Wayne Shorter - Part II: The BlueNote Recordings

אם חשבתי שלכתוב את החלק הראשון של הסקירה על Wayne Shorter היה קשה, הרי שכתיבת החלק השני כבר הפכה למשימה כמעט בלתי אפשרית. היה לי ברור שעליי לשבת ולשמוע את כל האלבומים שהקליט Shorter ב BlueNote לפי הסדר על מנת לרענן ולחדד את רשמיי. הכל הרי חייב להיות מושלם כשכותבים על Shorter. ובמהלך התקופה מאז העליתי את הפוסט הראשון (על ההקלטות ב Vee-Jay) שמעתי את ההקלטות ב BlueNote לפי סדר כרונולוגי לפחות 3 פעמים, אבל במקום להתקרב למטרה, בכל סוף "סיבוב" שכזה רק הרגשתי שאני הולך ומתרחק יותר ויותר מהיכולת לכתוב משהו עליהן...

מכיוון שכבר השלמתי עם העובדה שקרוב לוודאי שזה לא יצא כפי שחלמתי, ותחת שמירת הזכות לשוב לערוך ולתקן, הנה הוא לפניכם: החלק השני.

Wayne Shorter הקליט עבור BlueNote כלידר 11 אלבומים בין השנית 1964-1970. עם זאת, שלושת האלבומים האחרונים שהקליט כבר אינם בדיוק ג'אז (עד כמה שאפשר לקטלג את המוסיקה של Shorter) אלא יותר מתווים את היסודות למעבר המוצלח מאד של Shorter לסצינת הפיוז'ן, ולצערי לא כל כך מדברים אלי. לכן, כשאני מתייחס לאלבומים שהקליט Shorter ל BlueNote אני מתייחס לשמונת אלבומי הג'אז "הקלאסיים" (או אולי "האקוסטיים" תהיה הגדרה נכונה יותר) שאסקור כאן בהרחבה.

בשנת 1964, עזב Shorter את החממה של Art Blakey וה Jazz Messangers, שם ניגן במשך 5 שנים (משנת 1959) ושימש כמלחין, מעבד ומנהל מוסיקלי. הוא חתם על חוזה הקלטות עם BlueNote ומבלי לבזבז רגע אחד, עוד באותה שנה, הקליט Shorter 3 אלבומים עבור BlueNote. הלחנים נכתבו כולם על ידו, וכבר בשמיעה ראשונה ניתן להבין מדוע לא יכול היה Shorter להמשיך אצל Blakey. נקודת הפתיחה של המוסיקה שמציג Shorter באלבום הראשון מבין שלושת האלבומים הללו מצוייה אולי ב Hard Bop אבל מהר מאד עוזב Shorter את האדמה הבטוחה ומתחיל לחקור כיוונים חדשים.

כל נסיון מצדי לקטלג את המוסיקה הזו נועד לכישלון ולתסכול רב (והאמינו לי שניסיתי), ולכן נקראה לה מעתה – "המוסיקה של Shorter". פתלתלה, מכושפת, מהפנטת, מסעירה, מנחמת, מסתורית, מפתה, בלתי צפויה – you name it – הכל נמצא שם. ובל נשכח את הבלדות, כי ל Shorter יש כשרון נדיר להלחין ולנגן בלדות שכמותן עוד לא נשמעו (בחיי, אני לא מגזים) ובכל אחד מהאלבומים הללו יש לפחות בלדה אחת ששווה רק בשבילה לקנות את האלבום.

בהערת אגב, אציין גם שבמקביל להקלטות שעשה Wayne Shorter עבור BlueNote הוא שימש כחבר קבוע בחמישיית Miles Davis (הלא היא ה- The Second Quintet המהוללת), וגם להרכב של Miles הלחין Shorter קטעים רבים והקליט לא מעט – אבל על פעילותו בהרכב של Miles אכתוב בהרחבה בחלק השלישי והאחרון של הסקירה.

אז בואו ניגש לאלבומים עצמם:

האלבום הראשון הוא Night Dreamer ומשתתפים בו, מלבד Shorter בטנור, Lee Morgan בחצוצרה (שותפו הראשון של Shorter בפרונט ליין של Blakey וגם מי שהביא אותו ל Messangers), McCoy Tyner בפסנתר, Reggie Workman בבאס (גם הוא ניגן עם Shorter אצל Blakey) ו Elvin Jones בתופים. לדעתי, האלבום הזה, בעיקר בגלל Morgan, מייצר את הקשר בין Shorter "הישן" (של ה Messangers) ל Shorter "החדש". דווקא הנגינה של Lee Morgan נשמעת קצת מחוץ להקשר הנכון, ונראה כאילו הוא היחיד שלא הבין ששינו את הכללים. מעניין להווכח שכש Shorter משתתף באלבומים של Morgan (והוא הרבה לעשות זאת) הוא תמיד ידע להתאים את עצמו לחומר שכתב Morgan ואף הלחנים שהוא עצמו כתב לאלבומים אלו מותאמים ככפפה לסגנון של Morgan. ואילו דווקא Lee Morgan, מצדו, קצת פחות הצליח להתאים את עצמו למוסיקה החדשה של Shorter. הוא ממשיך לנגן כאילו היה זה סשן Hard Bop וקצת מפספס את ההזדמנות לצאת עם Shorter למסע חדש ומרתק.

את האלבום השני, Juju, הקליט Shorter ברביעייה כשלושה חודשים לאחר מכן. באלבום משתתף אותו הרכב כמו באלבום הראשון (Shorter, Tyner, Workman, Jones) אך הפעם ויתר Shorter על שירותיו של Lee Morgan. לטעמי בצדק. עכשיו כשהוא בהרכב קטן יותר יכל Shorter ללכת קצת רחוק יותר, לנתק עוד חוליה בשלשלת שמחברת אותו ל Hard Bop ולסגנון של ה Messangers המזוהה כל כך עם BlueNote. לאחר זמן רב שלא הקליט ברביעייה שב Wayne Shorter לפורמט הזה בו אין איש לצדו בפרונט והוא חשוף וחופשי לגמרי. Shorter עובר את המשוכה הזו בהצלחה רבה ועוד יחזור להקליט בפורמט הזה בהמשך. התחושה שלי היא שהנגינה שלו מכאן ואילך מתחילה להשתחרר מהסגנון שכה אפיין אותה עד אז. Shorter כבר לא מתעסק בפראזות אלא יותר ביצירת אווירה באמצעות צלילים, ביצירת קווים וכתמים מוסיקליים באמצעות הסקסופון. מצד אחד זה דומה מאד לקונספציה של Coltrane (שעבר לנגן Sheets of sound) אבל מצד שני - שונה לחלוטין: יותר מלודי והרבה יותר מינימליסטי.

את האלבום השלישי, Speak No Evil, הקליט Shorter שוב בחמישייה, ארבעה חודשים אחרי Juju. הפעם נקרא לדגל חצוצרן אחר, Freddie Hubbard שגם הוא התחנך בבית הספר של Art Blakey וניגן לצד Shorter ב Messangers. השילוב בין Shorter ל Hubbard מייצר ניצוצות וניכר ש Hubbard מסוגל להתאים את עצמו למוסיקה של Shorter בצורה טובה יותר מאשר Lee Morgan (כן, זה לא תחרות. אני יודע) . אבל לא רק החצוצרן הוחלף. לצדם של Shorter ו Hubbard מנגנים הפעם Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס (שניהם מנגנים באותה תקופה עם Shorter בחמישיית Miles Davis) ו Elvin Jones בתופים. השינוי בכסא הפסנתרן הוא לא פחות ממדהים. Herbie Hancock נשמע כמו אחיו התאום של Shorter. הסגנון שלו שונה לגמרי מהסגנון של McCoy Tyner ולמרות שגם Tyner בהחלט התאים לסגנון החדש של Shorter, עם Herbie Hancock זו כבר ליגה אחרת. הוא לא רק מוצא את מקומו במוסיקה של Shorter, הוא מצליח לשדרג אותה להוסיף לה עוד צבעים ועוד תחושות ולתת תחושת עומק. פתאום אני מוצא את עצמי מחכה בקוצר רוח לסולו של Hancock...

האלבום הרביעי, The Soothsayer, הוקלט בשנת 1965, קצת למעלה מחודשיים לאחר האלבום הקודם. כאן יש שילוב מעניין של sideman-ים. McCoy Tyner שבשני האלבומים הראשונים צוות ל Elvin Jones, בן זוגו המושלם ברביעייה של Coltrane, מקבל פרטנר חדש ומעניין מאד – המתופף Tony Williams, הרכש החדש של חמישיית Miles Davis. הבאסיסט Reggie Workman אף הוא חוזר להקליט עם Shorter, ובנוסף מנגנים כאן גם Freddie Hubbard בחצוצרה ותוספת חדשה ומצויינת היא נוכחותו של James Spaulding באלט. האלבום הזה מצויין אבל סובל מאיכות הקלטה בעייתית. בתדרים מסויימים (בעיקר בצליל של Shorter ושל Spaulding) נשמע buzz מתכתי שגרם לי לרוץ שוב ושוב לבדוק האם הרמקולים שלי בסדר. אז למי שאינו אודיופיל מושלם ומסוגל להתמודד עם קצת זמזום (הדיסק עדיין שמיע, כן?) המוסיקה נפלאה ומעניין לשמוע איך העיבודים של Shorter להרכב של שישייה (Shorter עשה לא מעט עיבודים לשישייה כשהיה עם ה Messangers) התעדכנו והותאמו לסגנון החדש.

יתכן שאיכות ההקלטה היא שגרמה לכך שהאלבום ישכב במחסנים של BlueNote משך שנים ארוכות עד שיראה אור, אבל לא ברור איזה תירוץ ימצאו ב BlueNote למחדל האלבום החמישי.

האלבום החמישי, Etcetera, הוקלט אף הוא בשנת 1965, כשלושה חודשים לאחר The Soothsayer, ואף הוא לא זכה לראות אור אלא שנים רבות לאחר הקלטתו. כאן כבר אי אפשר להאשים את איכות ההקלטה. מבחינת המוסיקה – Shorter חוזר כאן להקליט ברביעייה, הפעם עם Herbie Hancock, Cecil McBee בבאס ו Joe Chambers בתופים. איזה אלבום נהדר. Shorter לוקח את הזמן, מנגן את הקטעים לאט לאט ובדרך מפרק אותם (ואת המאזין) לגורמים. השילוב בין Shorter ו Hancock נוסק לגבהים חדשים.

האלבום השישי, The All Seeing Eye שהקליט Shorter בשנת 1965 (ארבעה חודשים לאחר Etcetera), נחשב כתגובה של Shorter ל A Love Supreme של Coltrane שהוקלט רק כמה חודשים לפניו. למרות שאני מעריץ מושבע של Shorter ובמיוחד של הקלטותיו ב BlueNote, לקח לי שנים רבות עד שהצלחתי להתחבר למוסיקה שבאלבום הזה. Shorter שובר כאן את המסגרות המקובלות של מלודיה ושל קצב והכל נשמע מאד פתוח וחסר גבולות. זה לא אומר שיש ברדק, אלא שכדי להתחבר לאלבום הזה באמת צריך להתנתק מכל ההיסטוריה של Shorter ולא לצפות לשום דבר מוכר (מלבד הצליל וצורת הנגינה שלו, שמזדככת והולכת ונעשית ייחודית יותר ויותר בכל אלבום). לצדו של Shorter מנגנים כאן Freddie Hubbard בחצוצרה ופלוגלהורן, Alan Shorter (אחיו של Wayne) שהלחין את הקטע האחרון ואף מנגן בו בפלוגלהורן, Grachan Moncur III בטרומבון, James Spaulding באלט, Hancock בפסנתר, Carter בבאס ו Joe Chambers בתופים. מוזר בעיניי שב BlueNote החליטו להוציא דווקא את האלבום הזה אחרי Speak No Evil ולהמתין עם האלבומים הרביעי והחמישי (שהם הרבה יותר BlueNote-ים באופיים) כל כך הרבה זמן.

באלבום השביעי, Adam's Apple, (הוקלט בשנת 1966) שוב חוזר Shorter להקליט ברביעייה. ההרכב דומה מאד להרכב שהקליט את Etcetera (Shorter, Hancock, Joe Chambers) אבל את מקומו של Cecil McBee שוב תופס הבאסיסט Reggie Workman. אלבום אדיר עם לחנים מקסימים (מי אמר Footprints ולא קיבל?) ונגינה מצויינת מצד כל המשתתפים. בכלל קשה לי להחליט האם אני מעדיף את Shorter ברביעייה או בהרכב גדול יותר.

האלבום השמיני, Schizophrenia, (הוקלט בשנת 1967, 11 חודשים לאחר Adam's Apple) סוגר את התקופה המדהימה הזו של Shorter בהקלטה של שישייה עם Curtis Fuller בטרומבון (עוד חבר ותיק מתקופת ה Messangers) אליהם מצטרפים James Spaulding הנהדר באלט ובחליל, Herbie Hancock בפסנתר, Ron Carter בבאס ו Joe Chambers בתופים. למרות שהמוסיקה היא "Shorter מתקדם" דווקא כאן העיבודים מזכירים לי את ימי ה Hard Bop העליזים של ה Messangers או אולי זו נכוחותו ונגינתו של Fuller שגורמים לאלבום להישמע כך. על כל פנים זהו אלבום יפהפה ומומלץ מאד.

להשלמת הסקירה ההיסטורית (והדיסקוגרפיה ב BlueNote) יש לציין כי Shorter הקליט 3 אלבומים נוספים תחת שמו ב BlueNote

Super Nova (הוקלט ב 1969) – צעדיו הראשונים של Shorter בעולם הפיוז'ן. עם: Sonny Sharrock בגיטרה, Miroslav Vitous בבאס, Jack DeJohnette בתופים, Chick Corea בתופים (?!) וכלי הקשה, Airto Moreira בכלי הקשה ו Walter Booker ו Maria Booker בגיטרה אקוסטית וקולות (בקטע הראשון בלבד).

Moto Grosso Fieo (הוקלט ב 1970) – שלמיטב ידיעתי לא יצא מעולם ב CD וגם הוא פיוז'ן. מנגנים בו לצד Shorter גם Dave Holland בגיטרה אקוסטית ובאס, John McLaughlin בגיטרה, Miroslav Vitous ו Ron Carter בבאס, Chick Corea בתופים (שוב ?) מרימבה וכלי הקשה.

Odyssey Of Iska (הוקלט ב 1970) – עוד אלבום פיוז'ן. האחרון שהוציא Shorter תחת הלייבל BlueNote והראשון (תחת שמו) בו הוא מנגן בסקסופון סופרן. מנגנים בו David Friedman בויבראפון ומרימבה, Gene Bertoncini בגיטרה, Ron Carter ו Cecil McBee בבאס, Billy Hart ו Alphonse Mouzon בתופים ו Frank Cuomo בתופים וכל הקשה.

בכתובים מצאתי כי באותה שנה הוא הקליט חומר לאלבום נוסף שנדחה, לא עלינו, על ידי BlueNote, אך אל חשש. בשנת 1971 כבר חתמו Wayne Shorter ו Joe Zawinul (שניגן עם Shorter אצל Maynard Ferguson) עם הלייבל Columbia תחת ההרכב Weather Report שהפך להרכב הפיוז'ן המצליח בכל הזמנים...

Wayne Shorter - Part I: The Vee Jay Recordings

לרגל יום הולדתו ה 75 של Wayne Shorter שחל השנה, אעלה לכאן סדרה של פוסטים על המוסיקאי, המלחין והמבצע הנהדר הזה. החלקים הראשון והשני של הסקירה יעסקו באלבומי הסולו של Shorter, הכוונה היא לאלבומים שיצאו תחת Shorter כמנהיג ההרכב. החלק השלישי, אותו אעלה בהמשך, יעסוק בהרכבים בהם ניגן Shorter.

אקדים ואתנצל בפני חובבי Weather Report – ההרכב הזה לא עושה לי כלום (וניסיתי, הרבה) ולכן אינני מתכוון להתייחס אליו למרות חשיבותו לזרם ה Fusion. אם יש מי מבין הקוראים שמעוניין להוסיף התייחסות כזו – הוא יותר ממוזמן לעשות כן.

הקדמה

כשרק התחלתי לכתוב את הבלוג הזה, אחד הדברים הראשונים שהבנתי היה שככל שהקשר הרגשי ביני ובין האלבום עליו אני כותב, או האמן עליו אני מספר חזק יותר – כך הכתיבה קשה לי יותר. הרבה יותר קשה לי לכתוב על אלבומי המופת, על הגאונים המוסיקליים ששינו את פני הג'אז, שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיי, על מושאי הערצתי לאורך שנים מאשר על "סתם" אלבומים מצויינים.

כבר כמה פעמים ניסיתי לשבת ולכתוב את הפוסט על Shorter אבל לאחר זמן תמיד שבה ועלתה בי התחושה שזה לא מספיק, שההערצה מסמאת את עיני ומחבלת בכתיבתי, שאני לא מצליח באמת להעביר עד כמה מוכשר האיש, עד כמה מוסיקלי הוא ועד כמה המוסיקה שלו השפיעה עליי. אני מקווה שהפעם, לכבודו של האיש, הנסיון יוכתר בהצלחה.

בקריירה של Wayne Shorter כ Leader יש כמה תקופות עיקריות שמשקפות גישות ותפיסות מוסיקליות שונות. נוח יהיה לי להתייחס אל התקופות השונות בחלוקה לפי הלייבלים בהן יצאו התקליטים שהקליט באותן תקופות. השאלה מה קדם למה (השינוי האישי או החלפת הלייבל) והאם בכלל יש קשר סיבתי בין הדברים, נותרת פתוחה.

השנים המוקדמות – ההקלטות בלייבל Vee-Jay

בשנת 1959, כשנתיים לאחר שהשתחרר Wayne Shorter משירותו הצבאי, ולאחר שויתר כמעט לחלוטין על שאיפתו לעסוק במוסיקה (פשוט מפני שהרגיש מבולבל ובלתי בשל מבחינה מוסיקלית), דחפו אותו חבריו לגשת לאודישנים שנערכו ל Big Band של Maynard Ferguson. לאחר שיכנועים ולחצים כבדים שלף Shorter את הסקסופון מתחת מיטתו (שם בילה הסקסופון הנטוש במהלך השנתיים) והלך להיבחן. הוא כל כך התרגש שבטעות עבר את האולם בו התקיימו האודישנים וכשחזר ראה שם לחרדתו את כל ה"מי ומי" בעולם הג'אז. כל נגן טנור שלא היה בהרכב קבוע באותה עת ניגש למבחן. Shorter גבר על התרגשותו, התיישב בהרכב, השתלב וניגן. בסופו של דבר - הוא לא התקבל.

אבל המבחן הזה שינה את מהלך חייו.

זמן קצר לאחר המבחנים יצא ההרכב החדש של Ferguson למסע הופעות. לאחר מספר שבועות, לקראת הופעה בקנדה, נזקק Ferguson בדחיפות לנגן טנור. הוא זכר את Shorter, הנער הביישן מהאודישנים, הרים לו טלפון וביקש ממנו להגיע לקנדה במהירות האפשרית. Shorter נסע והופיע עם ההרכב. בהפסקה ניגש אליו ידידו הצעיר Lee Morgan שהגיע אף הוא להופיע בפסטיבל כחלק מה Jazz Messangers של Art Blakey, סיפר לו שהסקסופוניסט של ההרכב (Hank Mobley) לא הגיע להופעה ושאל אותו אם יהיה מוכן להצטרף ל Messangers. ההצעה הפתיעה את Shorter אבל כששקל את האופציות העדיף להופיע ב Quintet מאשר Big Band ונעתר להצעה. ההופעה שלו עם ה Messangers היתה הצלחה.

הצטרפותו של Shoretr ל Jazz Messangers היתה אחד הדברים הטובים ביותר שקרו הן ל Shorter והן ל Messangers, אבל על תרומתו האדירה להרכב הזה ארחיב בחלק השלישי.

במהלך השנים 1959-1962, בזמן שהיה המנהל המוסיקלי, מלחין הבית ונגן הטנור של ה Messangers, הקליט Shorter מספר אלבומים ללייבל Vee Jay. כיום אני יכול לומר באופן וודאי וחד משמעי שאלו ההקלטות שעיצבו את טעמי בג'אז, שפתחו לי את הפתח להבנה ולהכרה ביופי ובשלמות של המוסיקה המאולתרת ושערכו לי היכרות ארוכת שנים ומלאת ריגושים עם Wayne Shorter ועם המוסיקה שלו.

אמנם מדובר בחומר נדיר (יחסית) שקשה להשיגו אבל באופן מקרי (או שלא ?!), במהלך שירותי הצבאי נתן לי חבר קלטת אודיו ובה העתק מדיסק שנקרא Wayning Moments שהיה למעשה אוסף מהקלטות Wayne Shorter ב Vee Jay. כמובן שאז לא ידעתי מיהו Shorter, ומיהם הנגנים האחרים שמלווים אותו. אבל המוסיקה.... המוסיקה כבשה אותי מהרגע הראשון.

היה בה משהו פשוט ומקסים. הנגינה לא נשענה על טכניקה (למרות שהיתה בה מידה לא מבוטלת של טכניקה) אלא על מלודיות פתלתלות ואלגנטיות. Shorter הוא מאלתר טבעי, כזה שלא נזקק להישען על פראזות שהתאמן עליהן מראש ולא צריך למחזר פראזות של נגנים אחרים. התחושה הנוצרת כשהוא מנגן היא שהוא פשוט מלחין על המקום. באשר לקטעים עצמם - הלחנים מורכבים, מלודיים ויפהפיים ומתחתם זרמו אקורדים צבעוניים, מפתיעים. העיבודים ייחודיים ולא טרוויאליים, האופן שבו הוא עוזב את המנגינה ומתחיל לאלתר מרומם נפש ומצליח לחלץ ממני קריאות עונג כל פעם מחדש. גם בצליל שלו יש משהו מיוחד. הצליל לא דמה לשום צליל טנור ששמעתי לפני כן. הוא היה חמקמק, לפעמים מלא ולפעמים דק ואפילו צייצני. לפעמים אפילו נפלטו לו, שומו שמיים, צפצופים. הוא לא היה צליל כהה ומחוספס במסורת ה"טנורים הגדולים" וגם לא היו לו עומק, צרידות או עוצמה שהיו לטנוריסטים אחרים, אבל דווקא בצליל הבלתי מלוטש הזה, כשהוא בא יחד עם הלחנים הללו ועם יכולת האלתור הפנומנלית, יש קסם ייחודי.

מה יש לומר, הטייפ המגנטי של הקלטת נשחק עד תום, לא לפני שביקשתי וקיבלתי העתק נוסף, שנשחק אף הוא עד תום.

במשך שנים חיפשתי את ההקלטות הללו. לקח לי זמן רב עד שגיליתי (ותודה לדני קרפל) מה בעצם אני מחפש. עד שגיליתי שאלו ההקלטות המוקדמות של Shorter שנערכו עבור הלייבל Vee Jay. אבל השמחה נגדעה מייד לאחר הגילוי המרעיש, כשהובהר לי שמדובר בלייבל נכחד ושהסיכוי שאי פעם אניח ידיי על ההקלטות המלאות אפסי...

המשכתי עם הטייפ, עד שיום אחד, לאחר כמה שנים, קיבלתי טלפון נרגש מחבר שידע על התשוקה הבוערת בי בקשר להקלטות האלה. הוא סיפר לי על לייבל ספרדי כלשהו שרכש את הזכויות והדפיס את המוסיקה של Shorter ב Vee....

לא הספקתי אפילו לשמוע את סיום המשפט. טסתי לתל אביב ורכשתי את כל מה שהצלחתי להניח עליו את ידי. חמישה אלבומים ב Re-Issue של Blue Moon. העטיפות היו העטיפות המקוריות והנהדרות של האלבומים ב Vee Jay, ואושרי לא ידע גבול.

הנגנים שמנגנים באלבומים הללו לצידו של Shorter הם רבים ומגוונים ובעיקר מעולים. בין היתר מופיעים כאן לסירוגין (ובאלבומים שונים) Art Blakey, Lee Morgan, Bobby Timmons ו Jymie Merritt - חבריו של Shorter מה Messangers וגם כאלו שינגנו איתו מאוחר יותר ב Messangers כמו Cedar Walton ו Freddie Hubbard.

האלבום הראשון, Introducing Wayne Shorter, הוקלט בשנת 1959, ומנגנים בו Lee Morgan בחצוצרה, Wynton Kelly בפסנתר, Paul Chambers ו Jimmy Cobb בתופים. אם ה Rhythm Section הזה נראה לכם מוכר – אתם לא טועים. זהו ה Rhythm Section של Miles באותה תקופה.

האלבום השני, The Young Lions, לא יצא רשמית תחת הנהגתו של Shorter, ולמעשה אין לו Leader רשמי, אבל Shorter הלחין ארבעה מתוך חמשת הקטעים שבו, וטביעת היד הייחודית שלו ניכרת לארכו ולרחבו של כל האלבום, כך שזה מספיק טוב בשבילי כדי להכתיר אותו כ Leader של האלבום הזה. לצד Shorter מנגנים באלבום הזה Lee Morgan בחצוצרה, Frank Strozier בסקסופון אלט (אגב, יש לו גם כמה אלבומים נהדרים ב Vee Jay), Bobby Timmons בפסנתר, Bob Cranshaw בבאס ו Louis Hayes ו Al "tootie" Heath בתופים.

האלבום השלשי, Second Genesis, הוקלט ב 1960 והוא אלבום רביעייה קלאסית היחיד כאן, מנגנים בו לצד Shorter גם Cedar Walton בפסנתר, Bob Cranshaw בבאס ו Art Blakey הנהדר בתופים. השילוב הזה של Blakey עם Shorter הוא יחיד במינו. הדינמיקה והסגנון הייחודי של Blakey מכניסה טעם חדש לתבשיל ותורמת לכך שהאלבום הזה מתעלה מעל כל האחרים.

האלבום הרביעי, Wayning Moments, ששמו כשם האוסף האלמותי שלי, הוקלט בשנת 1962. הפעם מנגנים בו Freddie Hubbard בחצוצרה, Eddie Higgins (שהיה לא מזמן בארץ) בפסנתר, Jymie Merritt בבאס ו Marshall Thompson בתופים.

והאלבום החמישי Kelly Great, אמנם תחת שמו של ה Sideman האולטימטיבי, הפסנתרן Wynton Kelly, אבל גם כאן תרם Shorter שני לחנים יפהפיים בנוסף לנגינה המצויינת שלו לאורך כל האלבום. ההרכב כאן, למעט המתופף, זהה להרכב באלבום Introducing, כך שגם אותו אני מספח לאלבומים של Shorter ב Vee Jay. מה אכפת לכם ? מנגנים שם, מלבד Shorter ו Kelly גם Lee Morgan בחצוצרה, Paul Chambers בבאס, ו Philly Joe Jones.

לפני מספר שנים יצא בלייבל Mosaic סט של כל ההקלטות של Shorter ו Morgan ב Vee Jay, מי שהבין את גודל הרגע רכש מייד. מי שהתמהמה – פספס כי הקופסאות של Mosaic מודפסות במספר מוגבל וכמובן שהקופסא הזו נחטפה מהר.

למרבה השמחה האלבומים הבודדים ב Blue Moon (הלא היא Fresh Sound) עדיין מודפסים וצפים מעל פני השטח מדי פעם. אז למי שעדיין אין את הפלא הזה לא נותר לי אלא לאחל צייד נעים !

בהמשך – אלבומי הסולו ב BlueNote.

Johnny Griffin - My Favorite Albums (Part II)

כפי שהבטחתי - המשך הסקירה

האלבום הראשון שהוציא Griffin כ Leader בלייבל Riverside נקרא בפשטות Johnny Griffin Sextet, וזאת על אף העובדה שחברי ההרכב (חוץ מהבאסיסט) מעולם לא ניגנו עם Griffin לפני כן. אבל אל תתנו לעובדה הזו להפריע לכם. ההרכב נשמע ויושב מצויין. באלבום הנהדר הזה, שהוקלט בתחילת שנת 1958, מנגנים גם Donald Byrd בחצוצרה, Pepper Adams בבריטון סקסופון, Kenny Drew בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Philly Joe Jones בתופים. אלבום משובח (במיוחד כי אני מת על ההקלטות של Byrd ו Pepper שלהן צריך להקדיש פוסט נפרד) והצליל של Griffin, כאן כמו גם בכמעט כל ההקלטות של Griffin ב Riverside - חלומי ! הרבה יותר טוב לטעמי מהצליל שיש לו בהקלטות של BlueNote (שמשום מה מתעקשות לחרב את הצליל של Griffin ברגיסטר הגבוה ולהוציא אותו מזמזם וחסר משקל) .

אגב, ב Riverside שמעו על Griffin עוד בשנת 1956 מפי Monk שחזר מסיבוב הופעות ב Chicago ופיו מלא שבחים על הטנוריסט המקומי שניגן עמו. אבל עוד בטרם הספיקו החברים ב Riverside להחתים אותו, חטפו אותו ב BlueNote (ר' חלק א').

שני האלבומים הבאים שאני רוצה להתייחס אליהם אף הם Sextets מתקופת Riverside. האחד הוא The Little Giant. באלבום הזה, משנת 1959, מנגנים Blue Mitchell בחצוצרה, Julian Priester בטרומבון, Wynton Kelly בפסנתר, Sam Jones בבאס ו Al "Tootie" Heath בתופים. האלבום הזה, בעל אופי שונה מעט מהאלבום הקודם והוא יותר בלוזי באופיו, הקטעים יפהפיים, מהודקים, מעובדים מקסים והאנרגיה בין הנגנים זורמת. הנוכחות של Blue Mitchell ושל Julian Priester מציבה front line בעל אופי Brass-י יותר מאשר באלבום Johnny Griffin Sextet ולמי שאוהב את Blue Mitchell בכלל אין צורך להכביר מילים.

האלבום השני הוא Blue Mitchell Big 6. אמנם Griffin מופיע כאן כ Sideman אבל זה חסר משמעות, כי התרומה שלו לתוצאה הכללית משמעותית ביותר. מנגנים כאן: Blue Mitchell כמובן (שזהו לו אלבומו הראשון כ Leader בלייבל הזה והוא פשוט מופלא), Curtis Fuller בטרומבון, Wynton Kelly בפסנתר, Wilbur Ware בבאס ו Philly Joe Jones. מבחינה כלית מדובר ב Sextet זהה לזה שהוצג באלבום הקודם (עם חצוצרה-טרומבון-טנור בפרונט) אבל חוץ מ Blue Mirchell ו Wynton Kelly כל השאר התחלפו. אלבום נהדר, יש שיאמרו הטוב ביותר של Mitchell (אני לא מסכים) ואם לא יצא לכם עדיין להקשיב לו בגלל Blue Mitchell אז הנה הזדמנות להקשיב לו מצדו של Griffin...

האלבום הבא הוקלט בשנת 1962. עדיין ב Riverside, אבל משהו שונה לגמרי. הפעם יש לנו Quintet עם אורגן וגיטרה. לצדו של Griffin מנגנים כאן Paul Bryant באורגן, Joe Pass בגיטרה, Jimmy Bond בבאס ו Doug Sides בתופים. האלבום Grab This! משנת 1962 מיישר קו עם המגמה של אלבומים שהוקלטו ב BluNote בהרכבי אורגן-טנור שהכיוון שלהם היה יותר soul ובלוזי, אבל Johnny Griffin הוא כרגיל ליגה משל עצמו, בצליל, בטכניקה והוא שוחה (גם) בסגנון הזה כמו דג במים. תענוג של אלבום, וזה עוד לפני שהזכרנו את Paul Bryant שמתגלה כאן כאורגניסט מצויין, גם כמלווה וגם כסולן.

לסיום החלק השני, נזכיר את שיתוף הפעולה הפורה מאד (גם מוסיקלית וכנראה שגם מוצל מסחרית) בין Johnny Griffin ונגן טנור נוסף: Eddie "Lockjaw" Davis (הכינוי המוזר הזה הודבק לו, למיטב זכרוני, בשל בעיית חוסר צאוור קלה...). מכל מקום למרות שמדובר בשני טנוריסטים קשוחים הם שונים מאד זה מזה, וכנראה שזה סוד השילוב המוצלח ביניהם. Griffin מספר שפעם הוא ראה את Lockjaw דוחף חתיכות שעם מעל לשסתומי הסקסופון (כדי לבטל את תנועתם). כששאל אותו Griffin בחרדה מה הוא עושה, השיב לו Lockjaw בביטול: "אני לא צריך אותם. הם מיותרים. לא צריך אותם". Griffin מספר שהוא נותר המום. הוא הרי חיפש כל הזמן דרכים לנגן עוד ועוד צלילים, לדחוף עוד כמה צלילים לתוך הפראזות המהירות שלו...

הם הרבו להופיע ולהקליט והוציאו כ- 10 אלבומים בין השנים 1960-1962 (בלייבילים שונים, היום כולם תחת Fantasy). במסורת "ענקי הטנור" הם נהגו לבצע duels (נגינה זה לצד זה כשכל אחד מקבל מס' תיבות 4/4 או 2/2 בהן הוא מנסה להפגין את עליונותו על השני או ללעוג (מוסיקלית) לנגינה של המוסיקאי השני) דבר שהיה מאז ומעולם חביב על קהל המועדונים. הצליל של Lockjaw הוא בפירוש משהו חד פעמי, והמוסיקה שלו באה ממקום הרבה פחות טכני אבל עם המון כח, עצמה ורגש. אם צריך להמליץ על אלבום אחד מתוצרת הצמד הזה, הייתי הולך על Tough Tenor Favorites משנת 1962 בו הם מבצעים קטעים שהוכיחו את עצמם כמוצלחים במיוחד בהופעות. מנגנים שם גם Horace Parlan בפסנתר, Buddy Calett בבאס ו Ben Riley בתופים.

המשך יבוא...

Johnny Griffin - My Favorite Albums (Part I)

בסוף השבוע האחרון הלך לעולמו אחד מאחרוני "ענקי הג'אז" – נגן סקסופון הטנור Johnny Griffin. בניגוד לאמני ג'אז רבים, Griffin הלך לעולמו בשיבה טובה (יחסית, בגיל 80) ובזמן שהיה עדיין מוסיקאי פעיל. למעשה היתה לו הופעה קבועה לעוד יומיים.

את Johnny Griffin יצא לי לראות בפסטיבל הג'אז בים הצפוני לפני מספר שנים. הוא הופיע שם עם Roy Hargrove ונתן הופעה מחשמלת. למרות גילו הוא היה מלא אנרגיה ומרץ ובעיקר שמחה. ההנאה שלו על הבמה היתה מדבקת ממש, וזה לא דבר פשוט לשמר את האנרגיה הזו אחרי שניגנת עם כולם.

אז גם הבנתי מדוע כונה "Little Giant". הטנור פשוט הגיע לו עד הברכיים כמעט.

מכל מקום, לרגל מותו אסקור כאן מספר אלבומים שלו ברובם הוא הלידר אבל יש גם יוצא מן הכלל. אינני בטוח שהם הטובים ביותר או המייצגים ביותר שלו, אבל הם ליוו אותי במשך השנים ומבחינתי – הם שהגדירו עבורי את המוסקאי הנהדר הזה.

Griffin הקליט לא מעט, בהרכבים מאד מגוונים, הן כלידר והן כ Sideman, תחת לייבלים שונים. ניגש אפוא לעבודה:

ראשון ושני, הם האלבומים Introducing Johnny Griffin ו Congregation שהקליט Griffin ל BlueNote בשנת 1956 ובשנת 1957 (בהתאמה). Introducing הוא האלבום הראשון של Griffin עבור BlueNote (ואחד הראשונים שלו בכלל כלידר) וחוץ ממנו ומהאלבום Congregation לא הקליט Griffin ברביעייה עבור BlueNote. Griffin שהיה בן 28 שהקליט את האלבומים הללו נשמע בשל לגמרי, המוסיקה שלו מלאת שמחה ומאד אלגנטית, וניתן לשמוע שרידים של ההשפעות העיקריות עליו: Coleman Hawkins ו Dexter Gordon.

באלבום Introducing מנגנים יחד עם Griffin גם Wynton Kelly בפסנתר, Curley Russel בבאס ו Max Roach בתופים. התקליט הזה פשוט נפלא בעיניי.

באלבום השני מנגנים עם Griffin הפסנתרן Sonny Clark הנהדר, שוב Paul Chambers בבאס ו Kenny Davis בתופים.

האלבום השלישי הוא האלבום המפורסם ביותר של Griffin עבור BlueNote, הלא הוא Blowing Session שמשום מה גם נקרא vol. 2 (ואין, לא היה ולא יהיה Volume 1. בדקתי !) האלבום הזה שהוקלט בשנת 1957 נראה על הנייר כמו חלום. טוב מדי בכדי להיות אמיתי. מנגנים בו, מלבד Griffin, גם Hank Mobley ו John Coltrane, מה שמעמיד את מספר הטנוריסטים כאן על 3, וכולם ראויים. כדי לחזק ב Brass מצטרף Lee Morgan (מעט מבוגר מגיל 18 בעת ההקלטה) והוא, כנראה מרגיש את גודל המעמד, כי הוא מחצרץ את נשמתו ב session הזה. את כל הרכבת הזו מניעים Wynton Kelly, Paul Chambers ו Art Blakey.

הבעיה היחידה באלבום הזה היא שרף הציפיות למקרא שמות המשתתפים בו מרקיע שחקים (לא סתם צולמה להקת ציפורים טסה מעל Griffin על עטיפת האלבום). מעצם החיבור בין שלושה מוסיקאים, שכולם מנגנים באותו כלי נוצרת תחרות (הגם ש Griffin מתעקש להכחיש) ובתחרות הזו Griffin מוכיח ללא ספק שהוא הטנור המהיר במערב והסאונד שלו (במיוחד ברגיסטר הנמוך) מזכיר שהוא אמנם צעיר יחסית אבל שייך לחבורת ה Tenor Titans.

Coltrane הוא Coltrane ואני מת על התקופה המוקדמת שלו (כאן בהפוגה מהתקופה הראשונה עם Miles (ההקלטות ב Prestige) לתקופה השניה (ההקלטות ב Columbia)). הנפגע העיקרי הוא Mobley שפשוט נותר חסר נשימה נוכח שני החבר'ה שלידו.

באופן מפתיע (נוכח ההרכב) לקח לי זמן להתרגל לאלבום הזה (קצת עמוס מדי, קצת מהיר מדי), אבל ההתמדה משתלמת, ולמי שאוהב לעשות השוואות בין סגנונות נגינה שונים – יש כאן בית ספר מצויין.

באלבומים הרביעי והחמישי, Thelonious In Action ו Misterioso, (שניהם עבור הלייבל Riverside) אמנם Griffin אינו הלידר אבל אי אפשר לערוך רשימת אלבומי Griffin בלעדיהם. האלבום מתעד שיתוף פעולה של Griffin עם Thelonious Monk הפסנתרן הכי אינדיווידואליסט בג'אז. השניים הקליטו ביחד בהופעות ב Five Spot Café ב New York בשנת 1958 . אציין גם כי קיים אלבום אולפן בו שיתפו Monk ו Griffin פעולה, יחד עם Art Blakey וה Jazz Messangers באלבום שיצא ב Atlantic, אבל הוא לא מדגדג אפילו את ההופעה הנ"ל).

באופן מפתיע מתברר שהשילוב של Griffin ו Monk מספק את הסחורה אפילו יותר טוב מאשר השילוב בין Monk ומי שהיה לאחר מכן הסקסופוניסט הקבוע שלו: Charlie Rouse. היכולת הטכנית הפנומנלית של Griffin מסייעת לו להשתלב ולנגן את כל הקטעים ממש מהשרוול והצליל שלו פשוט מתאים למוסיקה של Monk כמו כפפה. למרות ששיתוף הפעולה ביניהם היה קצר למדי, Griffin מרגיש נוח לחלוטין עם המוסיקה של Monk ומצליח גם להחדיר בה את סגנונו האישי. שילוב חד פעמי ונדיר ! בנוסף מנגנים כאן גם Ahmed Abdul Malik בבאס ו Roy Haynes בתופים.

המשך בוא יבוא...

Johnny Griffin - R.I.P.

היום הלך לעולמו Johnny Griffin, הטנור המהיר במערב. איש קטן אבל מוסיקאי ענק.

Johnny Griffin 1928-2008

שבופ ! שבת ג'אז מטוררררפת בלבונטין 7

לבונטין 7 משעה 13:00 ועד הלילה. להזמנת כרטיסים טלפון: 03-5605084

Death Of A Sideman

אלבומי קונספט תמיד עניינו ומשכו אותי. כך למשל האלבום Tijuana Moods של Charles Mingus עליו כבר כתבתי כאן. אלבום קונספט נוסף, מעניין ומוצלח מאד בעיניי הוא Death Of A Sideman שהוקלט בשנת 1991 עבור הלייבל היפני DIW תחת שמה של "רביעיית David Murray" למרות שאם תשאלו אותי – זה אלבום של Bobby Bradford נגן ה cornet הנהדר שאינו מוכר מספיק (בטח לא כמו David Murray) ואינו מוערך דיו, שמצרף אליו את רביעיית David Murray.

נכון, David Murray נוכח כאן במלוא הדרו עם הצליל הגדול והעמוק שלו, עם כל ה Overtones שלו שמשכיחים ממך את העובדה שהוא בכלל מנגן בטנור, עם יכולת ההבעה הפנומנלית שמצליחה להוציא מהסקסופון שלו כל כך הרבה עוצמה ורוך בו זמנית אבל לצדו עומד בגאון Bobby Bradford חצוצרן בחסד עם צליל כהה ומשגע, עם אמירה חזקה מאד, עם לחנים (שאת כולם כתב בעצמו) נוגים שיש בהם המון blues ודרייב פנימי שמאיים להתפוצץ גם (ואולי במיוחד) כשמנגנים לאט לאט. . ועם רעיון מצויין – לעשות אלבום שעוסק בגורלו העצוב של ה Sideman בג'אז. ה sideman, אותו נגן שהתאמן בלי סוף, שהפך ברבות השנים לנגן מצויין, שניגן עם כל הגדולים אבל אף פעם לא הצליח למשוך אנשים להופעה שלו. הוא ניגן בתקליטים של אחרים אבל מעולם לא זכה לקבל חוזה הקלטות משלו...

Bradford החליט לכתוב את המוסיקה הזו לאחר מספר אירועים מטרידים שחווה כאשר נודע לו על חבר, מוסיקאי עמית, שנפטר ערירי ובחוסר כל. Bradford שהדבר הגיע לאוזניו מספר ימים לאחר מות החבר ניסה לדאוג לו לקבורה הולמת – גילה לתדהמתו שכבר איחר את המועד ואותו חבר נקבר בצורה רשלנית וגופתו הושחתה. גורלו של אותו אדם כמו גם גורלם של מוסיקאים אחרים נוספים שהכיר שהתדרדרו בזקנתם, נזנחו ונותרו בחוסר כל נגעה לליבו והוא החליט לכתוב מוסיקה לזכרם של כל אותם sideman-ים שהג'אז לא יכול היה להתקיים בלעדיהם, אך איש, מחוץ לקהיליית מוסיקאי הג'אז, אינו מכיר אותם ואינו מוקיר אותם. בפרט מוקדש האלבום הזה לזכרו של John Carter נגן קלרינט, סקסופון וחליל ששיתף פעולה עם Bradford מאמצע שנות השישים ונפטר בשנת 1991.

John Carter 1928-1991

על הרקע הטעון הזה הצליח Bradford להוציא תחת ידיו יצירה נוגה ונפלאה מלאת כח ורגישה (אין פלא, אפוא, שרביעיית David Murray מתאימה לפרוייקט הזה כמו כפפה ליד) כתובה נפלא ומנוגנת עוד יותר נפלא. עם קטעים שנעים על המסלול שבין מאד מלודי לכמעט free.

מלבד Bobby Bradford ו David Murray מנגנים כאן גם Dave Burrell בפסנתר (בשלושה קטעים בלבד) Fred Hopkins בבאס ו Ed Blackwell בתופים.

המוסיקה מצויינת, הביצוע מצויין, הרעיון מעורר מחשבה ואיכות הסאונד פנטסטית. מה עוד צריך ?

Bobby Bradford, 2008

(© 2008 Michael Hoefner/www.zwo5.de)

תודה לצלם Michael Hoefner על התמונה המצויינת