Johnny Griffin - My Favorite Albums (Part II)

כפי שהבטחתי - המשך הסקירה

האלבום הראשון שהוציא Griffin כ Leader בלייבל Riverside נקרא בפשטות Johnny Griffin Sextet, וזאת על אף העובדה שחברי ההרכב (חוץ מהבאסיסט) מעולם לא ניגנו עם Griffin לפני כן. אבל אל תתנו לעובדה הזו להפריע לכם. ההרכב נשמע ויושב מצויין. באלבום הנהדר הזה, שהוקלט בתחילת שנת 1958, מנגנים גם Donald Byrd בחצוצרה, Pepper Adams בבריטון סקסופון, Kenny Drew בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Philly Joe Jones בתופים. אלבום משובח (במיוחד כי אני מת על ההקלטות של Byrd ו Pepper שלהן צריך להקדיש פוסט נפרד) והצליל של Griffin, כאן כמו גם בכמעט כל ההקלטות של Griffin ב Riverside - חלומי ! הרבה יותר טוב לטעמי מהצליל שיש לו בהקלטות של BlueNote (שמשום מה מתעקשות לחרב את הצליל של Griffin ברגיסטר הגבוה ולהוציא אותו מזמזם וחסר משקל) .

אגב, ב Riverside שמעו על Griffin עוד בשנת 1956 מפי Monk שחזר מסיבוב הופעות ב Chicago ופיו מלא שבחים על הטנוריסט המקומי שניגן עמו. אבל עוד בטרם הספיקו החברים ב Riverside להחתים אותו, חטפו אותו ב BlueNote (ר' חלק א').

שני האלבומים הבאים שאני רוצה להתייחס אליהם אף הם Sextets מתקופת Riverside. האחד הוא The Little Giant. באלבום הזה, משנת 1959, מנגנים Blue Mitchell בחצוצרה, Julian Priester בטרומבון, Wynton Kelly בפסנתר, Sam Jones בבאס ו Al "Tootie" Heath בתופים. האלבום הזה, בעל אופי שונה מעט מהאלבום הקודם והוא יותר בלוזי באופיו, הקטעים יפהפיים, מהודקים, מעובדים מקסים והאנרגיה בין הנגנים זורמת. הנוכחות של Blue Mitchell ושל Julian Priester מציבה front line בעל אופי Brass-י יותר מאשר באלבום Johnny Griffin Sextet ולמי שאוהב את Blue Mitchell בכלל אין צורך להכביר מילים.

האלבום השני הוא Blue Mitchell Big 6. אמנם Griffin מופיע כאן כ Sideman אבל זה חסר משמעות, כי התרומה שלו לתוצאה הכללית משמעותית ביותר. מנגנים כאן: Blue Mitchell כמובן (שזהו לו אלבומו הראשון כ Leader בלייבל הזה והוא פשוט מופלא), Curtis Fuller בטרומבון, Wynton Kelly בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Philly Joe Jones. מבחינה כלית מדובר ב Sextet זהה לזה שהוצג באלבום הקודם (עם חצוצרה-טרומבון-טנור בפרונט) אבל חוץ מ Blue Mirchell ו Wynton Kelly כל השאר התחלפו. אלבום נהדר, יש שיאמרו הטוב ביותר של Mitchell (אני לא מסכים) ואם לא יצא לכם עדיין להקשיב לו בגלל Blue Mitchell אז הנה הזדמנות להקשיב לו מצדו של Griffin...

האלבום הבא הוקלט בשנת 1962. עדיין ב Riverside, אבל משהו שונה לגמרי. הפעם יש לנו Quintet עם אורגן וגיטרה. לצדו של Griffin מנגנים כאן Paul Bryant באורגן, Joe Pass בגיטרה, Jimmy Bond בבאס ו Doug Sides בתופים. האלבום Grab This! משנת 1962 מיישר קו עם המגמה של אלבומים שהוקלטו ב BluNote בהרכבי אורגן-טנור שהכיוון שלהם היה יותר soul ובלוזי, אבל Johnny Griffin הוא כרגיל ליגה משל עצמו, בצליל, בטכניקה והוא שוחה (גם) בסגנון הזה כמו דג במים. תענוג של אלבום, וזה עוד לפני שהזכרנו את Paul Bryant שמתגלה כאן כאורגניסט מצויין, גם כמלווה וגם כסולן.

לסיום החלק השני, נזכיר את שיתוף הפעולה הפורה מאד (גם מוסיקלית וכנראה שגם מוצל מסחרית) בין Johnny Griffin ונגן טנור נוסף: Eddie "Lockjaw" Davis (הכינוי המוזר הזה הודבק לו, למיטב זכרוני, בשל בעיית חוסר צאוור קלה...). מכל מקום למרות שמדובר בשני טנוריסטים קשוחים הם שונים מאד זה מזה, וכנראה שזה סוד השילוב המוצלח ביניהם. Griffin מספר שפעם הוא ראה את Lockjaw דוחף חתיכות שעם מעל לשסתומי הסקסופון (כדי לבטל את תנועתם). כששאל אותו Griffin בחרדה מה הוא עושה, השיב לו Lockjaw בביטול: "אני לא צריך אותם. הם מיותרים. לא צריך אותם". Griffin מספר שהוא נותר המום. הוא הרי חיפש כל הזמן דרכים לנגן עוד ועוד צלילים, לדחוף עוד כמה צלילים לתוך הפראזות המהירות שלו...

הם הרבו להופיע ולהקליט והוציאו כ- 10 אלבומים בין השנים 1960-1962 (בלייבילים שונים, היום כולם תחת Fantasy). במסורת "ענקי הטנור" הם נהגו לבצע duels (נגינה זה לצד זה כשכל אחד מקבל מס' תיבות 4/4 או 2/2 בהן הוא מנסה להפגין את עליונותו על השני או ללעוג (מוסיקלית) לנגינה של המוסיקאי השני) דבר שהיה מאז ומעולם חביב על קהל המועדונים. הצליל של Lockjaw הוא בפירוש משהו חד פעמי, והמוסיקה שלו באה ממקום הרבה פחות טכני אבל עם המון כח, עצמה ורגש. אם צריך להמליץ על אלבום אחד מתוצרת הצמד הזה, הייתי הולך על Tough Tenor Favorites משנת 1962 בו הם מבצעים קטעים שהוכיחו את עצמם כמוצלחים במיוחד בהופעות. מנגנים שם גם Horace Parlan בפסנתר, Buddy Calett בבאס ו Ben Riley בתופים.

המשך יבוא...

Johnny Griffin - My Favorite Albums (Part I)

בסוף השבוע האחרון הלך לעולמו אחד מאחרוני "ענקי הג'אז" – נגן סקסופון הטנור Johnny Griffin. בניגוד לאמני ג'אז רבים, Griffin הלך לעולמו בשיבה טובה (יחסית, בגיל 80) ובזמן שהיה עדיין מוסיקאי פעיל. למעשה היתה לו הופעה קבועה לעוד יומיים.

את Johnny Griffin יצא לי לראות בפסטיבל הג'אז בים הצפוני לפני מספר שנים. הוא הופיע שם עם Roy Hargrove ונתן הופעה מחשמלת. למרות גילו הוא היה מלא אנרגיה ומרץ ובעיקר שמחה. ההנאה שלו על הבמה היתה מדבקת ממש, וזה לא דבר פשוט לשמר את האנרגיה הזו אחרי שניגנת עם כולם.

אז גם הבנתי מדוע כונה "Little Giant". הטנור פשוט הגיע לו עד הברכיים כמעט.

מכל מקום, לרגל מותו אסקור כאן מספר אלבומים שלו ברובם הוא הלידר אבל יש גם יוצא מן הכלל. אינני בטוח שהם הטובים ביותר או המייצגים ביותר שלו, אבל הם ליוו אותי במשך השנים ומבחינתי – הם שהגדירו עבורי את המוסקאי הנהדר הזה.

Griffin הקליט לא מעט, בהרכבים מאד מגוונים, הן כלידר והן כ Sideman, תחת לייבלים שונים. ניגש אפוא לעבודה:

ראשון ושני, הם האלבומים Introducing Johnny Griffin ו Congregation שהקליט Griffin ל BlueNote בשנת 1956 ובשנת 1957 (בהתאמה). Introducing הוא האלבום הראשון של Griffin עבור BlueNote (ואחד הראשונים שלו בכלל כלידר) וחוץ ממנו ומהאלבום Congregation לא הקליט Griffin ברביעייה עבור BlueNote. Griffin שהיה בן 28 שהקליט את האלבומים הללו נשמע בשל לגמרי, המוסיקה שלו מלאת שמחה ומאד אלגנטית, וניתן לשמוע שרידים של ההשפעות העיקריות עליו: Coleman Hawkins ו Dexter Gordon.

באלבום Introducing מנגנים יחד עם Griffin גם Wynton Kelly בפסנתר, Curley Russel בבאס ו Max Roach בתופים. התקליט הזה פשוט נפלא בעיניי.

באלבום השני מנגנים עם Griffin הפסנתרן Sonny Clark הנהדר, שוב Paul Chambers בבאס ו Kenny Davis בתופים.

האלבום השלישי הוא האלבום המפורסם ביותר של Griffin עבור BlueNote, הלא הוא Blowing Session שמשום מה גם נקרא vol. 2 (ואין, לא היה ולא יהיה Volume 1. בדקתי !) האלבום הזה שהוקלט בשנת 1957 נראה על הנייר כמו חלום. טוב מדי בכדי להיות אמיתי. מנגנים בו, מלבד Griffin, גם Hank Mobley ו John Coltrane, מה שמעמיד את מספר הטנוריסטים כאן על 3, וכולם ראויים. כדי לחזק ב Brass מצטרף Lee Morgan (מעט מבוגר מגיל 18 בעת ההקלטה) והוא, כנראה מרגיש את גודל המעמד, כי הוא מחצרץ את נשמתו ב session הזה. את כל הרכבת הזו מניעים Wynton Kelly, Paul Chambers ו Art Blakey.

הבעיה היחידה באלבום הזה היא שרף הציפיות למקרא שמות המשתתפים בו מרקיע שחקים (לא סתם צולמה להקת ציפורים טסה מעל Griffin על עטיפת האלבום). מעצם החיבור בין שלושה מוסיקאים, שכולם מנגנים באותו כלי נוצרת תחרות (הגם ש Griffin מתעקש להכחיש) ובתחרות הזו Griffin מוכיח ללא ספק שהוא הטנור המהיר במערב והסאונד שלו (במיוחד ברגיסטר הנמוך) מזכיר שהוא אמנם צעיר יחסית אבל שייך לחבורת ה Tenor Titans.

Coltrane הוא Coltrane ואני מת על התקופה המוקדמת שלו (כאן בהפוגה מהתקופה הראשונה עם Miles (ההקלטות ב Prestige) לתקופה השניה (ההקלטות ב Columbia)). הנפגע העיקרי הוא Mobley שפשוט נותר חסר נשימה נוכח שני החבר'ה שלידו.

באופן מפתיע (נוכח ההרכב) לקח לי זמן להתרגל לאלבום הזה (קצת עמוס מדי, קצת מהיר מדי), אבל ההתמדה משתלמת, ולמי שאוהב לעשות השוואות בין סגנונות נגינה שונים – יש כאן בית ספר מצויין.

באלבומים הרביעי והחמישי, Thelonious In Action ו Misterioso, (שניהם עבור הלייבל Riverside) אמנם Griffin אינו הלידר אבל אי אפשר לערוך רשימת אלבומי Griffin בלעדיהם. האלבום מתעד שיתוף פעולה של Griffin עם Thelonious Monk הפסנתרן הכי אינדיווידואליסט בג'אז. השניים הקליטו ביחד בהופעות ב Five Spot Café ב New York בשנת 1958 . אציין גם כי קיים אלבום אולפן בו שיתפו Monk ו Griffin פעולה, יחד עם Art Blakey וה Jazz Messangers באלבום שיצא ב Atlantic, אבל הוא לא מדגדג אפילו את ההופעה הנ"ל).

באופן מפתיע מתברר שהשילוב של Griffin ו Monk מספק את הסחורה אפילו יותר טוב מאשר השילוב בין Monk ומי שהיה לאחר מכן הסקסופוניסט הקבוע שלו: Charlie Rouse. היכולת הטכנית הפנומנלית של Griffin מסייעת לו להשתלב ולנגן את כל הקטעים ממש מהשרוול והצליל שלו פשוט מתאים למוסיקה של Monk כמו כפפה. למרות ששיתוף הפעולה ביניהם היה קצר למדי, Griffin מרגיש נוח לחלוטין עם המוסיקה של Monk ומצליח גם להחדיר בה את סגנונו האישי. שילוב חד פעמי ונדיר ! בנוסף מנגנים כאן גם Ahmed Abdul Malik בבאס ו Roy Haynes בתופים.

המשך בוא יבוא...

Johnny Griffin - R.I.P.

היום הלך לעולמו Johnny Griffin, הטנור המהיר במערב. איש קטן אבל מוסיקאי ענק.

Johnny Griffin 1928-2008

שבופ ! שבת ג'אז מטוררררפת בלבונטין 7

לבונטין 7 משעה 13:00 ועד הלילה. להזמנת כרטיסים טלפון: 03-5605084

Death Of A Sideman

אלבומי קונספט תמיד עניינו ומשכו אותי. כך למשל האלבום Tijuana Moods של Charles Mingus עליו כבר כתבתי כאן. אלבום קונספט נוסף, מעניין ומוצלח מאד בעיניי הוא Death Of A Sideman שהוקלט בשנת 1991 עבור הלייבל היפני DIW תחת שמה של "רביעיית David Murray" למרות שאם תשאלו אותי – זה אלבום של Bobby Bradford נגן ה cornet הנהדר שאינו מוכר מספיק (בטח לא כמו David Murray) ואינו מוערך דיו, שמצרף אליו את רביעיית David Murray.

נכון, David Murray נוכח כאן במלוא הדרו עם הצליל הגדול והעמוק שלו, עם כל ה Overtones שלו שמשכיחים ממך את העובדה שהוא בכלל מנגן בטנור, עם יכולת ההבעה הפנומנלית שמצליחה להוציא מהסקסופון שלו כל כך הרבה עוצמה ורוך בו זמנית אבל לצדו עומד בגאון Bobby Bradford חצוצרן בחסד עם צליל כהה ומשגע, עם אמירה חזקה מאד, עם לחנים (שאת כולם כתב בעצמו) נוגים שיש בהם המון blues ודרייב פנימי שמאיים להתפוצץ גם (ואולי במיוחד) כשמנגנים לאט לאט. . ועם רעיון מצויין – לעשות אלבום שעוסק בגורלו העצוב של ה Sideman בג'אז. ה sideman, אותו נגן שהתאמן בלי סוף, שהפך ברבות השנים לנגן מצויין, שניגן עם כל הגדולים אבל אף פעם לא הצליח למשוך אנשים להופעה שלו. הוא ניגן בתקליטים של אחרים אבל מעולם לא זכה לקבל חוזה הקלטות משלו...

Bradford החליט לכתוב את המוסיקה הזו לאחר מספר אירועים מטרידים שחווה כאשר נודע לו על חבר, מוסיקאי עמית, שנפטר ערירי ובחוסר כל. Bradford שהדבר הגיע לאוזניו מספר ימים לאחר מות החבר ניסה לדאוג לו לקבורה הולמת – גילה לתדהמתו שכבר איחר את המועד ואותו חבר נקבר בצורה רשלנית וגופתו הושחתה. גורלו של אותו אדם כמו גם גורלם של מוסיקאים אחרים נוספים שהכיר שהתדרדרו בזקנתם, נזנחו ונותרו בחוסר כל נגעה לליבו והוא החליט לכתוב מוסיקה לזכרם של כל אותם sideman-ים שהג'אז לא יכול היה להתקיים בלעדיהם, אך איש, מחוץ לקהיליית מוסיקאי הג'אז, אינו מכיר אותם ואינו מוקיר אותם. בפרט מוקדש האלבום הזה לזכרו של John Carter נגן קלרינט, סקסופון וחליל ששיתף פעולה עם Bradford מאמצע שנות השישים ונפטר בשנת 1991.

John Carter 1928-1991

על הרקע הטעון הזה הצליח Bradford להוציא תחת ידיו יצירה נוגה ונפלאה מלאת כח ורגישה (אין פלא, אפוא, שרביעיית David Murray מתאימה לפרוייקט הזה כמו כפפה ליד) כתובה נפלא ומנוגנת עוד יותר נפלא. עם קטעים שנעים על המסלול שבין מאד מלודי לכמעט free.

מלבד Bobby Bradford ו David Murray מנגנים כאן גם Dave Burrell בפסנתר (בשלושה קטעים בלבד) Fred Hopkins בבאס ו Ed Blackwell בתופים.

המוסיקה מצויינת, הביצוע מצויין, הרעיון מעורר מחשבה ואיכות הסאונד פנטסטית. מה עוד צריך ?

Bobby Bradford, 2008

(© 2008 Michael Hoefner/www.zwo5.de)

תודה לצלם Michael Hoefner על התמונה המצויינת

Esbjorn Svensson - R.I.P.

הפסנתרן השוודי Esbjorn Svensson (בן 44), מנהיג הטריו EST, נהרג בתאונת צלילה בשבת, ה 14 ביוני 2008.

לזכרו הנה קליפ לקטע המקסים: A Picture Of Doris Travelling With Boris.

מארש דונדורמה

שמעתם על מארש דונדורמה? שמעתם את מארש דונדורמה? מי ששמע אותם פעם אחת לא יכול לשכוח את השם ובעיקר את החוויה. לא מעט כבר נכתב על החבורה המוכשרת הזו של מוסיקאים שקיבץ נגן כלי ההקשה דותן יוגב. הם יוצרים מוסיקה קצבית, מלהיבה ומרקידה שאי אפשר להישאר אליה אדיש. גדולתם היא כמובן בהופעה חיה, עדיף באויר הפתוח אחרי כוס בירה (או שתיים) כי אז הגוף ממש רוקד מעצמו. לא צריך "להבין" בג'אז ואפילו לא צריך לאהוב ג'אז בשביל להתחבר באופן הישיר והפשוט ביותר למוסיקה שלהם, כי החיבור הוא לגמרי דרך הגוף ולא דרך הראש. העיבודים המורכבים הם רק בונוס.

תזמורות רחוב גדולות שמנגנות לקהל הרחב הן חלק בלתי נפרד ממורשת הג'אז ומסתבר שלא חייבים לעשות את זה דווקא בסגנון דיקסילנד. החבר'ה של מארש דונדורמה מצליחים לנגן מוסיקה עדכנית, מגוונת ורלוונטית בפורמט הזה תוך שמירה על הכלל הבסיסי והיסודי – לגרום לך לזוז. המוסיקה שלהם שופעת כל כך הרבה שמחת חיים ואנרגיה שפשוט אי אפשר להתנגד לזה. זה מדבק.

מכיוון שההחלנה והעיבוד של החומר בהרכב הזה מתחלקים בין כמה מחברי ההרכב, ומכיוון שמטבע הדברים כל אחד מושך קצת לכיוון שלו - התוצאה היא שהאלבום לא מחוייב לסגנון אחד והוא מגוון למדי. במיוחד אהבתי את העיבודים של אבירן בן-נאים (שבדרך כלל מיטיב לנגן בפסנתר – למשל בדיסק החדש של אלברט בגר) המנגן חצוצרה בהרכב.

עד כה הקליט ההרכב הזה שני אלבומים, ו"טעמים חדשים" הוא השני. אבל האלבום אינו מהווה תחליף להופעה. את המוסיקה הזו צריך לשמוע Live.

לאתר (המושקע !!) של מארש דונדורמה

ואם אתם מזדמנים ביום שני ללבונטין 7 תוכלו לשמוע לא רק את מארש דונדורמה אלא 5 הרכבים גדולים ומעניינים (וגם מאד שונים זה מזה) בערב אחד והכל במחיר מצחיק. הלוואי והייתי יכול להגיע...

Here Comes Louis Smith

פעם בכמה שנים מתגשם לי חלום. אחד החלומות האלה התגשם ממש עכשיו כש Blue Note החליטו להדפיס מחדש את האלבום השני של Louis Smith, חצוצרן נהדר ובהחלט לא מספיק מוערך.

Louis Smith מוכר בעיקר בזכות אלבומיו המאוחרים ללייבל SteepleChase במהלך שנות ה-90 ופחות בשל שני האלבומים שהוציא ב Blue Note, ואין בכך פלא שכן אלבומיו ב Blue Note היו משך שנים רבות נחלתם של אספנים ומשוגעים לדבר בלבד.

Smith הוא חצוצרן שגדל והתחנך בבית מדרשם של Gillespie ו Navarro אבל עם טאץ' קצת יותר מודרני. הוא לא מהפכן גדול ולא יצאה ממנו בשורה חדשה לעולם הג'אז – אבל הוא חצוצרן שכיף לשמוע אותו, וזה לא דבר של מה בכך. ועוד לא שמעתם מי מנגנים לצידו...

באלבומו הראשון Here Comes Louis Smith משתתפים גם Cannonball Adderley (שהיה חתום באותה תקופה בלייבל Mercury ולכן מופיע תחת השם Buckshot La Funke) בסקסופון אלט, Duke Jordan ו Tommy Flanagan חולקים את כסא הפסנתרן, Doug Watkins בבאס ו Art Taylor בתופים. ההקלטה נעשתה בשנת 1957 עבור לייבל מבוסטון בשם Transition אולם לאחר שהלייבל פשט את הרגל – קנה Alfred Lion, האריה האגדי של Blue Note, את הזכויות על האלבום הזה. האלבום הודפס בדיסק רק ב 1996 וכבר מזמן אינו בר השגה.

אלבומו השני, Smithville, יצא ממש עכשיו לראשונה בדיסק, 50 שנה (!!) לאחר שהוקלט, מנגנים בו Charlie Rouse בטנור, Sonny Clark בפסנתר, Paul Chambers בבאס ושוב Art Taylor בתופים. זו ההזדמנות לשים עליו יד לפני שייעלם לעוד 50 שנה.

חדי האוזן שביניכם יוכלו לשים לב להבדלי ההפקה וההקלטה בין ההקלטה הראשונה להקלטה השניה ולזהות את מגע הקסם של Rudy Van Gelder שהקליט את האלבום השני.

אחרי הקלטת שני האלבומים הללו התמסר Smith להוראה ונמנע מהקלטות, עד לשנות ה-90 בהן חזר לאולפן, הפעם עבור הלייבל SteepleChase והקליט 13 אלבומים נהדרים עד שלקה בשבץ לפני שלוש שנים.

אגב, בשורה משמחת נוספת לאוהבי Smith – ממש לאחרונה יצא ב Blue Note דיסק הופעה חיה של Horace Silver מפסטיבל Newport '58 בו מנגנים Horace Silver בפסנתר, Junior Cook בטנור, Louis Smith בחצוצרה, Gene Taylor בבאס ו Louis Hayes בתופים. טרם הנחתי ידי על האלבום אבל מהדוגמאות החלקיות ששמעתי – בהחלט יש למה לצפות...

Louis Smith / Here Comes Louis Smith
(Blue Note, 1957)
Louis Smith, Cannonball Adderley, Duke Jordan, Tommy Flanagan, Doug Watkins, Art Taylor.

Louis Smith / Smithville
(Blue Note, 1958)
Louis Smith, Charlie Rouse, Sonny Calrk, Paul Chambers, Art Taylor.

Enrico Rava & Stefano Bollani - Duet

הפעם הראשונה ששמעתי את Enrico Rava מנגן היתה באלבום Rava Plays Rava (שיצא בלייבל Philology) שם הוא מנגן בדואט עם Stefano Bollani. אני זוכר את הדיסק הזה כל כך טוב כי מאז הצליל של Rava לא יוצא לי מהראש. כל כך הרבה צבעים, ניואנסים ותחושות שהוא מצליח להוציא מכלי אחד. Rava הוא אמן יחיד במינו שמצליח לבטא באמצעות החצוצרה שלו את כל קשת הרגשות האנושיים. הוא מביע את עצמו גם בנגינה וגם בלחנים שיושבים אצלו כל כך טוב, מרגישים תמיד קטנים ופשוטים אבל נושאים על גבם כל כך הרבה מוסיקה טובה.

תוסיפו לאיש המדהים הזה את הפסנתרן Stefano Bollani, פנומן בכל סטנדרט אפשרי, זיקית של סגנונות שמסוגל לנגן הכל, אבל באמת הכל, ולהישמע בכל סגנון כאילו זה הסגנון שלתוכו נולד ושרק אותו הוא מנגן כבר 20 שנה - וקיבלתם דואט של פעם בחיים.

בכלל, דואט הוא חיבור מורכב מאד. מצד אחד אתה לא יכול לעשות מה שאתה רוצה כי יש לך פרטנר נוסף שצריך ללכת איתך ומצד שני – אתם רק שניים שזה לא ממש הרכב מלא ואי אפשר לעשות עיבודים ולהסתמך על העושר הצלילי והריתמי שמביאים איתם כלים נוספים. לא פשוט.

לנגן דואט עם ענק כמו Rava ולנסות לעמוד לצידו כשווה בין שווים אינו דבר טרוויאלי. מעטים הם הנגנים שיכולים לא רק ללות אותו אלא גם לסקרן אותו ולאתגר אותו. מצד שני, מעטים גם המוסיקאים שמסוגלים לכשף אולם שלם כש Bollani מתחיל לטייל על הפסנתר ומנסה לגנוב את ההצגה, כשכל דרך כשרה לכך.

אין כאן Leader ו Sideman, אלא שני מוסיקאים מוכשרים ורגישים שמסוגלים לבצע היטב את שני התפקידים, ומסוגלים לנהל ביניהם שיחה מוסיקלית מרתקת, מתוך עמדה של שוויון.

את Rava ו Bollani בדואט ניתן לשמוע ב- 2 אלבומים: הראשון הוא, כאמור, Rava Plays Rava שהוקלט באולפן ואילו השני הוקלט בהופעה חיה ונקרא Montreal Dairy B (יצא בלייבל Label Bleu) הוא מכיל חלק מהלחנים שמופיעם גם באלבום הראשון אבל אפקט ההופעה החיה מורגש בו היטב. הקטעים הרבה יותר ארוכים וגם הרבה יותר חופשיים. שני המוסיקאים מרשים לעצמם ללכת הרבה יותר רחוק, להתפרע ולהתחרע על הקטעים ולהפוך אותם למשהו אחר לגמרי.

(למען שלמות הסקירה אציין כי ממש לאחרונה יצא אלבום דואט נוסף של הזוג הזה, The Third Man, הפעם בהוצאת ECM אלא שלטעמי הוא הרבה פחות מעניין משני האלבומים שציינתי לעיל)

קשה להגיד מה יפה יותר. הגרסה המרוככת, המסודרת והמאורגנת של הקלטת האולפן או הגרסה הפראית והבועטת של ההופעה. מה שבטוח – אתמול בלילה קיבלנו את שתיהן.

בחלק מהקטעים נטלו לעצמם Rava ו Bollani את החופש להשתולל ולקחת את הקטעים רחוק ובחלק אחר הם נצמדו למנגינה והשקיעו המון אנרגיה בלהישאר "קטנים" ונאמנים למנגינה הפשוטה והיפה, לתת לה לעשות את העבודה וכמו להסתתר מאחוריה (וזה אחד הדברים המדהימים בנגנים האלה, שכבר מזמן עברו את הצורך להוכיח שהם יותר חשובים מהמוסיקה).

בקטעים האלו ירד Bollani למינימום ההכרחי, והליווי שלו היה מינימליסטי ומדוייק – ההפך הגמור מ Bollani המוחצן, האקסטראווגאנדי והמשוגע שניגן גם הוא עם Rava באותו ערב. למי שראה את Bollani רק בשתי הופעות הסולו שנתן עד כה בישראל ציפתה הפתעה נעימה, מכיוון ש Bollani המלווה הוא חיה אחרת לגמרי מ Bollani הסולן, והליווי שלו הוא חוויה חד פעמית ייחודית ומרתקת. Enrico Rava יודע זאת היטב ולכן הוא בוחר לנגן עם Bollani בכל הזדמנות וגם בהרכבים יותר גדולים.

בסוף אלבום ההופעה של Bollani ו Rava ב Montreal מודה Rava ל"תזמורת" ובאמת התחושה היא ש Bollani לבדו מהווה תזמורת מלאה כי לא חסר שם כלום, לא באס ולא תופים – בולאני לבדו עושה את כל העבודה, והכל בחיוך ובקלילות בלתי נתפשת.

ההופעה אתמול היתה התגשמות של חלום מבחינתי, עוד מסדרת הג'אז האיטלקי במוזיאון תל-אביב שבה היו אמורים השניים להופיע וביטלו. הייתי בשל להופעה הזו כבר אז, לפני כחמש שנים. אתמול סוף סוף התגשם החלום.

Enrico Rava, Stefano Bollani – המשכן לאומנויות הבמה, תל-אביב, 16 במאי 2008.

היה מדהים !

ותודה לידידי דניאל אנדרסן על התמונות.

מוסיקה ליום הזכרון

בכל יום זכרון, בשעות הקטנות של הלילה, כשכבר שבעתי מלשמוע שוב ושוב את "שירי יום הזכרון" ברדיו, אני מכבה את האור בסלון, שם את Ballad Of The Fallen ונותן לעצמי להתפרק.

נכון, אלו לא הנופלים "שלנו", ולמעשה מדובר במוסיקה עם אמירה פוליטית מובהקת (נגד מדיניות ההתערבות של ארה"ב) אבל מה זה משנה ?

המוסיקה, שחלקה שירי עם וחלקה נכתבה על ידי Carla Bley ו Charlie Haden כל כך יפה, לירית ונוגה וכל כך מתאימה ליום הזה. את כל העיבודים עשתה Carla Bley הנפלאה וצוות המוסיקאים המוכשרים והרגישים פשוט מוציא את המקסימום מהלחנים ומהעיבודים.

מנגנים כאן מלבד Charlie Haden בבאס ו Carla Bley בפסנתר גם Don Cherry בחצוצרת כיס, Sharon Freeman בקרן יער, Jack Jeffers בטובה, Michael Mantler בחצוצרה,Gary Valente בטרומבון, Jim Pepper, Dewey Redman ו Steve Slagle בסקסופונים, Mick Goodrick בגיטרה ו Paul Motian בתופים.

רגע אחד הם מנגנים שיר לכת קטן וצנוע, שגדל אט אט והופך למלא עוצמה וברגע שאחרי השיר מתפרק לך בידיים ומתפזר לכל עבר, או שרק קול קטן אחד נשאר ממנו וממשיך להוביל אותו, ואז שוב מתגבש ומתמלא כח והוד, ונמוג בתרועת חצוצרות קודרת.

האלבום הזה (שהוקלט בשנת 1982 ויצא ב ECM) מתחבר בטבעיות עם יתר האלבומים שהוציא Charlie Haden עם ה Liberation Music Orchestra אבל משום מה הוא לא נחשב אלבום של ה LMO. המוסיקה אינה ג'אז במובן הרגיל וגם אינה בסגנון ECM טיפוסי. לטעמי זו פשוט המוסיקה של Charlie Haden ו Carla Bley, והיא לא פחות ממושלמת !

אלבום "יום הזכרון" השני שלי הוא Avanti! של הפסנתרן האיטלקי Giovanni Mirabassi (אחיו של נגן הקלרינט Gabriel Mirabassi). זהו אלבום סולו פסנתר שהוקלט בשנת 2000 ויצא בלייבל Sketch, ומוקדש כולו לשירי מלחמה ולשירי אנטי-מלחמה. המוסיקה שנבחרה בקפידה מבוצעת בצורה יוצאת מן הכלל על ידי Mirabassi, התוצאה מרגשת מאד.

"Le Chant De Partisan" : למוסיקה של Anna Marly חיברו Joseph Kessel ואחיינו Maurice Druon את מילות שיר הפרטיזנים שנכתב כמחווה להתנגדות הרוסית בסמולנסק במלחמת העולם השניה:

מלבד המוסיקה האלבום הזה הוא אחד האלבומים הבודדים בג'אז שראוי לתואר "אלבום" וזאת מן הסיבה שמצורפת אליו חוברת עבה למדי שכוללת הסבר על מקורו של כל אחד מהקטעים לצד תמונות היסטוריות מהתקופה הרלוונטית ובכך מצליח Mirabassi להעצים את החוויה המוסיקלית ולמקם את המוסיקה בקונטקסט ההיסטורי שלה.

Booker Little - Part I: With Max Roach

"In my own work I'm particularly interested in the possibilities of dissonance" אמר החצוצרן Booker Little. המשפט הזה מתאר בעיני בתמציתיות את התפישה המוסיקלית של Booker Little ואומר הרבה מאד על סגנון הנגינה וההלחנה שלו.

Booker Little היה אחד מאותם גאונים מוסיקליים שהטביעו חותמם בהיסטוריה (וגם בעתיד) של הג'אז. למרות שמת בגיל צעיר מאד (רק בן 23) הספיק Booker Little להקליט הרבה מאד ולשתף פעולה עם מוסיקאים רבים (המפורסמים שביניהם, וזו רק רשימה חלקית: George Coleman, Eric Dolphy, John Coltrane, Mal Waldron וכמובן Max Roach). בזמן קצר מאד Booker Little הצליח ליצור קול אישי, מאד ייחודי ומאד מזוהה, בזירת הג'אז השוקקת של סוף שנות החמישים – תחילת השישים, והקול הזה נשמע ייחודי ומרתק גם היום. העיסוק הבלתי פוסק בדיסוננס אינו צריך להפחיד את מי שאינו מכיר את Booker Little, שכן המוסיקאי המדהים הזה הצליח ליצור תמהיל מרתק בין הרצון שלו לפרוץ גבולות ולנגן מוסיקה בדרך חדשה ומקורית, עם לא מעט דיסוננס (אבל תמיד יפה), ובין המסורת החצוצרנית של החצוצרנים הגדולים שהיו לפניו, ובראשם Clifford Brown.

אבל בואו נתחיל מההתחלה. Booker Little נולד ב Memphis בשנת 1938 לאם פסנתרנית ולאב נגן טרומבון. בגיל 14, לאחר שניסה לנגן על כלים שונים, החליט ללמוד חצוצרה, ובגיל 16, לאחר שהבין שאם הוא רוצה להתקדם יהיה עליו ללמוד מוסיקה ברצינות, נרשם ללימודי מוסיקה. 4 שנים לאחר מכן, כשהוא בן 20 סיים Booker Little את לימודי המוסיקה שלו והיה מוכן לצאת ולכבוש את העולם. במהלך לימודיו חלק Booker Little דירה עם Sonny Rollins שניגן מדי פעם עם החמישייה של Clifford Brown ו Max Roach (The Brown-Roach Quintet). היה זה Rollins שהפגיש, בשנת 1955, בין Booker Little ובין Max Roach ו Brownie שהיה אז בשיאו והיווה מודל לחיקוי לכל החצוצרנים הצעירים.

Booker Little סיפר כי Sonny Rollins הזהיר אותו לא אחת שלא ינסה לחקות מוסיקאים אחרים ושלא יקשיב יותר מדי לתקליטים של חצוצרנים אחרים, על מנת שיוכל לפתח סגנון אישי. כידוע, ל Sonny Rollins זה עבד. מסתבר שגם ל Booker Little.

בשנת 1956 נהרג Brownie בתאונת דרכים ו Max Roach מצא את עצמו ללא חצוצרן וללא פסנתרן (Richie Powell, אחיו של Bud Powell ופסנתרן בפני עצמו שניגן בחמשיית Brown-Roach נהרג אף הוא באותה תאונה). מי שמכיר את ההקלטות של Max Roach מסוף שנות החמישים יודע שעל פסנתרן הוא פשוט ויתר (אמנם לא מייד אבל די מהר), והחל להקליט בהרכבים נטולי פסנתר. על החצוצרן Roach לא ויתר. הוא עבד בעיקר עם Kenny Dorham והקליט עמו מספר אלבומים ואחר כך, בשנת 1958, ביקש מ Booker Little להצטרף אליו להרכב. בואו של Booker Little להרכב של Roach היה כניסה לנעליים גדולות מאד, הן של Brownie והן של Dorham, שחיצרצו שם לפניו, אולם Booker Little לא בא להתחרות באף אחד. הוא בא לעשות מוסיקה, ולא סתם מוסיקה אלא את המוסיקה שלו בדרך שרק הוא יכול לעשות. Booker Little היה בעל יכולת טכנית יוצאת מגדר הרגיל, ואהבה גדולה ליופי במוסיקה. ההבנה של Booker Little לגבי מהו יופי במוסיקה היתה רחבה יותר מהמקובל באותה עת והתייחסה גם למורכבות מוסיקלית ולמתיחת הגבולות ההרמוניים על מנת לבטא תחושות וצבעים אחרים. לעובדה שההרכב (למעט באלבום הראשון) היה נטול פסנתר, ולמעשה נטול כל כלי הרמוני, וודאי היתה השפעה על כך.

Booker Little עבד עם Roach במשך 9 חודשים (מאמצע 1958) והקליט עמו, 6 אלבומים (בכולם מנגן גם George Coleman בטנור):

האלבום הראשון נקרא Max Roach + 4 On The Chicago Scene. הוא הוקלט ביוני 1958 ללייבל Mercury ומנגנים בו, לצד Booker Little (שזו ההקלטה הראשונה שעשה) ו Max Roach, גם George Coleman בטנור, Eddie Baker בפסנתר ו Bob Cranshaw בבאס. האלבום הזה נסמך די הרבה על סטנדרטים, וזו הזדמנות מצויינת לשמוע את Booker Little מנגן ומפרש סטנדרטים מוכרים כמו Stompin' at the Savoy, Stella By Starlight או My Old Flame.

חודש לאחר מכן, עדיין עבור הלייבל Mercury, הוקלט Max Roach + 4 At Newport בהופעה חיה בפסטיבל הג'אז המפורסם בהרכב מיוחד למדי בו מנגנים (שוב לצד Booker Little ו Max Roach): Ray Draper בטובה, George Coleman בטנור ו Art Davis בבאס. כפי שניתן להבחין – הפסנתר הלך לבלי שוב... אבל הוא ממש לא חסר. שלושת הנשפנים עושים עבודה מצויינת ונדמה ש Booker Little משתחרר מכל העכבות ומתחיל את המסע המוסיקלי האישי שלו. כאן אפשר כבר לשמוע את ניצניה הראשונים של חיבתו לדיסוננסים. אגב, כאן גם הוקלט לראשונה הקטע Minor Mode שהלחין Booker Little.

חודשיים לאחר מכן, הקליט אותו ההרכב תקליט מצויין עבור הלייבל Riverside בשם Deeds, Not Words, גם התקליט הזה יצא על שמו של Max Roach.

האלבום הרביעי הוקלט באוקטובר 1958 ונקרא The Defiant Ones או בשמו האחר:The Booker Little 4 + Max Roach היה כבר תחת הנהגתו של Booker Little וניגנו בו לצד Booker Little, Roach ו Coleman גם Tommy Flanagan בפסנתר ו Art Davis בבאס. האלבום גם כולל שלושה לחנים מקוריים של Booker Little והם: Rounder's Mood, Dungeon Waltz ו Jewel's Tempo. מעניין לציין שבעוד שבהרכב עם Roach עבד Booker Little ללא תמיכת פסנתר, הרי שלאלבומו הראשון כלידר הוא דווקא מבכר נוכחות פסנתרן.

האלבום החמישי, הוקלט חודש לאחר מכן, תחת שמו של Roach עבור הלייבל Time ונקרא Award Winning Drummer. ההרכב עם טובה וללא פסנתר בדיוק כמו באלבומים השני והשלישי.

האלבום האחרון, שמסכם את התקופה הראשונה של Booker Little עם Roach הוקלט בינואר 1959, שוב עבור הלייבל Mercury, ונקרא The Many Sides Of Max Roach. ההרכב נשאר כמעט כמו קודם, רק שהפעם הוחלף נגן הטובה Ray Draper בטרומבוניסט הנהדר Julian Priester. העיבודים באלבום הזה יפים במיוחד.

קשה להתייחס לששת האלבומים מבלי להתייחס להשפעה המכרעת שהיתה ל Max Roach ולגישתו המוסיקלית, שמאז ומתמיד הייתה חדשנית ופורצת דרך, להתגבשות אופיו המוסיקלי של Booker Little הצעיר (בסך הכל בן 20). הנגינה של Roach אנרגטית, מקורית מאד בנויה על הרבה משחקים ריתמיים ומכריחה את הנגנים להיות מאד מעורבים, ערניים וקשובים. גם העדר הפסנתר תורם לחופש ההרמוני ולהדגשת המרכיבים המלודיים והקצביים במוסיקה.

שלושת האלבומים שהוקלטו עבור Mercury (הראשון, השני והשישי) נכללים בסט של Mosaic שמאגד את כל ההקלטות של ההרכב שנקרא "Max Roach Plus 4". החדשות הרעות הן שהסט כבר OOP ולא ניתן להשיגו. מה שכן – האלבום Deeds, Not Words עדיין מודפס וכך גם Booker Little + 4 & Max Roach שיצא לאחרונה ב LoneHill Jazz תחת השם המטעה: Booker Little: Featuring George Coleman Complete Recordings (שלאור מה שתואר עד כה מסתבר שהוא לא ממש Complete) וכולל עוד אלבום מאוחר של Booker Little משנת 1961 – שנדבר עליו בהמשך) ומודפס גם ב Blue Note.

ששת האלבומים הללו שהקליט Booker Little עם Max Roach סימנו את נקודת הפתיחה שלו בג'אז. מי שישמע את ההקלטות האלה יבחין שכבר בנקודת הפתיחה הקדים Booker Little את זמנו, שכן הוא לא נשמע כמו אף אחד מהחצוצרנים האחרים מאותה תקופה, וגם ההלחנה שלו כבר מגובשת ומעניינת. הייתי אומר שההקלטות הללו מבשרות על מה שעוד הולך להגיע, אלא שבמקרה של Booker Little הקריירה המוסיקלית שלו נמשכה רק כשלוש שנים, ובלי כל קשר ההקלטות הללו בשלות ומרתקות לא פחות ממה שעוד יגיע.

לפני סיום הנה וידאו נדיר ביותר - למיטב ידיעתי ההקלטות הללו הן מהתוכנית Stars Of Jazz מאוקטובר 1958 והן התיעוד היחיד של Booker Little בוידאו. מנגנים Booker Little, Ray Draper, George Coleman, Art Davis וכמובן Max Roach. הקטע הראשון הוא Minor Mode של Booker Little והקטע השני הוא The Scene Is Clean של Thad Dameron. איכות ההקלטה גרועה למדי, אבל זה הרבה יותר טוב מכלום.

עד כאן החלק הראשון העוסק בהקלטות המוקדמות של Booker Little. המשך יבוא.