מרתון הרכבים ב"שטריקר" - יוני 2015

לא מזמן קמה קבוצת פייסבוק בשם "להחיות את מופעי הגא'ז בישראל". מטרת הקבוצה היא... להחיות את מופעי הג'אז בישראל.

אבל כמו שכולנו יודעים הבעיה היא לא רק העדר מקומות לשמוע ולנגן, אלא גם העדר אהדה או אפילו מודעות ציבורית לג'אז. אין זה סוד שהג'אז איננו פופולרי מזה עשורים רבים ושהוא נחלתם של מעטים, אבל אנחנו תמיד היינו קומץ קטן אך דעתני ומסיונרי. וכמו ש Wayne Escoffery אומר ב TED, אחד הדברים היפים בג'אז הוא שהמוסיקה הזו מוכרת את עצמה. פשוט צריך להקשיב לה.

אני מסכים איתו לגמרי. במהלך השנים, בכל פעם שאיתרתי חבר עם פוטנציאל להתחבר לג'אז, הפעלתי את קסמיי ודאגתי לחשוף אותו לכמה שיותר סוגים של ג'אז, מתוך אמונה שמשהו אחד לפחות ימצא חן בעיניו ויגרום לו להתחיל את המסע שכולנו נמצאים בו כבר שנים רבות. וזה עבד. זה תמיד עובד.

זו גם היתה הסיבה שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה. מתוך רצון להגדיל את החשיפה לג'אז. וגם זה תרם משהו להגדלת החשיפה, או אולי בעיקר להעמקתה.

והנה פעם בשנה מגיעה הזדמנות שממש מתחננת שייקחו אותה: התוכנית האקדמית של קונסרבטוריון שטריקר בתל אביב מציינת סוף שנת פעילות בסדרת קונצרטים של ההרכבים השונים הפועלים בתוכנית.

ארבעה ערבים (מה- 23 ביוני עד ה- 27 ביוני) , בכל ערב ארבעה הרכבים, והכל בחינם. הזדמנות מצוינת לשמוע את דור העתיד של הג'אז בישראל (נכון, הם עוד מעט נוסעים ל New School בניו-יורק להמשך לימודים, אבל למרבה השמחה מסתבר שרובם חוזרים בסוף לארץ אחרי שהייה כזו או אחרת).

שום דבר שאכתוב, שום דיסק שאשמיע לא משתווה לדבר האמיתי – לשמוע, לראות ולחוות ג'אז חי מנוגן על ידי אנשים שהמוסיקה בוערת בעצמותיהם. תעשו לעצמם טובה ופשוט תלכו. ותיקחו אתכם גם חברים שלכם.

תוכנית המרתון באתר הקונסרבטוריון

Christian Scott in Tel Aviv - 23.1.2015

החצוצרן והמלחין Christian Scott גדל בניו אורלינס כשהוא מוקף במוסיקה מכל עבר.  בגיל 12 התחבר אל החצוצרה. בחסות דודו, הסקסופוניסט Donald Harrison, שניגן בין היתר עם ה Jazz Messangers, קיבל הכשרה מוסיקלית מרוכזת. את ההקלטה הראשונה שלו עשה בגיל 18 במסגרת האלבום Real Life Stories של דודו, Donald Hrrison,  ואת אלבום הבכורה שלו כמוביל, Rewind That,  הוציא בשנת 2006, כשהיה בן 23. 

"יש אנשים שמתחילים עם בי בופ, יש שמתחילים עם פוסט בופ, יש שמתחילים עם פיוז'ן", מספר Scott, "הדוד שלי לקח אותי חזרה אל ראשיתה של המוסיקה. הוא לימד אותי חומרים ש Buddy Bolden ניגן בתחילת המאה ה-20". בעשור וקצת שחלפו מאז הוציא Scott עשרה אלבומים כמוביל הרכב, זכה בפרס אדיסון לאמן ג'אז בינלאומי, והתפתח כיוצר נועז וחדשני, בעל מודעות ומחויבות פוליטית וחברתית משוכללת.

Scott מחויב בכל מאודו למורשת של הג'אז ולתפקיד שלו בתוך ההקשר הרחב של ההיסטוריה של המאה ה-20. המוסיקה שעשו בשנות ה-60 אמנים כמו Miles Davis, John Coltrane, Charlie Mingus, וגם Bob Dylan ו Jimmy Hendrix יקרה ללבו.

"האקלים הפוליטי והחברתי של התקופה היה הרבה יותר סמיך, והיו כמה מוסיקאים שלא פחדו לשקף את האקלים הזה בעבודה שלהם", הוא אומר. "הם אלה שבסופו של דבר החזיקו מעמד זמן רב יותר".

באלבומיו משובצים קטעים שבהם התייחסות מפורשת לנושאים פוליטיים ואקטואליים והוא אף שינה שמו, והוסיף לChristian Scott  את  aTunde Adjuah , שמות של שתי ערים באומה המערב אפריקאית Benin, שהיא כיום Gahna. "כך אני מודיע לעולם שאני מקבל את עברי ואני מוכן לחקור אותו", הוא אומר. "במובן מסוים כלל לא שיניתי את שמי. השלמתי אותו, כדי לשקף חלק נוסף של אילן היוחסין שלי, החלק שלפני סקוט".

באלבומו האחרון, אלבום כפול מ 2012 בשם Christian aTunde Adjuah, מצולם Scott בתחפושת האינדיאנית המסורתית של בני משפחתו. סבו היה צ'יף וכל המשפחה השתתפה בטקסים האינדיאניים המסורתיים ב New Orleans. סקוט עצמו היה בתפקיד שנקרא spyboy...

Larry Bannock, נשיא מועצת האינדיאנים של ה Mardi Gras של New Orleans מסביר קצת על התפקיד:

The Spy Boy is first in the front: he is the baddest of all the Indians...he is ahead looking for trouble. Only a chosen few can be Spy Boy. It's his job to send a signal to First Flag when he sees other Indians. First Flag signals back down the line to Big Chief. Big Chief has a stick that controls the Indians. When he hits the ground with the stick, they better get down and bow to the Chief.

הנה Christian Scott בפעולה ב Mardi Gras של 2012:

והנה הדוד Big Chief Donald Harrison Jr. מופיע עם התלבושת האינדיאנית במסגרת פסטיבל ב New Orleans:

המוסיקה ש Scott יוצר משלבת בין עולמות ותרבויות, מוסכת אל תוך הג'אז גם רוק, היפ הופ ו R’n’B. כשהוא משלב בין חומרים מקוריים, מחוות לקלאסיקה של הג'אז, שיר של Tom York, בלדות רפלקטיביות, נופי צליל חלומיים והשפעות של רוק בוער, מפגין Scott שליטה מושלמת בחצוצרה וניצב ברמה בין קומץ אמני ג'אז צעירים המרחיבים את החזון האמנותי אל מעבר לגבולות הז'אנר.

בנוסף לנועזות המוסיקלית, Christian Scott מנסה לדחוף את הגבולות גם בכל מה שקשור לצליל ולצורה. הוא אפילו מעצב בעצמו את החצוצרות שלו שמיוצרות על ידי ADAMS בהולנד.

ביום שישי ה- 23.1.2015 יופיע Scott ברביעייה במסגרת סדרת ג'אז במשכן בבית האופרה. איתו בהרכב ינגנו חברי ההרכב הקבוע שלו: Lawrence Fields בפסנתר וקלידים, Kris Funn בבאס, ו Joe Dyson בתופים.

לקראת ההופעה הצפויה אתם מוזמנים להתרשם (מה להתרשם? לעוף !!) מהופעות קודמות שלו. הנה הופעה מפסטיבל הג'אז ב Nancy בצרפת מ 2010:

והנה הופעה נוספת שלו, מאותו פסטיבל, שלוש שנים לאחר מכן:

עדכון - 25.1.2015 - אז איך היתה ההופעה?

אני מאמין שחצוצרן טוב חייב להיות קצת ערס. חצוצרה היא לא כלי שאפשר להתחבא מאחוריו, אי אפשר לייצר אתה איזה בליל של צלילים ולהסתתר בצלם. יש לה צליל חזק, ברור וחותך, היא תובעת נאמנות מוחלטת ומשטר אימונים קטלני והיא מאד פיזית ברמת הפקת הצליל. כדי להיות חצוצרן באמת טוב נדרשים, בעיני, מאפייני אישיות נוספים על מוסיקליות ויכולת טכנית על הכלי. נדרשת נוכחות בוטחת, אמירה ברורה ואיזושהי כריזמה אישית. פסנתרן, סקסופוניסט, גיטריסט ואפילו מתופף יכולים להיות נגנים מצוינים גם בלי התכונות האלה, אבל בשביל חצוצרן טוב – הן הכרחיות.

בסופו של דבר, הטענה שלי היא שחצוצרן טוב צריך להיות קצת ערס על הבמה: Miles היה כזה, Freddie Hubbard היה כזה, Lee Morgan היה כזה, Woody Shaw היה כזה, Enrico Rava כזה, Roy Hargrove כזה, Wynton Marsalis כזה ויש לי עוד הרבה דוגמאות *.

* לפני שאתם קופצים, אני מודע לכך שיש גם כאלה שמתקיימות בהם התכונות שמניתי לעיל, אבל אי אפשר להגדיר אותם כערסים: אנשים כמו Chet Baker, Kenny Dorham, Clifford Brown ו Tom Harrell.

על Christian Scott התזה שלי יושבת בול. הוא בסה"כ בן 31, נולד ב New Orleans ומגיע עם לוק ועם אטיטיוד של אחד שכבר ראה הכל. טווס מקושט עדיי זהב, שמנגן בחצוצרות ייחודיות שעיצב לעצמו, אחד שעף על עצמו ועל הנגנים שלו, אינטליגנטי, רהוט, עם ביטחון עצמי בשמיים... אם הוא לא היה נגן כל כך טוב כל זה בטח היה מעצבן אותי, אבל כשהוא לוקח את החצוצרה לפה הכל נשכח. הוא אמנם לא אוהב שמשווים אותו לחצוצרנים אחרים, אבל גם הוא יודע היטב שההשוואה ל Miles ול Freddie Hubbard בלתי נמנעת וזו בהחלט מחמאה אדירה בשבילו.

לפני כמה שנים שמעתיו בפסטיבל ג'אז בחו"ל ובעיקר זכור לי הווליום המטורף בו התנהלה ההופעה. זה היה כל כך חזק עד שבקושי אפשר היה לשמוע. הווליום בהופעה ביום שישי במשכן היה הרבה יותר רגוע, אבל עדיין סבלנו מבעיית באלאנס שגרמה לכך שהמתופף Dyson האפיל לגמרי על הפסנתר המצויין של Fields. אלמלא הבעיה הזו ההופעה היתה מקבלת אצלי ציון מושלם.

כל חברי ההרכב הם נגנים מצוינים, אבל דווקא Lawrence Fields, המופנם מבין הארבעה, בלט לטובה על הפסנתר. הסולואים שלו (הגם שהיה קשה לשמוע אותם עקב השתלטות עוינת של התופים) היו משובחים,  מלאכת מחשבת של בניית עניין ומתח.

כמו שניתן לשמוע באלבומים של Christian Scott, מבחינה מוסיקלית, מדובר בחומר מקורי שנשמע בהחלט שונה מכל דבר אחר. מין שילוב בין ג'אז לרוק ולהיפ הופ (אבל לא ג'אז-רוק)  ממש לא Mainstream ורחוק מ Traditional. החומר שנוגן (למעט קטע אחד שהם כתבו באותו יום ונקרא One Night in Tel-Aviv) מופיע באלבומים של Scott. 

A Love Supreme - 50 years anniversary

היום לפני 50 שנה הוקלט A Love Supreme, אחד, מה אחד? ה-אחד, מאלבומי הג'אז הגדולים של כל הזמנים.

אני שמח להביא כאן פוסט אורח נפלא ומושקע ביותר של ידידי עמי, שהעמיק חקר בנושא, צלל לנבכי ההיסטוריה והרשת, והגיח אחרי ימים (ולילות) ארוכים עם הפוסט הנהדר הזה. הפוסט פורסם במקורו בפורום HiFi Music, כחלק משרשור מדהים הסוקר את כל הקלטות הג'אז שנעשו בשנת 1964 (לגישתו של עמי שנת 64' היתה השנה החשובה והמעניינת ביותר בתולדות הג'אז, והאמת שכשרואים את מבחר ההקלטות החשובות שנעשו בשנה זו, קשה להתווכח). 

איזה עוד כתרים אפשר לקשור ל- A Love Supreme   מעבר לנהרות הסופרלטיבים שכבר הורעפו עליו ? שני רק ל-Kind of Blue  בכל הרשימות הסטנדרטיות של 'אלבומי הג'אז הגדולים בכל הזמנים' ופריט קבוע ברשימות 'X אלבומי המופת בכל הז'אנרים מאז ומעולם' , אי אפשר היה לבחור אלבום טוב ממנו לסיכום שנת 1964. זה תקליט שגדולתו נובעת בדיוק מאותם מקורות שמהם באה עצמתה של השנה כולה. המקור הראשון הוא מפגש (או ליתר דיוק, פיצול) הזרמים בין ההארד-בופ בשיאו, החדשנות ההרמונית והמבנה החפשי של המודאליות שקולטריין, טיינר, ג'ונס, וגאריסון לקחו למקומות חדשים ונפלאים, האוונגרד הצעיר והבועט שזה נולד ואליו ילך קולטריין מעתה ואילך, והג'אז הספיריטואלי עם ההשפעות המזרחיות שהגדיר מחדש את מטרות היצירה כמסע רוחני אבל לא פחות מכך פתח אפשרויות הרמוניות זרות וחדשות. שנית, תחושת הדינאמיות של עולם משתנה וחסר מנוח והחיפוש אחר סדר ושקט בלב הסערה. המקור השלישי, ההתקבצות הבלתי אפשרית של מוזיקאים שהמונח 'ענק' ממעיט בערכם וגיבושם דרך מאות הופעות משותפות לישות חדשה, כל-יכולה ופורצת גבולות שיכולה לכופף את המוזיקה לרצונה, ללוש ולמתוח אותה באופן חפשי למשהו חדש ולא מוכר. זה היה נכון השנה לשישיה של מינגוס, נכון לחמישיה השניה של מיילס, למהדורה הדפיניטיבית של השליחים של בלייקי, לשלישיה של איילר, והכי נכון לרביעיה המלוכדת, המגוונת, וחסרת הפשרות של קולטריין. המקור הרביעי הוא הקשר ההדוק דרך הכנסייה הבפטיסטית והמתודיסטית לתנועת זכויות האזרח בשיאה. המסע של קולטריין והמאבק בשדי האלכוהול וההרואין האישיים שלו מקביל למסע התנועה למציאת זהות שחורה חדשה, חדורת אמונה, מזוככת, נחושה ורהוטה ולמאבקה לשחרור מהרגלי העבדות ומתחושות הנחיתות והקיפוח. אפילו המקום, האולפן של ון-גלדר באנגלווד קליף הוא האולפן האייקוני ביותר של התקופה ובו הוקלטו יותר אלבומי 64 מאשר מכל מקום אחר. 

הסיפור מתחיל בביתו של קולטריין בדיקס-הילס, ניו-יורק. ג'ון ואליס קולטריין עברו לשם באותה השנה לרגל הולדת בנם הבכור John W ב-26 לאוגוסט. אליס סיפרה שבסביבות תחילת ספטמבר ג'ון היה נעלם במשך מספר ימים ומתבודד ב'סדנה' שמוקמה בחדר האורחים בקומה השניה של הבית. את 'חזרתו' היא מתארת במושגים של מתן תורה :

“It was like Moses coming down from the mountain, it was so beautiful. He walked down and there was that joy, there was peace in his face, tranquillity. So I said, ‘Tell me everything, we didn’t really see you for four or five days.’ He said, ‘This is the first time that I have received all the music for what I wanted to record, in a suite. This is the first time I have everything, everything ready.”

התקליט כולו הוקלט באותו ערב, ה-9 לדצמבר 1964. סשן של ארבע וחצי שעות. טיינר, ג'ונס וגאריסון קיבלו 142$ כל אחד עבור הסשן וכסיידמנים לא היו בעלי זכויות. קולטריין קיבל כפול מזה וכמוביל קיבל גם זכויות בהמשך. המבנה של האולפן החדש באנגלווד קליף (ון גלדר עבר לשם מהאקנסק ב-1959) היה 'כנסייתי' עם תקרה גבוהה והתאים בדיוק למה שקולטריין חיפש. שלא כדרכו, ון גלדר עמעם את האורות באולפן כדי ליצור אוירת הופעה במועדון. למרות שחלק מהחומר כבר נוסה בהופעות לא היו חזרות וקולטריין לא נהג לכתוב מוזיקה לנגנים. הם לא ידעו מה בדיוק עומד לקרות עד שנכנסו לאולפן ואז הכל התחבר. בהפקת האלבום אין ספק שהיתה כוונה לעשות משהו מיוחד. קולטריין היה מעורב בכל צד שלה, החל מכתיבת הליינר והתפילה של Psalm ועד בחירת תצלום השער והאיור הפנימי. הוא לא עשה את זה בשום אלבום אחר. אימפולס אפילו שברו את הסטנדרט והחליפו את צבע השדרית של האלבום מהכתום המסורתי ללבן שהתאים לצילום השחור-לבן המינימליסטי, גם הוא לא שיגרתי לאלבומי הלייבל שופעי הצבע מאותה תקופה. הצליח להם - האלבום יצא בפברואר 1965 וזכה להכרה מיידית כיצירת מופת. עד דצמבר 65 הוא כבר היה אלבום השנה של Downbeat ומועמד לשני פרסי גראמי. במשך חמש השנים הראשונות לקיומו מכר חצי מיליון עותקים, הרבה יותר מכל אלבום אחר של קולטריין. ההשפעה שלו אוניברסלית וחוצת ז'אנרים עוד מהתקופה בה דיבר אל ילדי הפרחים שלא הכירו שום אלבום ג'אז אחר. הוא מדורג 47 ברשימת 500 האלבומים הגדולים של ה-Rolling Stone  שכוללת שמונה אלבומי ג'אז בלבד ( הוא השני מתוכם אחרי KOB במקום ה-12) ומספר 45 ברשימת 100 האלבומים הגדולים של הגרדיאן (שכוללת רק שני אלבומי ג'אז. KOB במקום ה-14)

U2 מאזכרים אותו פעמיים ב-Angel of Harlem וב-Bullet the Blue Sky. סנטנה ומקלפלין מסמנים אותו כהשפעה דומיננטית. גם זאפה, לו ריד, ג'ימי הנדריקס, ג'וני מיטשל ופאטי סמית'. הוא 'זכה' לביצועי רוק, רגיי והיפ-הופ. אין לי ספק שהוא אחד מאלבומים ספורים שנמצאים בספריות של כל אחד ואחד מקוראי שורות אלה, בלי קשר למידת ג'אזיסטיותו.

 A Love Supreme היא מצד אחד יצירה דתית אפריקאית-אמריקאית ומצד שני יצירה אישית-רוחנית אוניברסלית. סוויטה בארבעה פרקים על גורל וגאולה. המיסה בסי-מינור של העולם החדש. ארצ'י שפ אמר שלשמוע את קולטריין היה 'כמו להיות בכנסייה' וטומי פלנגן סיפר ש-'קטעי הסולו שלו ב- A Love Supreme  הם כמו דרשות קטנות עבורי'. כראוי ליצירה רגשית, A Love Supreme עולה לשיאי סערה חסרי מנוח ויורדת לדממה מדיטטיבית מופנמת. שמות ארבעת הפרקים: א. Acknowledgment ב. Resolution ג.  Pursuance ו-ד. Psalm מתייחסים לשלבי מסע הערה רוחני אבל תכנם מהווה גם מסע הארה מוזיקלי בלתי נשכח שאורך בסך הכל 33 דקות. למרות הפשטות היחסית של החומר, בפרט בפרקים הראשון והרביעי, יש שם הכל: הארד בופ ומודאליות וחופש וספיריטואליות, ומעל הכל יש שם תחושת אינטימיות של ארבעה נגנים שלא צריכים תווים ותכניות ומסוגלים לייצר בזמן אמת בלי חזרות, מורכבות, עניין, ובעיקר עומק-הבעה אנושי ללא גבול.

Acknowledgment (והיצירה כולה) נפתח בגונג ותרועת פתיחה קורעת רקיעים. אחריהם מציג גאריסון (שאי אפשר להגזים בתרומתו להנעת ההרכב ולכינון אוירת האירוע לאורך כל התקליט) את הנושא בן ארבעת התווים של Love Supreme שחוזר באוסטינטו עקשני וכמו פעימת-לב מניע את הפרק. הסולו של קולטריין הוא התגלמות המודאליות: כל האלתור שלו הוא מדיטציה על אותו גרעין מינימלי. הוא דש בו חזור והפוך ללא תחושת ההתקדמות שמבנה שירי מבוסס שינויי-אקורדים נותן. התוצאה היא הסטת המיקוד והעניין של המאזין מהמבנה המלודי או ההרמוני אל המקוריות של הסולן ויחסי הגומלין שלו עם ההרכב. אנחנו מפסיקים לשמוע את ה'מנגינה' ומתחילים לשמוע את קולטריין בקולו המחוספס והאנושי ואת התקשורת שלו עם גאריסון, אלווין ובפרט עם טיינר. המודאליות הקיצונית הזו היא בדיוק המתכון שהופך את Love Supreme ליצירה אישית ובלתי אמצעית כל כך שמדברת ישר ללב. גם הקצב פתוח לגמרי, מאיץ ומאט ביחס לדופק של גאריסון וג'ונס והופך את הסולו לאקספרסיבי עוד יותר. לא ברור לי בדיוק איך, אבל אפילו בליווי של מקוי יש איזשהי 'נייטרליות' שמאפשרת לקולטריין מרווח הבעה שאין במקומות אחרים. הטנור לא יושב 'בתוך הגרוב' של חוליית הקצב שלו אלא חפשי לרחף מסביבו. בסוף האלתור ב-Acknowledgement  קולטריין מתחיל לחזור על מוטיב ה-Love Supreme  פעם אחר פעם אחר פעם (37 פעמים סה"כ !) ומעתיק אותו לכל שנים-עשר המפתחות האפשריים. פרשנות אחת, זו של לואיס פורטר, מתייחסת לתפילה שכתב בליינר של האלבום: "No road is an easy one, but they all go back to God” ולהצהרה שלו שהנושא של Love Supreme הוא אומני-טונאלי ו-'צריך להיות מנוגן סימולטנית בכל המפתחות'. פרשנות אחרת, של דייב ליבמן, מדברת על הקטלוג הזה כנקודת פתיחה לתקופה המאוחרת של קולטריין, עם אלתור חפשי שאינו מבוסס-מפתח. גאריסון ממשיך להלום כל הזמן ומקוי רודף אחרי קולטריין. את המנטרה שבאה אחר כך בקולו המוכפל של קולטריין וחוזרת 19 פעמים כולם מכירים. בסופה, גאריסון מעביר אותנו לפרק הבא.

הפרק הזה הוקלט שוב למחרת בלילה (10 בדצמבר), הפעם בגרסת שישיה עם ארצ'י שפ וארט דיוויס. מדהים לשמוע את ההבדל מהגרסה המוכרת. למרות העדר הליטוש והאופי המג'ומג'ם משהו של הבצוע, שפ לוקח את הקטע (ואת קולטריין) לכוון פתוח וחפשי, הפראזה של Love Supreme הופכת לאפריקאית ופראית, וכל הנוף ההרמוני יותר עשיר ומעניין. אפילו גאריסון נשמע פתאום כמו ג'ימי מריט. זה די אדיר בעיני. מעניין למה הוחלט לוותר ולגנוז. אולי בגלל העדר המנטרה הווקאלית ?

שני הפרקים האמצעיים הם ניגוד מרתק לפרקי הקצה המונוליטיים. חלק ניכר, ואולי רוב העניין המוזיקלי נמצא דווקא בהם. הסולואים המורכבים ומלאי התחכום של טיינר ב-Resolution  וב-Pursuance  הם יצירות מופת. מספיק לשמוע את ההבדל בין קולטריין לפני טיינר ב- Resolution לקולטריין המלובן אחריו כדי להבין כמה חשוב היה התפקיד של מקוי כזרז בעירה. כנ"ל לגבי אלוין ג'ונס בפתיחה הרועמת של .Pursuance

 Resolution הוקלט בשבעה טייקים כשהאחרון הפך למסטר. הוא גם נוסה בהופעה בפילדלפיה שלושה חדשים קודם לכן. אחד הדברים שמאפיינים את קולטריין לאורך כל חייו המוזיקליים הוא הציטוט לאחור של תקופות שונות בעברו (כמו שיצטט את Love Supreme בהמשך הדרך). כאן הוא עוזב את המודאליות וחוזר להארד-בופ וללינאריות של chord changes מסודרים בדיוק כמו בסוף שנות החמישים. הנושא המלודי הנהדר של הפרק מזכיר נשכחות ומהווה בסיס איתן להתקדמות האלתור של הסולנים. אפילו רעייתי לא יכלה שלא לפזם אותו אחרי חשיפה מספקת :

הפרק השלישי, Pursuance, הוא הצגת תכלית. לא פחות מהפסגה הגבוהה ביותר של הזרם המודאלי - כל מה שניטע ב-So What  הבשיל לפרי המרהיב של Pursuance. זה מבחינתי שיא האלבום, החלק הכי מהיר, הכי מתקדם, הכי קדחתני, הכי מלא הבעה, והכי דרמטי שלו. רווי בלוז, עם סולואים חפשיים סוערים ומבריקים במידה שלא תאמן ממקוי, קולטריין, ואלוין ובעקבותיהם סולו שקט של גאריסון, כולל חזרה ל- Love Supreme , שוב מגשר לפרק האחרון. שני הפרקים האלה, Pursuance וPsalm  הוקלטו ברצף בטייק אחד.

Psalm הוא כמו הפרק הראשון, מזמור. תפילת סקסופון ללא מילים של קולטריין, עם אלווין בטימפני וקומפינג של מקוי, במחווה לטקסי ה'כנסיות השחורות'  (שני סביו של קולטריין, William Blair מצד אימו ו- William H. Coltrane  מצד אביו, היו כמרים מתודיסטיים). קולטריין סיפק את מילות התפילה בשער האמצעי ויש התאמה מלאה בין המילים למלודיה המנוגנת. דיברנו פעם על הסיבות לדומיננטיות של הטנור בג'אז ואחת ההשערות היתה הקרבה שלו לקול האנושי. לא היה טנור יותר אנושי מקולטריין ואין דוגמא טובה יותר לאנושיותו מאשר Psalm. זו לא היתה הפעם הראשונה שהאיש הגדול השתמש בטכניקת ה'הקראה' הזאת. ב'אלבמה' שנכתב בעקבות הרג ארבע הילדות בפגוע בכנסייה בבירמינגהם, הוא נשף נאום של מ.ל. קינג על האירוע באותה הדרך. למרות שהשד יודע כמה פעמים שמעתי את האלבום, רק בעקבות הכנת המנשר הזה הגעתי למעקב מלא אחרי הטקסט :

או אפילו טוב יותר, בכתב ידו של קולטריין :

 
היצירה בוצעה בהופעה חיה אך ורק פעם אחת, שמונה חדשים לאחר הקלטת האלבום, בפסטיבל אנטיב, 26 ליולי, 1965. הנה מה שנשאר, סרט קטוע 

 :

וההקלטה של ההופעה במלואה. שונה בתכלית וכמו אלטרנטיבות השישיה, גם היא הרבה יותר חפשית ודיסוננטית מהקלטת האולפן. למרות שאחד היתרונות במקור הוא האורך המדוד והעדר חפרנות, אני חושב שאני אוהב את ההופעה עם הסולואים הארוכים אפילו יותר (אבל בהחלט ייתכן שמדובר בחשיפת יתר למקור):

תכניית הפסטיבל :

 

היסטורית, A Love Supreme הוא קו פרשת המים בין הרביעיה הקלאסית הראשונה (שהתפרקה בתחילת 65) לרביעיה השניה החפשית. קולטריין עצמו השתמש בתרועת הפתיחה של Acknowledgement  כדי להראות מאין הוא בא ולאן הוא הולך. שימו לב איך הוא פותח את 'Offering'  באלבומו האחרון Expression :

או קטע הפתיחה של Stellar Regions, שגם שמו Seraphic Lights מרמז על הקשר. מ-Love Supreme  לאוונגרד :

NPR סיפור האלבום ב

הראיון המלא של ג'ו מאיטה עם מקוי טיינר

ועוד ראיון עם אשלי קאהן, מחבר הספר A Love Supreme: The Story ofJohn Coltrane's Signature Album

אתר הספר של קאהן

התמונות החדשות מהסשן של ה-10 לדצמבר 

הסקיצה של קולטריין לסשן (כיום ב(Smithsonian Museum of American History :
All paths lead to God

השער הפנימי עם הטקסט של Love Supreme 

התעודה מה- NARAC: 

 Saint John Coltrane - סרט תעודה שהופק לרגל 40 שנה לאלבום :

יש כמובן אינספור ביצועים ומחוות. חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות. יש משהו מאד מרגש בלשמוע את ממשיכי הדרך, מהמקורבים אליס קולטריין, ראשיד עלי, ופרעה סנדרס ועד לנגנים כמו ברנפורד, לובאנו וגארט, שקשורים בטבורם לקולטריין, מבצעים את היצירה. יש גם קאברים מעניינים ולא שיגרתיים כמו זה של דאג קארן. פחות מרגש לשמוע את סנטנה ומקלפלין או את גלספר. קצת תחושה של חילול קודש.

מקום של כבוד לפרעה סנדרס. לא רשמית Love Supreme אבל אי אפשר לטעות ב- The Creator Has a Master Plan,   החל מתרועת הפתיחה דרך המוטיב החוזר ועד המנטרה הווקלית. קארמה, 1969:

אליס קולטריין, 1972:

ראשיד עלי וארתור ריימס, 1981:

רביעיית ברנפורד מרסליס, עם ג'ואי קלדרצו, טיין וואטס, ואריק רוויס, אמסטרדם 2003. איך אומרים בעברית   Reverence?  יראת כבוד' לא ממש מכסה את זה. מצמרר :

ובאלבוםFootsteps of our fathers 

לובאנו עם ביג-בנד, מאי 2014:

ווינטון ואלווין, עם קרלוס מקיני ורג'ינלד ויל :

ושוב ווינטון עם תזמורת הג'אז של לינקולן סנטר. כצפוי מהוקצע ומעונב מדי :

דאג קארן - סול ג'אז בBlack Jazz Records -

ואדאדה לאו סמית' ב- Kulture Jazz :

וואלאס רוני (עם עדן לדין בפנדר) 2012:

סנטנה ומקלפלין, שיקאגו 1973 - Love Supreme  מפוסטר :

ושוב במונטרו, 2011:

קני גארט וסנטנה :

רוברט גלספר, 2012:

רופוס הארלי (יוצא סאן רא) בחמת חלילים, 1987:

רביעיית מיתרים עם טיירני סאטון באירידיום, 2011:

דיוויד מאריי סוגר את Octet Plays Trane עם Acknowledgement. לא מצאתי דוגמית :

לא הצלחתי למצוא גם את Pursuance מתוך האלבום של קני גארט, אבל זו גרסא נהדרת (ואלבום נפלא בכלל) :

שוב ללא דוגמית, האלבום של אלוין עם ווינטון, מרקוס רוברטס ורג'ינלד ויל (בערך כמו בהופעה למעלה(

שימו לב ל-Tribal Dance  של צ'ארלס לויד. גם אתם מזהים שם את Resolution ? בכל מקרה הקטע הזה לא היה נולד לפני ALS

גם Glass Bead Games הנהדר של קליפורד ג'ורדן הוא צאצא ישיר :

ולסיום, Love Cry של איילר עם אחיו דונלד, כפי שפתח את טקס הלוויה של קולטריין ב-21 ליולי 1967:

וכפי שהוקלט באולפן חודש מאוחר יותר, ב-31 לאוגוסט 
 "Trane was the Father, Pharoah was the Son, I am the Holy Ghost" 

כמו מי מהם אתם נראים כשאתם שומעים את התקליט ?

המהדורה המיוחדת משנת 2002, לרגל יום הולדתו ה-76 של קולטריין, כוללת את ההופעה באנטיב ואת הביצועים האלטרנטיביים ל- Acknowledgement עם שפ ודיוויס :

התקליט יצא במהדורת 45 של Analogue Productions עם רימסטר של קווין גריי (ערובה להצלחה וגם פה התוצאה נהדרת). סקירות כאן וכאן. 

החדשות המצערות הן שאלא אם השגתם אותו בזמן בסוף העשור הקודם (כמוני) הוא יעלה לכם הרבה מאד. החדשות היותר טובות הן שמהדורת ה-33 של Speakers Corner עדיין זמינה לכל דורש.

ומי שיעלה על הטיסה כעת, יספיק להגיע לפסטיבל ה-50 ב SFJF