות ג'אז שפשוט עושות לי טוב על הנשמה.
תודה רבה
ירון
הוסף רשומת תגובה