A Love Supreme - 50 years anniversary

היום לפני 50 שנה הוקלט A Love Supreme, אחד, מה אחד? ה-אחד, מאלבומי הג'אז הגדולים של כל הזמנים.

אני שמח להביא כאן פוסט אורח נפלא ומושקע ביותר של ידידי עמי, שהעמיק חקר בנושא, צלל לנבכי ההיסטוריה והרשת, והגיח אחרי ימים (ולילות) ארוכים עם הפוסט הנהדר הזה. הפוסט פורסם במקורו בפורום HiFi Music, כחלק משרשור מדהים הסוקר את כל הקלטות הג'אז שנעשו בשנת 1964 (לגישתו של עמי שנת 64' היתה השנה החשובה והמעניינת ביותר בתולדות הג'אז, והאמת שכשרואים את מבחר ההקלטות החשובות שנעשו בשנה זו, קשה להתווכח). 

איזה עוד כתרים אפשר לקשור ל- A Love Supreme   מעבר לנהרות הסופרלטיבים שכבר הורעפו עליו ? שני רק ל-Kind of Blue  בכל הרשימות הסטנדרטיות של 'אלבומי הג'אז הגדולים בכל הזמנים' ופריט קבוע ברשימות 'X אלבומי המופת בכל הז'אנרים מאז ומעולם' , אי אפשר היה לבחור אלבום טוב ממנו לסיכום שנת 1964. זה תקליט שגדולתו נובעת בדיוק מאותם מקורות שמהם באה עצמתה של השנה כולה. המקור הראשון הוא מפגש (או ליתר דיוק, פיצול) הזרמים בין ההארד-בופ בשיאו, החדשנות ההרמונית והמבנה החפשי של המודאליות שקולטריין, טיינר, ג'ונס, וגאריסון לקחו למקומות חדשים ונפלאים, האוונגרד הצעיר והבועט שזה נולד ואליו ילך קולטריין מעתה ואילך, והג'אז הספיריטואלי עם ההשפעות המזרחיות שהגדיר מחדש את מטרות היצירה כמסע רוחני אבל לא פחות מכך פתח אפשרויות הרמוניות זרות וחדשות. שנית, תחושת הדינאמיות של עולם משתנה וחסר מנוח והחיפוש אחר סדר ושקט בלב הסערה. המקור השלישי, ההתקבצות הבלתי אפשרית של מוזיקאים שהמונח 'ענק' ממעיט בערכם וגיבושם דרך מאות הופעות משותפות לישות חדשה, כל-יכולה ופורצת גבולות שיכולה לכופף את המוזיקה לרצונה, ללוש ולמתוח אותה באופן חפשי למשהו חדש ולא מוכר. זה היה נכון השנה לשישיה של מינגוס, נכון לחמישיה השניה של מיילס, למהדורה הדפיניטיבית של השליחים של בלייקי, לשלישיה של איילר, והכי נכון לרביעיה המלוכדת, המגוונת, וחסרת הפשרות של קולטריין. המקור הרביעי הוא הקשר ההדוק דרך הכנסייה הבפטיסטית והמתודיסטית לתנועת זכויות האזרח בשיאה. המסע של קולטריין והמאבק בשדי האלכוהול וההרואין האישיים שלו מקביל למסע התנועה למציאת זהות שחורה חדשה, חדורת אמונה, מזוככת, נחושה ורהוטה ולמאבקה לשחרור מהרגלי העבדות ומתחושות הנחיתות והקיפוח. אפילו המקום, האולפן של ון-גלדר באנגלווד קליף הוא האולפן האייקוני ביותר של התקופה ובו הוקלטו יותר אלבומי 64 מאשר מכל מקום אחר. 

הסיפור מתחיל בביתו של קולטריין בדיקס-הילס, ניו-יורק. ג'ון ואליס קולטריין עברו לשם באותה השנה לרגל הולדת בנם הבכור John W ב-26 לאוגוסט. אליס סיפרה שבסביבות תחילת ספטמבר ג'ון היה נעלם במשך מספר ימים ומתבודד ב'סדנה' שמוקמה בחדר האורחים בקומה השניה של הבית. את 'חזרתו' היא מתארת במושגים של מתן תורה :

“It was like Moses coming down from the mountain, it was so beautiful. He walked down and there was that joy, there was peace in his face, tranquillity. So I said, ‘Tell me everything, we didn’t really see you for four or five days.’ He said, ‘This is the first time that I have received all the music for what I wanted to record, in a suite. This is the first time I have everything, everything ready.”

התקליט כולו הוקלט באותו ערב, ה-9 לדצמבר 1964. סשן של ארבע וחצי שעות. טיינר, ג'ונס וגאריסון קיבלו 142$ כל אחד עבור הסשן וכסיידמנים לא היו בעלי זכויות. קולטריין קיבל כפול מזה וכמוביל קיבל גם זכויות בהמשך. המבנה של האולפן החדש באנגלווד קליף (ון גלדר עבר לשם מהאקנסק ב-1959) היה 'כנסייתי' עם תקרה גבוהה והתאים בדיוק למה שקולטריין חיפש. שלא כדרכו, ון גלדר עמעם את האורות באולפן כדי ליצור אוירת הופעה במועדון. למרות שחלק מהחומר כבר נוסה בהופעות לא היו חזרות וקולטריין לא נהג לכתוב מוזיקה לנגנים. הם לא ידעו מה בדיוק עומד לקרות עד שנכנסו לאולפן ואז הכל התחבר. בהפקת האלבום אין ספק שהיתה כוונה לעשות משהו מיוחד. קולטריין היה מעורב בכל צד שלה, החל מכתיבת הליינר והתפילה של Psalm ועד בחירת תצלום השער והאיור הפנימי. הוא לא עשה את זה בשום אלבום אחר. אימפולס אפילו שברו את הסטנדרט והחליפו את צבע השדרית של האלבום מהכתום המסורתי ללבן שהתאים לצילום השחור-לבן המינימליסטי, גם הוא לא שיגרתי לאלבומי הלייבל שופעי הצבע מאותה תקופה. הצליח להם - האלבום יצא בפברואר 1965 וזכה להכרה מיידית כיצירת מופת. עד דצמבר 65 הוא כבר היה אלבום השנה של Downbeat ומועמד לשני פרסי גראמי. במשך חמש השנים הראשונות לקיומו מכר חצי מיליון עותקים, הרבה יותר מכל אלבום אחר של קולטריין. ההשפעה שלו אוניברסלית וחוצת ז'אנרים עוד מהתקופה בה דיבר אל ילדי הפרחים שלא הכירו שום אלבום ג'אז אחר. הוא מדורג 47 ברשימת 500 האלבומים הגדולים של ה-Rolling Stone  שכוללת שמונה אלבומי ג'אז בלבד ( הוא השני מתוכם אחרי KOB במקום ה-12) ומספר 45 ברשימת 100 האלבומים הגדולים של הגרדיאן (שכוללת רק שני אלבומי ג'אז. KOB במקום ה-14)

U2 מאזכרים אותו פעמיים ב-Angel of Harlem וב-Bullet the Blue Sky. סנטנה ומקלפלין מסמנים אותו כהשפעה דומיננטית. גם זאפה, לו ריד, ג'ימי הנדריקס, ג'וני מיטשל ופאטי סמית'. הוא 'זכה' לביצועי רוק, רגיי והיפ-הופ. אין לי ספק שהוא אחד מאלבומים ספורים שנמצאים בספריות של כל אחד ואחד מקוראי שורות אלה, בלי קשר למידת ג'אזיסטיותו.

 A Love Supreme היא מצד אחד יצירה דתית אפריקאית-אמריקאית ומצד שני יצירה אישית-רוחנית אוניברסלית. סוויטה בארבעה פרקים על גורל וגאולה. המיסה בסי-מינור של העולם החדש. ארצ'י שפ אמר שלשמוע את קולטריין היה 'כמו להיות בכנסייה' וטומי פלנגן סיפר ש-'קטעי הסולו שלו ב- A Love Supreme  הם כמו דרשות קטנות עבורי'. כראוי ליצירה רגשית, A Love Supreme עולה לשיאי סערה חסרי מנוח ויורדת לדממה מדיטטיבית מופנמת. שמות ארבעת הפרקים: א. Acknowledgment ב. Resolution ג.  Pursuance ו-ד. Psalm מתייחסים לשלבי מסע הערה רוחני אבל תכנם מהווה גם מסע הארה מוזיקלי בלתי נשכח שאורך בסך הכל 33 דקות. למרות הפשטות היחסית של החומר, בפרט בפרקים הראשון והרביעי, יש שם הכל: הארד בופ ומודאליות וחופש וספיריטואליות, ומעל הכל יש שם תחושת אינטימיות של ארבעה נגנים שלא צריכים תווים ותכניות ומסוגלים לייצר בזמן אמת בלי חזרות, מורכבות, עניין, ובעיקר עומק-הבעה אנושי ללא גבול.

Acknowledgment (והיצירה כולה) נפתח בגונג ותרועת פתיחה קורעת רקיעים. אחריהם מציג גאריסון (שאי אפשר להגזים בתרומתו להנעת ההרכב ולכינון אוירת האירוע לאורך כל התקליט) את הנושא בן ארבעת התווים של Love Supreme שחוזר באוסטינטו עקשני וכמו פעימת-לב מניע את הפרק. הסולו של קולטריין הוא התגלמות המודאליות: כל האלתור שלו הוא מדיטציה על אותו גרעין מינימלי. הוא דש בו חזור והפוך ללא תחושת ההתקדמות שמבנה שירי מבוסס שינויי-אקורדים נותן. התוצאה היא הסטת המיקוד והעניין של המאזין מהמבנה המלודי או ההרמוני אל המקוריות של הסולן ויחסי הגומלין שלו עם ההרכב. אנחנו מפסיקים לשמוע את ה'מנגינה' ומתחילים לשמוע את קולטריין בקולו המחוספס והאנושי ואת התקשורת שלו עם גאריסון, אלווין ובפרט עם טיינר. המודאליות הקיצונית הזו היא בדיוק המתכון שהופך את Love Supreme ליצירה אישית ובלתי אמצעית כל כך שמדברת ישר ללב. גם הקצב פתוח לגמרי, מאיץ ומאט ביחס לדופק של גאריסון וג'ונס והופך את הסולו לאקספרסיבי עוד יותר. לא ברור לי בדיוק איך, אבל אפילו בליווי של מקוי יש איזשהי 'נייטרליות' שמאפשרת לקולטריין מרווח הבעה שאין במקומות אחרים. הטנור לא יושב 'בתוך הגרוב' של חוליית הקצב שלו אלא חפשי לרחף מסביבו. בסוף האלתור ב-Acknowledgement  קולטריין מתחיל לחזור על מוטיב ה-Love Supreme  פעם אחר פעם אחר פעם (37 פעמים סה"כ !) ומעתיק אותו לכל שנים-עשר המפתחות האפשריים. פרשנות אחת, זו של לואיס פורטר, מתייחסת לתפילה שכתב בליינר של האלבום: "No road is an easy one, but they all go back to God” ולהצהרה שלו שהנושא של Love Supreme הוא אומני-טונאלי ו-'צריך להיות מנוגן סימולטנית בכל המפתחות'. פרשנות אחרת, של דייב ליבמן, מדברת על הקטלוג הזה כנקודת פתיחה לתקופה המאוחרת של קולטריין, עם אלתור חפשי שאינו מבוסס-מפתח. גאריסון ממשיך להלום כל הזמן ומקוי רודף אחרי קולטריין. את המנטרה שבאה אחר כך בקולו המוכפל של קולטריין וחוזרת 19 פעמים כולם מכירים. בסופה, גאריסון מעביר אותנו לפרק הבא.

הפרק הזה הוקלט שוב למחרת בלילה (10 בדצמבר), הפעם בגרסת שישיה עם ארצ'י שפ וארט דיוויס. מדהים לשמוע את ההבדל מהגרסה המוכרת. למרות העדר הליטוש והאופי המג'ומג'ם משהו של הבצוע, שפ לוקח את הקטע (ואת קולטריין) לכוון פתוח וחפשי, הפראזה של Love Supreme הופכת לאפריקאית ופראית, וכל הנוף ההרמוני יותר עשיר ומעניין. אפילו גאריסון נשמע פתאום כמו ג'ימי מריט. זה די אדיר בעיני. מעניין למה הוחלט לוותר ולגנוז. אולי בגלל העדר המנטרה הווקאלית ?

שני הפרקים האמצעיים הם ניגוד מרתק לפרקי הקצה המונוליטיים. חלק ניכר, ואולי רוב העניין המוזיקלי נמצא דווקא בהם. הסולואים המורכבים ומלאי התחכום של טיינר ב-Resolution  וב-Pursuance  הם יצירות מופת. מספיק לשמוע את ההבדל בין קולטריין לפני טיינר ב- Resolution לקולטריין המלובן אחריו כדי להבין כמה חשוב היה התפקיד של מקוי כזרז בעירה. כנ"ל לגבי אלוין ג'ונס בפתיחה הרועמת של .Pursuance

 Resolution הוקלט בשבעה טייקים כשהאחרון הפך למסטר. הוא גם נוסה בהופעה בפילדלפיה שלושה חדשים קודם לכן. אחד הדברים שמאפיינים את קולטריין לאורך כל חייו המוזיקליים הוא הציטוט לאחור של תקופות שונות בעברו (כמו שיצטט את Love Supreme בהמשך הדרך). כאן הוא עוזב את המודאליות וחוזר להארד-בופ וללינאריות של chord changes מסודרים בדיוק כמו בסוף שנות החמישים. הנושא המלודי הנהדר של הפרק מזכיר נשכחות ומהווה בסיס איתן להתקדמות האלתור של הסולנים. אפילו רעייתי לא יכלה שלא לפזם אותו אחרי חשיפה מספקת :

הפרק השלישי, Pursuance, הוא הצגת תכלית. לא פחות מהפסגה הגבוהה ביותר של הזרם המודאלי - כל מה שניטע ב-So What  הבשיל לפרי המרהיב של Pursuance. זה מבחינתי שיא האלבום, החלק הכי מהיר, הכי מתקדם, הכי קדחתני, הכי מלא הבעה, והכי דרמטי שלו. רווי בלוז, עם סולואים חפשיים סוערים ומבריקים במידה שלא תאמן ממקוי, קולטריין, ואלוין ובעקבותיהם סולו שקט של גאריסון, כולל חזרה ל- Love Supreme , שוב מגשר לפרק האחרון. שני הפרקים האלה, Pursuance וPsalm  הוקלטו ברצף בטייק אחד.

Psalm הוא כמו הפרק הראשון, מזמור. תפילת סקסופון ללא מילים של קולטריין, עם אלווין בטימפני וקומפינג של מקוי, במחווה לטקסי ה'כנסיות השחורות'  (שני סביו של קולטריין, William Blair מצד אימו ו- William H. Coltrane  מצד אביו, היו כמרים מתודיסטיים). קולטריין סיפק את מילות התפילה בשער האמצעי ויש התאמה מלאה בין המילים למלודיה המנוגנת. דיברנו פעם על הסיבות לדומיננטיות של הטנור בג'אז ואחת ההשערות היתה הקרבה שלו לקול האנושי. לא היה טנור יותר אנושי מקולטריין ואין דוגמא טובה יותר לאנושיותו מאשר Psalm. זו לא היתה הפעם הראשונה שהאיש הגדול השתמש בטכניקת ה'הקראה' הזאת. ב'אלבמה' שנכתב בעקבות הרג ארבע הילדות בפגוע בכנסייה בבירמינגהם, הוא נשף נאום של מ.ל. קינג על האירוע באותה הדרך. למרות שהשד יודע כמה פעמים שמעתי את האלבום, רק בעקבות הכנת המנשר הזה הגעתי למעקב מלא אחרי הטקסט :

או אפילו טוב יותר, בכתב ידו של קולטריין :

 
היצירה בוצעה בהופעה חיה אך ורק פעם אחת, שמונה חדשים לאחר הקלטת האלבום, בפסטיבל אנטיב, 26 ליולי, 1965. הנה מה שנשאר, סרט קטוע 

 :

וההקלטה של ההופעה במלואה. שונה בתכלית וכמו אלטרנטיבות השישיה, גם היא הרבה יותר חפשית ודיסוננטית מהקלטת האולפן. למרות שאחד היתרונות במקור הוא האורך המדוד והעדר חפרנות, אני חושב שאני אוהב את ההופעה עם הסולואים הארוכים אפילו יותר (אבל בהחלט ייתכן שמדובר בחשיפת יתר למקור):

תכניית הפסטיבל :

 

היסטורית, A Love Supreme הוא קו פרשת המים בין הרביעיה הקלאסית הראשונה (שהתפרקה בתחילת 65) לרביעיה השניה החפשית. קולטריין עצמו השתמש בתרועת הפתיחה של Acknowledgement  כדי להראות מאין הוא בא ולאן הוא הולך. שימו לב איך הוא פותח את 'Offering'  באלבומו האחרון Expression :

או קטע הפתיחה של Stellar Regions, שגם שמו Seraphic Lights מרמז על הקשר. מ-Love Supreme  לאוונגרד :

NPR סיפור האלבום ב

הראיון המלא של ג'ו מאיטה עם מקוי טיינר

ועוד ראיון עם אשלי קאהן, מחבר הספר A Love Supreme: The Story ofJohn Coltrane's Signature Album

אתר הספר של קאהן

התמונות החדשות מהסשן של ה-10 לדצמבר 

הסקיצה של קולטריין לסשן (כיום ב(Smithsonian Museum of American History :
All paths lead to God

השער הפנימי עם הטקסט של Love Supreme 

התעודה מה- NARAC: 

 Saint John Coltrane - סרט תעודה שהופק לרגל 40 שנה לאלבום :

יש כמובן אינספור ביצועים ומחוות. חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות. יש משהו מאד מרגש בלשמוע את ממשיכי הדרך, מהמקורבים אליס קולטריין, ראשיד עלי, ופרעה סנדרס ועד לנגנים כמו ברנפורד, לובאנו וגארט, שקשורים בטבורם לקולטריין, מבצעים את היצירה. יש גם קאברים מעניינים ולא שיגרתיים כמו זה של דאג קארן. פחות מרגש לשמוע את סנטנה ומקלפלין או את גלספר. קצת תחושה של חילול קודש.

מקום של כבוד לפרעה סנדרס. לא רשמית Love Supreme אבל אי אפשר לטעות ב- The Creator Has a Master Plan,   החל מתרועת הפתיחה דרך המוטיב החוזר ועד המנטרה הווקלית. קארמה, 1969:

אליס קולטריין, 1972:

ראשיד עלי וארתור ריימס, 1981:

רביעיית ברנפורד מרסליס, עם ג'ואי קלדרצו, טיין וואטס, ואריק רוויס, אמסטרדם 2003. איך אומרים בעברית   Reverence?  יראת כבוד' לא ממש מכסה את זה. מצמרר :

ובאלבוםFootsteps of our fathers 

לובאנו עם ביג-בנד, מאי 2014:

ווינטון ואלווין, עם קרלוס מקיני ורג'ינלד ויל :

ושוב ווינטון עם תזמורת הג'אז של לינקולן סנטר. כצפוי מהוקצע ומעונב מדי :

דאג קארן - סול ג'אז בBlack Jazz Records -

ואדאדה לאו סמית' ב- Kulture Jazz :

וואלאס רוני (עם עדן לדין בפנדר) 2012:

סנטנה ומקלפלין, שיקאגו 1973 - Love Supreme  מפוסטר :

ושוב במונטרו, 2011:

קני גארט וסנטנה :

רוברט גלספר, 2012:

רופוס הארלי (יוצא סאן רא) בחמת חלילים, 1987:

רביעיית מיתרים עם טיירני סאטון באירידיום, 2011:

דיוויד מאריי סוגר את Octet Plays Trane עם Acknowledgement. לא מצאתי דוגמית :

לא הצלחתי למצוא גם את Pursuance מתוך האלבום של קני גארט, אבל זו גרסא נהדרת (ואלבום נפלא בכלל) :

שוב ללא דוגמית, האלבום של אלוין עם ווינטון, מרקוס רוברטס ורג'ינלד ויל (בערך כמו בהופעה למעלה(

שימו לב ל-Tribal Dance  של צ'ארלס לויד. גם אתם מזהים שם את Resolution ? בכל מקרה הקטע הזה לא היה נולד לפני ALS

גם Glass Bead Games הנהדר של קליפורד ג'ורדן הוא צאצא ישיר :

ולסיום, Love Cry של איילר עם אחיו דונלד, כפי שפתח את טקס הלוויה של קולטריין ב-21 ליולי 1967:

וכפי שהוקלט באולפן חודש מאוחר יותר, ב-31 לאוגוסט 
 "Trane was the Father, Pharoah was the Son, I am the Holy Ghost" 

כמו מי מהם אתם נראים כשאתם שומעים את התקליט ?

המהדורה המיוחדת משנת 2002, לרגל יום הולדתו ה-76 של קולטריין, כוללת את ההופעה באנטיב ואת הביצועים האלטרנטיביים ל- Acknowledgement עם שפ ודיוויס :

התקליט יצא במהדורת 45 של Analogue Productions עם רימסטר של קווין גריי (ערובה להצלחה וגם פה התוצאה נהדרת). סקירות כאן וכאן. 

החדשות המצערות הן שאלא אם השגתם אותו בזמן בסוף העשור הקודם (כמוני) הוא יעלה לכם הרבה מאד. החדשות היותר טובות הן שמהדורת ה-33 של Speakers Corner עדיין זמינה לכל דורש.

ומי שיעלה על הטיסה כעת, יספיק להגיע לפסטיבל ה-50 ב SFJF

Kenny Burrell - Blue Lights

14 במאי 1958, סתם עוד יום רביעי, לאולפן במנהטן נכנסים המוסיקאים הבאים: Kenny Burrell עם הגיטרה, Bobby Timmons ו Duke Jordan שעומדים לחלוק ביניהם את תפקיד הפסנתרן, Louis Smith הפנטסטי על החצוצרה, Junior Cook ו Tina Brooks בטנורים, Sam Jones בבאס ו Art Blakey, שבאותה תקופה עוד השתתף כסיידמן בהקלטות של אחרים, בתופים.

ביחד הם הולכים להקליט את אחד הסשנים המגניבים, הטובים והפחות מוכרים שיצאו ב Blue Note. זה לא אלבום קונספט ולא אלבום שכולו חומרים ועיבודים מקוריים של המנהיג. זה יותר ג'ם סשן מוקלט (מה שנקרא Blowing Session, והיה נהוג מאד עד כמה שנים לפני כן, לפני שהג'אז הפך למוסיקה אומנותית והתחיל לקחת את עצמו מאד ברצינות). הארד בופ כהלכתו עם תותחים כבדים אבל לא התותחים השגרתיים. Kenny Burrell, הגיטריסט, רשום כמי שמנהיג את ההרכב, אבל האלבומים האלה הם לחלוטין לא "אלבומי גיטרה" במובן זה שיש בהם פסנתרן חזק ו Burell הוא בסופו של דבר רק עוד אחד מהנגנים. גם סגנון הנגינה שלו דומה לזה של כלי נשיפה.

אגב, סדר הקטעים שאתייחס אליו מתייחס ל Re-Issue של האלבומים בדיסקים משנת 1997. בתקליטים המקוריים הסדר היה שונה מעט.

האלבום הראשון פותח חזק עם Phinupi, פשוט וישיר, עם סולו של Jumior Cook, ואחריו Louis Smith נותן תצוגת תכלית א-לה Clifford Brown. בסוף הסולו של Smith שומעים את Junior Cook מתחיל שוב לנגן, אבל מהר מאד הוא מבין ש Kenny Burrell ממש לא מתכוון לוותר על הסולו שלו, ומשתתק מיד. אחריו מגיע Jordan בסולו פסנתר, ולבסוף גם Blakey מקבל את המנה שלו.

הקטע השני, Yes Baby, הוא בלוז במיד-טמפו וכאן Burrell נשמע נהדר. צליל מתוק וחם ופרייזינג כמו שיש רק ל Burrell. אחרי סולו קצר מגיע סוף סוף תורו של Tina Brooks בצליל בלוזי אופייני, אחריו החצוצרה הנפלאה של Louis Smith, ושוב טנור, הפעם Junior Cook, ואת סדר הסולואים חותם Duke Jordan בפסנתר.

בריוויו שלו ל All Music Guide , כותב Scott Yanow שבאותה תקופה הסאונד של Cook ושל Brooks היה זהה אלא שלמרבה המזל ב Liner Notes כתבו בדיוק מה סדר הסולואים כך שאפשר להבחין ביניהם.

נו טוב, אני חייב להגיד שקראתי הרבה ביקורות של Yanow שלא הסכמתי איתן, אבל שטות כזו לא ציפיתי לשמוע מ Yanow. מי שמכיר את ההקלטות של Tina Brooks יזהה אותו בקלות גם מקילומטר הן בזכות הצליל האופייני והמאד אישי שלו והן בזכות האילתור הבלוזי מינורי המופלא. ל Junior Cook יש באמת סאונד וסגנון מעט יותר גנרי, ויכול להיות שמול סקסופוניסט אחר, נניח Hank Mobley, היה יותר קשה לזהות, אבל מול Brooks? פיסת עוגה !

אגב, ב Liner Notes עצמם, מובא נימוק קצת אחר: מכיוון ששני הטנוריסטים חדשים, וזו להם ההקלטה הראשונה ב Blue Note, ייתכן והמאזינים עדיין אינם מכירים אותם ולכן ניתנת רשימת סדר הסולואים בכל אחד מן הקטעים. זה נימוק יותר הגיוני בעיני אך הוא לא מדוייק. Tina Brooks כבר הקליט לפני כן פעמיים עבור Blue Note עם Jimmy Smith באלבום Sermon, גם שם משתתפים Burrell ו Blakey, ואפילו את אלבום הבכורה שלו Minor Move. מה שכן, ייתכן שבמועד יציאת Blue Lights עדיין לא יצאו The Sermon ו Minor Move.

עם זאת, Yanow בהחלט קולע כשהוא מציין שהסולן הכוכב הוא Louis Smith. חצוצרן הארד בופ נפלא שלא זכה להכרה שהוא ראוי לה. כתבתי עליו בזמנו כאן, והדברים נכונים בהחלט גם להקלטה הזו. הסולואים שלו פשוט תענוג. יש בהם בי-בופ והרד בופ ובניית מתח נכונה וקלילות ואלגנטיות וכל מה שהייתם מבקשים בחצוצרן.

משם הם עוברים ל Scotch Blues של Duke Jordan שנפתח שוב עם סולו של Burrell. הקצב כאן מהיר קצת יותר מהקטע הקודם אבל הבלוז הוא בלוז, וכולם ללא יוצא מן הכלל מרגישים ונשמעים לגמרי בבית. כל הסולואים טובים אבל באופן אישי אני נמס מהנגינה של Brooks ושל Louis Smith.

את The I Man Love הם מנגנים בחמישיה, ללא הטנורים. ב Head ובסולו הראשון מכובד Sam Jones בליווי מברשות עדין של Blakey כשמדי פעם Burrell ו Jordan נותנים תזכורת הרמונית קלה, אחריו מדליק את האש Louis Smith בסולו מעולה, סולו פסנתר של Jordan וה- Tail שוב בבאס של Jones. גם כאן, כמו בקטע הראשון (Phinupi) שומעים את אחד הטנוריסטים מנסה להיכנס ומושתק מיד. רק בצליל האחרון מצטרף גם טנור. כמו שאמרנו, אין יותר מדי תכנון מראש ועיבודים ברורים.Blowing Session.

והאלבום הראשון נחתם ב I Never Knew של המלחין Ted Fiorito. הפעם, אגב,  Junior Cook מקבל את הסולו שלו לפני Louis Smith ו Brooks לוקח סולו פנטסטי אחריו.

לפני שנעבור לסשן השני, ו Bobby Timmons יתפוס את מקומו ליד הפסנתר במקום Duke Jordan, בואו נדבר רגע על העטיפה המדליקה של האלבום שצייר Andy Worhal. זו לא עטיפת התקליט היחידה ש Worhal צייר, היו עוד ואפילו ל Blue Note, אבל זו היתה העטיפה הראשונה שבה הוא לא צייר את הנגן עם כלי הנגינה אלא ניסה לצייר משהו שישקף את המוסיקה שבאלבום, משימה בה עמד, לדעתי, בצורה משכנעת ביותר. זאת ועוד, הואיל ומדובר באלבום כפול קיבלנו עוד מוטיב וורהולי טיפוסי והוא הדפסת העטיפה ב-2 צבעים: תכלת וורוד מה שהפך את התקליטים המקוריים לפריטים שלא רק אספני ג'אז מתעניינים בהם אלא גם אספני אומנות.

האלבום השני נפתח עם Caravan, ובלייקי, כצפוי, מורגש גם בפתיח וגם בסולו לקראת סוף הקטע. Louis Smith פותח ואחריו Junior Cook ו Tina Brooks, סולו פסנתר של Timmons וכאמור Blakey משחרר מעצורים לקראת הסוף.

הקטע הבא נקרא Chuckin’ והוא מציג את Bobby Timmons בסולו אופייני, זה עוד לא ה Timmons של 61' עם ה Messengers אבל כבר מאד קרוב, אחריו Burrell בסולו ואז Tina Brooks, Louis Smith ולבסוף Junior Cook.

הקטע השלישי, Rock Salt (מלח גס), 12 bar blues קלאסי ואחד הקטעים החזקים באלבום, נפתח בהצגת הנושא על ידי Burrell ואז בסיבוב השני מנוגן בידי כל חברי ההרכב, ומשם עוברים לסולו חצוצרה אדיר ואחריו סולואים של Junior Cook שפותח בציטוט מתוך St. James Infirmary, אחריו בא Kenny Burrell מנגן רגוע עם צליל עגול ומושלם, Tina Brooks לוקח משם ומגביר את האש עם כמה ומשחרר מקבץ של פראזות בלוז שהן כל כך שלו,  Bobby Timmons מפליא בסולו לא פחות משהוא מפליא ללוות, מיזוג של פראזות מלודיות ושל נגינת הסולו באקורדים שתהיה סימן ההיכר שלו ב Messangers, ואז Sam Jones בסולו קצר ובחזרה למנגינה.

לסיום, הם מנגנים ברביעייה (גיטרה, באס, תופים. הפסנתר כמעט ואינו מורגש) את Autumn in New York, בלדה יפהפיה שהלחין Vernon Duke למחזמר Thumbs Up!, וזו הזדמנות ל Kenny Burell להפגין את כישוריו המלודיים המצוינים.

השורה התחתונה: Blue Light הוא Blowing Session כהלכתו: נגנים מצויינים אבל לא הכוכבים של הלייבל, סולואים ברמה גבוהה בסך הכל, חומר מגניב גם אם פשוט ולא מתחכם, הקלטה משובחת, גרוב טוב באדיבות Sam Jones ו Art Blakey והזדמנות לשמוע שני מוסיקאים נפלאים שלא הוקלטו מספיק ולא זכו להערכה שהם ראויים לה – Louis Smith ו Tina Brooks.